על "צופן דה וינצ'י"

פורסם בשינויים במוסף הספרותי של "מעריב" ב – 2005

 

כשבאים לדון בתופעה תרבותית משמעותית, כמו הופעתו והתקבלותו של "צופן דה וינצ'י", חובה לערוך כמה עבודות פילוס ותשתית מקדימות.

 

ראשית, מקומם של המבקר והביקורת מול סוג התופעה שמגלם "צופן דה וינצ'י". א-פריורית, ובלי קשר לספרו של בראון, נחוץ להפריד בין שני כובעיו של המבקר; בין "מבקר התרבות" ל"מבקר הספרות". ייתכן, ואינני מקדים כאן את המאוחר, ו"צופן דה וינצ'י" הוא ספרות גרועה. עדיין יש עניין לענות בספר הזה כיצירה תרבותית. הן בגין התקבלותו המרשימה והן – וזה פחות רווח בעולם הביקורת – בגין יסודות תרבותיים חשובים המגולמים בו, לדעת המבקר, בלי קשר להתקבלותו ולאיכויותיו הספרותיות. מאידך, כובעו רב המשקל של "מבקר הספרות" מכביד על ואת ראשו של המבקר ומחייב אותו להתייחס ליצירות בעלת משקל סגולי ספרותי גם ללא קשר ל"התקבלותם" ולקרוא ברמה על חשיבותם.

 

הבעיה בביקורת כיום היא דו-ראשית. הבעיה החמורה יותר: ה"כובען" משתגע ומתייחס ליצירות ספרות רק תחת כובע "מבקר התרבות", כלומר רק ללהיטים ורבי המכר ומה שהם "אומרים" לנו על התרבות, ומזניח יצירות ספרותיות בעלות ערך פנימי. הבעיה הקלה יותר: "מבקר הספרות" "המכובד" מפתח עוינות פבלובית כלפי רב המכר ופוסל אותו מראש הן כיצירה ספרותית והן כעדות על רוח התקופה. כדי להדגים את מורכבות תפקידו של המבקר אזכיר בקצרה דוגמה ישראלית, מעט שחוקה יש להודות, אם כי לא פשוטה כלל ועיקר, והדוגמה נוגעת ליצירתו של אתגר קרת והתקבלותה. דווקא תחת כובע "מבקר הספרות" כמעט ואינני מוצא פגם בספרות החסכונית, המימטית לפרקים ורבת האמצאות של קרת. הבעיה מתחילה כשבוחנים את יצירתו תחת הכובע של "מבקר התרבות". מה התקבלותו של קרת בקרב האליטה וההמון כאחד אומרת עלינו? מה בנארטיבים הצנועים של קרת (בהסתייגות הפוסטמודרנית המובלעת שלו מהמטא-נארטיבים) מושך ואת מי הוא משרת? מה הפשר לכך שבחברה יצרית וכוחנית במישור הכלכלי והפוליטי כאחד שהנה החברה הישראלית מועלה על נס סופר שהדופק החלוש הוא המאפיין המרכזי של גיבוריו? איך ומדוע הכזב וחוסר-ההלימה האלה עובדים?

 

עבודת פילוס מקדימה שנייה נוגעת למושג "רב המכר" והניסיון לפענוחו. הנחת העבודה של "מבקר התרבות", כאמור, הנה שתופעות מרכזיות ו"מצליחות" בתרבות מעידות על זרמי מעמקים הגועשים בה. זו הנחה בעייתית, כיון שהיא המתעלמת מאלמנט המקריות. ממש כפי שאת האטיולוגיה של התנהגויות אנושיות חריגות ניתן, כיום, להבין בשני אופנים: או באמצעות "הסבר" "עמוק", פסיכולוגי או פסיכואנליטי, המסביר את התפתחות "הסטייה", בשורשים עמוקים מיני חקר הנעוצים בילדות המוקדמת, או, כפי שכיוונים נוירוביולוגיים מתחילים לגרוס, באקראי, צעידה מקרית בשביל צדדי שייצרה במוח דרך ביוכימית כבושה שהקלה את הצעידה בה והולידה את "הסטייה" הנידונה. גם "רב-המכר" ייתכן ונוצר כך. הצלחה ראשונית צנועה ומקרית, שבאמצעות התכונה הקוסמית-אנושית לפיה "אין דבר מצליח יותר מאשר ההצלחה עצמה", ייצרה סחרור הולך וגובר והגעתו של הספר הנדון לדרגת "רב מכר" עולמי. כדאי שנזכור את הדברים טרם שנבוא לעסוק ב"צופן דה וינצ'י".

 

ולספר עצמו. "צופן דה וינצ'י" מייצר ונענה לארבע פנטזיות של פריעת-סדר שיש בכל אחת מהן בנפרד בכדי להצית את הדמיון, והן שסייעו באופן מכריע להצלחתו, לעניות דעתי. הארבע, מהקלה אל הכבדה, הן: פריעת הסדר המוזיאלי, פריעת הסדר הדתי, פריעת הסדר המיני ופריעת הסדר הבורגני.

 

הספר המספר על רצח במוזיאון הידוע ביותר בעולם, הלובר, רומס בחדווה לא-מודעת את "קדושתו" של המרחב המוזיאלי. לא זו בלבד שרצח מתרחש בלובר אלא שעל קירותיו מקושקשים, בכתב סתרים אמנם, צפנים אישיים ואחת מגיבורות הספר, מפענחת הצפנים סופי נווה, מאיימת להשחית את אחת מיצירות המופת שבו, "המדונה בין הסלעים".   

 

הספר, בנוסף, מייצר פריעת סדר בוטה בממסד הדתי בכללותו ובממסד הקתולי בפרט. הן בכך שהוא מתאר כת קתולית קיצונית, ה"אופוס דאי" (עבודת האל), הדוגלת בסיגופי גוף ושנחשדת במהלך הרומן במעורבות בשורת רציחות נגד גורמים אנטי-קתוליים והן בכך שהוא מחשיד את הכנסייה הקתולית כולה בהעלמת עובדות בסיסיות הנוגעות לחייו של ישו וליחסו אל נשים. ייאמר מייד, והדבר גם יפותח מייד, "צופן דה וינצ'י" הוא טקסט פרוטסטנטי רדיקלי שיונק ינוק היטב מהתגוששות התרבות האנגלו-סקסית הפרוטסטנטית באירופה הקתולית, התגוששות שהתגלתה והתגלעה בעקבות אירועי ה – 11 בספטמבר והיציאה למלחמה בעירק. "צופן דה וינצ'י", שגיבורו הוא פרופסור מהרווארד, קרוב בכך ללהיט אמריקאי נוסף מ – 2003, "מועדון דנטה", המתרחש בהרווארד של המאה ה – 19. ברומן זה מנסה חבורת מלומדים ניו-אינגלנדיים לייבא את החזון הקתולי של דנטה לארצות הברית באמצעות תרגום "התופת". ניסיון התרגום נתקל בממסד הפרוטסטנטי של הרווארד ושורת רציחות בהשראתו של דנטה משתוללות בעיר האוניברסיטאית. בשני הספרים מוצג המתח החריף שקיים בין הפרוטסטנטיות האמריקאית לקתוליות האירופאית. עם זאת, "מועדון דנטה" הוא גם מעין תשובה ל"צופן דה וינצ'י" בכך שהוא אוהד את הניסיון לקירוב התרבותי בין ה"וואספים" לקתוליות והערך האמנותי של יצירתו של דנטה. "הרעים" במועדון דנטה הם שומרי החומות הפרוטסטנטים ו"הטובים" המשורר האמריקאי לונגפלו וחבורתו השוקדים על תרגום "התופת".

 

פריעת סדר שלישית היא פריעת סדר מינית. הספר מציב במרכזו כת חשאית הפועלת להשבתה של "פולחן האלה" ופולחן "הנשיות" בכלל שהודחק, לטענת בראון, על ידי הכנסייה הקתולית במשך קרוב לאלפיים שנה. אוצר מוזיאון הלובר, שנרצח בפתח הרומן, השתייך לכת הזו ונכדתו, מפענחת הצפנים סופי נווה וידידה החדש, הפרופסור לסמלים, רוברט לנגדון, יוצאים למסע שנועד לשמור על המסר "הפמיניסטי" של הכת הסודית. אני כותב "פמיניזם" במרכאות מכמה סיבות. ראשית, להבנתי הקסם של פריעת הסדר בהקשר המיני אינו "פוליטי-ג'נדרי" בחלקו, כי אם מתענג בלא יודעין על פריעת הסדר לשמה. שנית, פולחן הנשיות שמוצג בספר אינו "פמיניזם" לפחות לא במובן השיוויוני של המושג. בניגוד למה שג'רי סיינפלד גורס, לומר שאתה אוהב סינים זוהי גם סוג של גזענות. שלישית, אם הספר מייצג "פמיניזם" הרי זה אותו אגף ב"פמיניזם" הקרוב ברוחו לשמרנות הפוריטנית השוטפת כיום את ארה"ב. הגיבור, לנגדון, מסמיק ללא הרף כשהוא נאלץ להסביר את המשמעות המינית של סמלים אחדים ("האמריקאים צנועים כל כך" – עמ' 258); הוא מתפלץ כשהוא עובר ביער בולון, מרכז הפעילות המינית בפריז (עמ' 150); ה"רומן" בינו לבין מפענחת הצפנים חיישני וא-מיני (עיינו במיוחד בעמ' 442) והוא ממהר לשכך את זעמה על הפולחן המיני שקיים סבה בהסבר המרגיע שזו לא מיניות לשם מיניות אלא פולחן דתי (עמ' 310-311). אולם באופן כללי גם בנקודה זו קרוב "דה וינצ'י" ללהיט ספרותי אמריקאי מהשנה האחרונה, "חייהן הסודיים של הדבורים", המעמיד במרכזו פולחן לאם האלוהים (שחורה, יש לציין) המתנהל עמוק בדרום ארצות הברית. אין כאן מקריות: אנחנו עדים לפולחן נשיות עמוק שהנו חלק מרוח התקופה לטוב ולמוטב.

הרומן מעניין במיוחד כיוון שהוא קושר בין פריעת הסדר המינית לפריעת הסדר הדתית ומפצל בין התרבות הפרוטוסטנטית האנגלו-סקסית לזו הקתולית האירופית בדיוק בנקודה המינית. באחד הספרים החשובים שיצאו לאחרונה, "אחרי האימפריה" (עם עובד – אופקים), מנתח הדמוגרף והאנתרופולוג הצרפתי, עמנואל טוד, את הפמיניזם האמריקאי הדומיננטי כאחד מקווי השבר התרבותיים המתגלעים בין אירופה לארצות הברית. ואכן בראון מפזר אינספור עוינויות בין תרבותיות בספרו שחלקן נוגע בדיוק בזה. אמנה את מקצתן: השוביניזם המודגש של מפקד המשטרה החשאית כלפי מפענחת הצפנים שחונכה ב"מתדולוגיה בריטית" (עמ' 56); טיבינג, המסייע לסופי ולרוברט, הוא היסטוריון בריטי שאת שובו מצרפת לבריטניה הוא מכנה שיבה "לעולם התרבותי" (עמ' 287); האנגלית היא "La lingua pura”, "שפה טהורה", בניגוד לשפות האירופאיות האחרות (עמ' 304); ביקורת על הגישה האירופאית המצויה בחובה למסור דרכון בבית מלון ( עמ' 67) ועל העירוב הדת הקתולית בענייני המדינה שבא לידי ביטוי בסמלים הנוצריים שעונדים אנשי המשטרה (עמ' 32). וזה רק אפס קצהו. לא לחינם מפקדה הקתולי של המשטרה החשאית מתאר את חיכוכיו עם השגרירות האמריקאית כ"סירוס של המשטרה החשאית" (עמ' 67). "המלחמה הקרה" בין צרפת לעולם האנגלו-סקסית היא בעלת משקע ג'נדרי לא מבוטל. אגב, בתוך "התנגשות הציביליזציות" חסרת התקדים כמעט הזו, שמור לחיכוך בין לנגדון האמריקאי לטיבינג הבריטי המקום של "ההפוגה הקומית" (דומה ליחסים בין השירותים החשאיים הבריטים לאמריקאים בסרטי "ג'יימס בונד"). החיכוך הוא בין ידידים ומתמצה, למשל, בסניטה שסונט לנגדון בטיבינג על תואר האבירות שהוענק למיק ג'אגר ובמהלומה הנגדית כנגד ג'וליאני.

 

אולם פריעת הסדר הרביעית היא החשובה מכולם. הפריעה, שמעניקה לספר חלק מכריע מכוחו, היא פריעת הסדר הבורגני-רציונלי-שקוף המייאש לפרקים שתחתיו חיים כולנו. הסוציולוג הגרמני, מקס ובר, אפיין את התקופה המודרנית כתקופה שהביאה לסיומה את התהליך שהוא קורא לו " העברת הקסם מן העולם" ( Disenchantment). נקודת המוצא הדתית של האנושות היא ראיית העולם כמלא קדושה, מלא סוד, צופן בחובו תופעות יוצאות דופן, חריגות. העולם שבו חי הקפיטליסט, שבו חיים כולנו, קורץ מחומר או מיצורים העומדים לרשות בני האדם, חומרים שנועדו להיות מנוצלים, מעובדים ונצרכים על ידינו והם נעדרי קסם ומסתורין, הם מפורשים עד תום. בעולם חומרי ומשולל קסם כזה אין לדת ברירה אלא לסגת אל האינטימיות של התודעה או להימלט לעבר אלוהים טרנסצנדנטי. "צופן דה וינצ'י" מבקש להחזיר את "הקסם" לעולם ולשכנע אותנו שבבירות המערב הרציונלי, פריז, רומא ולונדון, בלב הממסד הבורגני, פועלות כתות חשאיות, דתיות ואף "מלוכניות", המקיימות פולחנים זרים, מסתוריים ולא "תכליתיים". אותה פנטזיה העומדת במרכז סרטו של קובריק "עיניים עצומות לרווחה" (שאף מוזכר בחטף ברומן של בראון), על אורגיות ופולחני מוות מתוכננים לעילא והנשמרים בסוד בתוככי ניו יורק, מניעה גם את "צופן דה וינצ'י".

 

לאור כל זה אין זה חשוב כלל ועיקר אם דן בראון השתמש בנתונים "אמיתיים" המבוססים על "מחקר" מעמיק (כפי שהראה יפה אביעד קליינברג במאמר ב"הארץ" – הוא לא; אולם קליינברג, בזלזולו בספר, החמיץ כליל את חשיבותו התרבותית). העדות האדירה של "צופן דה וינצ'י" אינה על מסתורי העבר אלא על נפתולי התרבות בהווה. כ"מבקר ספרות" חשוב לציין שהמותחן של בראון אינו ספר גרוע כי אם בינוני. בהתאם לחוקיות הז'אנר בראון מצליח למתוח אותנו, פיענוח הצפנים מעורר עניין, ההטעיות באשר לזהות הרוצח/ים פועלות היטב, ההומור המשולב פה ושם אפקטיבי. בהתאם לחוקיות הז'אנר אין מה לצפות, ואכן אין גם בנמצא, כל עדות ליכולת חדירה פסיכולוגית או למחשבה מעמיקה כלשהי בספר של בראון. כמותחן, זהו מותחן מתוחכם למדי, אולם כמותחן, הוא גם רדוד כשלולית אביבית. אולם מבחינה תרבותית חוצה ספרו של בראון כמה מהצמתים התרבותיים הסואנים והחשובים של זמננו והנו ספר מעניין ביותר.