א
לפני שניגש למלאכת סיכום שנת 2006 בספרות המקור הישראלית שתי הערות מקדימות וכלליות.
הראשונה: מבקרי ספרות הם "משביתי שמחות" מקצועיים. התפקיד שלנו – נעים ולא נעים לומר – הוא לאתר פגמים, להביע אי שביעות רצון, להפגין מורת-רוח, לדקור בסיכות מושחזות בלונים נפוחים למיניהם. מבקר ספרות ראוי לשמו הוא פרפקציוניסט שחזון של יצירה ספרותית מושלמת נעוץ במוחו כאידיאה-פיקס או כאידיאה-אפלטונית – נעוץ במוחו ומענה את רוחו – ולאורו הוא שופט את הטקסטים שנקרים על דרכו. וכמו כל פרפקציוניזם גם הפרפקציוניזם הספרותי של מבקרי הספרות יוצר אצלו נרגנות ואי-נחת תדירות.
את אי-הנחת הזו אנחנו כמובן שמחים לחלוק עם קוראינו, אבל מלבד הצורך הפסיכולוגי המפוקפק בהשבתת שמחות, מלבד החדווה המפוקפקת בה אנחנו נושאים את בשורות האיוב שלנו, לולי החמיצות הבסיסית הזו הייתה המערכת הספרותית מתנוונת ומשמינה מנחת שקרית. אנחנו, מבקרי הספרות, הם המאמנים הקפדניים והמרגיזים שדורשים מהאתלטים הספרותיים עוד תרגולת ועוד השקעה, עוד אימון מפרך ועוד הקפדה על תזונה, לפני שנאשר את ההשתתפות באולימפיאדה הספרותית (אני, כמובן, קצת מפריז בהערכה-עצמית של מקצוע המבקר, ומחמיא לי ולקולגות שלי, כי אם לא אנחנו-עצמנו מי, אני שואל, מי יפרגן ויהיה אמפטי למבקרי-ספרות? אחד המקצועות הפחות מעוררים אמפטיה בעולם המערבי). בלי המאמן המעצבן והנוקשה יתרשלו הספורטאים והתוצאות תהיינה בהתאם.
במסגרת "השבתת השמחות" המקצועית הזו ממלאת תפקיד מרכזי הקינה העתית (כלומר, זו הנעשית מעת לעת) על מצב הספרות. הוי! כמה הכל בינוני במקרה הטוב, הוי! כמה נעדרת תקווה וחזון הספרות הישראלית, הוי! איך פעם הייתה ספרות אבל עכשיו – , הוי! התרבות העכשווית אינה מסוגלת להכיל יצירות מורכבות, עם כל הטלביזיה והאינטרנט והפופוליטיקה והפרוזאק. וכן הלאה.
אז אני מרשה לעצמי להשבית לרגע את השמחה של השבתת השמחה ולומר (בזהירות, בזהירות, כמובן) ששנת 2006 הייתה שנה לא כל כך רעה בעצם לספרות הישראלית. ואפילו, יש סיכוי מסוים, שכמה מהכותרים שראו אור השנה – שניים, ארבעה, אולי חמישה אפילו? – ישרדו בתרבות הישראלית יותר משנה שנתיים. אבל אני מייד נבהל מהאופטימיות המהוססת הזו ולכן אסייג את דברי המסויגים ממילא ואומר: "יש סיכוי מסוים מאד שכמה מהכותרים שראו אור השנה ישרדו יותר משנה שנתיים".
הערה מקדימה שנייה: הסיכום שלהלן מסתמך על עשרות רבות של כותרי מקור שקראתי במהלך השנה האחרונה אולם אינו מקיף את כל מאות הכותרים שיצאו השנה לאור.
ב
ובכן, אלה מגמות ניתן לאתר בספרות הישראלית של 2006?
אחת המגמות הבולטות ביותר בשנה האחרונה היא התרחקותה של חלק נכבד מהספרות הישראלית מהריאליזם ומהמציאות הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה. אולם ההתרחקות הזו, ברובה, אינה אסקפיסטית בכוונותיה אלא מבטאת ניסיון לומר משהו על המציאות הזו באופן אחר, מחדש, ניסיון שנובע מתחושה של חלק מהכותבים שההתייחסות הישירה מדי למציאות הישראלית, ההתייחסות הריאליסטית, מיצתה את עצמה, או אינה עומדת בתחרות עם מדיומים ישירים יותר כמו העיתונות וכלי התקשורת האלקטרוניים.
ההתרחקות מהריאליזם מחולקת לכמה סוגים.
סוג אחד הוא רומנים שמערבים אלמנטים של מדע-בדיוני או של "קומיקס" בתיאור של ישראל – ובעיקר של המטרופולין הישראלי, שהופך להיות אימתני וחובק-כל ביצירות הללו – עתידנית ואפוקליפטית. דרך הרחקת העדות כביכול, נשמעת מבין דפי היצירות הללו ביקורת חריפה ובְּעתה לנוכח המציאות המטריאליסטית, התחרותית והאכזרית של ישראל בהווה. דוגמאות ליצירות מהסוג הזה: "גם אתה יכול" של אלה מושקוביץ-וייס ו"ציונה" של רועי רוזן.
אלמנטים אפוקליפטיים, פנטסטיים וביקורתיים המוחדרים למציאות הישראלית – אולם ללא הרכיב העתידני – מצויים גם ב"מחזיר החלומות" של ניר ברעם, "אם החיטה" של מיקי בן-כנען, "פני המקום" של דורית פלג.
סוג אחר של התרחקות מהריאליזם הוא כתיבה סוריאליסטית והזויה (אך ללא אלמנטים פנטסטיים בולטים). הסוג הזה מרמז אולי על סיבה אחרת להתרחקות מהריאליזם: התחושה שהחיים שלנו פה בישראל, המציאות הישראלית – או אף החיים הפרטיים בעולם המערבי הכאוטי, רב-האפשרויות, מוצף-המידע והנעדר מסורת מארגנת ומסדירה לחיים – הם בעצמם הזויים למדי ולכן מצריכים טיפול אמנותי סוריאליסטי שיהלום אותם. לסוג הסוריאליסטי שייכים "גלו את פניה" של רונית מטלון, "טקסטיל" של אורלי קסטל-בלום, "כביש מספר חמש" של אמנון רובינשטיין, ואף "חתונה בוכרית" של דן בניה-סרי,.
בקונטרסטיות חריפה לקבוצת הספרים הלא-ריאליסטית הזו עומדת קבוצה אחרת שמנסה לתאר ולספר באופן ריאליסטי מאד חיים ישראליים מציאותיים מאד (ומדי). הספרות הזו, הריאליסטית, לא לחינם, ממוקמת ברובה מחוץ לתל אביב, בפרובינציה הישראלית, בעוד הספרות הפנטסטית-מד"בית–סוריאליסטית מתמקדת בעיקר בתל אביב. לקבוצה הזו שייכים: "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה, "בוץ" של שירי ארצי, "כלבי קיץ" של בן ורד, "יתומים" של סמי ברדוגו, "אמונה עיוורת" של אבי גרפינקל, "תנין פיגוע" של אסף גברון.
הצורך בחזרה לשורשי המציאות הישראלית, בפרספקטיבה היסטורית מבארת ואולי גם מנחמת, נוכח גם השנה, כמו בשנים האחרונות, בשורה של רומנים היסטוריים על ראשית המפעל הציוני. לקבוצת הרומנים הזו שייכים: "חוות העלמות" של שולמית לפיד, "כמיהה" של יהודית רתם, "יונה ונער" של מאיר שלו, "קרן אקסודוס" של נתן שחם. מנגד לעמדה המחייבת-בעיקרה של היצירות הללו מצוי קובץ הסיפורים האופוזיציוני של יצחק לאור "ורד צלע". גם לרומן האוטוביוגרפי, המבקש דרך סיפור פרטי לגבש עמדה על המציאות הישראלית, ז'אנר שנפוץ בשנים האחרונות, היה נציג בולט השנה: "ארץ אשה" של איל מגד.
כמה ספרים שיצאו השנה ניתחו זירות חברתיות אינטלקטואליות. ז'אנר "רומן האקדמיה", שלא שגשג בעבר בספרות הישראלית, זכה לשני נציגים: "שבע מידות רעות" של מאיה ערד ו"אומרים אהבה" של אברהם בלבן. ואילו הזירה הספרותית והמשפטית זכתה לניתוח ב"הרוצחים" של דרור בורשטיין.
החיים וחיי האהבה של בני החמישים פלוס מינוס התגלו במפתיע כויטאליים וסוערים ביצירות רבות למדי שהתפרסמו בשנה האחרונה. ב"מקופלת" של תמי גלבץ, ב"חיפושים" של גלילה רון-פדר, ב"אהבה עברית" של שושי בריינר, ב"החצר האחורית" של אילנה סטרלין, ב"על גבול יערות הרוזמרין" של ניצן ויסמן.
השואה, לא במפתיע, העסיקה כמה וכמה ספרים שראו אור השנה. אולם מה שמאפיין את העיסוק בשואה ברומנים שיצאו השנה הוא ה"טוויסט" שהוענק לנושא הוותיק (ברומן אחד אחד "הניצולים" מתגלה כקצין ס.ס גרמני שנמלט דווקא לישראל; רומן אחר עוסק בבן דור שני שנישא לגרמניה). הרומנים הם: "אל החרדונים" של אברם קנטור, "תמונות חתונה" של גיל אילוטוביץ', "כל הדרכים" של רווה שגיא.
חיבוטי הזהות המזרחית גם הם העסיקו כמה וכמה סופרים השנה. בלט בעיסוקו בסוגייה דודו בוסי ב"אימא מתגעגעת למילים".
חטיבה בפני עצמה הנם הספרים הקלאסיים שראו מחדש אור השנה: ביניהם יצירות של ברנר, לאה גולדברג, יעקב שבתאי (ב"ספריה החדשה") ואהרן מגד (ב"אחוזת בית").
ולסיום: ז'אנר המסה, ז'אנר מוזנח מעט בספרות הישראלית, זכה לשני נציגים בולטים השנה: ספריהם של יורם ברונובסקי ואריאל הירשפלד.
ג
שתי הערות לרשימה שלהלן, רשימת הספרים הטובים של השנה.
הראשונה: ברשימה לא כלולים ספרים שהוצאו מחדש. הן מכיוון שאין זה הוגן להתחרות בברנר או בשבתאי והן מכיוון שראוי להסב תשומת לב ליצירות מקור חדשות.
ההערה השנייה: נוצר צורך אצל מרכיב הרשימה להבחין בין שתי קבוצות בספרים שלהלן, בגלל פערי איכות משמעותיים לטעמו בין שתי הקבוצות.
רשימת הספרים הטובים של 2006
"פני המקום" –דורית פלג
רומן שמחדיר את אלוהים לתל אביב העכשווית. "נוכחותו" של אלוהים מפקיעה את אירועי היומיום מסתמיותם, ויוצרת את אותה נקודה ארכימדית המאפשרת לנו להתבונן בחיים שאנחנו חיים בישראל בעשורים האחרונים במבט כולל, צלול, אכזרי ומפוכח. פלג שולטת בעברית באופן מענג ביותר, ומפיקה עברית אתלטית שדבר לא נבצר ממנה, מתנ"כית ועד לסלנג. המונולוג של הגיבורה של פלג, שהופכת לבת זוגו של אלוהים, ניחן בנוכחות החמקמקה אך המובהקת של טון ייחודי, שכבפעולה אלכימאית הופך "טקסט" ל"ספרות".
"שבע מידות רעות" – מאיה ערד
דיוקן מפורט ועדכני, ריאליסטי-קומי-סאטירי, של עולם האקדמיה (הרומן מתרחש באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית). רומן בנוי לתלפיות, מענג, שנון, משויף ופיקחי.
"רישומים של התגלות" – אריאל הירשפלד
מסות אוטוביוגרפיות שזרז לכתיבן היה אירוע קונקרטי בחייו של המחבר ושעוסקות במה שניתן לכנותו: "אפיפניה (=התגלות) בחיי היום יום". קובץ מסות מעשיר, מעמיק, מרגש, כתוב בעברית מנופה, ופונה אל מה שהירשפלד מכנה "העולם השלישי", זה שאינו בשמים ואינו בארץ אלא בתוככי לבו של האדם .
"מקופלת" – תמי גלבץ
מונולוג כובש של אישה ננטשת, בשנות הארבעים לחייה. מונולוג גדוש, היפרבולי, אינטנסיבי, סעור, מריר, גרוטסקי, רדוף ורודף, קצבי וקוצץ כמו סכין חדה המסתערת על עלי פטרוזיליה לקצצם דק-דק ומהר-מהר, מונולוג של מכונת ירייה שגיבורת הרומן היא היורה בה והירויה ממנה כאחת.
"על גבול יערות הרוזמרין" – ניצן וייסמן
קובץ ביכורים מפתיע המכיל ארבעה סיפורים ונסוב על ארבעה גברים, סביב שנות הארבעים לחייהם, שחווים רגעי משבר, גברים השרויים עם עצמם ועם בחינת חייהם. סיפורים ישירים, לא מתחכמים, אך חזקים ביותר ומביאים לבכי.
"כביש מספר חמש" – אמנון רובינשטיין
פשוט ספר כייפי. נסיעתו ההזויה של עורך הדין המצליח, אורי מנוס, מביתו שבצפון תל אביב דרך צומת גלילות ומשם מזרחה על כביש מספר חמש. הנסיעה מפגישה את עורך הדין הבורגני עם השוליים הססגוניים של ישראל ועם הצד האחר והכאוטי של המציאות הישראלית.
רשימת הספרים הטובים מאד של 2006
"ארץ אשה" – איל מגד
יצירה נדירה במקומותינו. אוטוביוגרפיה חשופה, עתירת יופי ותבונה, זעם ורכות, נרקיסיזם וענווה, מרי והשלמה, קינה וסטואיקניות, אפיקורסיות ורליגיוזיות, שנאה ואהבה. התבוננות בילדות הנעשית ומתאפשרת על סף הזקנה. מגד מצליח לשכנע באנלוגיה שהוא עורך ב"ארץ אשה" בין החיים הפרטיים שלו לחיים הציבוריים שלנו בארץ; הקיום האישי, כמו גם הקיום הלאומי, מצריך התמודדות עם ההדחקות של הילדות, וההתמודדות הזו נעשית ב"ארץ אשה".
"הרוצחים" – דרור בורשטיין
ספר הפרוזה העברי המצחיק ביותר שקראתי זה שנים. ההומור הפראי של "הרוצחים" עומד בניגוד חריף לתוכן הקודר של היצירה: תיאור קריסתה של "הרפובליקה הספרותית" הישראלית בשנות התשעים של המאה העשרים. פרוזה של שפיעה מתרוננת, פה ושם אף כמה רשפי גאונות, וכבונוס: חיקויים ופאסטישים מדהימים ומענגים של סופרים קלאסיים.
"שום גמדים לא יבואו" – שרה שילה (ראה אור אמנם בשלהי 2005 אך לא הספיק להיכנס לרשימה של שנה שעברה ולכן מקומו כאן)
רומן בשל ומצוין שמצליח ליצור תלכיד נדיר של יופי, רגש ומחאה חברתית. קורות משפחה יוצאת מרוקו, משפחת דדון, המתגוררת בעיירת פיתוח נידחת ומוכת קטיושות בגבול הצפון, כנראה בסוף שנות השבעים, שחיה חיים מחניקים וקלאוסטרופוביים. על אף הסיפור החזק, על הסתעפויותיו המרגשות והמזעזעות, ההישג הגדול של "שום גמדים לא יבואו" הוא בראש ובראשונה לשוני. משפה נמוכה יוצרת שילה פיוטיות מיוחדת במינה, שפה "מפורקת" שמבטאות באופן הולם את היקום המפורק כפי שחווה אותו משפחת דדון.
מבקר חופשי 