על "כל מה שעולה מתכנס", של פלאנרי אוקונור, הוצאת "זמורה ביתן" (מאנגלית: ליה נירגד)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים המפורסם הזה של פלאנרי אוקונור, קובץ שפורסם מעט לאחר מותה ממחלת הזאבת ב-1964, כשהיא רק בת 39. כישרון גדול בספרות האמריקאית נגדע כך באיבו. אוקונור היא סופרת "דרומית" מובהקת והקובץ הזה ממחיש זאת: כל הסיפורים מתרחשים (לפחות בחלקם) בדרום, חלקם הגדול עוסק ביחסי שחורים ולבנים, או ביחסי הצפון העשיר, האינטלקטואלי והליברלי והדרום הנחשל, התמים ולפרקים החשוך ובסוגיות הקשורות לתפיסת עולם נוצרית אדוקה.
ישנם כאן כמה סיפורים חזקים מאד ויצירת מופת אחת. סיפור חזק הוא זה שנתן לקובץ את שמו. בגוף שלישי, כמו כל סיפורי הקובץ, מסופר על ג'וליאן, צעיר מיואש שרוצה להיות סופר ועל אמו, בת למשפחה דרומית מיוחסת שירדה מגדולתה. האם סולדת מהאינטגרציה שנכפתה על הלבנים והשחורים בדרום (יש לשער שמדובר על תחילת שנות הששים). מה שהופך את היצירה לדוגמה ומופת למי שמבקש לכתוב כתיבה פוליטית בזמננו הינו שאוקונור אינה מבקשת לחנך אותנו פוליטית, להטיף לנו שלסלוד מנסיעה משותפת עם שחורים זה דוחה. זה המובן מאליו מבחינתה וזה אינו תפקידה של הספרות. תפקידה של הספרות הוא להציג את המורכבות האנושית, שאינה חופפת תמיד את קווי המתאר הגסים של האידיאולוגיות הנכונות. לפיכך היא מציגה לנו אישה לבנה וענייה, שיותר משהיא חשוכה היא פתטית ונוגעת ללב. בנה הנאור, העומד לצד החלשים, המתוחכם בהרבה מאמו הפרובינציאלית, הוא החזק, מתוקף צעירותו והשכלתו, בהקשר של יחסיו עם אמו והוא מגלה אי רגישות כלפיה. במהלך הסיפור מתגלה כי דווקא האם החשוכה מתנהגת בטבעיות ובחביבות לילד שחור ואילו ג'וליאן מתנהג באדיבות מלאכותית כלפי שחורים, שאינה מתקבלת בברכה.
מורכבות היחסים בין לבנים לשחורים מוצגת גם בסיפור הבא, "גרינליף". גברת מיי הלבנה חוזה בהידרדרות החווה שלה. בניה אינם נוקפים אצבע לסייע לה, העובד השחור הוותיק שלה עצלן ואילו צאצאיו דווקא משגשגים. מבנה עומק תת קרקעי הולך ונחשף ככל שמתקדם הסיפור, מבנה עומק שמעניק לסיפור את משמעותו המורכבת: אם בתחילתו היה זה סיפור על לבנים מול שחורים, על לבנים בשקיעה ושחורים בפריחה, הרי שבסוף הסיפור מתגלה שאולי קו הגבול האמיתי מתוח דווקא בין הורים לילדיהם: גברת מיי והפועל השחור שלה, גרינליף, ננטשים שניהם בידי הדור הצעיר.
יחסי בן ואם – הבן גם כאן, כבסיפור הראשון, אינטלקטואל שמבקש להיות סופר, והאם מצדה גם היא פרובינציאלית ו"חשוכה" – מצויים גם בסיפור חזק נוסף, "צמרמורת מתמשכת". בכלל, ראוי לציין כי רוב גיבוריה הראשיים של אוקונור הינם גברים (וארבעה מתשעת הסיפורים בקובץ עוסקים ביחסי בן-אם). כאן הבן, אסברי, שניסה לנהל בצפון חיי אמן ונכשל, חוזר מובס לביתו בדרום כשהוא סובל ממחלה חשוכת מרפא. הכל מעורר בו סלידה: היעדר התרבות בדרום, עבודות המשק המטמטמות, מנהגיה הפטרוניים של אמו עם עובדיה השחורים. בדבר אחד מוצא אסברי נחמה: הטרגיות של המוות הקרב. הסיפור בתחילתו קורע לב: בן מובס שחוזר אל אמו שוחרת הטוב, אך שתהום מפרידה ביניהם, הוא בז לה והיא אינה מבינה אותו. אך אט אט הטרגדיה הופכת לקומית. אוקונור ממחישה באופן מבריק את הצורך המגוחך של אסברי להעניק פאתוס וטרגיות "ספרותיים" למציאות פרוזאית. והיא אף מבקרת במרומז את ספרותיות היתר שמאפיינת גם את הנאורות שלו, ספרותיות יתר שמאפיינת את הדרך בה ניסה אסברי לתקן את יחסי הלבנים והשחורים. ניסיון התיקון המהיר והמאולץ – למשל, הסיגריות שמציע אסברי לפועלים ברפת של אמו, עליהם אסרה לעשן בשעת החליבה – כמו אומרת אוקונור, הוא פנטזיה ספרותית של מי שתלוש מהחיים ומקצבם האטי ומבקש להאיצם באופן מלאכותי.
ישנם כאן כמה סיפורים על התנהגות טובה, התנהגות נוצרית, שמובילה לאסון. אחד מהם הוא יצירת המופת המוזכרת. שפרד הוא עובד סוציאלי, אתיאיסט אך מי שמכוון בכל מאודו לעשיית הטוב. הוא מבקש לגאול את רופוס ג'ונסון, נער שגדל בהזנחה והפך לעבריין. מלא ביקורת על בנו, עצמו-ובשרו, נורטון, בו הוא רואה ילד מפונק ואנוכי, הוא מחליט לאמץ את ג'ונסון ולהשפיע עליו מטובו. מכאן נוסק הסיפור הזה להמחשה של אוזלת היד של הכוונות הטובות והחשיבה הרציונאלית לנוכח עיקשותו של הרוע האנושי והחשיבה הדתית הלא רציונאלית. ג'ונסון אינו חוזר למוטב והתוצאה של האימוץ שלו הרת גורל ומזעזעת. זה סיפור "נוצרי" מבחינה זו שהוא ממחיש את תהומיותו של הרוע האנושי, גם זה שנובע מסבל שנגרם לעושה הרע, ממחיש את הקלקול הבסיסי של הבריאה ואת אוזלת היד של ההומניזם החילוני הנאור לעומתם.
כמה מסיומי הסיפורים שטופי דם וסנסציוניים ובכך נפגעת מעט, לטעמי, האפקטיביות שלהם. אבל ככלל, בצדק נחשב הקובץ הזה לקלאסי.