"למי אכפת מחלומות" הוא הרומן השני של יוסף בר יוסף, המחזאי חתן פרס ישראל. במרכז הרומן משולש רומנטי. קודקודיו: יואל, אופטומטריסט, יפה תואר ובן למשפחה אמידה, שניסה ללא הצלחה להיכנס לתעשיית הסרטים וכעת הוא שרוי בחובות והאופטיקה שלו ממושכנת. מאיר, יתום מאם ונטוש מאב מילדותו, בחור מגושם אך אמביציוזי, שנפגש ביואל כשהאחרון כיהן כמורה נערץ בבית הספר לאופטיקאים. צילה, אמנית, אהובתו לשעבר של יואל, שניסתה להתאבד כשנטש אותה לטובת אהובה ייצוגית יותר.
היופי הגדול של הרומן הזה, המצוי עד שני שלישיו בערך, הוא יופיו של ניסוי כימי: בר יוסף מציב את שלושת היסודות הכימיים, יואל, מאיר וצילה, בסמיכות מספקת ואז, כביכול מבלי להתערב, צופה בריאקציות הכימיות שמתחוללת בין היסודות לעיניו ולנגד עיני הקורא. אף אחד מהאלמנטים הכימיים לא נשאר כפי שהיה. היופי הוא, בקיצור, יופיו של ההכרח. מאיר, המעריץ כאמור את יואל, שמע שיואל זרק את צילה, שהייתה "לא משהו-משהו", לטובת אישה חדשה, "חתיכה-חתיכה, משהו". מאיר מתאהב כך בצילה עוד לפני שפגש אותה, כי צילה היא דרך לגעת ביואל, הקו-מאהב שלו (כפי שניסח זאת הסופר הספרדי העכשווי חוויאר מריאס, ביצירת המופת שלו, "מחר בקרב חשוב עלי", שעוסקת באובססיביות ביחסים בין הגברים במשולש אהבים) אבל יש בהתאהבות הזו גם רכיב מתריס. ואילו צילה נעתרת למאיר, שמציג את עצמו לפניה כאופטומטריסט, כלומר, כסוג של יואל, גם אם סוג ב'. בהמשך, מאיר נחלץ להציל את האופטיקה של יואל והופך לשותפו. ואילו יואל, מצדו, פתאום מוצא את עצמו נמשך לצילה בשנית.
הדיאלקטיקה של האדון והעבד עומדת בלב "למי אכפת מחלומות". היתרון הגדול של העבד על פני האדון הוא השתוקקותו. כך אומר יואל לאמו: "הוא ישב שם באופטיקה וסיפר לי את התוכניות שלו, והביט סביב סביב בעיניים המשוגעות שלו, ואני קינאתי בו". אולי, תוהה יואל, גם תשוקתו המחודשת לצילה נובעת בעצם מכוחו של מאיר: "אולי הוא, מאיר, הוא הסיבה לכוח הזה שהוא מרגיש בה, גופו הגרום שקורן מן הגוף שלה". נדמה כי בר יוסף מציג כאן במודע השקפת עולם הנוגדת את זו של מחזאי ישראלי אחר, חנוך לוין. לפי ההשקפה האנטי-לוינית, של בר יוסף, הגבולות בין האדונים לעבדים אינם קשיחים כל כך.
ההשוואה ללוין נוגעת גם באופי המחזאי של הרומן. העולם של בר יוסף אינו ארכיטיפי כמו אצל חנוך לוין, אבל קשה לומר שהוא ריאליסטי. הכתיבה תמציתית לעילא, ולעיתים כמעט תמציתית מדי, תמציתיות שנדמה שקשורה להיותו של הסופר מחזאי. הדיבור של הגיבורים רצוץ במכוון, לעתים עילג, ואף על פי שניתנת לכך לעתים הנמקה ריאליסטית, נדמה שהרציצות מיועדת גם היא להבליט את התמצית. דוגמה לרציצות התמציתית: לודמילה, עובדת זרה מרומניה שהפכה לאמו המאמצת של מאיר ואחר כך לאהובתו, אומרת לו: "אתה המזל שלי, מה אני הייתי עושה בלי אתה, לבד כל הזמן, כמו מתה?". התמציתיות הזו באה לידי ביטוי במשפטים חזקים המבטאים אמיתות קיומיות. כך מהרהרת, למשל, אמו של יואל: "מה באמת הקשר בין התינוק הרך וחסר הישע שהיניקה, או הילד שרץ ונפל והיא הרימה, ובין הגבר המגודל הזה שבקושי היא מסוגלת להקיף את כתפיו, ושלא באמת צריך אותה אלא כשהוא צריך כסף, ושוב, לא לשכוח, היא כמובן לא מדברת על יואל אלא על בן מגודל בכלל". העולם שמוצג בפנינו ברומן מוכר ולא מוכר, אפל ותפל יותר בו זמנית, ובהזרה הזו של המציאות ניתן לראות תו היכר מובהק לכך שלפנינו יצירת אמנות. גם בכך שבר יוסף חוזר ברומן הזה לעסוק במשולש רומנטי, עיסוק שעמד בלב הרומן הראשון שלו, "לא בבית הזה", שראה אור לפני שנתיים, ניתן לראות עדות לפיקסציה של אמן לנושא שלו.
ועם זאת, בשליש האחרון של הרומן יש צניחה קלה מרמתו הגבוהה, מחומרתו. כאילו החליט הכימאי המתבונן בריאקציות המתחוללות בחומרים שבמעבדתו להתערב בניסוי, ואולי אפילו לזייף מעט את תוצאותיו. "הוא מוצא את עצמו מעריץ את מאיר", כותב בר יוסף על יואל, "הוא מרגיש לא פעם ששם, אצל מאיר, הם זורמים, כן, הם, החיים האמיתיים". זה כבר מגמתי, יותר מדי "טלינג" ופחות מדי "שואינג". הרומן הופך בשליש האחרון לסיפור מעניין, כתוב היטב, אך לא לסיפור שאי אפשר היה לכותבו אחרת, כפי שהיה לאורך שני שלישיו הראשונים.
מבקר חופשי 