ביקורת על "שנות אור", של יעקב שביט, הוצאת "נהר"

אחת מעילות-הקיום האציליות ביותר של הספרות היא התמרתם של חיים מינוריים ליצירת ספרות מז'ורית. בכלל, הנושא הזה, המינוריות, הוא אתגר כביר במיוחד בהווה, והוא לטעמי אחד הנושאים החשובים ביותר לכתיבה עליהם כיום. מה משמעותם כיום, בעידן הגופני-פעלתני-סואן שלנו, ל-vita contemplativa, חיי הגות חרישיים? או מהי המשמעות, בעידן שמקדש את "הגדול מהחיים", לחיים נקודה? חיים מינוריים?

במהלכו של "שנות אור", פרופסור עמנואל אור, הגיבור, מומחה לתרבות ההלניסטית, מתבקש על ידי הוצאת ספרים לכתוב ביוגרפיה עברית של אלכסנדר מוקדון. אלכסנדר מוקדון, אותה דמות שבפרק זמן קצר, קצר משישית מחיי עמנואל אור בן הששים, שינתה את ההיסטוריה האנושית לתמיד. הניגוד הזה, בין חיי המצביא האגדי שמת צעיר כמו כוכב רוק לבין חייו הסואנים מעט פחות של המלומד הישראלי המזדקן, הוא הנושא של הרומן הזה. הנושא הוא המינוריות.

עד כמחצית הרומן הקריאה בו מבטיחה ומפתה. חייו של הפרופסור הרווק, קיום טוב, מכובד, אך נטול ברק, חיי כנסים אקדמאיים של גילדת  ההיסטוריונים, יחסיו האבהיים-ארוטיים עם בתו החורגת, נפרשים באופן קצבי ולא פטפטני. את החיים המקבילים לשלו, שפרופסור אור תוהה אם אינם החיים האמיתיים, מייצגת מצד אחד עיינה, בתו החורגת של הפרופסור העוסקת בהצלחה ובפעלתנות בפיננסים, ומצד שני מייצגים אותם אנשים יצירתיים, אמנים וסופרים. "אילו היה בו הכוח הפנימי היוצר, היה פורץ מתוכו; ואולם, הכוח הזה עקר, וכל מה שנותר הוא להקפיד על סדר היום, על השגרה הסדורה, לדאוג שלא תשתבש בגלל טרדות לא צפויות, ללכת בנתיב הכבוש, לא כאמן, אלא כאומן, בעל מלאכה, שתכליתו בחיים לעשות את מלאכתו נאמנה וללא פגם ותוך גילוי של משמעת עצמית". הרגש השליט ברומן הוא של נוגות לא מתלהמת, של השלמה הולכת וגוברת עם הזקנה ועם הישגי החיים המתונים. הטון השליט הוא אירוני מרפרף, כאומר: "כן, ככה זה, ואין זה מיוחד במיוחד". האטמוספרה היא של יצירה מינורית במובן הטוב של המילה והקורא דרוך לקראת ההמשך.

כאן מגיע רגע האמת של הרומן. אחרי שהוצגו בנאמנות וברגישות נתוני הפתיחה המינוריים, האם יצליח הרומן לזקק מהם ספרות מז'ורית? דרוש כעת כישרון ספרותי מזהיר על מנת להצליח לעשות זאת. אם ניקח דוגמה עכשווית מהספרות העולמית לקושי לבצע את ההתמרה הזו: ב"איש איטי", של זוכה הנובל ג"מ קוטזי, נאלץ הסופר הגדול, בדיוק בנקודה דומה לזו שבאמצע הרומן של שביט, לגאול את גיבורו ממינוריותו על ידי טריק ספרותי בעייתי, על ידי "דאוס אקס מכינה" (הכנסת דמות של מספרת לתוך הרומן, המתווכחת עם הגיבור כיצד לקדם את העלילה). האם יצליח שביט בכך?

ואז ההמשך מגיע. כמו שמש דועכת, שבפרפורי גסיסתה מתלקחות בה נואשות שלהבות אש אדירות אחרונות, שצונחות ברפיון בחזרה לכוכב הכבה והולך, מעניק יעקב שביט לגיבורו כמה מעין-מחאות על חייו המינוריים. פעם זו התערבות ספק אבירית ספק פתטית ספק לא כשרה במניעיה, בחייה של עוזרת הבית שלו. פעם זו הרפתקה אמריקנית עם אישה ישראלית החיה בארה"ב, מיליונרית שמחזיקה את עמנואל אור ספק כמו קליפסו הנימפה המחזיקה את אודיסיאוס הנחשק בשבי מתוק, ספק כמו שליטה המחזיקה ליצן חצר שעל ראשו לא מצנפת מוקיון כי אם מצנפת מלומד.

הבעיה היא  שהקורא אינו מרגיש שגלילת פרטי ניסיונות-המחאה הללו משרתים עד אחד תכליתיות ברורה. דווקא ריבוי המחאות כאן הוא לרעת הספר, יוצר היעדר-חדות-וחריפות. ייתכן כי בכתיבה תמציתית יותר הייתה יכולה מחאה בודדה של הפרופסור להדהד כמו פעמון ענק בערבת חייו. וגם בנפש הקורא. מעל הכל, ריבוי המחאות כאן מסגיר היסוס. 

כתיבת פרוזה היא מקצוע אכזרי. לסופר אסור למצמץ, אסור לחשוף היסוס, אלא אם כן ההיסוס הוא נושאו המוצהר של הרומן. השתלשלות המשפטים בפרוזה צריכה להינתן לקורא כתורה הניתנת למשה מסיני, אחרת הקסם פג והר סיני השגיא ומלא ההוד נראה פתאום מישורי, מפויח וסתמי כמו גוש דן, אליו מושלך הקורא המאוכזב והנה הוא בלב ז'בוטינסקי. תחושת ההיסוס כאן באשר למסלול בו יש להוליך את הגיבור, גם אם היא תחושה דקה, מפוגגת את הקסם. "שנות אור", האינטליגנטי בבירור והקולח, למרות הכתיבה הלקונית-מאופקת, והטון המלנכולי המעודן, לא מעפיל למעלת הכישוף האלכימאי של הפיכת מתכת לזהב, הפיכת חיים מינוריים לספרות מז'ורית.