"להרוס את נדב" מזכיר את אותם עיבודים הוליבודיים לסרטים אמנותיים אירופאים. לכאורה, העיבוד נאמן למקור, לכאורה הכל במקומו, ההתרחשויות הזהות נבדלות לכאורה רק בכך שבמקום צרפתית הן נגללות באנגלית. אבל, למעשה, "משהו" חסר. ואותו "משהו" הוא העיקר.
דדי שוורץ, עיתונאי תל אביבי ותיק ובכיר, בשנות החמישים לחייו, הוא חברו הטוב מנוער של נדב מידן, פרסומאי ממולח. שתי פרשיות מהעבר הקרוב מאיימות על יחסיהם הארוכים. הראשונה: נדב ניהל רומן קצר עם נילי לביא, אהובתו לשעבר הסוערת, האינטלקטואלית והאמנותית, של דדי. השנייה, העומדת במוקד הרומן: מותה הפתאומי והמסתורי של תמר ברקוביץ, אישה צעירה ומעורערת מעט, שאיתה ניהל נדב רומן לא מחייב מצדו וממוטט מבחינתה. מותה מזניק את דדי למסע לגילוי האמת, מסע שיצרים אפלים של קנאה ונקמה בנדב עומדים מאחוריו. המסע לגילוי האמת עובר בנופים האנושיים שמקיפים את חיי השניים: עולם העיתון של דדי, אהובותיהם, בני משפחותיהם, חבריהם, עורכי דינם ומטפליהם של שני האוהבים-אויבים, השייכים לבורגנות אינטלקטואלית אשכנזית צפון תל אביבית.
לשבחו של הרומן ייאמר שהוא רומן פעולה מסחרר. סאמט לא בא לפטפט אלא לתת עבודה, להניע את מסע הנקמה של דדי ביעילות קדימה. עוד לשבחו: הוא מעלה מרקם אנושי של ישראלים שחיים חיי אהבה אינטנסיביים ויודעים, עם זאת, לצטט את אלתרמן או את תומס מאן. הקביעה המתריסה של דוד אבידן על כי "אין עלית רוחנית בארץ הזאת" ודאי שהיא נכונה לספרות הישראלית. למעט מקרים בודדים, הספרות הישראלית לא עוסקת באינטלקטואלים והס מלהזכיר את הצירוף האוקסימורני כביכול: אינטלקטואלים שנונים ודעתניים עם חיי אהבה סוערים. לסיום פרק השבח: סאמט מעלה באופן ביקורתי סוגיה מעמדית-ג'נדרית: גברים ישראלים אמידים מצפון תל אביב שמוצאים את פורקנם אצל נשים ממעמד נמוך, חלקן עולות חדשות, מדרום העיר (גם לדדי יש חברה-לא-חברה שגרה בדרום תל אביב).
עם זאת, לגנותו של הרומן יש לומר לא מעט. ראשית, הפאתוס המאולץ. דדי מצהיר, למשל, על חתירתו לחקר האמת כ"מסלול החורבן שבחרתי ללכת בו בעקבות קורבני". הפאתוס הזה יוצר תחושה לא נעימה של נפיחות. חולשה נוספת היא הקישור המאולץ שיוצר דדי בין נבואות החורבן שפוקדות אותו בנוגע לגורלה של ישראל, נבואות מלאות פאתוס גם הן, לבין התמוטטות חברותו עם נדב. הקישור הזה מוגש באופן מפורש מדי, זו חולשה אסתטית, ונראה גם מאולץ, וזו כבר חולשה לגופו של עניין, כלומר לא נובע מניתוח מספק של המציאות הישראלית, אינו יוצא מתחומה של אותה תחושה עמומה, שיש לה כבר אופי של טרנד, שמשהו בישראל השתבש באופן מהותי. בהערת אגב: בלי לזלזל בתחושות הקשות שיש לישראלים רבים, יש לזכור כי נבואות חורבן הן עסק משתלם: יש חורבן – הרי צדקת, אין – הרי אין חורבן! אבל הבעיות הללו הן סניף לבעיה המרכזית של הרומן: זה רומן שמשתלשל מסכימה, מקונספט, במקום שחומריו הם אלה שמהם תנבע פרשנותו. סאמט ביקש לכתוב רומן על "שני גברים, החברים הכי טובים, שקנאה ארוכת שנים ויצרי הרס עצמי גורמים להרס חברותם". הוא ביקש לכתוב רומן על "הריקבון המוסרי של אליטה ישראלית מסוימת". המירכאות הללו (שלי) יוצרות מה שניתן לכנות "רומן של כריכה אחורית", כלומר רומן שמוכפף מראש לקונספטואליזציה העתידית שלו. זו הסיבה לעודף הפאתוס המוזכר ולקשירה המאולצת בין הפרטי לציבורי: החתירה הנחפזת למבט-על ופרשנות של ההתרחשויות.
ממש כמו באותם סרטים הוליבודיים שנטלו יצירת מופת אירופאית, סכמו את "התוכן" שלה (נניח: "הניכור המודרני"), ואז, מהכלל אל הפרט, מספרים מחדש את הסיפור. אלא שנשמתו כמו פרחה ממנו.
מבקר חופשי 