ביקורת על "מוטי", של אסף שור, הוצאת "בבל"

מוטי. זה השם האפרפר שבחר, בהברקת ליהוק, אסף שור לגיבור הרומן השני שלו (הקודם, "עמרם", זכה בפרס ברנשטיין) . אחד, מוטי. מוטי זה הוא מורה, לא צעיר ולא זקן, לא עשיר ולא עני. ולמוטי יש חבר. מנחם. מנחם הוא איש המעשה, חסר המודעות, המוחצן, ואילו מוטי הוא הפנטזיונר, הרפלקסיבי, המופנם. מנחם בעל משפחה ואילו מוטי, הרווק, מפנטז ומפנטז על שכנתו, אריאלה.

הרומן, המסופר בפִּרקוֹנים קצרים (רוח הזמן) הוא רומן פילוסופי בעיקרו. על אינסופיות הנתיבים של אלה הטסים בחלל הדמיון לעומת השביל הבודד שכובשים להם  אלה הפוסעים בקרקע המציאות; על  יתרון  וחסרון  החיים  בעתיד, בפנטזיות, על  פני החיים  בהווה;  על  התשוקה לברוח  מהמציאות, אבל – וזה מעט  יותר מקורי – על התשוקה לברוח דווקא מהדמיון, מחוסר האחריות והריבוי שלו, אל  התיחום וההגבלה של  המציאות. "וזו אחת  השאלות המרכזיות בספר הזה", מטעים  לנו באירוניה "המספר" בעצמו (כך קורא לו שור: "המספר"), "השאלה היא אם החופש שהוא מוצץ מזה הוא אמיתי, תקף (…)  או שלהפך, צריך דווקא להתלכלך בעולם, לטבול באור הניאון של האפשרי".

הדיון הפילוסופי הזה מפותח באופן נאה, אולם הוא לא חדשני במיוחד והרושם המרענן שמותיר הרומן בקוראו, אינו נובע מהדיון הזה כשלעצמו. הרושם המרענן נובע מההומור וההומור השחור שיש בו, מהקלילות בהולכת הסיפור, מהחדווה הצנועה שמתעוררת בנו כשאנחנו קוראים בספר שאנחנו חשים שכל מילה ומילה שנכתבה בו נכתבה במחשבה תחילה ובאחריות. ובייחוד נובעת הרעננות בזכות תגלית מפתיעה אחת ושתי תפניות עלילתיות חזקות שמחכות במהלכו לקורא, ושמעגנות את ההגות הפילוסופית המופשטת במציאות עלילתית קונקרטית. כי מנחם איש המעשה יעשה מעשה שאין ממנו חזרה ורק אז, אולי, יתעורר למחשבה אודות חייו, ואילו מוטי, המפנטז על אהבה גדולה, המעשה המכריע שיבחר לבסוף לעשותו יהיה דווקא בכיוון אחר, מפתיע. כך, באמצעות שתי התפניות העלילתיות הללו, הופך הרומן למשל מחוכם על איש המעשה ואיש הדמיון. וזה מעניין, כי שור עצמו, נדמה, דווקא לא מחזיק מ"עלילה". כך "המספר" שלו: "כי כאן, ולא (…) בעלילות המרובות (…) כאן הגרעין. הלב הוא המשפט (…) מלה ליד מלה ליד מלה".

ההתערבות הזו של "המספר" מובילה לתו אופי מרכזי נוסף ברומן, שגם הוא תורם לרעננותו, אבל הוא גם זה שמבטא את חולשתו ומגבלתו של "מוטי". "המספר" כאן מתערב מדי פעם בהתרחשויות העלילתיות, מעיר הערות, פונה לקורא, מפקפק במסופר על ידיו עצמו, מפליג בהשערות, סוטה לגלישות משעשעות. כך נוצרת הלימה מסקרנת בין חיי הדמיון המסועפים של מוטי לבין הדמיון המשתלח של המספר; בין חוסר היכולת להתחייב של מוטי לחוסר האחריות המתריס של המספר כלפי סיפורו הוא. "תראו מה זה", אומר "המספר", "כל כך הרבה אפשרויות אפשר לבדות בלי להתחייב לשום סיפור של ממש". אבל ההתערבויות הללו של המספר הופכות לעתים להתחכמויות גרידא, וחוסר היכולת להתחייב הופך לעתים למעיק.

 בכלל, ביצירה המתפרסמת ב – 2008 אפשר לוותר על הקלישאה הזו של המספר המנכיח את עצמו, הנכחה שיש לה היסטוריה ספרותית של 40 שנה לפחות. הבנו, אפשר לעבור הלאה. כי להתערבות הזו של המספר אין רק תפקיד פילוסופי. כפי שניתח, כבר ב-1979, מבקר התרבות החשוב, כריסטופר לאש, בספרו המזהיר "The Culture of Narcissism" (שבו הוא מתייחס לשורה ארוכה של רומנים אמריקאיים), התערבות המספר נובעת לעתים לא מצרכים פילוסופיים נכבדים אלא מהנרקיסיזם המאפיין את התרבות המערבית החל משנות השישים. העיסוק העצמי המופרז ב"מספר" מביא לכך שבהערכה סופית, "מוטי" הוא רומן עדין ואינטליגנטי, בעל ריאליזם נפשי מסקרן, יצירה מינורית במובן הטוב, אך כזו שגם חוטאת באינטלקטואליזם ומודעות-עצמית מופרזים.