על "ביום שהמוסיקה מתה", של אופיר טושה-גפלה, הוצאת "כתר"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במאי 2010

אופיר טוּשֶה גַפְלָה הוא מין לעצמו. וזה מוזר. כי הרומנים שלו דווקא זרועים, ובלא כוונת מכוון, בשפע רסיסים מתרבות ההמונים, בעיקר האנגלו-אמריקאית. הרומנים שלו הם מעין יורה ענקית בה רוחשים מחוות, מקטעי-נרטיב, כפיסי-הלכי-רוח, מטבעות לשון, מסדרות טלוויזיה ומספרות פופולארית. חשוב להסביר את התופעה שאני מדבר עליה: בעוד ההתייחסות למוזיקה הפופולארית ב"ביום שהמוסיקה מתה" מודעת , הרי שהתופעה שהזכרתי, שגורמת לרומן להישמע פעמים רבות כמו רומן "ז'אנר" מתורגם, ובאופן לא מיומן, מאנגלית (למשל, שימוש ב"אני לא חושבת", במשמעות של "לא נראה לי סביר"; למשל, שימוש בביטוי הלא עברי אך "המתורגם" "איפה המלכוד?"; והנה דיאלוג, שכמו לקוח ממלודרמה טלוויזיונית, "מתורגם" מאנגלית: "'ברונה, תראי אותך', 'אל תתנשאי עלי!', היא צרחה, 'אל תדברי אלי כאילו את יותר טובה ממני'") אינן מודעות. אין כאן "הומאז'", או "פסטיש". טושה גפלה הוא סופר עברי שלא בדיוק חושב וכותב רק בעברית. שטח הפנים המילולי של הטקסט, הנקודות הרבות על פניו שאותן מגששות וממששות אצבעות-רוחו של הקורא כמו בכתב ברייל, אינם די ויטאליים, בלשון המעטה. יש משהו נטול חומרה וחושניות בשימוש של הסופר בשפה.

ולמרות זאת, ולמרבה הפלא, היצירה שלו, בחשבון אחרון, משמעותית, ואף, כאמור, מקורית. כושר ההמצאה ויכולת הדמיון הנדירים והחריגים שלו, היכולת לחבר עלילה משכנעת שההשתקעות בה מזכירה לקורא את חוויות הקריאה הטוטליות של גיל הנעורים, שלל התובנות המעניינות, הקומבינציה של הציטוטים התרבותיים המוזכרים, רתימתם של כל אלה לדיון רציני במוות, דיון שהופך קל יותר לעיכול דווקא בגין האופי המלאכותי המוזכר של הטקסט, הופכים את "ביום שהמוסיקה מתה" לקרוב משפחה חינני, גרוטסקי, קל משקל אך פקחי ובהחלט לא נטול חומרה, של יצירת המופת חמורת הסבר "סוף דבר", שעוסקת כידוע במוות באופן בוטה וחמור. המוות מעסיק את טושה-גפלה החל מיצירת הביכורים המקורית שלו, "עולם הסוף", והאובססיה הזו גם היא עדות להיותו סופר אמת. כוח הדמיון המרשים של הסופר מפלס דרך ליצירתה של מציאות אלטרנטיבית שלאורה נשפטת תפיסת המוות במציאות שלנו. טושה גפלה הוא סופר פוסט-פוסט מודרני בכך שהוא מנסה לעסוק ברצינות בנושא רציני (בניגוד ליצירות פוסט מודרניות, שקונספט הרצינות עצמו נתפס בעיניהן כחשוד) תוך שימוש בז'אנרים לא-קנוניים, בהומור ותוך המחשה לא מכוונת של קיום תרבותי טובע בייצוגים, של חיים במגרש הגרוטאות של התרבות הפופולארית.

לעיר אירופית מומצאת בשם אינוֹביל הגיע ב-1984 נער בעל יכולת מופלאה לקרוא את תאריך מותם של האנשים בעיניהם. הנער קרא את התאריך הזה בעיני תושבי העיר ונעלם. כל תושב של העיר בהגיעו לגיל 18 זכאי להתוודע לתאריך מותו, הנשמר אצל הרשויות בתיק אישי תוך הקפדה על דיסקרטיות. הגיבורה והמספרת של הרומן היא דוּרָה (שקולה נשמע לעיתים לאוזני הקורא כקולו/ה של דראג-קווין, המתאמץ/צת להדגיש את נשיותה; אבל זה לא מפריע במיוחד, על רקע אופיו המלאכותי המוזכר של הטקסט), שבהגיעה לגיל 18, ב-1997, התגלה הפתק שלה כריק. דורה הפכה באחת להיות כאחת-האדם, שאינו יודע מתי יבוא יומו. ואחת-העם היא מיעוט בעיר שבו כולם, כאמור, "יודעים". .

המתווה העלילתי הזה משמש מצוין את טושה גפלה לדון בנושאים עמוקים. ידיעת מועד המוות גם מאפשרת לסופר להמחיש בכמה סצנות מקאבריות חזקות תמות המשותפות לו ולשבתאי. למשל, סיפורו של האיש הבריא, שיודע שיומו הגיע, אבל אין לו מושג איך יקפד את חייו באותו יום. האיש מסתובב בעיר ומחכה. ידיעת מועד המוות גם מאפשרת לסופר להפגיז בשלל המצאות מבריקות ומשעשעות: מנהיג להקת רוק בעיר, שיודע שימות צעיר, וקורא ללהקתו "מוות בגיל 39"; גברים המרמים תיירות בדבר מותם הקרוב על מנת לזכות בחסדיהן; אשת חברה העורכת חזרות גנרליות ללווייתה; אחיה של דורה ההופך לפעלולן בולט משום שאינו חושש לחייו שתאריך תפוגתם ידוע לו.

טושה גפלה הוא מין לעצמו. בעידן קולקטיבי חדש – קולקטיביזם של תרבות המונים ופטריוטיזם ריק מחד גיסא וקולקטיביזם מיעוטי של "פוליטיקת הזהויות" מאידך גיסא – הסופר הטוב הוא האינדיבידואליסט שיש לחזונו הפרטי כוח וחיוניות, ושיש לו גם יכולת תקשור המוציאה את חזונו מכלל אידיוסינקרטיות. טושה גפלה הוא עוף מוזר, וספרות מעניינת נכתבת על ידי עופות כאלה בדיוק.

ב

אי-ידיעת מועד המוות נבחנת ברומן כמאפשרת את החופש האנושי, המושתת על הדחקה ואי וודאות. זו הסיבה שפילוסוף בן העיר מפציר בתושביה לדחות את המתנה-כביכול שקיבלו: "משחר נעורי תיעבתי הכרעות חד משמעיות [...] לכן בחרתי להתמסר למחשבותי. המחשבה מערערת על הכול, היא מאפשרת לאדם לחתור תחת האפשרות האחת והיחידה ולהמירה באחרת [...] מה תועיל לי הידיעה [על תאריך המוות]? [...] אני מתכחש במודע לקיר האחרון בדרכי, לתמרור העצור באחריתי, לא כי סומא אנוכי אלא מפני שרק מתוקף הכחש אני מסוגל לחיות את חיי בשלווה יחסית [...] אני חי כאחד האדם, ועבורי הזמן משתרע עד אינסוף"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה  On מאי 30, 2010 at 4:29 PM

    קראתי שניים מספריו הנפלאים ולא ברור לי מדוע הוא "תקוע" עם רייטינג נמוך יחסית ברשימות רבי המכר. עדיין לא קראתי את החדש שלו וגם אינני קוראת מעריב. סיפקת לי הזדמנות "להציץ" על העלילה והרעיון המרכזי. תודה.

  • טוב אולי  On יולי 5, 2010 at 9:21 PM

    זה יישמע קצת הפוך על הרקע הבדיוני מדעי של הטכסט, שהציטוט שהבאת בסוף מבטא רעיון מוכר, מאוד מוכר. פה אני דווקא לא מוצא רעננות. זה כאילו פושט את התחפושת, כי הייתי מצפה למשל, שהפילוסוף ידע שהמוות זמני, ולכן הוא ישתוק. במקום זה הוא מספר לי מה שאני יודע.

  • פקסט  On יולי 7, 2010 at 8:47 PM

    אני מתעלמת מהתגובות. הכתיבה עשירה ומרגשת, הסיפור נוגע לכל והופך למסע אישי מאד בין הקורא ל"כותבת". למי שרוצה לקרוא ספר טוב שמשאיר טעם של סוף אבל רצון לקרוא עוד יצירות של הסופר, אני ממליצה. תודה לסופר יקר שרק פגשתי בקיומו.

  • wondering spirit  On אוגוסט 22, 2010 at 12:11 PM

    קראתי גם את "עולם הסוף". שניהם סובבים את מושג המוות. משעמם.
    רעיונות נחמדים, אבל נותן את התחושה שהוא קושר את הקצוות בחיפזון, דמויות מפתח בשליש הראשון של הספר נעלמות כאילו בלעה אותן האדמה בשליש האחרון.
    העריכה הלשונית מפוספסת משהו ופוגמת בחוויית הקריאה.

    ובסך הכל – רעיון חביב שלא מצליח להמריא.

    ולסופר – חבל שלא כללת בסוף אינדקס של השירים והמוזיקאים המוזכרים (זה בערך הדבר הממש מעניין היחיד בספר, למרות שזה מרגיש כמו ניסיון להשוויץ בידע שכל כולו מבוסס על טעם אישי).

  • איתן שביט  On אוגוסט 27, 2010 at 10:24 AM

    בקרו באתר הרשמי של הספר:
    http://www.duramater.co.il

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 184 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: