על "גטסבי הגדול", של פ. סקוט פיצג'ראלד, הוצאת "אחוזת בית" (מאנגלית: ליאור שטרנברג)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פיצג'ראלד הוא גיבור תרבות. כלומר יותר מסופר שנמדד לפי איכות יצירותיו בלבד. הוא גיבור תרבות בגלל הצלילה הטראגית המרהיבה של הקריירה שלו ועמה חייו משיאי ההצלחה של שנות העשרים לשפל של שנות השלושים. יצירתו נמשכה לטרגיות הזו מראשיתה, כמו ניבאה היצירה שזה יהיה גורלו האישי ונושאו הספרותי הגדול. האופי הטראגי של היצירה והביוגרפיה נובע גם מהאצילות הטבעית של פיצג'ראלד וגיבוריו שכמו גיבורי הטרגדיה היוונית הם נישאים מעם: ישרים ואנינים ונבונים ויפים מאתנו. פיצג'ראלד הוא גיבור תרבות גם כי משיכתו המפורסמת לחיי העשירים האמריקאים היא לא רק כנה, ולא רק מבטאת צד אוטופי מלהיב באישיותו, איזו "רגישות מועצמת להבטחותיהם של החיים" כמו שהוא כותב על גטסבי, אלא היא זו שאפשרה לו לעסוק בלב לבם של החיים המודרניים, במלחמה של ימי השלום. כפי שהעיר כבר המבקר ליונל טרילינג, המינגווי שגה כשצינן את התלהבותו של פיצג'רלד בדיאלוג המפורסם שטען כי התנהל ביניהם, כאשר ענה לטענתו של פיצג'ראלד כי "העשירים-באמת שונים מאתנו" בתשובה "כן, סקוט, יש להם יותר כסף". כסף ומה שהוא עושה לבני האדם הוא נושא ראוי מאד לאמנות, קל וחומר הרבה כסף. זה נושא לא פחות חשוב ממלחמת שוורים ואף ממלחמת ספרד.
"גטסבי הגדול" הוא ספרו המפורסם ביותר של פיצג'ראלד. זהו סיפורו של ג'יי גטסבי, מיליונר כיום ובעבר נער עני שהתאהב בנערה עשירה ומפונקת בשם דייזי שלא נענתה לו מפאת עוניו. אחרי כמה שנים ומיליונים בא גטסבי, הנובוריש אך האצילי, להשיב אליו את דייזי, הנשואה והאם, שנישאה לבעליו הגברי והאטום של כסף ישן בשם טום ביוקנאן. המשולש הרומנטי מגיע לשיא בעימות חזיתי בין גטסבי לטום ואחריו בתאונת דרכים הרת גורל. מבקר אחד העיר פעם שאצל סול בלו נוסעים הרבה במטוסים כי בלו היה גא בכך שהוא אחד מכותבי הרומנים הראשונים שבתקופתם הטיסות הפכו לחוויות שכיחות בחיי אדם. אצל פיצג'ראלד נוסעים הרבה במכוניות מאותה סיבה והמכונית היא האבזר העלילתי החשוב ביותר ברומן.
כשלעצמי, הספר הזה אף פעם לא היה המועדף עלי ביצירת פיצג'ראלד. אהבתי יותר את הגיבורים הסדוקים של "ענוג הוא הלילה" ו"הטייקון האחרון" ואת הבוסריות המעוררת של "בואכה גן העדן" ו"היפה והארור". גטסבי, הרומנטיקן ששב אחרי שעשה כסף להשיב לו את אהובת נעוריו, דייזי, מי ש"קולה מלא בכסף", כפי שמנסח זאת גטסבי עצמו, תמיד היה נראה לי הרבה פחות מעניין מגיבוריו האחרים של פיצג'ראלד, הרבה פחות קרוב מהם לאישיותו. הדמות המעניינת ביותר ב"גטסבי" לטעמי היא דווקא דמותו של המספר, ניק קאראוויי, בן דודה בן המעמד הבינוני של דייזי ושכנו של גטסבי, המתייחס אל גטסבי באהדה גוברת והולכת.
הרבה יותר מגטסבי הרומנטיקן, מה שנחקק בזיכרון אלו התובנות וההצהרות של המספר. למשל, הצהרת הפתיחה המפורסמת שלו: "כשהייתי צעיר ורגיש יותר, חלק לי אבי עצה שמאז לא חדלתי להפוך בה. 'בכל פעם שמתחשק לך להעביר ביקורת על מישהו', הוא אמר לי, 'זכור רק שמעטים בעולם זכו ביתרונות שבהן זכית אתה'". או הגאווה המתפרצת לפתע שלו, בסיומו של אחד הפרקים, גאווה רבת הוד דווקא משום שהיא לא אופיינית לדמותו המתונה, העומדת בשולי המאורעות, ודווקא משום שהיא גאווה פרדוקסלית, גאווה על מידה טובה: "כל אחד חושד שהוא צופן בחובו לפחות אחת מן המידות הטובות, וזו שלי: אני אחד האנשים ההגונים היחידים שאי-פעם הכרתי".
יש לי כמה השגות על התרגום החדש. למשל, כאשר שטרנברג מתרגם כך: "רציתי להביט היישר בעיניהם של הכול, ובה בעת לא להביט באיש". המתרגם הקודם גדעון טוּרי צדק, כמדומה, כשתרגם את סוף המשפט האחרון: "ועם זאת לחמוק מכל העיניים" (במקור: " and yet to avoid all eyes"). או כששטרנברג מתרגם את "like a photograph of a man of action" כ"כמו תצלום של אדם בתנועה" ולא, כמו שמתרגם בצדק טורי, "כמו תצלום של איש מעשה". מאידך, ישנו לפחות מקום אחד שבו צדק שטרנברג. כאשר תרגם: "הוא כל כך טיפש שהוא בקושי יודע שהוא חי". בעוד טורי, בתרגומו הראשון, תרגם: "הוא כל כך מטומטם שהוא לא יודע איפה שהוא חי" (המקור: "He’s so dumb he doesn’t know he’s alive").
אבל דיון מקיף ופרטני בענייני תרגום אין מקומו כאן. אני רואה את תפקידי בסוגיה זו לדווח לקורא הפוטנציאלי של הספר האם התחושה העולה מהטקסטים המתורגמים המוצעים לו היא של עברית תרגומית או של עברית חיה. וכאן התחושה אינה תרגומית. ועם זאת חשתי מעט אכזבה בקריאה הזו של "גטסבי". האם הייתה זו אכזבה מהטקסט המקורי או מהתרגום? קשה לי לענות על כך, אם כי אני חושד שהתרגום החדש פוגע מעט בהדר המילולי של היצירה, בפאתוס שלה.
אבל בשורה התחתונה, אם להשתמש במטפורה מתחום הפיננסים, כדאי לקרוא ב"גטסבי". זה רומן על מה שכסף יכול להשיג ועל מה שחושבים בטעות שהוא יכול להשיג ועל מה שהוא מסב לאופיים של אנשים ועל האופן שבו סופרים יכולים לעשות ממנו טרגדיה ולחצוב ממנו פיוט.

כאן כתבתי עוד על הספר