קרלו שטרנגר

ספרו של קרלו שטרנגר, "העצמי  כפרויקט עיצוב – הפסיכואנליזה של זהויות בנות זמננו", שיצא בספריית "אופקים" של "עם עובד", עורר בי עניין רב בצד תחושות של אי נוחות. הספר שייך לז'אנר הספרים המשלבים תיאורי טיפולים קונקרטיים בדיונים תיאורטיים נרחבים; ז'אנר שמייסדו הוא פרויד עצמו והפופוליזטור הגדול שלו הוא ארוין יאלום (ו"פופוליזטור" אינה דווקא מילת גנאי כאן). העניין הרב שמעורר ספרו של שטרנגר נובע מכך שהוא חורג אף מהתחום הלא-צר של המחשבה הפסיכואנליטית ומכיל בתוכו ניסיון להתבוננות מקיפה על התרבות העכשווית.

שטרנגר מתמקד בספרו בבני "דור האיקס", ילדיהם של דור ה"בייבי בום", שנולדו בין 1960 ל – 1980. בעוד מה שהעניק תוכן לדור שנות הששים, דור ה"בייבי בום" – פורט שטרנגר לפרוטות קלישאה רווחת – היה המרד בסמכות מכל סוג שהיא, את "דור האיקס" מאפיין שפע של אופציות קיום והיעדרה של סמכות. המציאות הזו מייצרת, לטענת שטרנגר, שורת לבטים נפשיים אופייניים. שטרנגר מתייחס פעמים רבות לפסיכואנליטיקאי הגרמני אלכסנדר מיטשרליך ולספרו "לקראת חברה חסרת-אב" ומסתייע בו בפרשנותו לתרבות ההווה. הניסוח של מיטשרליך חסכני כי הוא קונקרטי ומטאפורי כאחד; גם מבחינה סוציולוגית גדלים ילדים רבים כיום ללא נוכחות פיזית של אב וגם הסמכות התרבותית התערערה.

שטרנגר שואל את עצמו מה מקומה של הפסיכואנליזה במציאות כזו. הוא מציין שבניגוד לשדות מדע אחרים בהם מוערך החידוש, הפסיכואנליזה עסוקה מאד ברציפות התרבותית שלה והיא מסורה בדרך כלל ל"קאנון" שלה-עצמה (עמ' 132). מתוך כך עומדת הפסיכואנליזה בניגוד חריף לתרבות הא-היסטורית והאנטי-סמכותנית של ההווה (עמ' 133). הדחיפות שמדריכה את שטרנגר בספרו נובעת מהתחושה שאופייה של התרבות העכשווית, "העוטפת" את מוסד הטיפול הפסיכואנליטי, מחייב שידוד מערכות בקורפוס התיאורטי הפסיכואנליטי ובפרקטיקה הטיפולית. בנקודה הזו נעוצה המעלה הגדולה של הספר של שטרנגר: הדיון התיאורטי המתקיים בו שמחבר בין אובדן הסמכות ההורית, אובדן ה"קאנון" והסמכות התרבותית ואובדן הסמכות של המסורת הפסיכואנליטית עצמה ושל דמות המטפל.

שטרנגר, כמובן, אינו הראשון או החשוב מאלה שייבאו לפסיכואנליזה את הספקות הפוסט-מודרניים. קדמו לו מייסדי  הזרם "ההתייחסותי" בפסיכואנליזה; הזרם שרואה ביחסים בין המטפל למטופל יחסים הדדיים, אינטר-סובייקטיביים, בהם אין עליונות לצד המטפל בכל הנוגע לשאלה לאן יש להוליך את חיי המטופלים. אולם שטרנגר, שנותן תקציר מרתק בסוף הספר של הזרמים העכשוויים בפסיכואנליזה, מבקש להפליג הלאה ובאופן מסקני מנמלהּ של הפסיכואנליזה ההתייחסותית ולטעון שהפסיכואנליזה נעה מ"מדע" לכיוון של "קהילה" (עמ' 126); קהילה שהנרטיבים הפסיכואנליטיים שרווחים בה הם "מגוון של אסטיקות קיומיות שעוזרות במשימת היצירה-מחדש של העצמי; וכמו בעולם האמנות, אסתטיקות שונות יכולות להתקיים זו לצד זו בתחרות מאושרת, במקום לאיים זו על זו בהשמדה הדדית" (עמ' 156). כלומר, הפסיכואנליזה אינה גוף ידע בעל טענה לערך "אמת" אחד, אשר בא לכפות על המטופל את אורח החיים "הבריא", אלא דו-שיח באמצעותו מוצא המטופל את הדרך לעצב בעצמו את אורח החיים המתאים לו ביותר.

בהתאם לכך מערער שטרנגר על כמה תפיסות מושרשות הנוגעות לטיפול הפסיכואנליטי: למשל, שטרנגר מסכים שייתכן והטיפול הפסיכולוגי יכול להיות מתואר כשיחה פילוסופית יותר מאשר כריפוי (עמ' 93); הוא טוען שהטיפול הפסיכואנליטי הוא "מערכת יחסים" אנושית, ולא טכניקה טיפולית, ולכן יש בה משקל מכריע לאישיותו של המטפל וליחסים שנוצרים בינו למטופל (עמ' 96); הוא סבור שכאשר המטופל מתמקד בשינוי חיצוניותו ולא בעבודה על האני "הפנימי" ו"האותנטי" שלו לא תמיד נכון להפעיל את סמכות המטפל על מנת להביא אותו להכיר בכך (עמ' 40), זאת כיוון שאין למטפל סמכות לטעון שהבכורה שייכת לאני ה"אותנטי" או אף הסמכות לחרוץ שאני כזה קיים. יש בתפיסה הזו, המחייבת את הפסיכואנליטיקאי בענווה וחשדנות כלפי היומרה שלו לדעת מהי הדרך הנכונה לחיות, משהו משחרר. אולם הרצון להיטהרות פנימית על ידי הימנעות מהפעלת "סמכות" יכול למלא את צרכיו של המטפל יותר מאשר של המטופל שלפעמים זקוק להפעלת סמכות כזו.

המאפיין המרכזי של עבודתו של שטרנגר, מאפיין שהופך אותה לייחודית ומעט מרתיעה, הוא קבלתה של המציאות והתרבות העכשוויות כעובדה מוגמרת. שטרנגר מתעמת כמה פעמים בספר עם מבקרי תרבות (שאסגה-סמירז'ל, קריסטבה) שרואים בחלק מהתופעות של העולם הפוסט-מודרני (הכחשת ההבדלים בין הדורות ובין המינים, ביטול ההבדלים בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין עומק לפני שטח) תופעות פתולוגיות (למשל, עמ' 60). העלאתם החוזרת ונשנית על מנת להתעמת אתם חושפת שהאופציה הביקורתית הזו מטרידה את שטרנגר, אולם הוא, כאמור, מקבל את המציאות הפוסט מודרנית העירונית כמציאות שהאפשרות לתאר אותה כפתולוגית משולה לטענה שהחיים עצמם פתולוגיים. עם כי ההתלהבות הנרגשת של שטרנגר מאורח החיים המערבי העירוני מעט פתטית (ואם כבר, כך גם הענווה המודגשת האופיינית לז'אנר: איך טעה שטרנגר בטיפול והפעיל את סמכותו הגברית הדכאנית, איך העמידה אותו המטופלת במקום, איך נתגלתה לבסוף פריצת הדרך הטיפולית ובא לציון גואל), יש בקבלת המציאות הזו והניסיון לפעול עם מטופליו "בתוכה" משהו מרענן. מאידך גיסא יש בה גם משהו שיכול לגלוש בקלות לעיוורון. לדוגמה: ההתלהבות "הניטשיאנית" של המטפל מפולחן הגוף העכשווי יכולה בקלות לגלוש לאיבוד היכולת להכווין מטופל שסובל ממנו לפנות לעבר קיום שמחוץ לעריצותו.

במהלך הקריאה גברה אצלי התהייה עד כמה באמת דרמטי השינוי הנפשי שאנחנו מייחסים לעצמנו שעברנו בדור האחרון. החופש הבלתי מוגבל ששטרנגר מתאר והבעיות שהוא יוצר הוא נחלתם של מעטים (וקשור גם הדוקות למעמד כלכלי); מעטים שבעיותיהם האופייניות מיוחצ"נות מעבר למשקלם הממשי באוכלוסייה בדיוק על ידי ספר מסוג "העצמי כפרוייקט עיצוב". אולם גם אצל אותם בני "דור האיקס" המפורסמים, נדמה כי הבעיות הקונקרטיות ששטרנגר מתאר בסופו של דבר בספר, בחלקן הגדול, ובניגוד להצהרות החגיגיות, אינן מעידות על איזה דיפוזיות הנובעת מעודף אלטרנטיבות אלא מתסכול "פשוט" ו"פריודיאני", של אנשים שחייהם לא עומדים בציפיותיהם (ציפיות שמועצמות בגלל דימויים רווחים של הצלחה פנומנלית). בקיצור: לא בעיה אופנתית וסקסית של עודף חופש אלא בעיה שנובעת מאשליה של חופש שהתרבות שלנו מייצרת, אשליה שבגינה נאלץ שטרנגר להטעים לאחד ממטופליו את התגלית המרעישה "שלכל בחירה בחיים יש מחיר" (עמ' 55). ואם כך, הצורך בשידוד מערכות תיאורטי שמוצג כדרך להתמודד עם דור האיקס העכשווי ומצוקותיו הייחודיות, מושפע יותר מהשיח הפילוסופי הכללי מאשר מצורכי השטח הטיפוליים.