ודאות וספקנות

*
הספקנות הפילוסופית הקדומה, זו שצמחה ביוון העתיקה, גרסה שאין בכוח התבונה להורות מה הדרך הנכונה – ולפיכך על כל אדם לנסות להשיג את האושר המקסימלי שהוא מסוגל לו (ועד כמה שאפשר מבלי לפגוע באחרים, הוסיפו חלק מהספקנים).

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי בעמדה ספקנית כזו (כולל הסוגריים שלעיל), וניסיתי במאמר פובליציסטי – לפני פרוץ הקרבות הקרקעיים – להפריד בין מה שוודאי לי כרגע, לבין מה שמסופק בעיניי (כמובן, שהספק נובע גם מהיעדר ידע – ידע שניתן עקרונית להשיגו – ואני מנסה לעשות זאת במידת האפשר).

אני חושב שהן השמאל והן הימין צריכים לעשות חשבון נפש בעקבות האירועים בשבועות האחרונים. על חשבון הנפש שעל הימין לעשות כתבתי במאמר המוזכר, אבל כמה מטענות הימין הינן טענות חזקות – אני כותב זאת כאיש שמאל גא, אמנם שמאל ציוני – למשל, דבר פשוט: הביטול של חלקים בשמאל את סכנת ה"רקטות על תל אביב", טענה שהופיעה בין טיעוני הימין לכל המאוחר מאז תחילת תהליך אוסלו (אני מכיר את התשובות שיש לשמאל – כולל התיאור המעניין והחשוב להסבר ההידרדרות המקומית בשבועות האחרונים – ובכל זאת, במבט היסטורי ממעוף הציפור, הרי שתהליך הנסיגה הישראלי בשני העשורים האחרונים, מהגדה ומעזה, הוביל לעוד ועוד תוקפנות מהצד הפלשתיני – פיגועי תקופת אוסלו, האינתיפאדה השנייה, ההתקפות מעזה גם אחרי ההתנתקות – המוצדקת בעיניי למרות הכל, ומשיקולים פרו ישראליים בלבד).

ועם זאת, בתוך הספקנות הכללית שלי, אני רוצה לחדד כמה וודאויות נוספות שיש לי.

אולי מישהו ימצא בהן עניין או הד.

*
בחן את עצמך: האם אתה עצוב בימים אלה?
לא רק מההרוגים והפצועים שלנו.
לא רק מגילויי הלאומנות האלימים שלנו.
לא גם מההרוגים והפצועים החפים מפשע שלהם.

האם אתה עצוב במנותק גם משאלת עם מי הצדק? כלומר, גם אם הוא איתנו.

מחוץ לשאלת הסבל שמסבה המלחמה – מחוץ לסוגיית התבהמות השיח הפנים ישראלי – מחוץ לשאלת הצדק – האם אתה עצוב מכך שאחרי עשורים רבים שמדינת ישראל הדחיקה ודחתה משולחנה סדר יום אזרחי (מהי איכות החיים של אזרחיה? מה חלוקת ההון הצודקת בקרבה? איך יוצרים כאן חברה הוגנת וסולידרית ושוויונית יותר?) – אותו סדר יום אזרחי הועלה במאמץ רב על פני השטח, על השולחן ממש – רק על מנת לצלול בחזרה לתהום הנשייה, מפנה את מקומו לסדר היום הישן, העבש, הביטחוני? (עם זאת, התהליך הזה, למרבה המזל, אינו בלתי הפיך).

בחן את עצמך אם אתה עצוב גם מזה. או שמחוץ לסוגיית ההרג והסבל (הכבדה מאד, כמובן) – מחוץ לשאלת הצדק בסכסוך הלאומי – אתה דווקא לא מוטרד מזה שחזרנו לקלישאה הגדולה של השיח הציבורי הישראלי.
אתה אולי, בתוך תוכך, אפילו מעט שמח – שוב, מחוץ לשאלת הסבל וההרג – על כך שחזרנו למציאות "גדולה מהחיים", ממכרת, מייצרת סולידריות-כביכול – מציאות שמרחיקה אותנו מהחיים שלנו עצמם, על מלחמותיהם האזרחיות הקטנות, מלחמה שמשכיחה מאיתנו לרגע את עול הקיום הפרטי.

—-

בחן את עצמך: האם אתה נרתע בימים אלה?
לא רק בגלל ההרוגים והפצועים שלנו.
לא גם בגלל ההרוגים והפצועים החפים מפשע שלהם.

מחוץ לסולידריות ההגונה, הטובה, עם בני עמך – אף מחוץ לאמפטיה האנושית, המוסרית, כלפי החפים מפשע בצד השני – האם אתה נרתע מ"הביחד" הישראלי המחניק?
כי הוא מחניק. כי אנחנו יחידים לפני שאנחנו עם. כי מי שמרגיש עם לפני שהוא מרגיש יחיד מוליך שולל את עצמו, מדכא את עצמו. כי יש נחמה מזויפת בקיום הלאומי כאשר הוא מקבל עדיפות על פני הקיום האישי.

בחן את עצמך: האם אתה נרתע מהיעדר הנורמליות הישראלית? או שאתה דווקא שמח קצת – ושוב, מעבר לסוגיית ההרג – מכך שהאירועים המרעישים מחרישים סוף סוף את מלחמת הקיום הפרטית, את המלחמה למציאת משמעות, את המאבק ההרואי בְחיים עם הכרה שאין כזו – מלחמה אולי לא פחות נצחית מהסכסוך הישראלי פלשתיני (או הישראלי מוסלמי – איני מתווכח על נטיות פוליטיות כרגע – אני מוחה נגד פוליטיקה-בכלל כרגע).

(ואגב: מלבד תופעת הבריחה הנפשית מהסכסוך הפנימי אל הסכסוך הלאומי, על מנת להשקיט מעט את הראשון – ובצד תחושות סולידריות אותנטיות! – ישנה תופעה נפשית נוספת: הגברת הווליום של ה"הזדהות" והנשיאה-המשותפת-בסבל מתוך תחושת ריקנות פנימית ואדישות, מה שפרויד כינה "תצורת תגובה" (הדאגה המופגנת שלעתים מכסה על אדישות וריקניות פנימיות שמהן פוחדים יותר מכל, החיבה המופגנת שמכסה על קנאה וכולי). העירוב של רגשות אותנטיים של סולידריות ברגשות מפוקפקים שלה יוצר את תחושת הקיטש וחוסר האותנטיות שחלקנו מרגישים באשר לתגובות שלנו ושל הסובבים אותנו).

ובהקשר זה: הנורמליות שראוי להילחם גם עליה אינה בעצם נורמלית בעצמה. כאמור, המלחמה על הענקת צידוק לקיום הפרטי אינה פחות מרה ו"לא רציונלית" מסכסוכים אתנו-לאומו-דתיים. היא לא נורמלית – כי הקיום לא נורמלי.
אלא שמהמלחמה הזו על הקיום הפרטי – בניגוד לסכסוכים ההם – אפשר לחמוק לכאורה. חומקים בקלות ממנה – אליהם.

היא לא קלה יותר, המלחמה הפרטית, במובנים רבים – אבל היא בסיסית יותר, ואמיתית יותר.

*

בסיבוב הקודם של מלחמת עזה כתבתי על פנחס שדה וסירובו להיכנע לסדר היום הלאומי. נדמה לי שהדברים רלוונטיים גם כעת.
הנה הם.

על "עם הנצח לא מפחד", של שני בוינג'ו, הוצאת "זמורה ביתן"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כישרון מרשים משוקע בין דפי הספר הזה, של הסופרת הישראלית הצעירה הכותבת באנגלית, אשר זכה לשבחים מעבר לים. אבל הכישרון הזה שייך במובהק לענף בעייתי של הכתיבה העכשווית, כישרון דומה באופיו לזה של אתגר קרת הישראלי או ג'ונתן ספרן פויר האמריקאי (ויוצרים צעירים נוספים, אצלנו ואצלם) – כישרונות גדולים שכותבים, בהכללה מעט לא מבוקרת, קיטש מתוחכם. ואחד מעיקריו של הקיטש המתוחכם הזה, שבא לידי ביטוי גם אצל בוֹינג'ו – ושוב אדגיש, נציגה מוכשרת במסורת הזו – היא הסוואת הרגשנות הבסיסית של הטקסט באמצעות סצנות ורגשות אכזריים. מקרה פרטי של העיקרון הזה הוא שימוש בדמויות של ילדים או נערים נאיביים ומתוקים והמחשת האכזריות שהם מסוגלים לה. הרי קיטש הוא מתקתק, נכון? אבל אם רומן מתאר אלימות חריפה ורגשות קשים אולי הוא לא קיטש?; נכון שילדים הם מתוקים, אבל הילדים והנערים שאנחנו כותבים עליהם הם לא רק מתוקים, הם גם אכזריים או ציניים או אטומים, אז אולי אנחנו לא כותבים קיטש?

הספר מחולק לפרקים-פרקים כשכל פרק הוא סיפור קצר העומד בזכות עצמו. הפרקים נסובים אודות קורותיהן של שלוש בנות: יעל, אבישג וליה. השלוש גדלו במושב שכוח-אל על גבול לבנון והסיפורים עוקבים אחריהן מעט בתקופה שלפני גיוסן לצבא, הרבה בתקופה שהן משרתות בצבא ושוב מעט אחרי שהן משתחררות. הסיפורים מסופרים לעתים בגוף שלישי ולעתים בגוף ראשון על ידי הבנות עצמן. לבוינג'ו יש טענה בסיסית חזקה שניצבת בתשתית כל הסיפורים: ישראל היא מקום אלים – גם אם בהחלט לא רק באשמתנו – ובלתי אפשרי לחמוק מהאלימות הזו, גם לבנות שאין להן נטייה לאלימות כמו שלוש הבנות שהיא עוסקת בהן; הצבא הוא מקום שמקשיח את הנפש ואוטם אותה. חשוב לציין, עם זאת, שהרומן לא דידקטי והוא ממחיש את הטענה הבסיסית שלו בחיוניות, בתחכום ובפלסטיות. בניגוד לסרט העכשווי המדובר והחביב, "אפס ביחסי אנוש", שמתמקד גם הוא בבנות ישראליות בצה"ל, בוינג'ו אינה מתמקדת בחוסר המעש המטמטם של השירות הצבאי – למרות שהיא נוגעת בהחלט גם בו (והמחיר על טמטום הנפש, ובזבוז הזמן והחינוך לצייתנות שאנו משלמים על השירות הצבאי הוא מחיר שאין מתייחסים אליו מספיק) – אלא בצד האלים שלו. כך, למשל, אחת הבנות עדה לפיגוע של מחבל במחסום בשטחים שהיא מוצבת בו, אחרת עדה לירי על ילדים פלשתיניים שהתגנבו לבסיס הצבאי שלה על מנת לגנוב מתכות, ואילו גיבורה שלישית עדה לאלימות של חיילים מצריים שמופנית כלפי פליטים אפריקאים שמנסים להגיע לישראל. והאלימות מחלחלת מ"הסכסוך" ומהגבולות אל תוככי ישראל פנימה.

אבל, כפי שאמרתי, הטענה הפובליציסטית הזו אינה ניצבת כשלעצמה, הטענה על האלימות שמייצרת ישראל ביוזמתה, או שנכפתה עליה, והשפעתה על החיים פה. היא כשלעצמה לא הייתה מספיקה להפוך את הספר הזה לספר עתיר כישרון. בוינג'ו בעלת חוש חריף ליצירת דרמה, בין השאר על ידי הצמדת רגעי רוך גדולים לרגעי אכזריות (למשל: רגע אחרי מעשה אהבה יורה האוהב בילדים פלשתיניים). היא בעלת חוש להמחשת האבסורדיות של המציאות הישראלית (למשל, כאשר היא מתארת מפקדת במחסום שמתבקשת על ידי שלושה פלשתיניים לפנות אותם בכוח ובאלימות, על מנת שהפגנתם תגיע לדפי העיתון, או כשהיא מספרת על תקרית דיפלומטית על גבול מצריים שנבעה משיזוף בעירום של שתי חיילות ישראליות במגדל התצפית על הגבול). היא גם עושה שימוש מתוחכם בהטרמה ובהטרמה-כוזבת ובחזרות בטקסט שלה, כלומר היא משחקת עם קוראיה במשחק מתוחכם של פיתוי והשהייה, או יוצרת אצלם ציפיות ואז מסכלת אותן, כמו שהיא גם נועצת במוחם של הקוראים באופן מוצלח כמה רעיונות או רגשות שהיא חוזרת עליהם במקומות הנכונים. הנה דוגמה לשימוש בחזרה: בוינג'ו ממחישה את הכורח הכופה הן את הצד הישראלי והן את הצד הפלשתיני להגיע לכלל עימות, בנסחה דיאלוג זהה בין מְשָבצת בבקו"ם ואחת הגיבורות שלה ובין פועל פלשתיני ואשתו: המשבצת והאישה הפלשתינית כאחת אומרים לחיילת ולפועל, בהתאמה, שאין להם ברירה ועליהם להתייצב (לשירות הצבאי, לעבודה ולתור במחסום).

זו, כאמור, יצירה מרשימה בסוגה, אם מתעלמים מהקיטש (המתוחכם, אמנם); מטעמה של הנוסחתיות, נוסחתיות של ספרות "איכות" אמנם, המיושמת למציאות הישראלית, נוסחתיות "מאוזנת": כולם בני אדם, אך בכולנו יש גם רוע, המציאות מורכבת, המציאות קשה; אם מתעלמים מאיזה אקטינג-אאוט אופייני שבא מעולם הקולנוע יותר מאשר מהמסורת הספרותית.

הבעיה היא שיש לתרגם את היצירה לעברית. בוינג'ו עצמה התקינה את הנוסח העברי של הספר, אבל הוא לא כתב בשפתנו העתיקה, אלא באמריקאית מתורגמת. בעברית לא אומרים: "אני כזאת בלגן", או: "היא ידעה יותר טוב מלעשות את זה", או: "והיה לה קשה למצוא משהו לרצות מהחיים האזרחיים", או: "כולן לובשות ג'ינס מתרחבים. לא גדלנו מזה", או "די זה די", או: "את חייבת לעשות החלטה". ויש עוד הרבה דוגמאות מהמקום שזה בא ממנו…

קצרים

1. מה שאנו מכנים בשם השקפת-עולם פילוסופית היא התבוננות שכלית שהופכת לסוג של רגש, וליתר דיוק: צינונו של רגש.

נקודת מבט פילוסופית מחפשת את הכלל שבתוך הפרט – ולפיכך היא יודעת שכל מה שקורה לנו קרה כבר לעולמים, וכנראה גם יקרה.

איננו כל כך מיוחדים – באושרנו וסבלנו.

ולכן אל לנו לעשות כל כך הרבה רעש.

2. אמר פלוטארכוס הדגול: לו ההוראה "דע את עצמך" הייתה קלה למימוש, הרי שלא היה צורך באורקל מדלפי שילמד אותנו אותה.

3. פעם, כאשר היהודים היו יותר חכמים מאויביהם – ולא רק יותר חזקים מהם – הייתה מילה אחת שביטאה את יתרונם (לא רק המוסרי – אלא גם האסטרטגי) ו"הבלגה" שמה.
גם אז רבו המבקרים של התגובה האי-תגובתית הזו, ה"גלותית" כביכול הזו – אבל המרכז העברי החכם יותר – ידו הייתה על העליונה.

כי מי שמבליג אינו מעיד על חולשתו, הוא מעיד על כך שהאנרגיה שלו מופנית ליצירה ולבנייה, ולא להרס ולנקמה.

הוא מוכיח את עליונותו על אויבו בכך שהוא מנסה למזער את נזקיו של אותו אויב ולעסוק בד בבד בשלו – שלא כמו אויבו שכל עצמותו מוגדרת על ידי שאיפות הנקם וההרג שלו, שתמות נפשו הפלשתית ובלבד שעברים ימותו עמו – כך שלא נותר לו כוח להיות הוא עצמו, לחיות.

על "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפתחה של הספרות הישראלית העכשווית ניצבות שתי סכנות שטיבן סוציולוגי – בניגוד לסכנות כלכליות, שהדיווח עליהן מציף את העיתונים בשנים האחרונות (כאשר סופרים מתראיינים היום או כשספרות עומדת לדיון אצלנו לאחרונה, הדיון הוא כלכלי בלבד). הסכנות ניצבות בשני קטבים מנוגדים. סכנה אחת היא סכנת התפוררות (סכנה צנטריפוגלית) ואילו השנייה היא סכנת מרכוז-יתר (סכנה צנטריפטלית); סכנה אחת משולה לגלקסיות שמתרחקות אט אט זו מזו ואילו השנייה לחור שחור שקורס לתוכו פנימה.

הסכנה הצנטריפוגלית היא שהספרות הישראלית תאבד את תחושת הפרויקט המשותף, את הנרטיב הכוללני, ותהפוך לצביר של יצירות, טובות יותר או פחות, שמבליחות ואז נמוגות, ללא "מצע" שעליו הן נקלטות. הסכנה היא, במילים אחרות, שנהפוך למעין קולוניה תרבותית מרוששת, נטולת מסורת תרבותית ברורה, אליה מיובאות יצירות זרות, ללא סדר ושיטה, ושבתוכה פנימה קיימת מלחמת כל בכל של ספרים על אור ושמש, מלחמה שכל האמצעים כשרים לה (ראיונות חושפניים, קידום ספרים על ידי רשתות וכו'), שלא קיימת בה "יד נעלמה" שמסדירה ומנהירה את היצירה המקומית, שלא מתקיים בה דיון רציונלי על ערכם ומיקומם של הספרים השונים במערכת.

ואילו הסכנה השנייה, הצנטריפטלית, הפוכה. הסכנה היא של ארגון-יתר של הספרות, של עודף קוהרנטיות שיוביל לקונפורמיות, של עריצות ומירכוז, של קריסת הספרות, במקום קטן כמו ישראל, למעין גילדה שלה יש ראשי גילדה עריצים ושבה הצלחה ובולטות בשדה הספרות נשענים על "רשת" של קשרים אישיים, לקקנות ויחסי וסלים-אדונים פיאודליים (עוד ייכתבו בעתיד קורות השלכותיה של תרבות ה"לייק" הפייסבוקי על התרבות).

המפעל "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים" (בעריכת זיסי סתוי ופרופסור יגאל שוורץ) תורם למאבק במגמה הראשונה שהזכרתי. יש בו 1,135 ערכים על סופרים ישראליים, שנכתבו בידי 168 כותבים. הערכים מחולקים (באופן לא רשמי, אך העורכים מציינים זאת בפתח הדבר שלהם) לערכים ארוכים, בינוניים וקצרים, כך שיוצרים ישראליים בקונצנזוס, מבחינת איכותם הספרותית, כמו אלתרמן, למשל, מקבלים ערכים ארוכים ואחרים – בהתאם לתפיסתם של העורכים – ערכים בגדלים בינוניים וקצרים. עבודה רבה וניכרת הושקעה בלקסיקון. אבל חשיבותו הגדולה היא בעיניי סמלית. באופן מוחשי מציג הלקסיקון את הרפובליקה הספרותית הישראלית, כמו מראֶה שהיא קיימת באופן קונקרטי באמצעות אלף עמודיו. ניתן לטעון שבמציאות שרוב המידע מצוי באינטרנט הרי שספר כזה מיותר (העורכים מודעים לטענה הזו ומשיבים שבחרו בדפוס "משום הכבוד והאהבה שאנו רוחשים לתרבות הספר המודפס, וגם מתוך הצורך, שכנראה כבר לא ניגמל ממנו, לאחוז במוצר מוחשי, בר מישוש, שכובד משקלו הוא משל הולם לכובד משקלה של הספרות הנסקרת בו". עם זאת, הם מודיעים שבכוונתם גם להפיק מהדורה אינטרנטית של הלקסיקון). אבל אני רוצה להתעכב לרגע על הדעה הפופוליסטית הזו ש"הכל קיים באינטרנט". אם הכוונה לכך שהמידע קיים באתרים קולקטיביים כמו "ויקיפדיה", או אז האינטרנט בהחלט לא מהווה תחליף ללקסיקון מהסוג הזה. לא רק שערכים על כוכבי תוכניות ריאליטי יכולים להיות ב"וויקיפדיה" מקיפים הרבה יותר מערכיהם של סופרים חשובים, הרי שגם היעדר הכתובת לתלונות, היעדר האחריות של "וויקיפדיה", גורמים הן לעיוותים ולשגיאות, והן לכך שלא ניתן להפנות אותן לאף כתובת. ואם הכוונה ב"הכל יש היום באינטרנט" ללקסיקון אחראי שמאחוריו עומד גם אדם בשר ודם אחראי, כמו "לקסיקון ביו-ביבליוגרפי של הספרות העברית החדשה", של הספרן והביבליוגרף יוסף גלרון-גולדשלגר, הרי שהכפלה בשניים או שלושה של מספר הלקסיקונים (ראוי להזכיר גם את ה"לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח" בעריכת משה גרנות) – יכולה רק לעודד תחרות ושאיפה להצטיינות.

יש מה לומר בביקורת על הלקסיקון. ניכרת בו הטיה מסוימת לטובת ערכים של חוקרים באקדמיה (הכלולים גם הם, לתפיסתם של העורכים, תחת הכותרת "סופרים ישראליים", ויש היגיון בכך). קריטריון ההערכה, הבעייתי כל כך בתרבות ימינו, ניכר גם כאן, כאשר, כמוזכר, העורכים מצהירים – באופן מעט מתפתל שתוצאותיו עמומות – שאת ההערכה האיכותית של הסופרים הם ביטאו באופן כמותי ("יסוד השיפוט וההערכה משתקף בעיקר בקביעת היקפו היחסי של כל ערך"). הקריטריונים לפיהם נבחרו המלצות הקריאה הנוספת בשולי הערכים אינם ברורים. וגם הסכנה הצנטריפטלית שרמזתי לה בפתח הדברים – ריכוז כוח מופרז בידיים מעטות; כי הרי ללקסיקון כזה יש פוטנציאל לקבוע מי בחוץ ומי בפנים, מי מודגש ומי מוחוור – לא נעדרת כאן. אבל, ככלל, זה מפעל מבורך, שערכו הסמלי אינו פחות מערכו הממשי, כלומר מהמידע העובדתי התמציתי שיש בו על הסופרים שנכנסו בשעריו.

ויש עוד דבר מה לומר בזכות הסמליות שמבטא הלקסיקון. הלקסיקון, בניגוד לקודמים מפורסמים בחקר הספרות העברית (בראש ובראשונה "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים", של ג' קרסל מ-1965), הוא לקסיקון של סופרים "ישראלים" ולא עברים. כלומר סופרים שפעלו מ-1948 ועד זמננו – ולא קודם לכן. העורכים בהקדמתם גאים על כך שההגדרה הזו אפשרה להם להכניס גם סופרים ישראליים שכותבים בשפות שאינן עברית (ערבית, פולנית, יידיש וכו'). אבל עיקר התרומה של ההתמקדות בסופרים "ישראלים" היא – בפשטות – חיזוקה של הזהות הישראלית, זהות שמתכרסמת בעשורים האחרונים מכיוונים שונים (הגלובליזציה וחדירת האנגלית; הרתיעה של חלקים בשמאל הישראלי מהישראליות; הנטייה של חלקים בימין הישראלי להתנערות, גם אם מובלעת, מהפרויקט הישראלי וראיית הנעשה בארץ לאור הגורל היהודי הכללי, המיתי-היסטורי). כתיבת לקסיקון של סופרים ישראליים משתיתה את הזהות הישראלית על שלושה בסיסים חזקים: מקום, מסגרת מדינית ריבונית ולשון (כי בסופו של דבר הרוב המכריע של הסופרים בלקסיקון כותבים עברית).

קצרים (בעיקר של ובעקבות פלוטארכוס)

1. (בעקבות קריאה – מענגת ומומלצת – בפלוטארכוס:) אנחנו אולי מזכירים את ספרטה – אבל אנו משופעים בדמגוגים כמו באתונה, ובטח ובטח שחסרה לנו הלקוניות של הראשונה (משמה של ספרטה, שכונתה גם "לקוניה", נלקח הביטוי "לקוני").

2. מה שאנו מכנים בשם "בגרות", ומשתבחים בפני עצמנו על בשלותה של נפשנו, שהגיעה למתינות ואף משפיעה אותה חוצה – לעתים אינו אלא השם שאנו נותנים להזדקנותם של גופנו ותשוקותינו.

3. עוד הערה בעקבות פלוטארכוס. מסתבר שההיסטוריון היווני הדגול המאוחר (45-120 לספירה) לא היה פוסטמודרניסט, והוא לא מהסס לומר שהיו היסטוריונים טובים ממנו. הוא לא אומר כמו פוסטמודרניסט טוב: "זו הייתה הגרסה שלהם – וזו שלי; זה אופן הכתיבה שלהם – וזה שלי", או לא כמו סתם שחצן מצוי שאומר כי עד שקם הוא לא נכתב דבר גדול ממה שהוציא השחצן מתחת ידיו.

לא. כשהוא מספר מחדש את מאורעות מלחמת פלופוניס הוא מצהיר על עליונותו של תוקידידס ההיסטוריון, בן זמנה של המלחמה ההיא, שתרמה לא מעט לירידתה של יוון מגדולתה. כך:

"אני מקדים ומבקש מהקוראים, שחיבורים אלה יזדמנו לידיהם, ומפציר בהם שלא ידמו בנפשם, שבספרי על אותם מאורעות שתוקידידס תיארם בדרך ללא חיקוי ושבה עלה אף על עצמו בעוצמת הרגש, הבהירות והססגוניות, בא עלי מה שבא על טיימיאוס [היסטוריון אחר]. הלה קיווה שיעלה על תוקידידס במומחיותו [...] [ו]הראה עצמו, בשם האל, בכך כאותו: 'הולך רגל שהוא מדדה בצדה של מרכבה לידית' כדברי פינדארוס [...] כשלעצמי נראה לי, שהִתחרות קנאית עם סופרים אחרים בענייני סגנון יש בה משום כיעור ונוקדנות, אך כשהיא נערכת מול יצירות שהן למעלה מכל חיקוי, הריהי כל-כולה מטופשת" (הוצאת "מוסד ביאליק"; תרגום נהדר מיוונית: א.א. הלוי).

4. פלוטארכוס מבחין – באחת מהפנינים הרבות שמשובצות בביוגרפיות שלו על גדולי יוון ורומא – בין אומץ לב "פרופר", לבין אומץ לב שבא מתוך שנאת החיים, שאותו אין להעריך.

הוא מרחיב על כך מעט, אבל אביא רק מקצת מהדברים: "קאטו הזקן אמר לאנשים ששיבחו בפניו אדם אחד נועז השש לקראת סכנות במלחמה, שיש הפרש גדול בין מי שמעריך מאוד אומץ לב לבין מי שמעריך אך מעט את החיים [...] כי אין לגנות אדם על שהוא בורח מן המוות, אם אינו דבק בחיים בצורה מבישה, ואין לשבח את הנכונות למות אם היא באה מתוך זלזול בחיים".

5. ולסיום בדיחה שמיוחסת לאפלטון (אולם פלוטארכוס מפקפק באמינותה).

באחת הפרשיות המדהימות של העולם העתיק, ביקש דיוניסוס (חשבו על האירוניה בשבילנו, שקראנו את ניטשה), שהיה רודן סיראקוסאי שבסיציליה (מושבה יוונית באותם ימים, קרי במאה הרביעית לפני הספירה), שאפלטון יחנכו בפוליטיקה ואיזו מדינה כדאי להקים. דיוניסוס הזה, כפי שפלוטארכוס מתארו, היה ערס לא קטן, אבל הוא התאהב באפלטון והתרשם מההערכה לה זכה הפילוסוף, והוא ניסה להיות תלמיד מצטיין של האחרון, כדי להיות "ראשון" גם בפילוסופיה – לא רק בתענוגות ורצחנות.
כל העניין הוא טראגיקומי לעילא בתיאור של פלוטארכוס (בביוגרפיה "דיון").

בכל אופן, דיוניסוס, כמובן, לא יכול היה לבסוף לעמוד בדרישות המוסריות של אפלטון, שכללו למעשה ויתור על שלטון היחיד שלו, והשניים נהיו עויינים זה לזה. כשבאה משלחת הצלה של פילוסופים פיתגוראיים לחלץ את הפילוסוף הדגול ממלתעות העריץ הפוחז פנה הלה לאפלטון ואמר לו כך: "אני מניח, אפלטון, שאתה תקשור עלי קטגוריות מרובות ונוראות בפני חבריך לפילוסופיה".
ואפלטון – על פי הגרסה שפלוטארכוס מביא, אך מפקפק בה, כאמור – השיבו: "מי יתן ולא נגיע לידי מחסור גדול כל כך בעניינים באקדמיה, עד שמישהו יזכור אותך".

רשימת ביקורת על הספרים הישראליים זוכי הפרסים מהשנה האחרונה

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במציאות של גודש בספרי מקור, מעניקים הפרסים השונים הניתנים לספרות הישראלית – בצד הכבוד והכסף לכותביהם – הבלטה מבורכת, מבחינתם של הספרים הזוכים, על פני שאר ריבוא הספרים; ספרים שרואים אמנם אור אבל לא זוכים בדרך כלל לאור הזרקורים.

מי הם הספרים הישראליים שזכו בשנה האחרונה בפרסים? מה ערכם? האם יש להם דבר מה במשותף? ומה ניתן ללמוד מהם על הספרות והתרבות הישראלית בכללותן? על זה אנסה לענות בשורות הבאות באמצעות בחינה פנורמית של שבעה ספרים זוכי פרסים מהשנה האחרונה.

אבל לפני כן הערה נצרכת: דיון בספרים הישראליים שזכו בפרסים אינו רק דיון בספרות הישראלית עצמה. הוא גם דיון בקביעת הטעם בספרות הישראלית, או, במילים פשוטות יותר, דיון בשאלה לאיזה ספרים אצלנו קל יותר לזכות בפרסים. הספרות היא אכן תחום תחרותי, אבל אל לנו לשכוח שהענקת פרס לספר אינה מושתתת על הערכה אובייקטיבית פשוטה כמו תחרות מרוץ של מכוניות. הגוף המעריך (ועדות הפרסים כמו גם מבקרים כמותי) הוא בעל הטיות אסתטיות ואידיאולוגיות משלו, וגם הכס הנישא עצמו של ועדת הפרס יוצר הטיות משלו. כל זה בהחלט לגיטימי, חשוב להדגיש, הערכת ספרות אינה מדע מדויק, אלא, בדומה לפובליציסטיקה, היא ניסיון שכנוע בעדיפותו של ערך או טעם אחד על פני משנהו (והיא גם אכן חשובה לתחום הספרות כמו שהוויכוח הפובליציסטי חשוב לדמוקרטיה. ודרך אגב: ביקורת הספרות המודרנית צמחה מתוך כתבי עת שעירבו ללא הפרד פובליציסטיקה וביקורת בעידן הנאורות המוקדמת, כפי שהציג זאת הפילוסוף הגרמני החשוב יורגן הברמאס, בספר הנעורים שלו: "השינויים המבניים של הספרה הציבורית"). אבל חשוב להזכיר את הדברים, את המקריות והשרירותיות שיש במידה מסוימת בהענקת פרס לספר זה או אחר, כי בתרבות אמריקאית באוריינטציה שלה, של "המנצח זוכה בכל", אנחנו נוטים לעשות פֶטיש מההצלחה, ולשכוח זאת.

שבעה ספרים, כאמור, יעמדו כאן לדיון כללי: "אנשי פינות" של אסתי ג. חיים ו"בנגאזי-ברגן בלזן" של יוסי סוכרי שזכו ב"פרס ברנר"; "המיטה שאתה מציע בעצמך" של אילת שמיר ו"הזקן השתגע" של אביבית משמרי שזכו ב"פרס רמת גן" (השני מבניהם בפרס לספרי ביכורים); "הפרומושיקאים" של משה גרנות שזכה בפרס אקו"ם על יצירה המוגשת בעילום שם; "אפשרות של אלימות" של דרור משעני שזכה ב"פרס ברנשטיין"; "בעלת הבית" של נעה ידלין שזכה ב"פרס ספיר". אין אלה כל הספרים שזכו בפרסים בשנה פלוס האחרונה, אבל אלה רובם.

ובכן, מה ניתן לומר עליהם? ומה ניתן לומר בעקבותיהם עלינו?

דבר אחד משותף לכל הספרים הללו, על דרך השלילה. אף ספר מהספרים הנידונים אינו מאורע ספרותי חד משמעי, יצירת מופת מובהקת. אין כאן שווה ערך ל"ימי ציקלג", ל"מלך בשר ודם", ל"זכרון דברים", ל"התגנבות יחידים", ל"ספר הדקדוק הפנימי" או ל"סיפור על אהבה וחושך". גם הספרים הטובים יותר מבין השבעה האלה – ספריהם של ידלין ומשעני – שכפי שאטען מייד הם טובים דווקא מפני שהם מינוריים באופיים – אינם מגיעים אף להישגיהם של ספרים כדוגמת "מולכו" או "החיים כמשל" או ספרי דוד שחר או "החולה הנצחי והאהובה". חשוב לומר זאת, למרות ההסתכנות הברורה והמידית בפוציות, לבל נאבד סטנדרטים במציאות תרבותית אמנזית, בה ההווה או העבר הקרוב, המצטמק והולך, הוא חזות הכל. מאידך גיסא, ולשם האיזון, חשוב גם לומר שאף אחד מהספרים הזוכים אינו גרוע חלילה, ובושה וחרפה שזכה בפרס ספרותי.

עוד דבר מה משותף על דרך השלילה לרומנים הללו והוא שהם (למעט ספרו של משעני) אינם מציגים סגנון עצמאי מובחן או ראיות לחשיבותו של יצירת סגנון כזה בעיני כותביהם. אלה במובהק ספרים של תוכן, לא של צורה.

שני מאפיינים מרכזיים בספרים זוכי הפרסים הינם מאפיינים לא רק של הספרות העברית אלא של התרבות הישראלית בכללותה: היותה תרבות שבטית, ללא אינדיבידואציה מספקת של בניה, והיותה תרבות השקועה בעברה הטראומטי, כלומר תרבות שמתקשה להישיר מבט אל ההווה, תרבות שיש לה unfinished business.

ניקח לדוגמה את שני זוכי פרס ברנר, יוסי סוכרי ואסתי ג חיים. שני הרומנים האלה עוסקים אמנם, כדרכם של רומנים, בגיבורים יחידים, אבל הגיבורים האלה מייצגים, ובמובהק, שבט שלם. סוכרי כתב על קורותיהם הלא מוכרות מספיק של יהודי לוב בשואה דרך גיבורתו סילבנה, שגורשה עם משפחתה מבנגאזי לברגן בלזן. סוכרי מעניק פריסה ריאליסטית סבלנית של הדרמה של יהודי לוב בשואה, שהמסר שלה מופנה אל ההווה: מבחינת הנאצים לא היה הבדל בין מזרחים לאשכנזים, ולכן אפליה עדתית בישראל של היום היא חרפה. מה שהופך את הרומן הזה לרומן הגון הוא אירוחה ללא הפרעה כמעט (למעט ייחוס אנכרוניסטי של רגשות עכשוויים לדמות של סילבנה) של הדרמה הגדולה של האירועים ההיסטוריים המרעישים עצמם. סוכרי מנסה לעבות את הדרמה ההיסטורית בתיאורים פסיכולוגיים, במטפוריקה ובנגיעות של פילוסופיה ותיאולוגיה, אבל הם – גם כשהם מעניינים, ולא תמיד הם כאלה – אינם העיקר. העיקר אינו החיים הפרטיים, האסתטיקה הספרותית או ההגות – אלא המאורעות הגדולים עצמם. עם זאת, אל לכחד שלזכייה של הספר בפרס הוענקה רוח גבית הנושבת ממרומי האקדמיה, שספרו של סוכרי נושב בהחלט עם כיוון הרוח שלה, בהציגו, בכרטיס אחד, הן את הנושא המזרחי, הן יחסים טובים יחסית בין יהודים לערבים והן גיבורה "פמיניסטית", כל אלה נושאים אופנתיים באקדמיה בעשורים האחרונים. בכלל, היענות לרוח האקדמית תרמה בעשורים האחרונים לזכייתם של ספרים רבים בפרסים, לעתים אלה אמנם ספרים טובים או לא רעים (כך, למשל, הם "שום גמדים לא יבואו", של שרה שילה, שזכה בספיר, שוב הנושא המזרחי; וכך הוא "היברו פבלישנג קומפני", של מתן חרמוני, שזכה בפרס ברנשטיין, ספר "נכון" מהפרספקטיבה האקדמית, בעסקו בתרבות "המינורית" האידישאית באמריקה).

"אנשי פינות" של אסתי ג. חיים גם הוא עוסק בשבט (וגם הוא עוסק בעבר) – שבט הדור השני האשכנזי לשואה (הונגרי, במקרה הזה). חיים מודעת לכך שזה נושא לא בתולי, בלשון המעטה, בספרות העברית ("מבקר חמור סבר עלול לומר, שוב סיפור על משפחת שואה מטורללת? למה אין ולו סופרת אחת שתרים את הכפפה ותכתוב איזה סיפור הרפתקאות הגון שמתרחש בים הצפוני?"), והיא מפגינה אומץ בהליכתה בשדה החרוש, אותה היא מנמקת באופן משכנע באמצעות טענתה של הגיבורה המספרת שללא גירוש השדים של העבר אין יכולת וטעם לעסוק בהווה. ישנם כמה אלמנטים שהופכים את הספר של חיים לספר מעניין בתוך הז'אנר של ספרי הדור השני. הראשון הוא סיטואציית הסיפר, כלומר המקום בהווה ממנו מספרת לנו דבורי שטרן את סיפורה: כשהיא אישה מבוגרת ודחוקת אמצעים, השותה ערק ללא הפסקה על מנת להקיא מתוכה את סיפורה של משפחתה. האלמנט השני הוא הנמקת העיסוק במילים בהקשר של הדור השני: המילים והכתיבה הן הרגשות שנחנקו בזמן אמת ומבקשים כעת להשתחרר, הן דרך לארגן את הטראומה, הן דרך להתעלות מעליה. מהספר של חיים וסוכרי ניתן להכליל ולומר שהספרות בישראל היא, במובן מרכזי, ריפוי בדיבור קולקטיבי. האלמנט השלישי שמבחין את ספרה של חיים הוא הופעת הדודה הצבעונית, הבוהמיינית והחושנית, אסתר, בסוף שנות הששים בבית האפור בחיפה שבה גרה משפחתה של המספרת מוכת הגורל והשואה. שתי דמויות נשים גדולות ניצבות בדו קרב ב"אנשי פינות", סבתהּ של דבורי, השורדת, המזינה, השתלטנית, השמרנית, מול אסתר, שמנסה לחלץ את המשפחה מעבודת האבל הלא נגמרת על השואה. אם עד מחצית הרומן של חיים הספר מזכיר לך יותר מדי ספרים דומים שקראת ("שואה שלנו", "ימיו ולילותיו של הדודה אווה", "ורד הלבנון", "חמסין וציפורים משוגעות", שלא לדבר על ספריו של גרוסמן) הרי שאט אט נצבר נפח ומשקל לרומן, ורגעים מרטיטים לא מעטים.

גם "הפרומושיקאים", של משה גרנות, הוא ספר שבטי, כפי שניתן ללמוד כבר משמו, וגם הוא ספר שנטוע בעבר. מספרים שונים מספרים בפרקים שונים את סיפורה של העיירה הרומנית פרוּמוּשיקה, החל מלפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ומעט אחריה. עם זאת, יש חיוניות בסיפורים והספר אינו קודר כמו ספריהם של חיים וסוכרי. הוא מעלה בחן ואף ביצריות – ולעיתים, כמתבקש, אכן גם ביגון – את סיפורה של העיירה היהודית שנתרוקנה מיושביה היהודיים (אם כי אופייה של השואה ברומניה, בגלל הנסיבות ההיסטוריות, אינו דומה לנרטיב המוכר יותר של יהודי פולין, ברית המועצות או הונגריה).

גם "המיטה שאתה מציע בעצמך" הוא רומן שבטי ורומן שנטוע ללא מחיצה בעבר. השבט הוא שבט ההתיישבות העובדת, שבט מרכזי בתולדות הציונית, ואילו ה"עסק הלא פתור" מהעבר מקבל כאן משמעות ליטרלית. ההווה של הרומן מתרחש ב-1991, וגיבורו הוא בן מושב בן חמישים בשם איתן רוסו, שמבקש לפתוח חוות סוסים במושב בו הוא מתגורר, מושב באזור זכרון יעקב. אבל מאורע מהעבר, בו היו מעורבים איתן הילד ואביו וכן נווד ערבי, רודף אותו עד עצם שנות התשעים. שמיר כותבת ריאליזם מפורט כדבעי, בעברית מצוינת וראויה לשבח; עברית שורשית, מדויקת ולא מסתלסלת, וריאליזם גברי ומחוספס במכוון (הגברים ברומן, כמו הסוסים, אינם מוכנים להתרסן). אבל הרומן מעט מחושב מדי, שכלתני מדי ולכן לא מספיק פוצע, לא מספיק חד. וזו עוד נקודה שמאפיינת חלק ניכר מהספרים הנידונים כאן: אלה ספרים שיוצאים מתוך קונספט, רעיון, המונחתים "מלמעלה" ומתפרטים לרומן ("קורות יהודי לוב בשואה", "הדור השני", "עיירה ברומניה", "ההתיישבות העובדת/גבריות קשוחה/יהודים ערבים"). אלה, ברובם, אינם ספרים שצומחים מהתבוננות בפרטים, באנשים, בסיטואציות, אינם עולים מהקונקרטיות, "מלמטה". המחושבות של שמיר ניכרת גם בהדגשה הבולטת מדי של האירוע מהעבר שהנה הנה יתגלה לקוראים (הוא נחשף רק בסוף הרומן) ובהבטחה – שוב, המודגשת מדי – לפיצוץ עתידי שיקרה הנה הנה בעתיד.

הקונספטואליות היתרה היא זו שגם ניצבת בעוכריה של אביבית משמרי ב"הזקן השתגע". משמרי ביקשה לכתוב רומן על נושא חשוב מאין כמוהו, המתח בין הימין והדתיים לשמאל ולחילוניים בישראל (שוב, שבטי ישראל!). הרומן שלה מתרחש בעתיד הקרוב, בו פורצת מלחמת אזרחים בין הפלגים השונים. אבל הבעיה היא שמלבד העלאת הנושא החשוב כשלעצמו ואיזו המחשה של היתכנותו של מאבק אלים כזה, אין טיפול מְחַדש בנושא. גם הטון של המספר אצל משמרי, טון מרוחק מעט, "או"מניקי", סאטירי ואפילו מעט משועשע ולהגני – מפריע. הטון הזה נחווה כלא מקורי, אבל הוא גם גול עצמי בכך שהוא מקשה עלינו להתייחס ברצינות לנושא החשוב שמעלה הסופרת. טון דומה ומטריד – של עליונות זחוחה ומרחפת כמו מעל – היה גם לאסף גברון ב"הגבעה", ספר שעסק בהיאחזות בשטחים וזכה גם הוא בפרס (ברנשטיין) לפני כשנה. אלא שאצל גברון כיפר הפירוט הריאליסטי המספק על הטון הלא מחויב – ואילו אצל משמרי אין פיצוי כזה.

הסיבה ש"אפשרות של אלימות" של דרור משעני ו"בעלת הבית" של נעה ידלין הם הספרים הטובים מבין השבעה הנסקרים פה נובעת מהניגוד המסוים למאפיינים המשותפים שהוזכרו לעיל. אלה שני הספרים היחידים שעוסקים בהווה הישראלי (לא בעבר או בעתיד טראומטיים) והם עוסקים בעיקרו של דבר ביחידים ובחטאיהם הפרטיים מאד. אמנם הגיבורה של ידלין שייכת במובהק ל"שבט" של השמאל האשכנזי המבוסס, ואילו דמויותיו של משעני שייכות למעמד ביניים נמוך אפרורי של מזרחיים בחולון, אבל חטאיהן של הדמויות הם אזרחיים-פרטיים ואינם מעללים או טראומות שבטיים (אצל ידלין מדובר במעילה בכספים ואילו ז'אנר הבלש כולו, בו כותב משעני, הוא ז'אנר שזכה לפריחה בחברות ליברליות פרוטסטנטיות, בהתמקדו בחטאים של פרטים). במילים אחרות, הסיבה שהם ספרים טובים נובעת מכך שהם ספרים קטנים. ידלין כתבה רומן ישראלי "בריטי", כלומר רומן שנון ומענג לקריאה על כסף ומעמד וסנוביזם – בלי שואה ובלי גבורה ובלי תקומה ובלי כבדות. זו הסיבה לרעננותו המוחשת מיד. ואילו משעני יצר עירוב מסקרן ואפקטיבי בין הנטורליזם של יהושע קנז לבלש הסקנדינבי העגמומי. עם זאת, למרות שאין זה אופנתי לומר זאת היום בקרב האינטלקטואלים הספרותיים שלנו, חשוב לומר שאכן בעייתי להעניק לז'אנר הבלש מעמד קנוני. מה שאנו מכנים לגנאי בספרות ריאליסטית מן המניין "סנסציוניוּת" ו"נוסחתיוּת" הינו ההגדרה הראשונית של הסיפור הבלשי, הינו הנורמה שלו. ברומן הבלשי הרי תמיד יש רצח (זו הסנסציה) ותמיד יש נוסחה, מבנה ברור וקלישאי (בלש, לרוב בעל בעיות אישיות מסוגים שונים, שחוקר את הרצח ואז מפענח אותו). משעני עורך ואריאציות מעניינות על הז'אנר (הפתרון לחידה הבלשית ניתן באמצע הרומן, למשל, אם כי המתח נשמר עדיין באמצעות התהייה כיצד יגלה הבלש את הרוצח), הטקסט שלו נקי, הטון שלו יציב, הריאליזם שלו מרשים ומספק, כמו שגם הסגנון קיים ומובחן. אבל כדאי לא לשכוח את מגבלותיו המובנות של הז'אנר.

בהומור ירחמיאלי חינני השתמשו ברפובליקה הספרותית העברית בעבר, על מנת ללעוג לתרבות הענקת הפרסים הספרותיים, בוואריאציה מלעיגה על הביטוי התנ"כי, וכינוה תרבות של "מפריסי פרסים". הביטוי נלקח מאחד מסממני הטהרה של הבהמה המותרת באכילה ("מפריסת פרסה"). אולם מה שמאפיין כמדומה חלק ניכר מהספרות הישראלית המפורסת בפרסים הוא סממן טהרה תנ"כי אחר של הבהמה: "העלאת גירה".

הפנייה למאמרי על שלמה ארצי בגיליון החדש של "ארץ אחרת"

הלינק שתחת מילים אלה הינו הפנייה למאמרי על שלמה ארצי בגיליון החדש של מגזין "ארץ אחרת" (הקריאה בו מצריכה מנוי)

קצרים

1. בערבי שבת אני אוהב להאזין לשירים עבריים שמשודרים ברשת ג'.

והנה שמתי לב, לאחרונה, שמינון השירים שלא ניתן לכנותם אלא לאומניים, המשודרים ברשת זו בערבי שבת (הקל שבהם הוא "ארץ, ארץ, ארץ"), עלה באופן משמעותי בעת הזו. הצגת הנושא הלאומי הבוטה שלהם מרתיעה, מבלי להתייחס לכך ששירים אלה, בדרך כלל, הם שירים גרועים, מבחינת המלל והלחן, בהשוואה למבחר הגדול של השירים העבריים המשובחים שיש לנו.

עוד שמתי לב לשיבוצם של שירים בעלי ארומה דתית מובהקת בשירי ערב השבת של רשת ג' (למשל, שיר שבו המילים הבאות: "שבעה ימים ברא עולם…שבת קודשו").
יש לציין שיש אירוניה גדולה בשיבוץ הזה של שירים דתיים בשעה שמאזינים דתיים בכלל לא יכולים לשמעם, מפאת קדושת השבת.

בכל מקרה, אינני זוכר שבעבר היה מקום נרחב כזה לשירים לאומניים-דתיים במשבצת "השירים העבריים" לערב שבת של רשת ג'.

ההדתה והלאומניזציה של הזמר העברי (פאר היצירה הישראלית) היא מרתיעה וגם עצובה – בכך שהיא מסגירה מצוקה גוברת בחברה הישראלית, כשהכתובת היחידה למענה לה היא אלוהים שבשמים, כלומר הדת, והסתופפות מעניקת חום מזויף בחיק הלאום.

דת ולאומיות יכולות להיות דברים יפים ומתאימים לאנשים מסוימים (אני כשלעצמי אדם לא דתי אבל כן שמח על לאומיותי). אבל הן רעות כשהן הופכות להיות – ובכן – אופיום להמונים (או כשהן מוקצנות ודורסות ערכים חשובים אחרים).

2. פיליפ רות, בהגדרה תמציתית שמסבירה את כוחה של תרבות ההמונים היום: הכוח תמיד היה מצוי בידי אלה שהיו מופקדים על ייצור הפנטזיה. פעם זו הייתה הדת – וכעת הטמטום של תרבות ההמונים.

The power in any society is with those who get to impose the fantasy. It is no longer, as it was for centuries throughout Europe, the church that imposes its fantasy on the populace, nor is it the totalitarian superstate that imposes the fantasy, as it did for 12 years in Nazi Germany and for 69 years in the Soviet Union. Now the fantasy that prevails is the all-consuming, voraciously consumed popular culture, seemingly spawned by, of all things, freedom. The young especially live according to beliefs that are thought up for them by the society’s most unthinking people and by the businesses least impeded by innocent ends. Ingeniously as their parents and teachers may attempt to protect the young from being drawn, to their detriment, into the moronic amusement park that is now universal, the preponderance of the power is not with them.

בכלל, זה ריאיון מעניין מאד, הריאיון הזה בניו יורק טיימס, ומכל מיני בחינות. הוא ניתן לעיתון שבדי די לאחרונה, בעקבות תרגום "התיאטרון של מיקי שבת" לשבדית, וכמובן הוא עוסק באי קבלת פרס נובל ומבטא את האופן שבו רות בוחר להציג את עצמו לקהל השבדי בצלה של אותה סוגיה.

רות עומד בזה בכבוד. הוא מבאר שיש הבדל גדול בין הטמטום של תרבות ההמונים האמריקאית לבין הספרות הרצינית של ארה"ב (בתגובה, מוצדקת אם כי שאינה מוצגת כתגובה כזו במפורש, לאמירה הטפשית של נציג האקדמיה השבדית מלפני כמה שנים על אי חשיבותה של הספרות האמריקאית). בבדיחה לא רעה אומר רות שלו היה קורא ל"מה מעיק על פורטנוי?" "האורגזמה תחת שלטונו של הקפיטליזם החמדני" אולי היה זוכה בפרס הנכסף.

על "הביתה", של טוני מוריסון, הוצאת "הספרייה החדשה" (מאנגלית: אלינוער ברגר)

פורסם במדור הספרותי שב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן הגון של סופרת טובה. לא רומן אלפיניסטי מרקיע שחקים של סופרת נובליסטית. באופן פרדוקסלי מעט, יש דבר מה מרשים ביכולת ובמוכנות של סופרת מעוטרת, שזכתה כבר בנובל ודי מזמן, לכתוב רומן טוב לא יומרני, אם כי גם כזה שאכן אין בו במה להתיימר ולהתייהר.

הרומן מתרחש בשנות החמישים, שנות מלחמת קוריאה, המקרתיזם וציד המכשפות האנטי-קומוניסטי, השמרנות בכל התחומים, כולל ביחסים בין הגזע הלבן לזה השחור. גיבור הרומן הוא צעיר שחור, חייל משוחרר מקוריאה, הלום קרב, בשם פרנק מאני. הרומן מסופר בשני אופנים לסירוגין. פרקים קצרים המסופרים בגוף ראשון, בידי פרנק עצמו, כשהוא משוחח עם מישהי, כנראה הסופרת עצמה ("קודם כתבת עלי [...]", הוא מוחה כנגדה באחד מהקטעים האלה), כשביניהם פרקים ארוכים יותר המסופרים בגוף שלישי. עיקר סיפור המעשה הוא מסעו של פרנק לרוחב ארצות הברית על מנת לחלץ את אחותו הקטנה סי, שנקלעה לצרה שטבעה לא ברור לו (ולנו הקוראים), זאת לאחר שפותתה על ידי מחזר שרלטן ויצאה אתו אל אטלנטה מהעיירה הקטנה בג'ורג'יה בה גדלו היא ופרנק. אל העיירה הזו הגיעו הוריו של פרנק לאחר שגורשו מטקסס והחיים שם היו מחניקים ופרובינציאליים עבור פרנק ובעיקר סי. המסע של פרנק מטעין את הספר במתח ובציפייה ומאפשר, בזמן ההמתנה לתוצאותיו, למוריסון לפרוש פרטים מחייו של פרנק ואחותו, חלקם בעלי השלכה חברתית כללית. למשל, על הבטחותיה הכוזבות של האינטגרציה בצבא ביחס לשחורים: "צבא עם אינטגרציה, עם שילוב, הוא אומללות משולבת. כולכם יוצאים להילחם, חוזרים, והם מתייחסים אליכם כמו אל כלבים". או על האפליה בהשכרת בתים ומכירתם לאנשים שאינם לבנים: "עם העברת הבעלות על הנכס לא ישמש שום חלק ממנו לעולם למגורים או לכל מטרה אחרת של אדם עברי או אדם שנמנה עם הגזע האתיופי או המָלָאי או האסייתי, להוציא עובדי משק-בית".

המגמה הפוליטית של מוריסון אינה פוגעת אנושות בטקסט. אפילו לא תיאורה האידילי-הרואי (המרשים כשלעצמו) של אחוות הנשים השחורות בעיירה הפרובינציאלית בג'ורג'יה אליה חוזרים לבסוף פרנק ואחותו: "אף שכל אחת מן המטפלות היתה שונה במידה ניכרת מן האחרות במראֶה, בלבוש, באופן הדיבור, באוכל ובהעדפות הרפואיות שלה, בלטו קווי הדמיון ביניהן. בגינות שלהן לא היו עודפים, כי הן חלקו ביניהן הכל. בבתיהן לא הצטברו פסולת או אשפה, כי הן עשו שימוש בכל דבר. הן לקחו אחריות על חייהן ועל כל מה או מי שהיו זקוקים להן. היעדרו של שכל ישר הרגיז אותן אבל לא הפתיע אותן. עצלות לא זו בלבד שהיתה בלתי-נסבלת בעיניהן, היא היתה בלתי-אנושית. בין אם את בשדה, ובין אם את בבית, או בחצר האחורית שלך, את חייבת להיות עסוקה. השינה לא נועדה לחלומות; היא נועדה לאגירת כוח". דווקא ניסיונה של מוריסון להעניק מורכבות לטקסט – בגילוי, שלא אחשוף אותו פה, שהצד הנפגע והמדוכא יכול להתנהג אף הוא בברוטאליות נוראה – נחווה כמעט מלאכותי, ככוונת מכוון של הסופרת להראות שהיא כותבת "מורכבת".

בעיית המורכבות הינה, אמנם, אחת מהבעיות המרכזיות של הרומן הפוליטי. כלומר, היותו מנוגד לרוחו הליברלית-אינדיבידואליסטית של ז'אנר הרומן עצמו, שהנו פריה של חברה בורגנית. כלומר, סופר שרוצה להעלות על נס את פגיעותו ודיכויו של סקטור חברתי מסוים, צריך לטשטש מעט את המורכבות האנושית – שפרישתה היא מומחיותו המרכזית של הרומן כז'אנר – על מנת לעורר את ליבנו לתמוך במטרה הצודקת שלו. ג'ורג' אורוול, תחת כובע מבקר הספרות, העיר ב-1940 הערה גאונית על הסיבה שבשנות השלושים יצאו לאור רומנים גרועים רבים ואילו השירה (דורם של אודן וספנדר בעולם דובר האנגלית) כבשה את מרכז הבמה הספרותית. לטענת אורוול, נבע הדבר מכך ששנות השלושים חייבו מעורבות פוליטית והשירה טובה יותר בחיזוק עמדות קולקטיביות ובעיצובן מאשר הפרוזה שמתמקדת ביחיד. אבל, כאמור, מוריסון עומדת די טוב במבחן הזה.

הפנייה הזו לשנות החמישים, בספרות שהיא כאמור ספרות "מעורבת" במובהק, כלומר ספרות בעלת עוקץ פוליטי-חברתי, מעוררת גם את השאלה מדוע הרחיקה הסופרת את עדותה? האם הפנייה הזו לעבר נובעת מכך שהאפליה אז הייתה ברורה ובוטה יותר, ואילו בהווה היא נעשתה מתוחכמת וחמקמקה יותר? והאין תפקידו של סופר לחשוף את החמקמקות ותחכום האלה שתחתיהם מסתתרת כנחש בקש האפליה הוותיקה הידועה? ואולי, אם מותר להפליג במחשבות, תפקידו של הסופר היום הרבה יותר קשה, תפקידו להילחם לא באפליה הבין גזעית אלא באפליה שאיש לא מדבר עליה כי כביכול אין להתנגד לה, והיא האפליה המריטוקרטית, כלומר האפליה על רקע הבדלי הכישורים בין בני אדם? כי אבוי לנו אם לא נעודד מריטוקרטיה, אבל אבוי לנו גם אם נראה בה את המפתח הבלעדי לחלוקת הטובין החברתי. האפליה של הטבע ראויה גם היא למאבק מוסרי, כפי שידעו הדתות הגדולות, לא רק האפליות שיוצרת האנושות.

קצר על אנטישמיות

האנטישמיות היא תופעה מסובכת ומורכבת – היא אינה רק תופעה היסטורית-סוציולוגית-דתית, אלא גם פסיכולוגית ופסיכואנליטית – וקולמוסים רבים נשברו על מנת להסבירה.

לאחרונה, ניתן היה להתוודע, בעקיפין, לעוד דוגמה למורכבותה האפלולית של התופעה. מדובר בנקודה קטנה שמצויה בסרט הארוך (בן ארבע שעות) "נימפומנית" של לארס פון-טרייר. זה סרט מעניין מאד (וכפי שניתן ללמוד משמו, לא לטעמו של כל אדם – החלק הראשון בן השעתיים היה יותר מעורר ממעורר מחשבה, אבל החלק השני היה הפוך), של במאי מורכב ומופרע מאד, שקטנו עבה ממותניהם של מבקריו המשעממים והבורגנים הרבים, כמו גם של רוב מוחלט של במאי העולם (למרות שאני בהחלט לא חסיד שלו ובאיזה שלב, אחרי "דוגוויל", הפסקתי לעקוב אחר סרטיו).

והנה, פון-טרייר הואשם באנטישמיות כמה פעמים ובסרט הזה הוא מתייחס – בנקודה שולית, כביכול – להאשמות הללו. המאזין בסרט, המאזין הקשוב וההומני, להרפתקאותיה המיניות של ג'ו הגיבורה (שרלוט גינסבורג), הנימפומנית מכותרת הסרט – הוא יהודי. בחלקו הראשון של הסרט מסביר המאזין הזה, זליגמן שמו בסרט (השחקן סטלאן סקארסגארד), שהוא יהודי אנטי-ציוני, ולהיות "אנטי ציוני זה לא כמו להיות אנטישמי, למרות שכוחות פוליטיים מנסים לטעון אחרת".

זליגמן זה הוא א-מיני, גבר כבן ששים בתול – והוא, לפיכך, המאזין המושלם כביכול להרפתקאותיה המיניות של ג'ו. והנה, העמדת זליגמן היהודי בעמדה האפולינית הטהורה של היצור הא-מיני, היא בעצמה מעידה על איזה סבך ונפתול בנפש (קרוב-רחוק של אנטישמיות) – היהודי כיצור לא נורמלי, לא ארצי, לא חושני. פרויד עצמו העלה את ההשערה שחלק מהאנטישמיות נובע גם מנקמתם של הגויים במי שנתפסים כעיניהם כמייצגים את כוחות הסירוס של היצר בעולם – הלא הם היהודים המקצצים את איברי העונג של ילדיהם הזכרים.

(פסקה זו תכיל ספוילר מרומז, לכן מי שרוצה לראות את הסרט מוזמן לדלג עליה): ולו זו בלבד שזליגמן היהודי הוא יצור נפלה ולכן חשוד, הרי שסופו של הסרט – ולא אחשוף אותו במפורש – מעיד שהוא גם מושחת בכל אי טבעיותו הטהורה.

עכשיו, אין כוונתי לכך שמצאתי הוכחה שפון טרייר הוא אנטישמי, קל וחומר אין בכוונתי להטיף שאין לראות את סרטיו (כאמור, זה סרט מעניין מאד והוא "שם בכיס", כמאמר העם, 99 אחוז מהסרטים שיוצאים למסכים) – ובכלל, עיקר כוונתי בפוסט זה הוא לדבר על דבר מה אחר, שמיד אגיע אליו – אבל רציתי להצביע על דוגמה נוספת ליחס ליהודים בתרבות הנוצרית, יחס מורכב ונפתל, ושאולי השרוטים והמורכבים נפשית והעמוקים ביותר נמשכים אליו ביתר שאת, ולא תמיד מצליחים לצאת מהנושא השואב כמו מערבולת הזה באופן מעורר כבוד (כמו שניטשה נחלץ ממנו, או, כמדומני, סארטר).

——

אבל עיקר מה שרציתי לדבר עליו הוא דבר מה אחר.

וזה הוא: בהיות האנטישמיות תופעה כל כך מורכבת ומסובכת ועתירת היסטוריה ולא ניתנת בקלות – או בכלל – לפתרון, יש בדמותה דבר מה על-טבעי, מסתורי, אפלולי, מטפיזי.
וזה מקור המשיכה (המסוכנת) שלה אצל חלק מהיהודים והישראליים. כלומר, בעוד הוודאויות המטפיזיות מתערערות – היחס לאלוהים, למשל – הנה יש, כביכול, "הוכחה" לקיומם של כוחות מטפיזיים בעצם קיומה המתמיד של האנטישמיות, שלא נעלמת גם כאשר אירע כבר הנורא מכל (השואה) וגם, כשכביכול אין לה הצדקה עוד – עם הקמתה של מדינת היהודים.

לאמונה באנטישמיות יש יסודות מוצקים, והניסיונות קלי הדעת להפריך אותה (על ידי הסבר רציונלי לא מעמיק) רק מסייעים להמשכיותה. כי, כאמור, האנטישמיות לא ניתנת לביאור באופן פשוט או חד צדדי (הסבר דתי, הסבר כלכלי, הסבר היסטורי, הסבר פסיכואנליטי). היא ניתנת, לטעמי, להסבר רציונלי, אבל הוא חייב להיות מורכב מאד.

במילים אחרות: האמונה באנטישמיות היא תחליף לאמונה באלוהים, בבחינת: "לא ברור עוד אם אלוהים קיים, אבל ברור ששנאת היהודים היא תופעה פלאית ולא רציונלית", וקשה לאבד את האמונה בכך שאנחנו סובלים, וגם בארצנו, מאנטישמיות, לא רק מתוך נטייה ישראלית קורבנית, כמו שגורסים בשמאל הישראלי, אלא בגלל שקשה, קשה מאד, לאבד משען מטפיזי. האמונה באנטישמיות היא דת – דת שיש לקיומו של "אלוהיה" "הוכחות" רבות מאד, למרבה הצער – והניסיונות להסביר את האנטישמיות באופן רציונלי – ניסיונות שאני, כאמור, מעודד ובתנאי שיהיו ניסיונות עמוקים ומורכבים – נתקלים בחשד שבו נתקל מי שמביא דבר כפירה לקהילת מאמינים אדוקה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 183 שכבר עוקבים אחריו