פןרסם ב"מקור ראשון" ב – 2007
באופן כללי יש יסוד מגושם בכתיבה של פיליפ רות, תחושה של "טקסט" לא ממש ספרותי, של פרוזאיות, פרוזה עניינית מדי וכמעט צחיחה. אבל המגושמות הזו נמוגה באחת, בדרך כלל לקראת השליש האחרון של הרומנים שלו, כשהרומנים מתניעים אחרי כחכוחי ההתחלה ומתגלה פתאום האיכות האפית העזה שלהם. לולי דמסתפינא מהמחלה של עיתונות התרבות הישראלית – השימוש בהקצנות שנועדו להציג לעולם את רוחב ידיעת הכותב בצד הרצון להדהים – הייתי משווה את הפרוזה של רות לצבא הרוסי; מגושם ומתנהל בכבדות, אבל כשהוא מגיע למומנטום – שום דבר לא יעמוד בדרכו.
"הקנוניה נגד אמריקה" ("זמורה ביתן"; תרגמה יפה: שרה ריפין), שיצא במקור ב – 2004, הוא יצירה מעניינת. עיקרה הוא ספקולציה היסטורית. ב – 1940 אמריקה בוחרת בבדלנות ובוחרת לשם כך לנשיאות, חלף רוזוולט, בצ'רלס לינדברג, הטייס הנועז שחצה את האוקיינוס האטלנטי לראשונה ב – 1927 והפך מאז לדמות בינלאומית נערצת. אמריקה כורתת הסכם אי התקפה עם גרמניה, מארחת את שר החוץ הנאצי ריבנטרופ בבית הלבן, ומתחילה בצעדים לעידוד ה"אינטגרציה" של היהודים באמריקה בחברה הכללית לשם החלשת כוחם.
האיכויות הגלויות שהופכות את הרומן למעניין הן אלה: השילוב של הסיפור הפרטי של הילד פיליפ רות (שכמו המחבר נולד ב – 1933) ומשפחתו בדרמה הלאומית; השמירה על אמינות ריאליסטית בהשתלשלות האירועים ההיסטוריים הספקולטיביים.
פיליפ, בן צעיר ונבוך במשפחה יהודית זעיר-בורגנית, עד לדרמה הפוליטית של התקופה דרך האירועים במשפחתו. דרך בן דודו אלווין, נער פרחח, שיוצא לקנדה על מנת להתגייס ולהילחם בהיטלר וחוזר נכה מהמלחמה. דרך אחיו, סנדי, שנשלח למחנה קיץ במערב-התיכון כחלק מפרוייקט של הממשל, וחוזר נלהב וביקורתי כלפי הוריו "יהודי הגטו". פיליפ, שמבקר עם משפחתו הפרובינציאלית בוושינגטון הבירה, ושבקומיות נוגעת ללב מנסה לברוח מביתו ולהיאסף לבית יתומים נוצרי בגין הנסיבות.
רות שומר על אמינות פוליטית ריאליסטית בהשתלשלות האירועים. בארצות הברית לא מוקמים מחנות ריכוז או משהו דומה. אבל כן, אט אט, ניכרת הפגיעה בחירויות האמריקאיות המהוללות. סוכן FBI מתחקר את פיליפ הצעיר מה עמדותיו של אלווין, פצוע המלחמה, לגבי הנשיא הנבחר. פרוייקט ממשלתי, אך חוקי-למהדרין, מנסה לאלץ את רות האב, סוכן ביטוח, לעקור עם משפחתו למערב-התיכון, כחלק ממזימה לדלל את הקיבוצים היהודיים של החוף המזרחי. בעקבות נאומים פופוליסטיים נגד לינדברג, של שדר הרדיו הפופולרי היהודי וולטר וינצ'ל (דמות היסטורית), מתעוררות מהומות ברחבי המדינה שמגיעות לכדי פוגרומים. ולבסוף, אכן נעשה ניסיון לפוטש בממשל האמריקאי.
אולם בעיניי הנקודות הגלויות הללו הם לא בעלות בלעדיות, ואולי אף לא מרכזיות, במה שמעניק לרומן את כוחו. האם הייתה אפשרות למשטר פרו-נאצי בארצות הברית (ולינדברג אכן התבטא במציאות בזכות היטלר והנאצים; כמו גם שאכן הייתה אנטישמיות גלויה ברחוב האמריקאי, למשל, של איל-הרכב הנרי פורד)? זו סוגייה מעניינת, שרות, כאמור, ממחיש אותה באופן מאלף, אבל שני מוטיבים אחרים ברומן נראים לי מעניינים יותר.
הראשון נוגע ליהדות האמריקאית עצמה. רות, דרך ההיסטוריה האלטרנטיבית שלו, מצליח לשרטט את היהדות הזו על כל סתירותיה העמוקות. יהדותם של יהודיו "לא נחשבה תקלה או ביש מזל או הישג שיש 'להתגאות' בו. מה שהיו היה מה שלא יכלו להיפטר ממנו – מה שלא יכלו אפילו לרצות להיפטר ממנו. יהדותם נבעה מעצם היותם מי שהם, כמו האמריקאיות שלהם" (עמ' 237). אבל יהודיו של רות קרועים. כי ללינדברג נמצאו תומכים יהודיים, שראו בעין יפה את רצונו ליצור "אינטגרציה" בין יהודי אמריקה לארצם. "היודנרט" הזה של לינדברג – לא לחינם נציגו הוא רב מיוצאי גרמניה; היהודים הראשונים שהגיעו לאמריקה שנות דור לפני יהודי מזרח אירופה – מבוקר על ידי הסופר, אולם האם אין כאן גם ביקורת על תפקודה של יהדות ארצות הברית באירועים האמיתיים שהתרחשו במלחמת העולם (כמו גם, אולי, חששות מפני בדלנות אמריקאית, מלווה בשתיקה יהודית, בעתיד הלא רחוק)?
אבל החברה היהודית קרועה גם בדרכים נוספות. בין אנשי עמל, המאמינים ב"שיטה", כאביו של פיליפ, לבין דמגוגים פופוליסטים, כמו וינצ'ל, או אנשי זרוע, הפועלים בגבולות החוק, כמו דודו מונטי, הבאסטיונר, או אף כאלה החוצים אותו בדרכם לכסף הקל, כמו חותנו של אלווין, המאפיונר. הוויכוח הזה, הנשזר כחץ שלוח לכל אורך הרומן, הוא קינה מתונה ועקיפה של הסופר על היהדות האמריקאית הישנה, שכמו אמריקה כולה הפכה מקהילה עמלנית בעלת קוד מוסרי קשוח לחברה צרכנית והדוניסטית.
המוטיב השני המרכזי ברומן הזה, וקשור לקודמו, נסוב על דמות האב של פיליפ, הרמן, ומאפשרת לסופר לעסוק בסוגיית הגבריות, וליתר דיוק: האבהות. המאורעות המתרגשים על יהודי אמריקה סודקים את דמות האב המפרנס והאחראי של פיליפ. "בפעם הראשונה ראיתי את אבי בוכה. ציון דרך בילדות, כשדמעותיו של אחר קשות מנשוא יותר משלך" (עמ' 125). האח הבכור, סנדי, המתנגד למה שהוא רואה כהתנהגות "גטואיית" של האב, מערער על סמכותו. לבסוף, האב מאבד את עשתונותיו ולראשונה ולאחרונה בחייו של פיליפ הוא נקלע לתגרת ידיים עם אלווין, שחזר נכה מהמלחמה ומאז התחבר למאפיה היהודית ומשמיץ את הסולידריות היהודית: "לפני הערב ההוא לא הייתי מסוגל לדמיין אותו מרביץ למישהו – שלא לומר הולם עד זוב דם בבנו היתום של אחיו האהוב – כמו גם לדמיין אותו מעל אמי" (עמ' 313).
אבל מבעד לפגיעות החמורות הללו בדמות האב, מהווה הרומן הזה שיר הלל ואלגיה כאחד, מרטיט חדרי לב, לגבריות של האב, לסוג המוסר הגברי שהוא מייצג. האב, בעל סולידריות יהודית עמוקה, טבעית ולא אינטלקטואלית, מתון ולא מתלהם כמו סביבתו, האחראי בראש ובראשונה למשפחתו, המתנגד הן לעקירה חפוזה לקנדה הן להתרפסות של יהודי לינדברג והן לשאיפת "ההצלחה" חסרת המעצורים של יהודים אחרים: "לטוב ולרע, האנוכיות המהוללת של בני אדם (…) – יהודים נמרצים להפליא המונעים לכאורה מכוח מעמדם הרופף כצאצאי מהגרים להגיע לתפקיד הגדול ביותר שהצליחו להשיג כגברים אמריקאים – נעדרה מאופיו של אבי (…) הוא הסתפק בכך שעשה מעצמו משהו ושעשה זאת מבלי להרוס חיי אחרים סביבו" (עמ' 135). או, בסיכום אחר של המוראליזם הגברי (האבוד, ולכן הטון האלגי), שרות מתעניין בו ברומן הזה כברומנים קודמים: "היו שני סוגים של גברים חזקים: אלה הדומים לדוד מונטי ולאייב סטיינהיים, הרודפים אחר הכסף ללא רחם, ואלה הדומים לאבי, המצייתים בנחישות לתפיסתם משחק הוגן מהו" (עמ' 273).
מבקר חופשי 