לעצור לרגע. להתבונן בחייך. זהו צורך אנושי פרקטי, שנלווה לו גם עונג. העונג שביציאה המשחררת מתוך עצמך, כביכול ה"עצמך" הזה אינו אתה; לכן ההתבוננות הזו נעשית בקלות ובתענוג גדולים יותר אם עושים אותה בזירה שונה מהבימה שעליה מתרחשת ההצגה היומית של חיינו. ובד בבד לתענוג שבפשיטת מחלצות היומיום, ההתבוננות מספקת גם את הנחמה שבאיתור נרטיב מסדיר בחייך, עלילה שמעניקה להם פשר.
גיבור הרומן של מיכאל שיינפלד והמספר שלו, יאיר שטיינמץ, תלמיד ישיבת "הסדר" בן 23, נקלע בעל כורחו לבימה שונה מזו שעל גביה מתנהלים חייו הרגילים. כמה ימים לפני ראש השנה, הוא מעורב בתאונת דרכים ומאושפז, בגין פגיעת עין, בבית חולים. מכל ההבדלים בין בני האדם, אמר פעם הסופר סקוט פיצ'ג'ראלד, הבדלי העושר, והאופי והמראה, נדמה ההבדל בין הבריאים לחולים הגדול ביותר. ואכן, יאיר הפצוע והמאושפז יכול להתבונן בצלילות רבה בחיי התשליל שלו, יאיר הבריא. את יאיר הבריא מעסיקות שתי שאלות עיקריות: האם להמשיך בלימודיו התורניים או לצאת אל החיים ולהתחיל לימודים בטכניון? האם להתארס עם נורית אתה הוא יוצא כבר שבעה חודשים? הכל, אפוא, מותקן, מותקן מדי, לבירור הפנימי של יאיר: ימי סוף השנה המוכשרים לחשבון נפש מטיבם; האשפוז הכפוי אך המבורך (ברפרוף עולה על דעת הקורא האנס קאסטורפ, גיבור "הר הקסמים" לתומס מאן, המאוהב במחלתו ואשפוזו); הפגיעה בעין הבשר שכמו מחדדת את עין הנפש הבוחנת.
המבטים-לעבר של יאיר פורשים את קורותיו בישיבת ה"הסדר", על המשברים הרוחניים וההתקדמות הרוחנית שהתחוללו בהם. ישיבות ה"הסדר", במסגרתן לומדים צעירים בני הציונות-הדתית חמש שנים, כששנה וחצי מתוך החמש הם משרתים בצבא, היא מסגרת חינוכית ישראלית חריגה, אולי המקבילה הישראלית היחידה לקולג'ים האמריקאיים, בכך שמתאפשר לצעירים לשהות במסגרת-השכלה שאינה מכווננת לשוק העבודה. הימצאותן של ישיבות הסדר רבות בשטחים, כך היא כנראה גם ישיבתו של יאיר, הנה, לטעמי, אירונית. כיוון שלא פחות מטעמים אידיאולוגיים, הישיבות בשטחים מאפשרות לבני הציונות-הדתית יציאה מעולמם של הוריהם לצורכי התבשלות והתגבשות. ההרים של יהודה ושומרון הם הימלטות מהשפלה ולאו דווקא משאת-נפש. ואכן, הקונפליקט של יאיר והוריו על הלימודים בישיבה (אביו אינו מתלהב מהם), אינו נסב כלל ועיקר על אידיאולוגיה, אלא הוא מזכיר קונפליקט בין אילוצי האתוס הזעיר-בורגני לבין התשוקות הרומנטיות של צעירי המגזר (הזעיר-בורגני, לא הציוני-דתי!) להימלט, ולו לכמה שנים, מגורל האתוס הזה.
הניסיון, הראוי להערכה כניסיון, של שיינפלד הוא לשרטט פלח ציוויליזציה ישראלי: עולם ישיבות ה"הסדר", מבעד למבטו של אדם אחד. אולם הניסיון השאפתני אינו צולח בגלל שאפתנותו. לרומן חסר מוקד וקו-עלילה מובחן. האם מוקד הרומן הוא משבריו התכופים של יאיר ביחס ללימודים התורניים? האם מוקדו הוא הקנאה של יאיר באחד מחבריו, עילוי שליו ובוטח-בעצמו, קנאה המחדדת את הכרתו של יאיר כי הוא "איש של נפש" בעולם של דעת ואינטלקט, ששומה עליו "לא לאבד את עצמך לדעת"? האם המוקד מצוי בקרע בינו לבין הוריו ביחס ללימודיו התורניים? ואולי בתיאור המעלות והמורדות ביחסיו עם נורית? הטקסט, החפץ לומר "הכל", עמוס מדי לא רק מבחינה תמאטית, אלא גם במרקמו, המטפורי והמשופע במשחקי-מילים, המתאר את נפתולי נפשו של יאיר. גם הלבטים האופייניים של בן המעמד הבינוני הציוני-דתי שהוא מעלה (בחירת בת זוג ומקצוע), על אף שהם כמובן אנושיים מאד, אינם דרמטיים מספיק, אינם יוצאים מבינוניותם.
ועם זאת, לפרקים משוך חוט של חן על הכתוב. לשיינפלד יש כישרון לליריקה, לשיחתו האינטימית של אדם עם עצמו, ולרגעים, כשגיבורו, שנפשו סוערת והוא נתון לשינויי מצבי רוח, פורש בפנינו את לבטיו, ייסוריו והרהוריו, בייחוד על רקע לירי הולם (לילה ובדידות), הוידוי האותנטי והלא-מתחכם, מצליח להרעיד את נפש הקורא. הקטעים הליריים היפיפיים-ממש שפזורים ברומן מפיחים תקווה שביצירה עתידית, ממוקדת ומסוננת יותר, יוכל שיינפלד ליהנות את קוראיו ביצירה נוגעת.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה על הניסוח שלך: "עמוס מדי לא רק מבחינה תמאטית, אלא גם במרקמו, המטפורי והמשופע במשחקי-מילים". ניסתי נואשות להסביר מהי הבעיה שלי עם סגנון הכתיבה בספר החדש "החוק למניעת בדידות" ולא הצלחתי. הרחבת היתר של המטפורות והבאתן של כמה מטפורות ברצף שיגעו אותי. בשורה משמחת: הספר החדש מהודק יותר מבחינה תמאטית! אני גם אוהבת את העכשוויות שלו ואת הדרך שבה מוצג רעיון הבדידות: בתחילה בצורה מושכלת ופילוסופית ועם התקדמות העלילה הוא עולה מתוך ההתנהלות של הדמויות.
אחד הספרים שהכי נהנתי לקרוא !
ממליצה בחום רב !
עמוק עם מלא עניין !
אני דווקא מאוד אהבתי את הספר. יש רק דבר אחד בעייתי בו, הוא כמעט לא ניתן להבנה על ידי קוראים לא דתיים. מרבית הקוראים הלא דתיים יפספסו את הארמזים לרבי שמעון בר יוחאי, להגדה של פסח, לסיפור יעקב ועשיו או למגדל בבל. אבל יותר מזה, הם יפספסו את נקודת המוקד של הספר, שהיא התשובה.
ככה אני הבנתי את הספר: בימי חודש אלול, ימי התשובה, עובר יאיר שטיינמץ תאונה. התאונה מסמלת את הטעויות, הדברים עליהם יש לעשות תשובה. היא נגרמת עקב הלבטים של יאיר, שולחת אותו לתהליך של תשובה, של התבוננות עצמית, שבסופו של דבר יפתור את הלבטים שגרמו לתאונה מלכתחילה, אם בסופם של הימים הנוראים בשנים הקודמות הוא הרגיש שההתעלות שבהם מנותקת מהחיים, ונגמרת עם מוצאי החג, השנה תהליך התשובה נוכח ומשפיע בחייו. שאר עלילות המשנה, המשברים, הקנאה, משחקות בתחום של ההתבוננות העצמית, התשובה.