על "זעם", של פיליפ רות, הוצאת "כנרת, זמורה ביתן" (מאנגלית: אמיר צוקרמן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פיליפ רות הודיע לאחרונה שלא יכתוב עוד רומנים. הסופר הפורה בן ה-79, שכתב קרוב ל-30 יצירות בדיוניות, אמר בריאיון לכתב עת צרפתי, ש"נמסיס", הרומן האחרון שלו מ-2010, יהיה ספרו האחרון. רות סיפר שהוא קרא בשנים האחרונות את מכלול יצירתו והוא חושב שהוא לא "בזבז את זמנו על הכתיבה". את חוות דעתו על כתיבתו שלו בחר רות להביע באמצעות מילותיו של המתאגרף ג'ו לואיס: "הוצאתי את המיטב ממה שעמד לרשותי". הבחירה במילותיו של מתאגרף מקצועי דווקא על מנת לתאר את הקריירה שלו מלמדת שני דברים על רות ויצירתו: א. זהו סופר שהגבריות היא תמה מרכזית ביצירתו. ב. זהו סופר שתחרותיות ומאבק אינם שוליים לו וליצירתו.
רות הוא סופר חשוב (וראוי בהחלט לנובל) אבל אולי יותר מכך הוא סופר מענג, תכונה שלא מצטוותת תמיד לחשיבות ספרותית אך נדירה לא פחות. רות הוא סופר חשוב ממכלול סיבות. ראשית, הוא הציב את המודל של סופר "אתני" שמבקר ללא מורא את הקהילה האתנית שלו עצמו. אלה חרפות נשא רות על התיאור הסאטירי של המשפחה היהודית החונקת ב"מה מעיק על פורטנוי?"! על מיטת חוליו, אביו של צוקרמן, האלתר אגו של רות, קורא לבנו "ממזר", על שחשף את סודות הקהילה והמשפחה ברבים בספרו הידוע לשמצה ("צוקרמן ללא כבלים"). אך מיצירתו הראשונה, "שלום לך, קלומובוס" (1959), שבה כלול תיאור לא מחמיא של הנובורישיות היהודית העולה, ולא כלה ב"החצי השני" ו"מבצע שיילוק" (1986 ו-1993), שבהם ביקורת (הוגנת) על ישראל, רות לא חושך שבטו מבני שבטו. רות חשוב גם בגלל העיסוק שלו במיניות ובמיניות הגברית בפרט, עיסוק יוצא דופן בספרות הרצינית. הסופר שביקש "להחזיר את ה – ID ליִיד", כפי שמנוסח ב"פורטנוי", עוסק במיניות באופן מעמיק בה במידה שהוא סליזי ובוטה (על "התיאטרון של מיקי שבת", אולי הספר "המלוכלך" ביותר של רות, כתב בביקורתו מרטין איימיס כי "אתה מדלג בלהיטות על מנת למצוא סוף סוף את הדפים הנקיים"). רות הוא סופר חשוב גם כי יצירתו ספוגה בחקירה מתמדת בדבר ההבדלים ואי ההבדלים בין הבדיה והמציאות; יצירתו מושתתת על בחינה של טשטוש ההבחנה בין האוטוביוגרפיה לאוטוביוגרפיה הבדיונית. הסיבה שרות הוא סופר מענג קשורה לסיבות שנמנו לחשיבותו אבל בהיסט מסוים. אני סבור שרות מענג כי יש ביצירתו ייצוג לא מתנצל של היחיד שמבקש לממש את האגו שלו בעולם הזה. החיים לפי רות הם פעמים רבות זירת אִגרוף שבה אתה ניצב לבדך וצריך לדאוג לעצמך ולנסות לנצח. הכנות הזו נדירה ומשחררת ותורמת לעונג המיוחד של הקריאה. והכנות הזו לא נבובה וזולה. כי העובדה שרות מייצג יחידים שמבקשים להשתחרר מעול המחויבויות השבטיות, המשפחתיות, הזוגיות שלהם אינה אומרת שהוא מתאר יחידים שעושים זאת בקלות. להיפך. הניסיון של הגיבורים הרותיים להשתחרר ממחויבותיהם החברתיות השונות הוא התנסות כואבת ומורכבת ולעיתים טראגית. ניסיון כואב אך מצחיק של היחיד להשתחרר מעול המשפחה מתואר ב"פורטנוי". ואילו התשוקה האנוכית של גיבור "כלאדם", הנובלה המצוינת והקודמת ל"זעם" של רות, תשוקה שמימושה פגע במשפחתו, היא נקודת המפנה של חייו וזו שהובילה אותו לבדידות בזקנתו. ואילו ב"זעם", העמידה של האינדיבידואל על שלו מובילה חד וחלק למוות.
הנובלה "זעם" מתרחשת ב-1951 ובה מספר בגוף ראשון מרקוס מסנר, צעיר יהודי נבון מנוּארק, על קורותיו בעקבות התערערות יחסיו עם אביו. אביו, שהחל להיתקף בהתקפי פרנויה, הביא את מרקוס לחפש השכלה הרחק ממנו ומהחוף המזרחי, בקולג' שמרני באוהיו. בקולג' מתוודע מרקוס לאוליביה, נערה יפיפייה ומעורערת בנפשה שחונכת את מרקוס מבחינה מינית ומביכה אותו בפתיחותה בתחום הנ"ל. בקטעים מסוימים שלו "זעם" הוא רומן שכמו כמה ספרים אנגלו-אמריקאיים מהעשור האחרון ("חוף צ'זיל" של מקיואן, לדוגמה) מבקש להמחיש את העיוותים שהולידה השמרנות המינית של שנות החמישים. למרות שמרנותו המוזכרת של הקולג', מסנר האינדיבידואליסט מסרב להצטרף ל"אחוות" הסטודנטים היחידה שמקבלת את היהודים המעטים שלומדים בקולג' המערב-תיכוני. "אפשר להרגיש בודדים להחריד בקמפוס הזה כשמעבירים את הזמן לגמרי לבד", מנסה לשכנעו חבר ללימודים להצטרף ל"אחווה". על כך משיב מסנר, וזו תשובה אופיינית, אופיינית לו ואופיינית לגיבורי רות: "אני אקח את הסיכון, אני לא פוחד להיות לבד. אני עובד ואני לומד, וזה לא משאיר הרבה זמן לבדידות". תאוות הבדידות והאינדיבידואליזם של מרקוס מובילים לבסוף לשרשרת התנגשויות בינו לבין חבריו ללימודים ולאחר מכן בין מרקוס להנהלת המוסד. עד מהרה אנו למדים שמסנר מספר לנו את סיפורו מהקבר (המורבידיות הזו מקשרת בין "זעם" לשתי יצירותיו הקודמות של רות, "הרוח יוצא" ו"כלאדם" – "כלאדם" המצמררת היא הטובה משלושתן – יצירות שרוח של חתימה וסוף שורה עליהן). העוצמה של הנובלה נובעת בעיקר מתיאור שורת המקרים בהם עמד מרקוס בעיקשות גאה על שלו, עמד על שלו בזעם, ומההכרה הלא מתחרטת שהזעם הזה הובילו למותו.
התרגום מוצלח אך לא ברורה לי החלטתו השיטתית של המתרגם להתייחס למילה "לקוחות" כנקבה.