על "המלשין" ו"פְרֵיה של שבעת האיים", בהוצאת "נהר" ו"לוקוס" בהתאמה, של ג'וזף קונרד (הראשון 82 עמ', מאנגלית: ניצה פלד, השני 128 עמ', מאנגלית: יהונתן דיין)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

על מנת להעריך ספר, לפעמים אני מדמה את תהליך הקריאה לתרשים של מוניטור, ומנסה לאתר את אותם רגעים בקריאה שבהם הגרף של המוניטור "קפץ", נסק רגע לגבהים. אלה אותם רגעים שבהם אתה מרגיש בצורה ברורה שהוענק לך משהו, שאספת אל חיקך דבר מה מהספר.

בסיפור "המלשין" של ג'וזף קונרד (1906) היו שלושה רגעים כאלה. המספר, בורגני אנגלי, נפגש עם עיתונאי מושחז ומפורסם שתחת המסווה הזה הוא מנהיגם של אנרכיסטים שפועלים למיטוט הסדר הקיים ברחבי אירופה. האנרכיסט חולק עם המספר כמה מזכרונותיו. הוא מספר לו על החלק המוזר שנוטלים לעתים בני המעמדות העליונים בתמיכה באנרכיסטים, שמבקשים הרי למוטט את זכויות היתר שמהן נהנים אותם בני מעמדות גבוהים. "לא ברור לך עדיין שבני המעמד הבטלני והאנוכי אוהבים לראות שעושים צרות גם אם אלה נעשות על חשבונם שלהם?" מטעים האנרכיסט, ומסביר שהפעולה הזו, נגד האינטרס שלהם עצמם, נובעת משעמום ואהבת ריגוש לשמו, כמו גם מרצון להיתפס כמקוריים ומעודכנים. כאן זינק המוניטור שלי לראשונה. תובנה מעניינת. בהמשך מתמקד האנרכיסט בסיפור גילויו של בוגד שפעל בקבוצה שעבדה תחתיו בלונדון ותכננה פעילויות תעמולה וטרור. הדרך היחידה לגלות מי הבוגד הייתה על ידי ביום של פשיטה משטרתית על התא המחתרתי, מתוך תקווה שהבוגד יפנה ל"שוטרים" בביטחון ומתוך קרבה, וכך ייחשף. איזו המצאה שנונה, זינק המוניטור שלי בפעם השנייה, כעת לא בגלל רעיון מעניין אלא בגלל יכולת עלילתית מרשימה. בפעם השלישית, שאותה לא אחשוף במלואה כי היא נוגעת לשיא העלילתי, נשענה התפעלותי על דקות פסיכולוגית, שהיא זו שהכריעה את גורלו של ניסיון החשיפה של הבוגד. עם זאת, אותו שיא עלילתי כולל בתוכו גם טעם לוואי אנכרוניסטי. המעשה של הגיבור הבוגד, שחרץ את גורלו, נבע מאהבתו לאחת ממשתתפות הקשר האנרכיסטי. אין כוונתי לומר שהאהבה הרומנטית יצאה מהאופנה – כפי שכתב פעם בשנינות המבקר הבריטי טרי איגלטון: מי שמעוניין כיום לכתוב רומן אוונגרדי נועז ובלתי מתפשר, שיתאר פשוט אהבת אמת; הרי המיינסטרים סבור שאין דבר כזה, שאין ישר, אלא רק הפוך על הפוך – אבל, בכל זאת, משהו בפאתוס המוצנע של המעשה הוא אנכרוניסטי, בהתפעלות הכמו כבושה של הסופר מכוחה של האהבה לגבור על כל האינטרסים האנוכיים כמו גם על כל האידיאולוגיות.

להערכת הנובלה השנייה של קונרד שתורגמה לאחרונה, "פְרֵיָיה של שבעת האיים" (1912), המוניטור שתיארתי לעיל לא יצלח. כוחה של הנובלה הזו אינו נובע משיאים מתפרצים, אלא דווקא מיציבות. וכוחה זה היציב רב יותר והקריאה בה מספקת יותר מבנובלה הראשונה שדנתי בה. אם "המלשין" שייך לחטיבה ביצירתו של קונרד שעוסקת בתנועות מחתרת פנים אירופאיות (למשל ברומן "הסוכן החשאי"), ובכך הוא מאבות סוגת הביון והריגול, הרי ש"פרייה" שייכת לחטיבה ביצירתו שעוסקת בקולוניאליזם האירופאי ("לב המאפליה", כמובן) או פשוט שגיבוריה הם הקולוניאליסטים האירופאיים. פרייה מכותרת הנובלה היא בתו היפה של מתיישב דֶני שהתיישב באחד האיים באזור אינדונזיה, אז תחת שליטה הולנדית. גם כאן יש מספר מיושב בדעתו שמתאר את האהבה שבין פרייה לימאי וסוחר אנגלי אחר, ידידו של המספר, בשם ג'ספר, כמו גם את קנאתו של איש הממשל ההולנדי האלים, אדם בשם הימסקירק, באהבה הזו. כן מתוארת עמדתו המתרפסת של אביה של פרייה בפני אותו הימסקירק, שנובעת מאישיות חרדתית ומחשש חרדתי מפני כוחן של "הרשויות" ההולנדיות. הולכת העלילה הבטוחה, כמו גם שרטוטי הדמויות המובחנות, מצטרפים לעניין הרב שמעוררת התפאורה הציורית של הרומן. הן ג'ספר והן הימסקירק שטים באניותיהם על פני אלפי קילומטרים ולעתים מתכנסים באי של הזקן על מנת לחזר אחרי בתו ואז חוזרים לשיוטיהם. המרחבים הנשגבים של הים ונופי הארכיפלג האינדונזי מונגדים כך לאינטימיות של הבית על האי, אלא שגם בו מתרחשים אירועים נשגבים של סערות המתחוללות הפעם בלב אנוש (אהבה וקנאה). על אף שגם פה מבצבץ אותו אנכרוניזם באשר לפאתוס של האהבה הרומנטית, הרי שהוא נבלע בהזמנתה של הנובלה להישען אחורנית בכיסא או במיטה ולהיבלע בסיפור עשיר בפרטים מדייקים, שנגלל בסבלנות ביד יציבה וחכמה של סופר ששולט במלאכתו כספן מיומן בספינתו, ושמתרחש בנופים אקזוטיים ותוך התפרשות והתכנסות של אלפי קילומטרים כמו מניפת ענק. קונרד גם הופך את הדו-תורנית של ג'ספר, הבית שהוא מייעד לו ולפרייה אחרי נישואיהם המיוחלים, לדמות נוספת, לצלע רביעית במשולש האהבה המתואר כאן, שיש לה תפקיד מפתח בעלילה.

עלילת חייו של קונרד מעניינת לא פחות מסיפוריו. הוא נולד ב-1857 בברדיצ'ב למשפחת אצולה פולנית, היה במשך כמה עשורים יורד ים ולבסוף השתקע באנגליה והפך לאחד מגדולי הסופרים באנגלית. שתי היצירות שנסקרו לעיל הן הזדמנות חדשה לקורא העברי להתוודע אליו.

על במבי שלג ז"ל

במבי שלג שהייתה עורכת של המגזין "ארץ אחרת" (הייתה לי הזכות לכתוב בו וכך הכרתי אותה מעט) הלכה לעולמה והיא עוד לא בת 59.
במבי שלג הייתה גשר. גשר אמיתי בחברה מקוטבת. היא התחילה את הדרך, כמו רובנו, בגדה אחת, אבל מתחה את עצמה, קרעה את עצמה, כדי להציב גשר בין גדות.

אני חושב שגורלה של מדינת ישראל תלוי בקבלת המופת של במבי. לא, לא "קירוב לבבות" שטחי ומרפרף היה המופת שלה, לא "אחדות בעם" מאלחשת (ולראייה החשיבות הגדולה שייחסה לדיאלוג עם האוכלוסייה הערבית). אלא הבנה אידאליסטית-פרגמטית שפריחה של מקום – או קריסה של מקום – כמו ישראל נעוצה ביכולת לייצר קואליציות נרחבות, להתפשר, להתפשר באמת, להיפתח, להיפתח באמת, ועם זאת לא לאבד את זהותך.

באופן ספציפי יותר, אני חושב שאנחנו מצויים ברגע היסטורי שבו עתידה של ישראל כרוך במפגש של הציונות הדתית המוכנה לפשרה, זו שלא זנחה את עם ישראל עבור ארץ ישראל, זו שלא זנחה את התקווה לחברה שוויונית יותר בגלל שהסתנוורה מכך שאנחנו "אומת היי-טק", הציונות הדתית שבמבי ייצגה ובמידה מסוימת גם יצרה, עם חלקים באליטות הישנות והחדשות שגורלו של המקום הייחודי והקשה הזה יקר ללבם. החשיבות במפגש הזה נובעת משום כוחה הגואה של הציונות הדתית ברגע הנוכחי (אם כי מיעוט תמיד חש עצמו מיעוט – גם כשהוא רב כוח; וכך הדבר גם בצד שמאל של המפה הפוליטית). מה שנבנה בישראל בעמל דורות ומתוך תקוות דורות ובדם של רבים הוא יקר ערך מכדי להפקירו לסקטוריאלים ולקיצונים עם הקצף בשולי הפה ולפנאטים עם הברק בעיניים ולדמגוגים האופורטוניסטים ולציניקנים העולצים-אטומים וסתם לחמומי המוח וריקי השכל – זו, בין היתר, המורשת של במבי.

וגם זה המופת של במבי: התפיסה הקנאית שלה את מקצוע העיתונות, כמקצוע אצילי, חיוני, שירות חברתי ממדרגה ראשונה שיש להצילו מטלפי אינטרסנטים רבי עצמה. האידאליזם שלה לעתים הביך אותי (כמי שגולש לעתים, לעתים בעל כורחו, לניהיליזם). חשתי גם אשמה למולו. אבל לאידאליזם הזה נלווה כושר ביצוע ופרגמטיות: ולראייה המגזין שערכה (ביחד עם סגנית העורכת, תיבדל לחיים ארוכים, נעמה צפרוני) בתנאים בלתי אפשריים שנים רבות כל כך.
יהי זכרה חרות במחשבתנו

על "תשרין", של איימן סיכסק, הוצאת "אחוזת בית" (224 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן של סיכסק בנוי מפרקים קצרים ולא ממוספרים, כשהוא עובר בפרקים האלה לא רק בין התודעות וזוויות-הראייה של הדמויות הראשיות אלא גם בין אופני סיפור שונים: ציטוט של מכתבים, דיאלוגים טלפוניים בין דמויות ללא התערבות המחבר, הודעות משיבון מונולוגיות, סיפור בגוף שלישי בידי מספר חיצוני, תיאורי חלום. המעברים הללו בין תודעות ואופני סיפור, כמו גם קיצורם המוזכר של הפרקים, יוצרים באופן בסיסי חווית קריאה משוחררת, אוורירית וערנית.

"תשרין" מתמקד בחמישה בני משפחה ערבית-ישראלית אחת. וואחיד, הגיבור הראשי, הוא יליד יפו וכיום הוא כימאי שעובד באוניברסיטת חיפה. הוא נשוי לעובדת סוציאלית בשם רנין, במקור מעיילבון שבגליל, והם גרים יחדיו בחיפה. לזוג אין ילדים אבל רנין גילתה זה עתה שהיא בהיריון. לוואחיד אח בכור בשם זוהיר, מכור לשעבר לסמים, שאסור בכלא השרון (זו ההצדקה הריאליסטית לשימוש במכתבים, הנשלחים מהכלא ואליו). לזוהיר אישה בשם הודא, בת דודתו ואם ילדיו שחיה איתם ביפו. הדמות החמישית היא נוואל, אמם של וואחיד וזוהיר. מוקדי העלילה הם שניים: ניסיון התחקותו של וואחיד אחרי נסיבות הרצח של דודתו נדיה, ביפו של סוף שנות הששים, הרבה לפני שנולד. האם נרצחה נדיה בידי בעלה על "כבוד המשפחה", בגלל שהוא חשד בה בניאוף? מוקד העלילה השני גם הוא קשור בסוד: רומן מחוץ לנישואים שפותח בו וואחיד עם צעירה יהודייה מחיפה. וואחיד הוא מישהו שלא רק מחפש לגלות סודות, אלא מישהו, כפי שמגדירה זאת רנין, שזקוק לסודות בחייו, ושאולי כך הם הגברים בכלל: "אמה אמרה לה פעם שכל גבר צריך לחשוב שיש לו סוד או שניים שהוא לא חולק עם אשתו, שזה מאשש בלבו את גבריותו ונותן לו אשליה של עצמאות, ושבגלל זה היא לא אומרת לאביה שהיא יודעת על חפיסת הסיגריות שהוא מחביא בין העציצים בגינה".

ערבים כבני אדם אינדיווידואליים, זו מעלתו הנוספת של הרומן. סוגיית הזהות הלאומית, סוגיית המיעוטיוּת, של הדמויות הראשיות היא משנית רוב הרומן. ואולי זו המחאה הפוליטית הטובה ביותר שיכול ליצור סופר ערבי-ישראלי? הצגת הערבים בסיפורו כבני אדם מלאים, לא כאילוסטרציות פוליטיות. הצגת חייהם וחיי הרגש שלהם, ובחופשיות, כך שהסופר אינו נמנע מהצגת חלקים לא תמימים בחיים האלה (אלה לא "דמויות מופת"). אולי המחשה ספציפית טובה ליכולת הזו של סיכסק לעסוק בגיבוריו לא כ"ערבים-ישראליים" היא המתנה שקונה רנין לוואחיד: ספר שירים בעברית של המשורר אברהם סוצקבר. הגיבורים של סיכסק לא כפויים לקרוא את מחמוד דרוויש, אלא לבחור כפי טעמם. יחסים בין בני זוג נשוי, יחסים בין אחים השונים מאד זה מזה, יחסים בין בנים לאמהות, יחסים בין בני אדם לבעלי חיים (יש כאן שני תיאורים חזקים כאלה), יחסים בין אדם לעבודתו ("הראו לנו ניסוי פשוט בכימיה אורגנית: בידוד הַליקוֹפֶּן מכמות קטנה של ממרח עגבניות. ליקופן זה הפיגמנט שנותן לעגבנייה את הצבע האדום המבריק שלה […] אני חושב שאז החלטתי שזה מה שאני רוצה ללמוד. כשראיתי איך אפשר לבודד חומר יסוד, לפרק ולהשחית אותו במידה מבוקרת, ובסופו של דבר – לחלץ ממנו את מהותו. הפיגמנט האדום נשלף מהממרח בתהליך פולשני ומדוד, וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי שאני רואה משהו יפהיפה, נשגב") – נמצאים בלב הספר הזה. לא יחסים בין אדם ללאום שלו, בין ערבי ליהודים.

או שמא לא כך הוא? יש יסוד ערמומי ברומן הזה, שתורם לכוחו הכללי. כי מתחת לחיים האינדיבידואליים הפרטיים זורמת, הרחק מתחת ולעתים קרוב יותר, המציאות הלאומית. אולי נדיה נרצחה לא בגלל שבגדה בבעלה העזתי, אלא בגלל שהתנגדה לפעילותו הלאומנית, לרצח של סוחר קרקעות ערבי שמכר את אדמות יפו ליהודים שבעלה השתתף בו? והרי גם העניין בספר של סוצקבר, משורר יידיש שראה כיצד שפתו הולכת ונכחדת מהעולם, לא בלתי קשור למצבה של הערבית שנדחקת ממקומה על ידי העברית הישראלית, כפי שחשה רנין.

בצד מעלותיו המוזכרות, הרומן סובל מכמה חולשות. ראשית, הקלישאה הבסיסית של "הסוד המשפחתי", של "שובו של המודחק" וכולי. נכון, סוד משפחתי אפל ניצב בתשתיתם של רומנים רבים. אבל רומנים רבים כאלה הם אכן נוסחתיים ובינוניים בדיוק משום כך. חולשה נוספת היא הסיגור של העלילה. בלי לחשוף אותו כאן, אומר שיש בו דבר מה מוקצן ומלודרמטי ואף לא לגמרי סביר, בניגוד לגוף הרומן המאוזן והסבלני.

כשראה אור רומן הביכורים של סיכסק, "אל יפו", לפני שנים אחדות, תהיתי אם אין זו יצירה מינורית מדי, חסרת נוכחות, והאם לולי "פוליטיקת הזהויות" היה הסופר – סופר (הן בעיני עצמו, והן בעיני הוצאת הספרים שהוציאה את ספרו לאור). "תשרין" פתר לי את התהייה: הכישרון הספרותי קיים. ואף פועם – חלקים נרחבים כאן מציגים גמישות של "חי הנושא את עצמו". יש לקוות ואף לצפות שהכישרון הספרותי יתנפה ויתחדד ויצטלל בעתיד.

המלצה קצרצרה על "עבודת אדמה" של לירן גולוד

קראתי לאחרונה בהנאה את רומן הביכורים של לירן גולוד, "עבודת אדמה" (2014 – "זמורה ביתן", 254 עמ').

זה רומן ביכורים בשל, שנקטף מהעץ בעתו, ובמרכזו חיי כפר חקלאי קטן בצפון הארץ.
החקלאות אינה מה שהייתה פעם, ולכן זוג הגיבורים הראשיים פונים גם לגידולי נופשים מרוצים בצימרים.
האדמה כבר אינה חשובה כמו פעם, ולכן בנם של זוג הגיבורים, אביגיל ויוּרי, פורש כנפיו ללימודי אמנות בניו יורק.

אבל הנה חוזר במפתיע הבן שוני! – ואולי אף יבנה נחלתו בנחלת "בנים ממשיכים"!

הומור דק, משפטים ששפתם מחושבת עד המילה האחרונה, משולש דמויות מרכזיות מעניינות שמסוּבב במעגל דמויות משנה לוויניות מעניינות גם הן, עלילה ברורה ותכליתית, תפאורת טבע מתוארת ביופי ובידע.

כאמור, לו היה הרומן פרי – הרי שהוא בשל.
לו היה חלקת קרקע – הרי שהיא מופשרת.
לו היה צימר – הרי שהוא מומלץ.

על "רוח הרפאים של אלכסנדר וולף", של גאיטו גזדנוב, הוצאת "אחוזת בית" (מרוסית: סיון בסקין, 173 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"רוח הרפאים של אלכסנדר ווֹלף" ראה אור לראשונה ב-1947-1948 ומחברו הוא סופר רוסי גולה, יליד 1903, שחי בפריז. זוהי נובלה גמישה אף אוורירית, מהנה ומושכת מאד לקריאה, שמודרכת על ידי התאווה לספר סיפור ומשכנעת את הקורא להתמכר לפרישתו המותחת. היא נפתחת באופן הדורך-מנוחה הקלאסי הבא: "מכל הזיכרונות שלי, מכל החוויות הרבות מספור של חיי, הזיכרון המציק לי ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימיי". הפתיחה הסוחפת מתארת את המאורע שאליו מתייחסת פסקת הפתיחה. בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, נקלע המספר, ששירת בצבא הלבן, לחלקת ארץ שוממת ושם הותקף בידי פרש מהצבא היריב. הפרש ירה בסוסתו והתכוון לחסל אף אותו. אלא שהמספר הקדים אותו והרגו בפגיעה ממוזלת בירייה מרחוק באקדחו. הוא הספיק לבחון את פניו של מי שירה בו לפני שנמלט מהמקום עם הישמע פרסות סוסים מתקרבים. המספר הזה, כמו גזדנוב עצמו, התגלגל לבסוף לפריז, שם הוא עובד כעיתונאי אך חולם על קריירה ספרותית. והנה, כעבור שנים (העלילה מתרחשת בשנות השלושים, כך נראה) התגלגל לידיו ספר אנגלי, של סופר בשם אלכסנדר וולף, בו מתוארת לפרטי פרטים אותה התרחשות שהוא מכיר וזכרונו אינו מרפה ממנה, אלא שהיא מתוארת כמו מצדה השני, מצדו של הפרש האדום שמת לכאורה באותו דו קרב בערבה הדרום רוסית הקודרת! מי הוא אלכסנדר וולף הזה? וכך ממשיכה הנובלה המותחת כשהמספר מנסה להתחקות אחר וולף בדרכים שונות (הוא פוגש גם באקראי מכר וותיק שלו, ולבסוף מתאהב בצעירה רוסית יפה ומסתורית שאולי גם היא קשורה באותו וולף).

אבל גזדנוב אינו מסתפק בסיפור המתח והמיסתורין ששלדו שורטט לעיל. הוא כורך בעלילה סוגיות הגותיות שונות. חלקן עושות רושם ומעניינות. למשל, אותה צעירה רוסית, ילנה ניקולאייבנה, שהמספר מזהה פיצול מעניין בין עולמה הנפשי לעולמה הגופני. ילנה היא צעירה נמרצת והחלטית, אבל בחייה הפנימיים יש "מין אטיות נפשית מיוחדת במינה", איזו בוסריות וגולמנות וקושי לקבל ולהעניק חום. לדמותה של ילנה שמורים כמה תיאורים מעניינים: "לא היה אפשר לומר עליה – על כל פנים ככל שהדבר נוגע לי – שהיא מאהבת נפלאה. תגובותיה הגופניות היו אטיות, והרגעים האחרונים של ההתעלסות גרמו לה לעתים להרגיש כאב פנימי כלשהו, ואז היו עיניה נעצמות ופניה היו מתעוותות בעווית לא-רצונית. אבל ההבדל בינה לבין נשים אחרות היה בכך שהיא חוללה התגייסות מוחלטת ומתישה של כל הכוחות, כוחות הגוף והנפש, ושהקִרבה האינטימית אליה, ככה הרגשתי במעורפל, דרשה מאמץ הורס לבלי תקנה". הפיצול הזה בין גוף לנפש מאפיין גם את המספר עצמו, ואף את דמותו של וולף כפי שהיא מצטיירת לו מהסיפורים שקרא: "גורלו של אלכסנדר וולף ריתק אותי גם מפני שאני עצמי סבלתי כל ימי מפיצול בלתי-מנוצח ועיקש להחריד, שלשווא ניסיתי להילחם בו, ושהרעיל את השעות הטובות ביותר של קיומי".

זו יצירה מעניינת, אם כך, אבל שאינה נוסקת לגבהים, כפי שאולי כיוון מחברה (ואינה "יצירת מופת", כפי שמצוין בכריכה האחורית). קודם כל בולטים כאן צירופי המקרים והסנסציוניוּת. לא רק שהמספר נתקל במקרה בספר של מי שהוא סבר שמת על ידיו (וכמובן, סנסציה בפני עצמה היא "חזרתו לחיים" של וולף עצמו), הוא גם נתקל בשניים מחבריו הטובים ביותר דרך מקרה. אבל צירופי המקרים הרחוקים מסבירות הללו מקרבים, בהיותם תו עלילתי שאינו נדיר ברומנים הוויקטוריאניים, אל החולשה המרכזית של הנובלה: היותה מושפעת מיצירות מופת. ניתן למצוא כאן עקבות לתפיסות מוסריות של טולסטוי, לעניינו של דוסטוייבסקי בנפש הפושע והרוצח, אולי גם למתח בין תרבות ויצר בתפיסה הפרוידיאנית, כמו גם קורטוב קשיחות גברית המינגוויאית ואולי סימנונית, קצת השפעות של ייצוגי עולם הגנגסטרים בקולנוע ובספרות של התקופה, אולי את החומרה של הספרות הצרפתית שהתחבטה באתגר המוסרי שהציב בפניה הכיבוש הגרמני, למשל ב"שתיקת הים" של ורקור (ראוי לציין, בלי ועם קשר, שגזדנוב היה פעיל ברזיסטנס).

גם אם זיהוי המקורות המשפיעים שלעיל אינו מדויק או שלם, הרי התחושה של הגות וספרות שאולות קיימת בספר והיא גם תורמת לעתים לתחושה פומפוזית שעולה מהחלקים הפילוסופים בנובלה, גם אם בהחלט לא מכולם.

גרשון שופמן כתב פעם על ההבדל בין הוגים אמתיים, שמעסיקים אותם בעיות יסוד, והם נעזרים לפיכך בספרים של מחברים קודמים על מנת להתמודד איתן, לבין הוגים לא חשובים, שמעסיקים אותם לא הבעיות עצמן, אלא מחברים קודמים שהם רוצים להידמות אליהם, ואי לכך הם כמו נגררים לדון בבעיות יסוד שהעסיקו את אותם מחברים. משהו מהמחברים מההסוג האחרון קיים גם אצל גזדנוב.

על "אתה שוטר בירושלים", של בן פול, הוצאת "כתר" (312 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

על קו התפר בירושלים, בין העיר המערבית למזרחית, שוכן מבנה ישן ובו חיים חרדים ונוצרים, נרקומן יהודי ואתיופים לא יהודים ורוסים אחוזי כמיהות משיחיות. סכסוך משפטי ארוך שנים מתנהל על הבעלות על הבניין. ואז, כמה מקרי מוות מתרחשים במבנה, כמו גם שריפות לא מוסברות. האם אלה אכן מקרים? או שיד זדונה מבקשת לפגוע ביושבי המבנה? ואם כן, מה תכלית הפגיעה? חמדנות נדל"ניסטית שמבקשת לסלק או להבריח את שוכני המבנה? או שמא, תכנית משיחית גדולה, של יהודים רבי עוצמה אך חסרי עכבות ואחריות, תוכנית הנוגעת להר הבית ואשר ההשתלטות על המבנה היא רק חלק ממנה? על החקירה, אם בכלל יש מה לחקור, מופקד קצין משטרה בכיר, אם כי לא בכיר מאד, בשם קדוש. והוא גם המספר של הסיפור הזה.

לכאורה, אם כן, סיפור בלשי. אבל להגדיר את "אתה שוטר בירושלים" כבלש תהיה החמצה גדולה של אופיו. במובן מרכזי, העלילה, כלומר החלק המרכזי בסיפור הבלשי השגרתי, היא כאן רק אמצעי, אמתלה, להצגת מה שעומד באמת במרכז הרומן הזה: היכולת הלשונית הווירטואוזית של הסופר הכותב בעילום שמו האמתי תחת השם "בן פול". זהו ספר על יכולותיה של הספרות, של האינטליגנציה והרגישות הספרותיות, ושל העברית – זהו ספר בלשני יותר מבלשי. הנקודה הזו, "הספרותיות" של הרומן, באה לידי ביטוי נהיר בכך שהטקסט שלפנינו נכתב על ידי קדוש כספר לאחר השתתפותו בסדנה לכתיבה יוצרת; או בכך שהדמות הראשית בחקירה (ובספר, בצד המספר), נזיר נוצרי שחי במבנה המריבה, דוברת עברית שורשית וותיקה, ומאפשרת באמצעותה לסופר להפגין את ידיעת העברית שלו; או בעמידה של המספר על אופני הביטוי שלו עצמו או של בני שיחו ("סהר בן יומו, כך אמר, נעץ קצה ציפורן מוזהבת במרומי הקסטל, אני נשבע שכך אמר"). אבל הנקודה הזו באה בעצם לידי ביטוי בכל שורה בספר, שגדוש בנסיינות ספרותית (מעבר בין גוף ראשון לשני, למשל), ובמעין חדוות התבטאות צחה, רבת דקויות ופניות, ואף ראוותנית.

מה עושים עם ספר כזה? עם ספר שמתענג על אופן הסיפור שלו, שדקויותיו, שלכאורה נובעות מתאוות דיוק, למעשה אדישות במובן מסוים לעולם המיוצג שמשמש רק כאמצעי לדבר עוד, לדבר באינטנסיביות – שהריאליזם שבו הוא מעין אליבי, כאמור, תירוץ לספרותיות? מה עושים עם רומן תובעני למדי, שתחת כל משפט שבו טמונים הפתעה ועניין לקורא, דבר נדיר, שלרגעים יוצר דבר מה נדיר לא פחות, תחושה של מבט אחר על המציאות הישראלית, מנקודת מבט ארכימדית, חוץ-פלנטית (תחושה שנגרמת, חשוב להדגיש, לא מהאידיאולוגיה הפוליטית הספציפית של הרומן, שאליה אתייחס מיד, אלא, מעט בעקיפין, מקול המספר המשכיל, האנין, הנבוך מהימצאו תחת אור התכלת הישראלית העזה והמייזעת)? רומן שמצביע על השכלה רחבה, מפגין הומור ייחודי ("היבּרוּ, הוא חוזר על המילה ואתה חושב על ציפור גדולה מדדה בחול מרגל לרגל עם כנפיים מנוונות, היברו" – שימו לב איך העברית נקשרת לציפור הדודו הנכחדת גם באמצעות ה"מדדה")? רומן עשיר כל כך, אבל שמסרב להכיר בכך שרומן צריך לעתים להיות עני, להיות תחום וממוקד? רומן שהשפעותיו הספרותיות הן עדכניות למדי (ברנהרד, בולניו, זבאלד), אך, כמו מקורות ההשפעה הללו, כוחו בשטף הסיפורי עצמו ופחות ביחסיו עם המציאות החוץ-ספרותית? רומן שאינו שופך אור חדש או מדויק על המצב הישראלי למרות יומרתו לעשות זאת?

כמו בקודמו, "מלך, בלש", יש גם ב"אתה בלש בירושלים" טון פוסט-הומניסטי ומיזנטרופי כבד, תחושה פסימית ומואסת. לעתים היא מענגת מאד ("האנגלים כבר לא מאמינים באיפוק אנגלי, האנגלים נשברו, האנגלים נעשו רגשנים ללא רגש, כמו כולם"). זו וזה, הטון והתחושה, מטבע נושא הרומן דנן, ממוקדים בהווייה הישראלית, במאיסה מהשילוב של משיחיות דתית ותאוות בצע וכוחנות ובערות שמצויות במציאות הישראלית ואכן מאיימות על עתידנו ועתיד שכנינו במקום הזה. אבל התזה האידיאולוגית שניצבת בתשתית הרומן היא בעיניי לא מדויקת – המציאות הישראלית עשירה יותר, פחות קודרת. אבל גם אם התזה מדויקת היא לבטח לא מחדשת. יש אגף שלם בציבוריות הישראלית שמשמיע את הטענות הללו. וספרות גדולה צריכה להראות ולחשוף מציאות מעבר לשיח האקטואלי הרווח, גם מעבר לשוליו. כך יוצא שלמרות שהמספר (והסופר) מפגין היכרות מרשימה עם חלקים של ירושלים (בעיקר בעיר העתיקה ובאזור הר הזיתים), התחושה היא שאין כאן הארה חדשה של העיר, אין כאן סופר שמצטיין בהתבוננות, אלא באקספרסיביות, ואין כאן מבט חדש על הישראליות.

החלק הכי טוב לטעמי ב"אתה בלש בירושלים" הוא כעשרים עמודים בהם מתאר קדוש את הטיול שעשה באוסטרליה לאחר פרישתו המוקדמת מהמשטרה. שם האופי הקדחתני האופייני לקול המספר שלו, כמו גם עושר הדקויות המצויות בכל משפט, מותאמים למהירות המסע על פני היבשת הדרומית ולריבוי המראות המגוונים והמוזרים שנגלים לתייר הזר על כל צעד ושעל. המנוע הנוהם מתחבר כאן לגלגלים – המלל השוצף להתרחשות הרעננה – הסִיפֵּר למציאות.

"בן פול" הוא בעל כישורים שמותירים הרחק מאחוריו את מרביתה ככולה של הספרות העברית הנכתבת היום. שני ספריו מכילים כמה מהדפים המרשימים ביותר שנכתבו בפרוזה העברית בשני העשורים האחרונים. יש לקוות שבעתיד הנושא שיבחר יהלום את הבגד הספרותי המפואר שהוא יודע לתפור. כרגע – בגרסה הפוכה לאגדת בגדי המלך החדשים – המחלצות המפוארות הססגוניות עירומות מעט מגוף.

הערה קצרה על "הקרקס הנסתר" של ג'ניפר איגן

כיוון שלא התלהבתי מהרומן זוכה הפוליצר של הסופרת האמריקאית ג'ניפר איגן (זכה בפוליצר ב-2013 וראה אור ב"עם עובד"), "מפגש עם חוליית הבריונים", אני שמח להמליץ על רומן הביכורים שלה, מ-1995, שראה אור גם הוא ב"עם עובד" (תורגם לעברית בעקבות ההתעניינות המחודשת בארה"ב שזכה בה רומן הביכורים הזה עם זכייתה של איגן באותו פוליצר).

"הקרקס הנסתר" עוקב בגוף שלישי אחרי חייה של פיבי בת ה-18 שגרה בסן פרנסיסקו עם אמה ושחיה בצל אחותה הגדולה שהתאבדה כמה שנים קודם לכן. השנה היא 1978 ואחותה של פיבי, פיית', שנטלה חלק באירועי שנות הששים הסוערות, התאבדה באיטליה ב-1970. פיבי רדופה בדמותה הכריזמטית, בסופה האפל וברוח התקופה הסוערת ההיא.

זהו ספר על התמודדות עם אבל, שקיעה באבל, אובססיה של אבל – ואולי יציאה ממנו. וזהו ספר על האדרה של תקופה, אובססיה לתקופה, ואולי השתחררות ממנה.

אבל זה גם ספר נטול שומנים, שנע במהירות בקצב המסע שעורכת פיבי באירופה בעקבות אחותה, שאינו גולש ולו לרגע לסנטימנטליות, שהוא מרגש באמת, אותנטי, מלוטש.

והוא גם, במידת חשיבות פחותה יותר, מטעים משהו מהרוח החופשית והפוטוריזם של החוף המערבי.

לא יצירת מופת – "רק" רומן הגון, רומן הדוק וחזק ואסתטי.

ברוריה בן-ברוך תרגמה בצחות עברית יוצאת דופן. 411 עמ'.

הערה על הצורך לתרגם את "האלגיות הגוטנברגיות"

ספר המסות הזה, מ-1996, של מבקר הספרות האמריקאי, סוון בירקרטס, שאני מסיים כעת את קריאתו בפעם השנייה (בפעם הראשונה – למרבה האירוניה – בקינדל; בפעם השנייה – לתיקון האירוניה – בספר פיזי), הוא הניתוח המעניין ביותר, המעמיק ביותר, של מצבה של הקריאה בספרות בעידן הנוכחי. זה ניתוח "פנומנולוגי" של הקריאה (מילה, שכמו המילה "מטפיזי", אני מבין אותה, אם אני מבין אותה, כמילה נרדפת ל"מעמיק לאין שיעור").

אבל זה גם יותר מניתוח מרשים ביותר של חוויית הקריאה ברומנים בכלל, ובפרט בעידן מוסח-הדעת, האינטר-סובייקטיבי, מופצץ האימג'ים והמידע שלנו.
זה ספר שמשתמש במצבה העגום של הקריאה הרצינית בעידן שלנו כנקודה ארכימדית לביקורת חברתית מקיפה.

זהו אחד מאותם ספרים מעט קודרים שיוצרים התרוממות רוח מיוחדת: הקדרות נפלטת החוצה באמצעותם, מקבלת צורה, מקבלת "אחרות", והנפש חולשת עליה.

יש קומץ של ספרים ש"חייבים לתרגם" ו"האלגיות הגוטנברגיות" הוא אחד מהם.

לדף הספר ב"אמזון"

על "המקום הכי טוב בעולם", של איילת צברי, הוצאת "עם עובד" (253 עמ', מאנגלית: ברוריה בן-ברוך)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשיר הזעם שלו מ-1905, "אכן גם זה מוּסר אלוהים", כותב ביאליק על הגירת כוחות היצירה היהודיים מהחברה היהודית החוצה. "וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָנָף – מִקִּנּוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח; וְגַם כִּי-יַמְרִיא, צְמֵא שֶׁמֶשׁ וְאַדִּיר, בַּמָּרוֹם – לֹא-אֲלֵיכֶם הַמְּאוֹרוֹת יוֹרִיד". האמנים הנשריים לא מוצאים את מקומם בחברה היהודית ומשולחים ממנה, כך שאת המאורות הם מורידים מהשמיים ביצירותיהם לזרים (אגב, האם ביאליק הוא המקור למשפט ב"ירח" של שלמה ארצי: "עוד תוריד את הירח בשבילם"?). חשוב לציין שביאליק אינו מבקר ומוכיח רק את החברה היהודית, שגורמת לבניה המוכשרים לברוח ממנה החוצה, אלא גם את האמנים היוצאים עצמם, שעוברים אל מחנה האויב: "ושְׁפַכְתֶּם אֶת-רוּחֲכֶם עֲלֵי כָל-שֵׁישׁ נֵכָר, וּבְחֵיק אֶבֶן זָרָה אֶת-נַפְשְׁכֶם תְּשַׁקֵּעוּ; וּבְעוֹד בְּשַׂרְכֶם מְטַפְטֵף דָּם בֵּין שִׁנֵּי זוֹלְלֵיכֶם – תַּאֲכִילוּם גַּם-אָכוֹל אֶת-נִשְׁמַתְכֶם".

יותר ממאה שנים אחר כך, ובסיטואציה היסטורית שונה לחלוטין והרבה פחות דרמטית, תודה לאל, אני לא יכול להימנע מהתהייה האם אנחנו לא צריכים להיות מודאגים ממה שהוא אולי ניצנים של תופעה ספרותית: מעבר של כותבים ישראליים (למעשה, כותבות, ומעניין אם זו מקריות גרידא) לכתיבה באנגלית. זהו ספר הפרוזה השלישי שאני מבקר בשנתיים האחרונות של כותבות ישראליות צעירות שספריהן עשו חיל בחו"ל ומתורגמות בחזרה לעברית (קדמו לצברי "עם הנצח לא מפחד" של שני בוינג'ו ו"ניו יורק 1 תל אביב 0" של שלי אוריה). בקיצור, האם כותרת ספרה של אוריה אינה צריכה להדאיג אותנו? ואף כותרת ספרה של צברי עצמה (שמתייחסת למחוז בקנדה)? האם הצטמצם מרחב המחיה היצירתי בעברית עד כדי כך שחלק מעתודות הנשרים שלנו צריך להמריא מעבר לאטלנטי? האם איננו שוקעים יותר בחשיכה כשהמאורות מוּרדים על הראשים בברוקלין ולא בפתח תקווה? האם הספרות נתפסת יותר ויותר כמותרות בארץ העברים ויוצריה מחפשים להם לפיכך תרבויות נינוחות ועשירות יותר בחומר וברוח ("culture follows money" כפי שהתנסח סקוט פיצ'ג'רלד שהתעניין בשני התחומים האלה)? ואולי אין צורך להיתפס לבהלה אלא לראות בכל זה תוצאה טבעית של גלובליזציה וקיצורי המרחב והזמן שכרוכים בה? ואולי אף קרתנות ישראלית שמתמקדת בכל "הצלחה" של ישראלים בחו"ל?

צברי, כמו בוינג'ו – אוריה מעט פחות משתיהן – עוסקת בסיפוריה הקצרים בישראל ובישראלים. חלק ניכר מהסיפורים, וזו תכונה שמעניקה לכידות לקובץ, עוסק בישראלים מהגרים ונודדים. ב"ברית מילה" מתוארת אישה ישראלית ממוצא תימני שנוסעת לבקר את בתה המהגרת בקנדה ומגלה לזוועתה שאין בכוונת בתה למול את בנה. בסיפור אחר מציג מהגר ישראלי צעיר, שהגיע לביקור בישראל, לאביו המאצ'ו וגימלאי צה"ל את חברתו הקנדית, ומגלה לעלבונו שהבחורה הפמיניסטית והנאורה דווקא מתרשמת מהגבריות המתפרצת של האב.

צברי כותבת במקצוענות. זהו תוצר מוצלח של סדנת כתיבה. אני לא כותב את זה בביקורת. לכל היותר בביקורתיות עדינה. הדבר ניכר בייחוד בסופי הסיפורים שיוצרים כמעט תמיד טעם "מתוק-חמוץ". סופים "בוגרים" של השלמה, או נחמה מסוימת, או פיוס או הפוגה רגעיים. אבל הדמויות בנויות היטב, מושכות העלילה מוחזקות במהודק בידיה של הסופרת, הלבטים של הדמויות מעניינים ומעוררי אהדה. צברי גם מגוונת את תמת ההגירה שבבסיס הספר על ידי מתיחתה למחוזות מעניינים ופחות צפויים. סיפור אחד כאן, לפיכך, מוקדש למהגרת אל ישראל, לאישה פיליפינית שמטפלת בקשישה ישראלית, סיפור אחר מפגיש בין בת מהגרים מישראל לקנדה השוהה בארץ לבין נערה יוצאת ברית המועצות לשעבר. בסיפור מקורי מאד אחר נפגשת ישראלית שחיה בהודו בבחור בריטי ממוצא הודי, ואילו בסיפור נוסף ישראלית שגדלה כפעוטה בסיני לפני הנסיגה הישראלית משם תוהה על הקשר בין ידיד המשפחה הבדואי ואמה שלה. ההגירה אינה רק מישראל כי אם גם אליה, תמת ההגירה כוללת גם את תאוות הנדודים הישראליים למזרח, ואף, בסיפור הפותח, את ה"הגירה" מהחברה החילונית לחברה הדתית בתוך ישראל, בדמותה של חוזרת בתשובה. ייחוד נוסף שמצוי בקובץ הוא שהישראלים של צברי הם בעיקר יהודים ממוצא תימני, שהם או אבותיהם או סביהם היגרו בעצמם לישראל בראשית ימיה של המדינה. יש רגעים שצברי נוגעת בנושא המתח העדתי בישראל, או בגלל עניין אמיתי בנושא או בניסיון לתפוס טרמפ על "פוליטיקת הזהויות" (נושא שאינו זר לקוראיה באנגלית), וקרוב לוודאי בגלל שניהם, אבל, למרבה המזל, הנגיעות הללו לא משתלטות לעולם על הסיפור; הדמויות של צברי אינדיבידואליות וייצוגיות בו זמנית במינונים מוצלחים.

עם זאת: המקום של הצבא, המלחמות, הפיגועים, בקובץ גדול. מצד אחד, זו כנראה המסגרת הפוליטית-חברתית שבתוכה צריך לקרוא את הקובץ, המסגרת הפוליטית-חברתית שהנביעה את העיסוק בהגירה עצמה: "אלה היו שנות התשעים: מלחמת המפרץ הסתיימה, רבין נבחר לראשות הממשלה, וכולם חשבו שהשלום בפתח ותכף נחגוג בביירות, נאכל חומוס בדמשק וניסע לטורקיה לאורך חופי הים התיכון. תל אביב התחילה להתפרסם כבירת מסיבות […] יותר מעשר שנים אחר כך, רבין נרצח בהפגנת שלום; מחבלים מתאבדים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה".

ומצד אחר, זו אולי חולשה מסוימת בעיני קורא ישראלי של ספר שנועד במקורו לקהל שאינו כזה. לעיני התייר התרבותי, כלומר קורא הספרות, משורטטים הקווים הגדולים (צבא, פיגועים וכדומה). הפניית העורף המפורסמת של פנחס שדה ב"החיים כמשל" לתיאור מלחמת העצמאות (שבה השתתף באופן פעיל והיא מצויה בלב הרצף הכרונולוגי של הרומן) נובעת מתפיסת העולם האינדיבידואליסטית הקיצונית שלו, אבל גם משום שהוא אינו "הסופר הישראלי" הכותב על ישראל לקוראים שאינם ישראליים; הוא היה נשר ששאף להוריד את המאורות בשביל קוראיו העבריים.

מודעה על ארבע הרצאות שלי ב"מדיטק" בחולון

בקישור המצורף מודעה על ארבע הרצאות שלי על ספרות מקורית ומתורגמת ב"מדיטק" בחולון בין אוקטובר 2016 לינואר 2017

לשרוד את הילדות בשכונת עוני בנפולי של שנות החמישים
על הספר "החברה הגאונה" מאת אנה פרנטה
6.10.16

גבריות ישראלית רגישה ומרגשת
מפגש עם ניצן ויסמן על ספרו "ארוחת בוקר ישראלית"
3.11.16

פה ושם או שמא מדינה אחת?
מפגש עם ניר ברעם על ספרו "הארץ שמעבר להרים"
1.12.16

משבר גיל החמישים של טולסטוי ופרישתו הכנה והנוקבת ב"וידוי"
על ה"וידוי", בתוך "כתבי הגות" מאת לב טולסטוי
5.1.17

הנה הקישור

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 281 שכבר עוקבים אחריו