על "קו-אורך דם", של קורמאק מקארתי, הוצאת "מודן" (מאנגלית: אמיר צוקרמן)

פורסם במוסף לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הכניעה מתוקה. כך היא לעתים. וכך אירע לי בקריאת הרומן הזה, שלא חיבבתי בתחילתו ובהמשכו אף סברתי שהוא צר אופקים, אלים במובן האמריקאי של המילה, ארכיטיפי במובן הלא מורכב של המילה, רליגיוזי במובן הילדותי של המילה. אבל ככל שהתמשכה הקריאה, ומה שמעט מסתורי: מבלי לשנות את דעתי בדבר הרשמים השליליים הראשוניים, הלכתי וחשתי שאני עומד בפני יצירה גדולה. "הישג ודאי" הוא ביטוי שהשתמשו בו מבקרים וותיקים או בני דורות קודמים, "יצירת יזהר היא ההישג הוודאי והמעניין ביותר בספרות הנכתבת על ידי בני הארץ", כתב, למשל, דן מירון על "ימי ציקלג". וזהו הביטוי שקפץ לראשי בעת הקריאה (ואולי גם משום שיש מן המשותף בין מקארתי ליזהר, מוזר ככל שזה יכול להישמע): "הישג ודאי", תחושה לא מצויה ומשמחת מאד של פגישה ביצירה גדולה באופן שולל ספקות, והרי אין שמחה כהתרת ספקות, יצירה שרוח גדולה נושבת בה ומרימה אותך יותר מעשרה טפחים מעל הקרקע.
הסופר האמריקאי, קורמאק מקארתי, יליד 1933, מוכר לקורא הישראלי בעיקר בגלל הרומן הפוסט-אפוקליפטי שלו "הדרך" (2006), שתורגם לעברית ב-2009 וזכה גם כאן, כמו במקומות רבים בעולם, להערכה רבה. בניגוד לדעת הרוב, הרומן הזה, שמתאר את צעידתם של אב ובנו באמריקה החרבה אחרי מלחמת עולם טוטאלית, נראה לי רומן ילדותי וסנסציוני כאחד, כלומר רומן שסבור שהוא זקוק למלחמת עולם קולוסלית על מנת להזיז משהו לקורא ורומן שהרגשות שהוא עוסק בהם בסיסיים, בסיסיים מדי. כעת תורגמה היצירה הזו, "קו-אורך דם" (ראה אור במקור: 1985), שנחשבת על ידי רבים ליצירתו הבולטת של מקארתי, ולא מעט בגינה כלל מבקר הספרות האמריקאי, הרולד בלום, את קורמאק מקארתי ברביעייה הפותחת של סופרים אמריקאים בני זמננו (בצד רות, פינצ'ון ודלילו). והנה גם רומן זה היה נדמה לי בהתחלה כלוקה באותן מגבלות ממש של "הדרך". הרומן הנו למעשה מערבון (מעין מערבון מודרניסטי, ליתר דיוק), המתרחש באמצע המאה ה-19. הוא מתחיל בהתחקות אחר נדודיו של ילד אמריקאי חסר בית וחסר שם, אך עד מהרה מצרף את הילד לחבורת פראים אמריקאים, שמשכירים את חרבם למושל מקסיקני ששולחם להילחם בשבטי האינדיאניים. בראש החבורה עומד מפקד חסר רחמים בשם גלנטון ולצדו אינטלקטואל שטני ממש, כזה שמרצה, למשל, ללוחמים על קדושת המלחמה והרצח, ושמכונה "השופט". ברוב משך הרומן אנחנו מתלווים אל החבורה האכזרית, הקוטלת אינדיאניים ולאחר מכן מקסיקניים, כלומר את אלה ששכרו אותם להגן עליהם, ואף אמריקאים בלי הבחנה, ושבמידת הצורך גם טובחת בחבריה שלה, בני החבורה עצמם. ישנם כאן תיאורי אלימות פלסטיים שאיני זוכר כמותם בספרות המודרנית, גם מצד האינדיאנים ויותר מכך מצד בני החבורה הלבנים. אולי אצל דנטה ניתן למצוא כמותם, ובעצם אצל המרקיז דה-סאד (אם כי אצל מקארתי כמעט אין מיניות המעורבת באלימות). הכוונה של מקארתי הינה גלויה למדי: הוא רוצה להציג בפנינו רוע צרוף, רוע ארכיטיפי, רוע תיאולוגי, כלומר את השטניות בהתגלמותה. הרצון הזה לא רק שאינו שכיח בספרות זמננו, שאמונה על ניואנסים ודקויות, על "טוב" מעורבב ב"רע", אלא שהוא לכאורה גם ילדותי מאד. עוד עומדת לגנות הספר המוסר הכפול שלו: הרי לרצון בהצגת הרוע המוחלט נלווית אסתטיזציה של האלימות, כלומר גינויה ניצב צד בצד ובד בבד עם הצגה אטרקטיבית שלה. מקארתי במובן הזה הוא אביהם הרוחני של טרנטינו והאחים כהן (שאף הסריטו אחד מספריו), ואולי הוא נכדו הספרותי של איזאק באבל, וההתענגות הזו של הטקסט על האלימות מרתיעה מאד. מפליא, חשבתי בזמן הקריאה, עד כמה התזה הגאונית על הספרות האמריקאית, של מבקר הספרות היהודי-אמריקאי, לסלי פידלר, בספרו משנות הששים "Love and Death in the American Novel", רלוונטית גם לסופרים עכשוויים כמו מקארתי. ברומן האמריקאי, טען פידלר, החליפה את האהבה, נושאו הגדול של הרומן האירופאי, האלימות. זו ספרות שגם שיאיה הקאנונים מתאימים מאד לנערים מתבגרים. הרומן האמריקאי הגדול האופייני הוא רומן על גברים שבורחים מהציוויליזציה, כלומר מנשים, טען פידלר, והוא לפיכך רומן שבאופן אידיאלי האחרונות נעדרות ממנו כמעט לחלוטין, כמו מ"מובי דיק", למשל. והנה, כל זה נכון גם ביחס ל"קו-אורך דם".
ולמרות כל זאת, וכמו שגם פידלר עצמו סבור לגבי יצירות המופת האמריקאית שהוא דן בהן, זו אכן יצירת מופת. ישנו כאן, ראשית, כיבוש לשוני מהמם של המרחב הדרום-מערב אמריקני. תיאורי הנוף המפורטים והפיוטיים כאן הם אלה שבראש ובראשונה הזכירו לי את ס. יזהר שלנו. אבל אצל מקארתי הנוף אינו אהוב ורך כמו אצל יזהר, הנוף שטני ממש, בדומה לחיות האדם שפוסעות בו. לפיכך, אגב, אולי הביטוי "כיבוש לשוני של המרחב" אינו הולם את מקארתי, כיוון שהמרחב עצמו הופך כאן לישות חיה, דמונית, כלומר, אין כאן תיאור ריאליסטי, או שעל גבי התיאור הריאליסטי מורכב תיאור בדוי, מחריד, של מרחב אל-אנושי מדהים, מצמית. שנית, ישנה עיקשות כבירה של הסופר על ראיית העולם המיתית שלו, עיקשות שמתבטאת באינספור פרטים מצטברים המתוארים בדקדקנות ומעוצבים בפיוטיות. כך שהדבקות הפנאטית הזו בראיית העולם המיתית לא רק שמשכנעת את הקורא שהסופר מאמין במה שהוא כותב, כלומר שאין כאן איזה השתעשעות כלאחר יד בתמונת עולם דיכוטומית ומניכאית, אין כאן רק רצון לדגדג את הבורגנים בקצת אלימות, אלא שיש כאן חזון גדול של חוזה אמת. זו הכניעה שדיברתי עליה בפתח הביקורת: התחושה שאתה נאלץ לקבל, ולו לשעה, את חזונו של הסופר, בגלל שהחזון הזה תקיף כל כך, נמסר במשוכנעות עצמית עמוקה ובשפה, דימויים, סצנות ודיאלוגים מחושבים, מפורטים ויפיפיים. מקארתי יצר למעשה מעין אפוס על דמויות גדולות מהחיים, דמויות ארכיטיפיות, והחדיר אותו ללב המציאות המודרנית והמחולנת שלנו, שהיא מציאות של רומן, כלומר של דמויות גדולות כמו החיים ולא יותר.
הקריאה ברומן אטית מאד, משפטיו ארוכים ומנסים ללכוד, כמו בלאסו, מציאות פיזית עשירה בפרטים. חלקים מסוימים ממנו נקראים אכן כמו שירה אפית. מפעל התרגום לעברית של יצירה מהסוג הזה בידי אמיר צוקרמן ראוי לשבח מיוחד. הקריאה אטית אבל משתלמת: זו יצירת מופת מפילת אימה ומעוררת רתיעה כאחת.

כאן הוספתי באריכות-מה מחשבות על קריאה שנייה ברומן