פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
כמו ב"אשמת הכוכבים", ספרו הקודם של ג'ון גרין (יליד 1977), שזכה אצלנו להצלחה אחרי שזכה להצלחה גדולה (מה שנקרא) אצל ידידתנו הגדולה שמעבר לים, גם גיבורי "מחפשים את אלסקה", רומן הביכורים שלו, הם נערים בגיל תיכון. הפעם הם לא חולים בסרטן, תודה לאל, אלא עסוקים בהפקתן של מתיחות מתוחכמות או ברוטליות בפנימייה יוקרתית באלבמה. זה ספר פחות סנטימנטלי מ"אשמת הכוכבים", השבח לבורא, אבל עדיין מלודרמטי כהוגן. המספר של הרומן הוא מיילס האלטר, נער חמוד ומעט מופנם, שתחביבו העיקרי הוא זכירתן של מילים אחרונות של אנשים מפורסמים. בפנימייה, הוא רוכש, לראשונה בחייו, חברי נפש. ביניהם, בחורה יפה ונתונה למצבי רוח העונה לשם החריג אלסקה. מיילס מתאהב בה, אך נראה שאין לו סיכוי. בינתיים, הוא משתתף עם אלסקה ושאר בני החבורה במאבקים ובמתיחות שהוזכרו לעיל, שמופנים כנגד קבוצה של בני עשירים שלומדים אף הם בפנימייה.
לא רק מיילס חמוד. הספר הזה חמוד כולו. הוא כל כך חמוד שהוא מתאים בהחלט לבני נוער ולמבוגרים כאחד (והחיווי הזה הפך לשבח, משום מה, בשנים האחרונות). הוא כל כך חמוד ורוחש טוב, לוקה במובהק במחלת החמדת של הספרות האמריקאית הגברית העכשווית, המלאה ילדים, נערים ואף מבוגרים רוחשי טוב (ע"ע ספרן-פויר או דייב אגרס). האגואים הגבריים הגדולים של הספרות האמריקאית – מיילר, הלר, רות או בלו – פינו את מקומם לְ- ובכן, לאגואים אולי לא בהכרח פחות גדולים, אבל כאלה שיודעים להסתיר זאת היטב. אגב, יש לי חשד שגרין מעדיף לכתוב על בני נוער לא רק מפאת מקדם החמידות הגבוה – ומה יותר חמוד מבן אדם צעיר כל כך שזוכר מילים אחרונות כל כך? – אלא מכיוון שרק על מיניות של בני נוער אפשר לכתוב משפטים כאלה: "[על אלסקה:] הבחורה הכי לוהטת בכל ההיסטוריה האנושית עמדה מולי במכנסי ג'ינס קצרצרים וגופייה לוהטת". למיניות של בני נוער ניתן להתייחס כמשוגות נעורים. הם עוד יתחנכו יפה-יפה במהלך הרומן לא "לחפצן" נשים, כמו שאלסקה עצמה מגדירה התייחסות כזו. בכלל, הרומן הזה מאד חינוכי, ואני לא כותב את זה רק באירוניה או בסרקזם. הוא יכול ללמד בני נוער להבין שאנשים נקלעים לעתים למצבים, או שהרקע המסובך שלהם הנסתר מעינינו קולע אותם למצבים, שהתנהגותם הלכאורה שפלה יכולה להיות מוסברת על ידם. כך, למשל, מתגלה ברומן שאלסקה נהגה באופן לא אתי, והתנהגותה מוסברת בילדותה הקשה שנחשפת לעיני הקוראים וחבריה אט אט. אז מסר חינוכי רגיש יש כאן, סיפור קולח יש כאן, תרגום טוב גם כן – ורק ספרות עמוקה-נוקבת אין כאן.
רצה הגורל וקראתי להנאתי רומן ביכורים נוסף, במקביל לקריאה ב"מחפשים את אלסקה". מדובר ברומן של סופר גרמני צעיר ומבטיח, בן 26, בשם תומס מאן ו"בית בודנברוק" שמו. תומס מאן, בניגוד לגרין, לא רוצה שנאהב אותו ואת דמויותיו (הן בהחלט לא חמודות!). והוא גם, הפלא ופלא, לא רוצה לחנך אותנו. הוא רוצה לשקף מציאות בצלילות, או ליצור תחושה כזו של שיקוף מציאות צלול, תוך העלמת נוכחותו של האמן בספרו. ודאי שתומס מאן לא היה מרשה לעצמו אמצעי פיתוי פרימיטיבי כזה שבו משתמש גרין, בהציבו מעין טיימר הסופר לאחור בראשי הפרקים של הספר ("מאה שלושים ושישה ימים לפני" וכן הלאה).
טוב, זה לא הוגן להשוות את אחד מהסופרים הגדולים של המאה העשרים לספר הזה. אז הנה השוואה הוגנת יותר: באותה שנה בדיוק בה ראה אור "מחפשים את אלסקה", ב-2005, ראה אור בארה"ב רומן ביכורים נוסף, שאף עסק בנושא דומה מאד, של סופרת המבוגרת מגרין בשנתיים בלבד בשם קרטיס סיטנפלד. גם "Prep" (תורגם בארץ ל"במרחק נגיעה") מספר על חיים בפנימייה יוקרתית, מפרספקטיבה של בת המעמד הבינוני. הגיבורה המספרת, לי פיורה, שומעת את המילים הללו מפי מורתה לספרות: "את יכולה לחיות את חייך בניתוק, את יכולה להיות מאלה שתמיד אומרים לא, שלא מתעניינים, שלא מתלהבים, אלה שהם מגניבים מכדי להיות חלק ממה שקורה. אבל ברגע מסוים את יכולה להחליט לומר 'כן'. לפתח עניין, לנקוט עמדה, לנסות לגעת באנשים". אבל לי יודעת שהמורה הנלהבת מפספסת אותה: "היא טעתה בכל […] לא הייתי מנותקת, לא הייתי חסרת עניין […] ואני הייתי אחד האנשים הכי פחות מגניבים שהכרתי – כל מה שעשיתי היה לצפות בתלמידים אחרים ולהסתקרן ולחוש מסונוורת מהקלילות שלהם ולהשתגע מהפער הבלתי אפשרי בינינו, מהאי-שקט התמידי שלי, מהאי-יכולת שלי להיות טבעית" . לי בהחלט אינה חמודה. היא קנאית ו"טפסנית חברתית" שאפתנית וביישנית באורח לא מצודד והיא לא יפה. היא גם מעניינת פי אלף מהגיבורים של גרין.
מבקר חופשי 