על אילת שמיר

ההתחלה של "פסנתר בחורף" לא מבטיחה טובות. "זה הפרלוד. איטי. קודר. חלוד. על שרפרף עץ מלבני וגבוה, גבו ישר ונוקשה, מרפקיו רפויים לצדי גופו וכל-כולו מרוכז בתווים שלפניו, הוא מתעקש לנגן" (עמ' 7). סיפורים על אמנים, בעיקר מוזיקאים, בעיקר פסנתרנים, חשודים מראש כמי שמנסים להקרין מ"קדושת" האמנות על הסיפור, לייצר התמוגגות "אליטיסטית", שתצעף את עיני הקורא מחולשת הסיפור גופא.

אבל מייד מתבדים לכאורה החששות ומסתבר שהרומן הזה מנסה לעשות בדיוק ההפך. לא סיפור ענוג על פסנתרן שנאבק למוץ את צוף המוזיקה השמיימי, אלא סיפור קשוח, גברי מאד, על יצרים ואלימות.

בלילה חורפי במיוחד, במושבה שלמורדות הכרמל, ב"פיאנו באר" פרובינציאלי, מתקבצים שבעה גברים ושתי נשים לליל שתייה שבסופו, כך נרמז מההתחלה, יתחולל עימות מעורר חלחלה. הנוכחים: בעל הבאר המריר, פסנתרן הבאר הכושל, הנער הערבי, שוטף הכלים. אליהם מצטרפים אחרי חצות, כשכבר חשבו השלושה שאיש לא יגיע לבאר בליל החורף הזעוף הזה, ארבעה גברים ושתי נשים, עובדי משרד תל אביבי נוצץ שמתעסק בפיננסים, שטעו בדרכם אחרי ארוחת ערב מושחתת, שנערכה לצורכי "גיבוש" המשרד שלהם בצפון ונעצרו לשתות משהו. כמו בעקבות בומרנג, הסופרת משלחת אותנו בעקבות סיפורם של האנשים הנוכחים, איש-איש וסיפורו האישי, על מנת להכין את הקרקע להתכנסות מעוף-הסיפורים המשולחים חזרה, להכין אותנו להיתקלותם זה בזה, להכין את הקרקע לפיצוץ. 

המתח במהלך הקריאה גובר. מניין תפרוץ האלימות? האם בין אברי גונן, כריש העסקים הצעיר, צמא הדם, לראובן גביש, איש הפיננסים הוותיק והנאמן, העומד בפני פיטורים אחרי עשרות שנות עבודה מסורה? האם בין הגברים התל אביביים הכוחניים והציניים לגדי, הפסנתרן שזנח את אמנותו ואת אמונתו בחיים וכעת מתמזמז בקצה הבאר בחוסר חשק וברפיון עם לילי, המזכירה המזדקנת אבל הלוהטת של המשרד? האם בין ג'ו אוחנה, בעל הבאר, הימאי לשעבר, לחבורה התל אביבית הגסה והשחצנית? האם בין פאדיל, המנקה הערבי, שהוכה בכפרו על עבודתו אצל היאהוד, לכולם?

הרומן של איילת שמיר מכיל כמה יסודות מעוררי הערכה. קודם כל בסגנונו הסמיך, הלא-שקוף במפגיע, לעתים (רחוקות) אף המפעים (הנה, למשל, דוגמה אקראית: "ארוזה בשמלת הצמר החומה עם צווארון הגולף הרחב שהשתפל סביב צווארה הגִידִי כמו צרור עלי-כותרת נבולים" – עמ' 254). הקול המספר של הרומן הזה עוקב אחרי ההתרחשויות ממרחקים משתנים, כמו מצלמת קולנוע שנעה בין זום-אין לריחוק פאנורמי, והתנועה הזו גם היא מייצרת רגעים של יופי. כך נצפה הבאר פעם מהזווית של האיקליפטוסים השגיאים שבפתחו ("באדישות יגעה של מי שכבר חזו באין-ספור אפשרויות השווא של החיים הם רטטו עכשיו ברוח וצפו על סביבותיהם: במסילת הרכבת, בצומת, בכביש הגישה, בגג האזבסט המשופע של בית-החרושת הישן לבקבוקים" – עמ' 159) ופעם מרצפתו המבוטנת ("עכשיו הבחין בשקערוריות שנקערו בה, בסדקים שסדקו אותה, בבועות האוויר שפקעו בה, בגלדי הבוץ שנדבקו אל פניה" – עמ' 295). מעוררת הערכה במיוחד הכוונה להציג ברומן את עולם הכספים הישראלי, אחד הסקטורים המוזנחים ביותר בספרות הישראלית, שהזנחתו עומדת ביחס הפוך לחשיבותו בחיים הישראליים העכשוויים. הניסיון הזה לייצג את עולם-הכסף בא לידי ביטוי בדמותו של אברי גונן האמביציוזי: "הוא למד שמאחורי העולם התמים, הגלוי, של יום ולילה ושל אנשים שקמים כל בוקר כמו שפוטים לעבודה וקונים במכולת לחם אחיד ושקית חלב ומחכים לחדשות של שמונה, מסתתר עולם אחר, פראי ומלהיב, עולם שבו יש חוקים אחרים וזמן אחר וחדשות אחרות שלא הרבה אנשים שומעים עליהן, עולם שאוקיינוסים נחצים בו בכמה שעות וסוגרים בו בלי למצמץ עסקות שמה שנמכר בהן, כל גודלו נקודת-חן ועדיף לא לשאול על המחיר" (עמ' 40). וכאמור, ההתכוונות לכתיבה יצרית ובעלת עוצמות ניכרת לכל אורך הרומן ומעוררת הערכה בפני עצמה.

אבל למרות מעלותיו המשמעותיות הקיימות וכוונותיו הנכוחות, הרומן הזה נותר הבטחה לא ממומשת, או ממומשת בחלקה הלא-גדול. הדבר נובע, ראשית, מסוג של גול עצמי שהרומן נותן לעצמו. בניית המתח לאורכו מעוררת ציפיות כל כך גדולות מסופו של הלילה בבאר, שהסיום פורע אותן רק בחלקו. שורת אי סבירויות קטנות מתווספות לחולשה זו של הרומן: מדוע, למשל, לא עוצר בעל הבאר את ההתרחשות באיבה לפני שתהפוך לקטסטרופה? מדוע, למשל, לא מברר הפסנתרן האם אכן נולד לו בן מהאקסית שלו במקום להתייסר בתיאטרליות, לקונן על חייו ולהעלות השערות בקשר לבן הזה? נוסף על כך וחשוב מכך: נוצרת במהלך הקריאה תחושה שבצד ריאליזם קשוח ופיוטי אמיתי ניתנות לנו כאן תבניות-מן-המוכן של ריאליזם קשוח ופיוטי, תבניות-מן-המוכן בספרות, אך בעיקר בקולנוע, שהרומן שואב ממנו השראה מרובה. פסנתרן כושל בבאר פרובינציאלי, ימאי-לשעבר מר ומפוכח, אנשי כספים ציניים ובהמיים, אינם דמויות שמותירות חותם מקורי במיוחד. ולסיום, הבעיה החמורה ביותר היא ההאצה של תהליך ההתבהמות שעוברים הגברים בבאר, האצה מלאכותית שנועדה לספק את תשוקת הסיפור להגיע לשיא אבל אינה מספקת את הקורא.  

הבעיה של הרומן, בתמצות, היא האינטנסיפיקציה של המציאות. הגדולה בכתיבה הריאליסטית מהסוג שהסופרת כיוונה אליה היא החשיפה של הבשר הערום, הגילוי שמאחורי הקיום הבינוני השפוי שרובנו חיים רוב הזמן, רוחשים יסודות אפלים: דם רותח, אגרוף מוטח, תרבות ונימוס מותכים ומתמוססים חיש-קל. במיטבה, הספרות מהסוג הזה יוצרת אצל הקורא גישה לעולם פנימי שהחיים החברתיים נאבקים להשכיחו ולמעשה להכחידו עד חורמה. אולם ברגע שהקורא חש שהעלאת העולם הסודי והמסעיר הזה נעשית באורח מלאכותי בטלה היכולת של היצירה הספרותית לקרב אותו אל פנימיותו-הוא, בהיותה תיעוד של התרחשות אזוטרית, לא-סבירה, לא-מייצגת, רחוקה מחייו.  

בביקורת על הרומן הזה – בגלל שהוא מכיל, כאמור, כמה וכמה יסודות מצוינים – מתבקש להשתמש בקלישאה הביקורתית, הפטרונית מעט בנימתה (ועל כך הסליחה): "נמתין לספרה הבא של הסופרת". לגבי הרומן המונח לפנינו, עם זאת, מתבקש לערוך פרפראזה על האמרה שטבע החכם היהודי בפנותו למלך הכוזרים בספרו של רבי יהודה הלוי: "הכוונה רצויה – אבל המעשים אינם רצויים".