על "לוח חלק", של נתן שחם, הוצאת "זמורה ביתן"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוקטובר 2010

הסיפור בגוף שלישי הזה, המוּלך בקלילות של מספר וותיק ומיומן, נפתח בתאונה בה נפגעת בהירה, אשתו של הגיבור, חנן. השנים הן שנות התשעים וחנן, בשנות השבעים לחייו, הוא צייר החי בקיבוץ העומד בפני הפרטה. הרומן הוא מעין ביוגרפיה של חנן, יליד גרמניה שאחיו נרצחו שם, ביוגרפיה הכוללת מלחמה בגרמנים, נישואין לניצולת שואה יפה ואובדנית, עבודה ב"מוסד" כזייפן מסמכים, נישואים שניים לבהירה, יוצאת בולגריה וקומוניסטית אדוקה, ידידות יוצאת דופן עם מיליונר חובב אמנות, חופשה ארוכה בניו יורק התוססת אמנותית של שנות השבעים, ומגורים של חצי מאה בקיבוץ.

הבה  ניפטר מהביקורת השלילית כדי להגיע לעיקר: הספר ארוך מדי. הגיבורים הראשיים, חנן ובהירה, מעצבנים לפעמים במה שניתן לכנות "דלות גאה", מין התענגות על הענווה, היושר והפשטות שלהם. גם גאוותם (המוצנעת) על שנינותם מעצבנת. הספר גם תופס את מלאכת הציור באופן פשטני וסכמאטי.

וכעת לעיקר: הספר הזה מצליח להעביר את סיפור עלייתו ונפילתו של הקיבוץ באופן מעמיק דווקא משום שהוא בוחר בדמות חריגה לכאורה, דמות האמן. לבטי הצייר הקיבוצניק ותהפוכות גורלו האישי והמקצועי, יוצרים אנלוגיה חזקה לשינויים שעברו על הקיבוץ בכללותו.

ישנה כאן השוואה מעניינת מאד בין הבחירה של חנן בציור המופשט, אותו הוא תופס כפנייה אל העולם הפנימי ביותר, והתרחקותו מהפיגורטיבי, לבין התפוררות החזון הקולקטיבי של הקיבוץ. "הציור המופשט נידון בחוג המשפחה כשאלה חברתית-מוסרית. בהירה החזיקה באמונה שטיפחה המפלגה הקומוניסטית כי לאמנות תפקיד חינוכי וכי חובה עליה לשרת את החברה. ואילו הוא היה אומר לה שעל האמנות לשרת את האמנות". לכאורה, האמנים בקיבוצים, בחתירתם לאינדיבידואליזם, הקדימו את זמנם. הפנייה לניו יורק, מרכז הציור המופשט בה מבקר חנן מלא ההתפעלות, מדגישה את הקשר האמיץ בין האמנות המודרנית לקפיטליזם: האמן והיזם כגיבורים אינדיבידואליסטים. אגב, האינפלציה העכשווית בשימוש בביטוי "אמן", שכל אחד, משף לכדורגלן מתהדר בה, כרוכה באידיאולוגיה הקפיטליסטית, שמוצאת קרבה ביניהם על מנת לטשטש את הצדדים המכוערים של היזמות (ניתוח מעניין של הקרבה והעוינות בין האמן ליזם מצוי אצל הסוציולוג היהודי-אמריקאי, דניאל בל, בספרו הקלאסי, שחובה לתרגמו, "הסתירות התרבותיות של הקפיטליזם"). האמן האינדיבידואליסט, אם כן, הוא, לכאורה, האנטיתזה לקיבוץ: "מה לא כתבו על קוצר יכולתה של חברה אידיאולוגית, או דתית, להעמיד מקרב חבריה אמן בעל שיעור קומה".

אך מה שהופך את הספר של שחם למעניין במיוחד הוא המהלך הדיאלקטי שהוא מתאר. זאת משום שמי שרצה לצייר מופשט, מוצא את עצמו בתנאי השוק החופשי מצייר פיגורטיבי. כעת, לא בגין לחצים אידיאולוגיים, אלא מכיוון שהוא כפוף למכנה הטעם המשותף הרחב ביותר: "יקרה כאן משהו מוזר, אמר חנן. דווקא כשהקיבוץ יאמץ את המודל הקפיטליסטי, אני אהיה אנוס לאמץ את המודל הסובייטי. אצטרך לצייר רק מה שאיוון מבין". השיטה שהבטיחה אינדיבידואליזם, כופה קולקטיביזם מסוג חדש, הסתגלות כפויה לשוק. וההסתגלות ל"שוק" חודרנית יותר. היא אינה כרוכה רק בציור תכנים קומוניקטיביים. פיצוח השוק כרוך גם בהפיכת מעשה הציור עצמו לשולי ביחס לשיווקו: " מחיר היצירות לא משקף את היתרון של יצירה מעולה על פני יצירה של אמן יחסי ציבור". הכפיפות לאחרים שתובע השוק הנה, אם כך, דו-שלבית: קודם כל נבחר תוכן בכפיפות לרצון הרבים. לאחר מכן, מתנדף התוכן וההשקעה היא בלכידת תשומת הלב של האחרים פר-סה.

העיסוק של שחם במלאכת הציור, שמאפשרת לו ההשוואה בין החברה הקולקטיביסטית לזו הקפיטליסטית, נוסק לתהיות מטפיזיות על מהות האמנות: האם "ערך השימוש" של האמנות הוא מה שהיא מעניקה לאמן עצמו, או מה שהיא מעניקה לחברה? ואם כך, האם האמנות אינה מלכתחילה כפופה לקבלתה החברתית, קרי ל"ערך החליפין", קרי לשוק?

עוד יש להעיר, כי באופן אירוני, אך הולם את הפרדוקס שזה עתה הזכרנו, היותם של הגיבורים ברומן אנשים אידיאולוגיים, המתווכחים ביניהם על נושאים אידיאולוגיים, דווקא מוסיפה לצביון האנושי הייחודי שלהם. החזקה באידיאולוגיה מסוימת כאן היא סוג של תכונת אופי, שהופכת את חיי הפרט לעשירים יותר, מלאי סתירות יותר, מאשר חיים על דיאטה-אידיאולוגית, שנראים פתאום חסרי ייחוד, ובנויים על עיקר אחד: השימור העצמי (כל אחד מחפש "לקדם" את עצמו כמו עמיתיו המשובטים).

רומן מוצלח.

ב

הנטייה שלנו היא לראיית העבר הקולקטיביסטי של ישראל כטעות שממנה "התקדמנו" אל ההווה. לחלופין, אנו נוטים לראות את ההווה כהידרדרות. אבל המציאות האנושית טראגית, טראגית במובן זה שמתנגשים בקרבה צרכים סותרים: הצורך באחווה ובשייכות מול הצורך בחופש ובהתבלטות. לפיכך, הספר של שחם מתוחכם יותר מהספר "הביתה" של אסף ענברי (אם כי ספרו של ענברי מהוקצע סגנונית וממוסמך היסטורית הרבה יותר ממנו). ב"הביתה" היה יסוד פטליסטי, תפיסה שגם אם ההווה אינו "התקדמות", הרי שהוא האותנטי והעבר היה פנטזיה ראויה להערכה ולהקנטה. שחם, בתבונת זקנים, אינו מקבל עליו את הפרובינציאליות של ההווה, וייתכן שהוא גם אינו משוכנע שההיסטוריה היא חד-כיוונית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Oren  On אוקטובר 17, 2010 at 8:56 AM

    בראיונות (ישנים) שחם תיאר את הקיבוץ כמקום עויין לאמנים וסיפר על החוויה האישית הקשה שלו ועל רגש הנחיתות שלו כסופר אל מול אנשי העמל והעבודה. אם אני זוכר נכון הוא סיפר שהזלזול של בני המשק + הביקורת הקטלנית של קורצוויל ("בוסר סנוביסטי ואפס מאופס") הביאו אותו כמעט לניסיון התאבדות.

    כך שזה מעניין הסיכום הזה של שקיעת התנועה הקיבוצית ומקומו של האמן שם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 197 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: