על "רוח הרפאים של אלכסנדר וולף", של גאיטו גזדנוב, הוצאת "אחוזת בית" (מרוסית: סיון בסקין, 173 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"רוח הרפאים של אלכסנדר ווֹלף" ראה אור לראשונה ב-1947-1948 ומחברו הוא סופר רוסי גולה, יליד 1903, שחי בפריז. זוהי נובלה גמישה אף אוורירית, מהנה ומושכת מאד לקריאה, שמודרכת על ידי התאווה לספר סיפור ומשכנעת את הקורא להתמכר לפרישתו המותחת. היא נפתחת באופן הדורך-מנוחה הקלאסי הבא: "מכל הזיכרונות שלי, מכל החוויות הרבות מספור של חיי, הזיכרון המציק לי ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימיי". הפתיחה הסוחפת מתארת את המאורע שאליו מתייחסת פסקת הפתיחה. בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, נקלע המספר, ששירת בצבא הלבן, לחלקת ארץ שוממת ושם הותקף בידי פרש מהצבא היריב. הפרש ירה בסוסתו והתכוון לחסל אף אותו. אלא שהמספר הקדים אותו והרגו בפגיעה ממוזלת בירייה מרחוק באקדחו. הוא הספיק לבחון את פניו של מי שירה בו לפני שנמלט מהמקום עם הישמע פרסות סוסים מתקרבים. המספר הזה, כמו גזדנוב עצמו, התגלגל לבסוף לפריז, שם הוא עובד כעיתונאי אך חולם על קריירה ספרותית. והנה, כעבור שנים (העלילה מתרחשת בשנות השלושים, כך נראה) התגלגל לידיו ספר אנגלי, של סופר בשם אלכסנדר וולף, בו מתוארת לפרטי פרטים אותה התרחשות שהוא מכיר וזכרונו אינו מרפה ממנה, אלא שהיא מתוארת כמו מצדה השני, מצדו של הפרש האדום שמת לכאורה באותו דו קרב בערבה הדרום רוסית הקודרת! מי הוא אלכסנדר וולף הזה? וכך ממשיכה הנובלה המותחת כשהמספר מנסה להתחקות אחר וולף בדרכים שונות (הוא פוגש גם באקראי מכר וותיק שלו, ולבסוף מתאהב בצעירה רוסית יפה ומסתורית שאולי גם היא קשורה באותו וולף).

אבל גזדנוב אינו מסתפק בסיפור המתח והמיסתורין ששלדו שורטט לעיל. הוא כורך בעלילה סוגיות הגותיות שונות. חלקן עושות רושם ומעניינות. למשל, אותה צעירה רוסית, ילנה ניקולאייבנה, שהמספר מזהה פיצול מעניין בין עולמה הנפשי לעולמה הגופני. ילנה היא צעירה נמרצת והחלטית, אבל בחייה הפנימיים יש "מין אטיות נפשית מיוחדת במינה", איזו בוסריות וגולמנות וקושי לקבל ולהעניק חום. לדמותה של ילנה שמורים כמה תיאורים מעניינים: "לא היה אפשר לומר עליה – על כל פנים ככל שהדבר נוגע לי – שהיא מאהבת נפלאה. תגובותיה הגופניות היו אטיות, והרגעים האחרונים של ההתעלסות גרמו לה לעתים להרגיש כאב פנימי כלשהו, ואז היו עיניה נעצמות ופניה היו מתעוותות בעווית לא-רצונית. אבל ההבדל בינה לבין נשים אחרות היה בכך שהיא חוללה התגייסות מוחלטת ומתישה של כל הכוחות, כוחות הגוף והנפש, ושהקִרבה האינטימית אליה, ככה הרגשתי במעורפל, דרשה מאמץ הורס לבלי תקנה". הפיצול הזה בין גוף לנפש מאפיין גם את המספר עצמו, ואף את דמותו של וולף כפי שהיא מצטיירת לו מהסיפורים שקרא: "גורלו של אלכסנדר וולף ריתק אותי גם מפני שאני עצמי סבלתי כל ימי מפיצול בלתי-מנוצח ועיקש להחריד, שלשווא ניסיתי להילחם בו, ושהרעיל את השעות הטובות ביותר של קיומי".

זו יצירה מעניינת, אם כך, אבל שאינה נוסקת לגבהים, כפי שאולי כיוון מחברה (ואינה "יצירת מופת", כפי שמצוין בכריכה האחורית). קודם כל בולטים כאן צירופי המקרים והסנסציוניוּת. לא רק שהמספר נתקל במקרה בספר של מי שהוא סבר שמת על ידיו (וכמובן, סנסציה בפני עצמה היא "חזרתו לחיים" של וולף עצמו), הוא גם נתקל בשניים מחבריו הטובים ביותר דרך מקרה. אבל צירופי המקרים הרחוקים מסבירות הללו מקרבים, בהיותם תו עלילתי שאינו נדיר ברומנים הוויקטוריאניים, אל החולשה המרכזית של הנובלה: היותה מושפעת מיצירות מופת. ניתן למצוא כאן עקבות לתפיסות מוסריות של טולסטוי, לעניינו של דוסטוייבסקי בנפש הפושע והרוצח, אולי גם למתח בין תרבות ויצר בתפיסה הפרוידיאנית, כמו גם קורטוב קשיחות גברית המינגוויאית ואולי סימנונית, קצת השפעות של ייצוגי עולם הגנגסטרים בקולנוע ובספרות של התקופה, אולי את החומרה של הספרות הצרפתית שהתחבטה באתגר המוסרי שהציב בפניה הכיבוש הגרמני, למשל ב"שתיקת הים" של ורקור (ראוי לציין, בלי ועם קשר, שגזדנוב היה פעיל ברזיסטנס).

גם אם זיהוי המקורות המשפיעים שלעיל אינו מדויק או שלם, הרי התחושה של הגות וספרות שאולות קיימת בספר והיא גם תורמת לעתים לתחושה פומפוזית שעולה מהחלקים הפילוסופים בנובלה, גם אם בהחלט לא מכולם.

גרשון שופמן כתב פעם על ההבדל בין הוגים אמתיים, שמעסיקים אותם בעיות יסוד, והם נעזרים לפיכך בספרים של מחברים קודמים על מנת להתמודד איתן, לבין הוגים לא חשובים, שמעסיקים אותם לא הבעיות עצמן, אלא מחברים קודמים שהם רוצים להידמות אליהם, ואי לכך הם כמו נגררים לדון בבעיות יסוד שהעסיקו את אותם מחברים. משהו מהמחברים מההסוג האחרון קיים גם אצל גזדנוב.

על "אתה שוטר בירושלים", של בן פול, הוצאת "כתר" (312 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

על קו התפר בירושלים, בין העיר המערבית למזרחית, שוכן מבנה ישן ובו חיים חרדים ונוצרים, נרקומן יהודי ואתיופים לא יהודים ורוסים אחוזי כמיהות משיחיות. סכסוך משפטי ארוך שנים מתנהל על הבעלות על הבניין. ואז, כמה מקרי מוות מתרחשים במבנה, כמו גם שריפות לא מוסברות. האם אלה אכן מקרים? או שיד זדונה מבקשת לפגוע ביושבי המבנה? ואם כן, מה תכלית הפגיעה? חמדנות נדל"ניסטית שמבקשת לסלק או להבריח את שוכני המבנה? או שמא, תכנית משיחית גדולה, של יהודים רבי עוצמה אך חסרי עכבות ואחריות, תוכנית הנוגעת להר הבית ואשר ההשתלטות על המבנה היא רק חלק ממנה? על החקירה, אם בכלל יש מה לחקור, מופקד קצין משטרה בכיר, אם כי לא בכיר מאד, בשם קדוש. והוא גם המספר של הסיפור הזה.

לכאורה, אם כן, סיפור בלשי. אבל להגדיר את "אתה שוטר בירושלים" כבלש תהיה החמצה גדולה של אופיו. במובן מרכזי, העלילה, כלומר החלק המרכזי בסיפור הבלשי השגרתי, היא כאן רק אמצעי, אמתלה, להצגת מה שעומד באמת במרכז הרומן הזה: היכולת הלשונית הווירטואוזית של הסופר הכותב בעילום שמו האמתי תחת השם "בן פול". זהו ספר על יכולותיה של הספרות, של האינטליגנציה והרגישות הספרותיות, ושל העברית – זהו ספר בלשני יותר מבלשי. הנקודה הזו, "הספרותיות" של הרומן, באה לידי ביטוי נהיר בכך שהטקסט שלפנינו נכתב על ידי קדוש כספר לאחר השתתפותו בסדנה לכתיבה יוצרת; או בכך שהדמות הראשית בחקירה (ובספר, בצד המספר), נזיר נוצרי שחי במבנה המריבה, דוברת עברית שורשית וותיקה, ומאפשרת באמצעותה לסופר להפגין את ידיעת העברית שלו; או בעמידה של המספר על אופני הביטוי שלו עצמו או של בני שיחו ("סהר בן יומו, כך אמר, נעץ קצה ציפורן מוזהבת במרומי הקסטל, אני נשבע שכך אמר"). אבל הנקודה הזו באה בעצם לידי ביטוי בכל שורה בספר, שגדוש בנסיינות ספרותית (מעבר בין גוף ראשון לשני, למשל), ובמעין חדוות התבטאות צחה, רבת דקויות ופניות, ואף ראוותנית.

מה עושים עם ספר כזה? עם ספר שמתענג על אופן הסיפור שלו, שדקויותיו, שלכאורה נובעות מתאוות דיוק, למעשה אדישות במובן מסוים לעולם המיוצג שמשמש רק כאמצעי לדבר עוד, לדבר באינטנסיביות – שהריאליזם שבו הוא מעין אליבי, כאמור, תירוץ לספרותיות? מה עושים עם רומן תובעני למדי, שתחת כל משפט שבו טמונים הפתעה ועניין לקורא, דבר נדיר, שלרגעים יוצר דבר מה נדיר לא פחות, תחושה של מבט אחר על המציאות הישראלית, מנקודת מבט ארכימדית, חוץ-פלנטית (תחושה שנגרמת, חשוב להדגיש, לא מהאידיאולוגיה הפוליטית הספציפית של הרומן, שאליה אתייחס מיד, אלא, מעט בעקיפין, מקול המספר המשכיל, האנין, הנבוך מהימצאו תחת אור התכלת הישראלית העזה והמייזעת)? רומן שמצביע על השכלה רחבה, מפגין הומור ייחודי ("היבּרוּ, הוא חוזר על המילה ואתה חושב על ציפור גדולה מדדה בחול מרגל לרגל עם כנפיים מנוונות, היברו" – שימו לב איך העברית נקשרת לציפור הדודו הנכחדת גם באמצעות ה"מדדה")? רומן עשיר כל כך, אבל שמסרב להכיר בכך שרומן צריך לעתים להיות עני, להיות תחום וממוקד? רומן שהשפעותיו הספרותיות הן עדכניות למדי (ברנהרד, בולניו, זבאלד), אך, כמו מקורות ההשפעה הללו, כוחו בשטף הסיפורי עצמו ופחות ביחסיו עם המציאות החוץ-ספרותית? רומן שאינו שופך אור חדש או מדויק על המצב הישראלי למרות יומרתו לעשות זאת?

כמו בקודמו, "מלך, בלש", יש גם ב"אתה בלש בירושלים" טון פוסט-הומניסטי ומיזנטרופי כבד, תחושה פסימית ומואסת. לעתים היא מענגת מאד ("האנגלים כבר לא מאמינים באיפוק אנגלי, האנגלים נשברו, האנגלים נעשו רגשנים ללא רגש, כמו כולם"). זו וזה, הטון והתחושה, מטבע נושא הרומן דנן, ממוקדים בהווייה הישראלית, במאיסה מהשילוב של משיחיות דתית ותאוות בצע וכוחנות ובערות שמצויות במציאות הישראלית ואכן מאיימות על עתידנו ועתיד שכנינו במקום הזה. אבל התזה האידיאולוגית שניצבת בתשתית הרומן היא בעיניי לא מדויקת – המציאות הישראלית עשירה יותר, פחות קודרת. אבל גם אם התזה מדויקת היא לבטח לא מחדשת. יש אגף שלם בציבוריות הישראלית שמשמיע את הטענות הללו. וספרות גדולה צריכה להראות ולחשוף מציאות מעבר לשיח האקטואלי הרווח, גם מעבר לשוליו. כך יוצא שלמרות שהמספר (והסופר) מפגין היכרות מרשימה עם חלקים של ירושלים (בעיקר בעיר העתיקה ובאזור הר הזיתים), התחושה היא שאין כאן הארה חדשה של העיר, אין כאן סופר שמצטיין בהתבוננות, אלא באקספרסיביות, ואין כאן מבט חדש על הישראליות.

החלק הכי טוב לטעמי ב"אתה בלש בירושלים" הוא כעשרים עמודים בהם מתאר קדוש את הטיול שעשה באוסטרליה לאחר פרישתו המוקדמת מהמשטרה. שם האופי הקדחתני האופייני לקול המספר שלו, כמו גם עושר הדקויות המצויות בכל משפט, מותאמים למהירות המסע על פני היבשת הדרומית ולריבוי המראות המגוונים והמוזרים שנגלים לתייר הזר על כל צעד ושעל. המנוע הנוהם מתחבר כאן לגלגלים – המלל השוצף להתרחשות הרעננה – הסִיפֵּר למציאות.

"בן פול" הוא בעל כישורים שמותירים הרחק מאחוריו את מרביתה ככולה של הספרות העברית הנכתבת היום. שני ספריו מכילים כמה מהדפים המרשימים ביותר שנכתבו בפרוזה העברית בשני העשורים האחרונים. יש לקוות שבעתיד הנושא שיבחר יהלום את הבגד הספרותי המפואר שהוא יודע לתפור. כרגע – בגרסה הפוכה לאגדת בגדי המלך החדשים – המחלצות המפוארות הססגוניות עירומות מעט מגוף.

הערה קצרה על "הקרקס הנסתר" של ג'ניפר איגן

כיוון שלא התלהבתי מהרומן זוכה הפוליצר של הסופרת האמריקאית ג'ניפר איגן (זכה בפוליצר ב-2013 וראה אור ב"עם עובד"), "מפגש עם חוליית הבריונים", אני שמח להמליץ על רומן הביכורים שלה, מ-1995, שראה אור גם הוא ב"עם עובד" (תורגם לעברית בעקבות ההתעניינות המחודשת בארה"ב שזכה בה רומן הביכורים הזה עם זכייתה של איגן באותו פוליצר).

"הקרקס הנסתר" עוקב בגוף שלישי אחרי חייה של פיבי בת ה-18 שגרה בסן פרנסיסקו עם אמה ושחיה בצל אחותה הגדולה שהתאבדה כמה שנים קודם לכן. השנה היא 1978 ואחותה של פיבי, פיית', שנטלה חלק באירועי שנות הששים הסוערות, התאבדה באיטליה ב-1970. פיבי רדופה בדמותה הכריזמטית, בסופה האפל וברוח התקופה הסוערת ההיא.

זהו ספר על התמודדות עם אבל, שקיעה באבל, אובססיה של אבל – ואולי יציאה ממנו. וזהו ספר על האדרה של תקופה, אובססיה לתקופה, ואולי השתחררות ממנה.

אבל זה גם ספר נטול שומנים, שנע במהירות בקצב המסע שעורכת פיבי באירופה בעקבות אחותה, שאינו גולש ולו לרגע לסנטימנטליות, שהוא מרגש באמת, אותנטי, מלוטש.

והוא גם, במידת חשיבות פחותה יותר, מטעים משהו מהרוח החופשית והפוטוריזם של החוף המערבי.

לא יצירת מופת – "רק" רומן הגון, רומן הדוק וחזק ואסתטי.

ברוריה בן-ברוך תרגמה בצחות עברית יוצאת דופן. 411 עמ'.

הערה על הצורך לתרגם את "האלגיות הגוטנברגיות"

ספר המסות הזה, מ-1996, של מבקר הספרות האמריקאי, סוון בירקרטס, שאני מסיים כעת את קריאתו בפעם השנייה (בפעם הראשונה – למרבה האירוניה – בקינדל; בפעם השנייה – לתיקון האירוניה – בספר פיזי), הוא הניתוח המעניין ביותר, המעמיק ביותר, של מצבה של הקריאה בספרות בעידן הנוכחי. זה ניתוח "פנומנולוגי" של הקריאה (מילה, שכמו המילה "מטפיזי", אני מבין אותה, אם אני מבין אותה, כמילה נרדפת ל"מעמיק לאין שיעור").

אבל זה גם יותר מניתוח מרשים ביותר של חוויית הקריאה ברומנים בכלל, ובפרט בעידן מוסח-הדעת, האינטר-סובייקטיבי, מופצץ האימג'ים והמידע שלנו.
זה ספר שמשתמש במצבה העגום של הקריאה הרצינית בעידן שלנו כנקודה ארכימדית לביקורת חברתית מקיפה.

זהו אחד מאותם ספרים מעט קודרים שיוצרים התרוממות רוח מיוחדת: הקדרות נפלטת החוצה באמצעותם, מקבלת צורה, מקבלת "אחרות", והנפש חולשת עליה.

יש קומץ של ספרים ש"חייבים לתרגם" ו"האלגיות הגוטנברגיות" הוא אחד מהם.

לדף הספר ב"אמזון"

על "המקום הכי טוב בעולם", של איילת צברי, הוצאת "עם עובד" (253 עמ', מאנגלית: ברוריה בן-ברוך)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשיר הזעם שלו מ-1905, "אכן גם זה מוּסר אלוהים", כותב ביאליק על הגירת כוחות היצירה היהודיים מהחברה היהודית החוצה. "וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָנָף – מִקִּנּוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח; וְגַם כִּי-יַמְרִיא, צְמֵא שֶׁמֶשׁ וְאַדִּיר, בַּמָּרוֹם – לֹא-אֲלֵיכֶם הַמְּאוֹרוֹת יוֹרִיד". האמנים הנשריים לא מוצאים את מקומם בחברה היהודית ומשולחים ממנה, כך שאת המאורות הם מורידים מהשמיים ביצירותיהם לזרים (אגב, האם ביאליק הוא המקור למשפט ב"ירח" של שלמה ארצי: "עוד תוריד את הירח בשבילם"?). חשוב לציין שביאליק אינו מבקר ומוכיח רק את החברה היהודית, שגורמת לבניה המוכשרים לברוח ממנה החוצה, אלא גם את האמנים היוצאים עצמם, שעוברים אל מחנה האויב: "ושְׁפַכְתֶּם אֶת-רוּחֲכֶם עֲלֵי כָל-שֵׁישׁ נֵכָר, וּבְחֵיק אֶבֶן זָרָה אֶת-נַפְשְׁכֶם תְּשַׁקֵּעוּ; וּבְעוֹד בְּשַׂרְכֶם מְטַפְטֵף דָּם בֵּין שִׁנֵּי זוֹלְלֵיכֶם – תַּאֲכִילוּם גַּם-אָכוֹל אֶת-נִשְׁמַתְכֶם".

יותר ממאה שנים אחר כך, ובסיטואציה היסטורית שונה לחלוטין והרבה פחות דרמטית, תודה לאל, אני לא יכול להימנע מהתהייה האם אנחנו לא צריכים להיות מודאגים ממה שהוא אולי ניצנים של תופעה ספרותית: מעבר של כותבים ישראליים (למעשה, כותבות, ומעניין אם זו מקריות גרידא) לכתיבה באנגלית. זהו ספר הפרוזה השלישי שאני מבקר בשנתיים האחרונות של כותבות ישראליות צעירות שספריהן עשו חיל בחו"ל ומתורגמות בחזרה לעברית (קדמו לצברי "עם הנצח לא מפחד" של שני בוינג'ו ו"ניו יורק 1 תל אביב 0" של שלי אוריה). בקיצור, האם כותרת ספרה של אוריה אינה צריכה להדאיג אותנו? ואף כותרת ספרה של צברי עצמה (שמתייחסת למחוז בקנדה)? האם הצטמצם מרחב המחיה היצירתי בעברית עד כדי כך שחלק מעתודות הנשרים שלנו צריך להמריא מעבר לאטלנטי? האם איננו שוקעים יותר בחשיכה כשהמאורות מוּרדים על הראשים בברוקלין ולא בפתח תקווה? האם הספרות נתפסת יותר ויותר כמותרות בארץ העברים ויוצריה מחפשים להם לפיכך תרבויות נינוחות ועשירות יותר בחומר וברוח ("culture follows money" כפי שהתנסח סקוט פיצ'ג'רלד שהתעניין בשני התחומים האלה)? ואולי אין צורך להיתפס לבהלה אלא לראות בכל זה תוצאה טבעית של גלובליזציה וקיצורי המרחב והזמן שכרוכים בה? ואולי אף קרתנות ישראלית שמתמקדת בכל "הצלחה" של ישראלים בחו"ל?

צברי, כמו בוינג'ו – אוריה מעט פחות משתיהן – עוסקת בסיפוריה הקצרים בישראל ובישראלים. חלק ניכר מהסיפורים, וזו תכונה שמעניקה לכידות לקובץ, עוסק בישראלים מהגרים ונודדים. ב"ברית מילה" מתוארת אישה ישראלית ממוצא תימני שנוסעת לבקר את בתה המהגרת בקנדה ומגלה לזוועתה שאין בכוונת בתה למול את בנה. בסיפור אחר מציג מהגר ישראלי צעיר, שהגיע לביקור בישראל, לאביו המאצ'ו וגימלאי צה"ל את חברתו הקנדית, ומגלה לעלבונו שהבחורה הפמיניסטית והנאורה דווקא מתרשמת מהגבריות המתפרצת של האב.

צברי כותבת במקצוענות. זהו תוצר מוצלח של סדנת כתיבה. אני לא כותב את זה בביקורת. לכל היותר בביקורתיות עדינה. הדבר ניכר בייחוד בסופי הסיפורים שיוצרים כמעט תמיד טעם "מתוק-חמוץ". סופים "בוגרים" של השלמה, או נחמה מסוימת, או פיוס או הפוגה רגעיים. אבל הדמויות בנויות היטב, מושכות העלילה מוחזקות במהודק בידיה של הסופרת, הלבטים של הדמויות מעניינים ומעוררי אהדה. צברי גם מגוונת את תמת ההגירה שבבסיס הספר על ידי מתיחתה למחוזות מעניינים ופחות צפויים. סיפור אחד כאן, לפיכך, מוקדש למהגרת אל ישראל, לאישה פיליפינית שמטפלת בקשישה ישראלית, סיפור אחר מפגיש בין בת מהגרים מישראל לקנדה השוהה בארץ לבין נערה יוצאת ברית המועצות לשעבר. בסיפור מקורי מאד אחר נפגשת ישראלית שחיה בהודו בבחור בריטי ממוצא הודי, ואילו בסיפור נוסף ישראלית שגדלה כפעוטה בסיני לפני הנסיגה הישראלית משם תוהה על הקשר בין ידיד המשפחה הבדואי ואמה שלה. ההגירה אינה רק מישראל כי אם גם אליה, תמת ההגירה כוללת גם את תאוות הנדודים הישראליים למזרח, ואף, בסיפור הפותח, את ה"הגירה" מהחברה החילונית לחברה הדתית בתוך ישראל, בדמותה של חוזרת בתשובה. ייחוד נוסף שמצוי בקובץ הוא שהישראלים של צברי הם בעיקר יהודים ממוצא תימני, שהם או אבותיהם או סביהם היגרו בעצמם לישראל בראשית ימיה של המדינה. יש רגעים שצברי נוגעת בנושא המתח העדתי בישראל, או בגלל עניין אמיתי בנושא או בניסיון לתפוס טרמפ על "פוליטיקת הזהויות" (נושא שאינו זר לקוראיה באנגלית), וקרוב לוודאי בגלל שניהם, אבל, למרבה המזל, הנגיעות הללו לא משתלטות לעולם על הסיפור; הדמויות של צברי אינדיבידואליות וייצוגיות בו זמנית במינונים מוצלחים.

עם זאת: המקום של הצבא, המלחמות, הפיגועים, בקובץ גדול. מצד אחד, זו כנראה המסגרת הפוליטית-חברתית שבתוכה צריך לקרוא את הקובץ, המסגרת הפוליטית-חברתית שהנביעה את העיסוק בהגירה עצמה: "אלה היו שנות התשעים: מלחמת המפרץ הסתיימה, רבין נבחר לראשות הממשלה, וכולם חשבו שהשלום בפתח ותכף נחגוג בביירות, נאכל חומוס בדמשק וניסע לטורקיה לאורך חופי הים התיכון. תל אביב התחילה להתפרסם כבירת מסיבות […] יותר מעשר שנים אחר כך, רבין נרצח בהפגנת שלום; מחבלים מתאבדים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה".

ומצד אחר, זו אולי חולשה מסוימת בעיני קורא ישראלי של ספר שנועד במקורו לקהל שאינו כזה. לעיני התייר התרבותי, כלומר קורא הספרות, משורטטים הקווים הגדולים (צבא, פיגועים וכדומה). הפניית העורף המפורסמת של פנחס שדה ב"החיים כמשל" לתיאור מלחמת העצמאות (שבה השתתף באופן פעיל והיא מצויה בלב הרצף הכרונולוגי של הרומן) נובעת מתפיסת העולם האינדיבידואליסטית הקיצונית שלו, אבל גם משום שהוא אינו "הסופר הישראלי" הכותב על ישראל לקוראים שאינם ישראליים; הוא היה נשר ששאף להוריד את המאורות בשביל קוראיו העבריים.

מודעה על ארבע הרצאות שלי ב"מדיטק" בחולון

בקישור המצורף מודעה על ארבע הרצאות שלי על ספרות מקורית ומתורגמת ב"מדיטק" בחולון בין אוקטובר 2016 לינואר 2017

לשרוד את הילדות בשכונת עוני בנפולי של שנות החמישים
על הספר "החברה הגאונה" מאת אנה פרנטה
6.10.16

גבריות ישראלית רגישה ומרגשת
מפגש עם ניצן ויסמן על ספרו "ארוחת בוקר ישראלית"
3.11.16

פה ושם או שמא מדינה אחת?
מפגש עם ניר ברעם על ספרו "הארץ שמעבר להרים"
1.12.16

משבר גיל החמישים של טולסטוי ופרישתו הכנה והנוקבת ב"וידוי"
על ה"וידוי", בתוך "כתבי הגות" מאת לב טולסטוי
5.1.17

הנה הקישור

מודעה על סדרת הרצאות שלי ב"בית אריאלה" ב-2016-2017

מועדון הספר: הטוב, החדש והמעניין

סדרת מפגשים לדיון בספרות מקור ובספרות מתורגמת שראתה אור בשנים האחרונות. המפגשים יתמקדו בספרים חדשים או חדשים יחסית (כולל תרגומים חדשים), כאלה שיש בהם מורכבות ועניין מעבר לחידוש שבהופעתם. אחדים מן הסופרים בספרי המקור יתארחו בסדרה. המפגשים יתקיימו בימי רביעי בין עשר וחצי בבוקר לשתיים עשרה בצהריים ב"מרכז ברודט", צייטלין 22, תל אביב.
בין הספרים שיידונו במסגרת הסדרה: "אמה" מאת ג'יין אוסטין, "אויבי הציבור" מאת מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי, "כתבי הגות" מאת לב טולסטוי, "הסיפור של שם-המשפחה החדש" מאת אלנה פרנטה ו"גבר מאוהב" של קארל אובה קנאוסגורד.

והנה רשימת המפגשים והספרים המעודכנת:

 

 

21.12.16         מפגש עם הסופר יוסף בר יוסף לדיון בספר "הזקן הזה הקירח על האופניים"

4.1.17             "גבר מאוהב" מאת קרל אובה קנאוסגורד

18.1.17           "הסיפור של שם-המשפחה החדש" מאת אלנה פרנטה

8.2.17             מפגש עם הסופר ניר ברעם לדיון בספר "הארץ שמעבר להרים"

22.2.17           מפגש עם הסופרת צרויה שלו לדיון בספר "כאב"

8.3.17             "טובת הילד" מאת איאן מקיואן

22.3.17           "בית יעקוביאן" מאת עלאא אל-אסוואני

5.4.17             "אמה" מאת ג'יין אוסטן

19.4.17           "הקרקס הנסתר" מאת ג'ניפר איגן

3.5.17             "וידוי" מאת לב טולסטוי בתוך "כתבי הגות"

17.5.17           "אויבי הציבור" מאת מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי

14.6.17           הכרך השלישי של "המסות" מאת מישל דה מונטיין

 

 

 

פרטים נוספים בקישורים:

מפגשי 2016 2017

מועדון הספר הטוב

על "הסיפור של שם המשפחה החדש", של אלנה פרנטה, הוצאת "הספרייה החדשה" (מאיטלקית: אלון אלטרס, 496 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אלנה פרנטה האיטלקיה וקארל אובה קנאוסגורד הנורווגי משחזרים בספרות העולמית של השנים האחרונות את דו הקרב המסעיר שבין פליני האיטלקי וברגמן השוודי בקולנוע של שנות החמישים, הששים והשבעים. אם כי בניגוד לשני הענקים הקולנועיים, שכמו חילקו ביניהם את היבשת עליה חלשו ברוב המחצית השנייה של המאה העשרים, פרנטה וקנאוסגורד אינם מציגים בהכרח ניגוד קלאסי בין צפון ודרום, חורף ושמש, פרוטסטנטיות וקתוליות, כפי שהציעו ברגמן המיוסר והקודר ופליני התוסס והצבעוני. שניהם כותבים רומני-ענק אוטוביוגרפיים (אוטוביוגרפיים במוצהר במקרה של קנאוסגורד ואוטוביוגרפיה בדויה וכפולה, של המספרת אלנה ושל חברתה לילָה, במקרה של פרנטה). שניהם כותבים אוטוביוגרפיה שהיא גם סיפור חניכה לאמנות (ובכך אף יותר מודגשת המחווה שעושים שניהם לפרוסט). ושניהם מביאים לשיא את התשובה המתמרדת, המתקוממת, שמצאו סופרים בעשור וחצי האחרון במענה למשבר תרבות הקריאה העולמי: לא להיכנע – להתריס; לא לקצר – להאריך בכתיבה שאפתנית. ועדיין, שניהם, בשני הפרויקטים הענקיים בני אלפי העמודים שלהם משבע השנים האחרונות, סדרת "המאבק שלי" של קנאוסגורד (הכרך הראשון מששה יצא ב-2009) ו"הרומנים הנפוליטניים" של פרנטה (הכרך הראשון מארבעה ראה אור ב-2011) – והקורא הישראלי יכול להתוודע כעת לשני הספרים הראשונים בסדרותיהם המקבילות בעיניי – מטעימים את קוראיהם מטעמו של אותו דו קרב פורה בין ברגמן לפליני: כי בעוד קנאוסגורד נאמן לכנות סגפנית ופרוזאית פרנטה לא מהססת להוסיף צבע והתססה ופיוט לעלילת חייהן של המספרת, אלנה, וחברתה, לילה.

אני חושב שבכרך השני, הכרך שמתאר את חייהן ויחסיהן של אלנה ולילה, בצד חייהם של בני שכונת העוני שלהן בנפולי, מגיל 16 עד גיל 23 (כלומר, בין 1960 ל-1966), כבקודמו, יש רגעים ארוכים של ספרות גדולה. אבל לפני שאגיע אליהם ולשבחים, ועל מנת "לנקות את השולחן", אומר קודם לכן מה בעיניי מונע מהטקסט של פרנטה להיות יצירת מופת. ההתערבות של הסופרת בעולם המתואר על ידה משמעותית ופוגעת בתחושה שלפנינו מימזיס שלם ונטול פניות והיא גם מורגשת יתר על המידה. ההתערבות של הסופרת באה לידי ביטוי הן באופן המעט מלאכותי בו נקשרים חייהן של אלנה ולילה, או באופן המעט מאולץ בו מתמקדת המספרת בבני השכונה לאורך השנים, והן בדידקטיות הפמיניסטית, האוורירית אך הקיימת, בתיאורה של לילה, שמוכנעת בידי סביבתה השוביניסטית וכשרונותיה העצומים אינם באים לידי ביטוי. ואפרופו כישרונותיה העצומים: יש מידה זעומה אך קיימת של קיטש בתיאור דמותה של לילה, האישה הנועזת, הלוהטת, הסוערת, המוכשרת, היפיפייה, שסביבתה רומסת אותה; מידה זעומה של אותה התרוממות רוח שטחית, עידוד עצמי שטחי, שאופייניים לעיתונות-נשים (במובן הרחב של המילה), כשהם מדברים בהתפעלות קלישאתית ומזויפת על "נשים חזקות" וכו'.

אבל זה דבר הקטגוריה, שנכנע במהלך הקריאה בפני מעלותיו הגדולות של הרומן. כי אם במבנה העומק של הרומן יש חריקות, הרי שמרקם הטקסט עצמו, הקריאה דף אחרי דף, מכיל מפגש בהתפוצצויות תדירות של עונג-קריאה, עונג מתפוצץ ומתפצח שנובע מאינטליגנציה ואינטליגנציה רגשית שמגלה הסופרת, מדיוק מופלא, מדקות פסיכולוגית, מאחיזה הדוקה במושכות העלילה (האמינה ובכל זאת המפתיעה), מטיפול סבלני ומספק בדמויות המשנה, מתחושת מלאות של חלישה על הזירה החברתית שבראה הסופרת לעיני הקורא, מהזרקה מעודנת ומגביהה של רעיונות פילוסופיים ואסתטיים למרוצת הסיפור המותח. בכרך השני לילה הנשואה מכירה בכך שנישואיה הם מלכודת דבש, הדבש ועוקצו; אחיזתם של בני משפחת סולארָה, המאפיונרים, בעסק הנעליים של בני משפחתה, נעליים שעיצבה לילה, מתהדקת; ואילו אלנה עושה חיל בלימודיה, מרחיקה לאוניברסיטה בפיזה ואף עומדת להפוך לסופרת. אבל חלק הארי בכרך שלפנינו הוא תיאורה של חופשת קיץ ארוכה שאליה הזמינה לילה, הנשואה הטרייה, הנשואה לא באושר, את חברתה, אלנה. על פני מאות עמודים נפרשים לנגד עיני הקורא הנעורים החורכים של הדמויות, חורכים כמו הקיץ האיטלקי באי שמול חופי נפולי, נעורים חורכים אך מתוקים כמו פירות קיץ. אלנה המאוהבת בנער האינטלקטואלי נינו סאראטורֶה מייחלת לפגוש בו באי. ונינו לכאורה נענה לה. אבל אולי הוא מעוניין בעצם בלִילָה? האם יהיה זה עוד פרק בתחרות שבין שתי הנערות? שאוהבות אחת את השנייה ומתחרות אחת בשנייה? וכיצד יגיב בעלה האלים של לילה לרומן שאולי יתרחש בין נינו לבינה? כל הסערה הכואבת של הנעורים, הסערה של היחסים בין המינים ובתוך המינים, מקבלת כאן ייצוג נהדר.

אביא כמה דוגמאות קונקרטיות למעלות הרומן. הנה דוגמה לדקות פסיכולוגית: "סטפנו ולילה הגיעו לאמלפי בערב. אף אחד משניהם מעולם לא היה בבית מלון, והם התנהגו בצורה מגושמת מאד. במיוחד סטפנו חש מאוים מהטונים האירוניים במעורפל של פקיד הקבלה, וסיגל לעצמו, מבלי משים, התנהגות כנועה. כשהבחין בכך, כיסה על מבוכותיו בהתנהגות בוטה". דוגמה להתפתחות עלילתית מסעירה ומפתיעה, אך גם אמינה: אלנה חוככת בדעתה אם להיענות לחיזוריו המטרידים של אביו של נינו, כלומר לאבד את בתוליה עם מחזר דוחה בעיניה, אחרי שהיא מתאכזבת מבנו. דוגמה להתנסחות רבת יופי ורגישה: "יש בי 'אני' חבויה – כך הבנתי – אשר אצבעות, פה, שיניים, לשון, יודעים לגלות. שכבה אחר שכבה מאבדת ה'אני' הזאת כל מקום מחבוא שלה, נחשפת באי-צניעותה, וסאראטורה מראה שהוא יודע איך למנוע את בריחתה, למנוע שתתבייש". דוגמה לתיאור מדייק: "לילה דיברה בטון שהכרתי היטב, הטון של הנחישות, זה שבאמצעותו התאמצה לסלק כל רגש ולהגביל את עצמה לסיכום מהיר של עובדות והתנהגויות, כמעט בבוז, כאילו היא חוששת שאם תרשה לעצמה רטט של הקול, או של השפה התחתונה, יאַבדו כל הדברים את קווי המתאר שלהם ויגלשו וישטפו אותה".

פרנטה היא חברה בולטת בקבוצה מצומצמת של סופרים שהם המחיים של אמנות הרומן בזמננו; המסורת הגדולה של הרומן האירופאי זוכה באמצעותה לעדנה אחרי בלותה.

על "גטו וילנה", של אברהם סוצקבר, הוצאת "עם עובד" (מיידיש: ויקי שיפריס; 299 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"נכתב במוסקבה, קיץ 1944", כך חתם אברהם סוצקבר, מגדולי המשוררים ביידיש, את ספר העדות המזעזע הזה. "גטו וילנה", שנכתב במקורו ביידיש, ביוזמת "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" שהוקם ברוסיה הסובייטית בעידוד שלטונותיה, הוא אחת העדויות הראשונות על שואת יהודי אירופה. סוצקבר, שנולד ב-1913, היה משורר יידיש מפורסם כבר לפני המלחמה. ב-1941, עם כיבוש וילנה על ידי הנאצים, נכלא בעיר ובגטו שלה למשך כשנתיים. בספטמבר 1943 פרץ סוצקבר, בלוויית פרטיזנים יהודים נוספים, דרך מהגטו הכמעט מחוסל אל היערות שסביב העיר. במרץ 1944 חולץ סוצקבר בידי מטוס סובייטי שנשלח להביאו מעבר לקווי הגרמנים.

הכתיבה של סוצקבר קורקטית ביסודה ופרטנית. הוא מתאר את הימים הראשונים לפלישת הגרמנים. את הקמת הגטו. את המוסדות שהקימו היהודים בגטו, ביניהם מוסדות תרבות וחינוך מופלאים בהתחשב בתנאים בהם שהו. את עבודתו תחת הנאצים באיסוף מוזיאלי של אוצרות התרבות היהודית שוילנה הייתה משופעת בהם וניסיונותיו המוצלחים בחלקם להסתיר מהנאצים חלק מהם. את חיסולם של מאה אלף תושבי הגטו היהודיים (רציחות בירייה באתר פונאר שבקרבת העיר), את ניסיונות ההתקוממות והנקם של היהודים. ישנו כאן שרטוט דיוקנאות של כמה מיושבי הגטו ומנהיגי המחתרת היהודיים ולהבדיל בין אור לחושך של כמה מהמרצחים הגרמניים.

אי אפשר להיות חסין בפני הזעזוע שהטקסט הזה מספק, גם למי שגדל בישראל על מורשת השואה. מה ניתן לומר על תיאורים כמו זה: "פעם אחת בחר לו דֶגנֶר מן השורות 24 עובדים והודיע להם כי מכיוון שיש חבלות ולא תמיד מגיעים לעבודה, הוא יירה בעשרה מהם. כשהוא ייתן פקודה על העשרים האלה להתחיל לרוץ על פני שדה התעופה לעבר הנקודה המסומנת במרחק קילומטר. עשרת הראשונים שיגיעו לשם יישארו בחיים. את השאר, שלא יספיקו להגיע, הוא יהרוג בירייה. דגנר התיישב על האופניים וצעק: 'לאוּפֶן!' העשרים זינקו והתחילו לרוץ. דגנר נסע מן הצד וצפה כמו שופט בתחרות ריצה. בקרב הרצים היו צעירים ומבוגרים, היו גם אב ובנו. שם משפחתם פוּזיריסקי. היו שלבם לא עמד במרוץ. ובכל זאת רימה אותם דגנר: בעשרת הרצים שהגיעו ראשונים הוא ירה, ואת האחרים השאיר בחיים". או על התיאור של סוצקבר מזהה את נעלה של אמו בערימת פרטי לבוש של הנרצחים, או על ניפוץ גולגולותיהם של עשרות ילדים יהודים, או את העדות שהסעירה את הגטו של אישה שהצליחה להיחלץ דרך נס מאתר ההוצאות להורג, פילסה את דרכה בין ערימות הגופות וחזרה העירה ובישרה מה באמת קורה בפונאר, בסופו של חשבון, מכל תכני העדות של סוצקבר, ולמרות גילויי ההתנגדות והחיוניות היהודיים שהוא מתאר, נחרתת שוב בתודעה הרצחנות והסדיזם הגרמניים שלא ייאמנו, ושאכן אל לשוכחם עד דור אחרון.

וילנה, "ירושלים דליטא", הייתה מרכזה של האריסטוקרטיה הרוחנית של יהודי מזרח אירופה. ומעניין שכמה מהטקסטים המזוהים ביותר עם זכרון השואה בארץ נכתבו בתוכה בזמן המלחמה ומובאים גם בעדותו של סוצקבר. כך הוא המנון הפרטיזנים ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", כפי שתרגם שלונסקי מהיידיש של המקור) והכרוז שכתב אבא קובנר, מראשי המחתרת היהודית, ופתיחתו הידועה ("אל נא נלך כצאן לטבח!"). גם את הספר שלפנינו כתב, כאמור, משורר. אך סוצקבר ניגש לכתיבתו במכוון לא כמשורר אלא כנותן עדות. כאמור גם כן, זה טקסט ענייני, מוחשי ועתיר בעובדות ואף בשמות שמבליטים את אמינותו. עם זאת, כפי שמציינים כותבי המבוא, אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי, בגלל נסיבות כתיבת הספר, תחת עין השלטון הסובייטי, נאלץ סוצקבר לטשטש את שיתוף הפעולה הנמרץ של הליטאים עם רציחתה של יהדות ליטא (עובדה שלא הייתה רצויה לרוסים באותה עת), כמו גם את חלקן של התנועות היהודיות הלא סובייטיות בהתנגדות לגרמנים (סוצקבר לא מציין, למשל, שאבא קובנר הוא איש "השומר הצעיר").

אבל כמעט בעל כורחו של כותבו חש הקורא שאמן כתב את הטקסט הזה. ואת זאת הוא חש כבר מהפתיחה, במטפורה הרוחשת ומרתיעה במכוון שמשתמש בה סוצקבר במילותיו הראשונות: "כשהדלקתי בבוקר של 22 ביוני את הרדיו, עטה עלי – כמו פקעת לטאות – צעקה היסטרית בגרמנית". העובדה שהטקסט הזה נכתב בידי משורר באה לידי ביטוי בניסוחים דקים לאורך הטקסט וגם בתשומת הלב שמקדיש סוצקבר לפעילויות התרבות בגטו ולמאבק על שימור אוצרות התרבות היהודיים הנדירים שבו, וגם, להבדיל בין יום ללילה, בתשומת הלב של סוצקבר ל"תרבותיות" של הרוצחים הגרמניים, שלא מנעה כלל וכלל את רצחנותם: "קיטֶל שחקן. זמר. הוא בוגר בית ספר למשחק בברלין ובית ספר לרצח בפרנקפורט. את התורות שלמד בכל אחד מבתי הספר הוא איחד איחוד 'הרמוני'. בכל יום ראשון הוא היה משדר ברדיו וילנה. הוא נהג לנגן בסקסופון הכסוף שלו ולהצטרף בשירה. קיטל עודו צעיר. הוא נולד ב-1922. הוא צעיר מכל עמיתיו, ויש להוסיף שגם הזריז מכולם […] במבט ראשון קשה לתאר שקיטל הוא קיטל. הוא כל הזמן מחייך. שיניו מבהיקות למרחוק. הוא מדיף תמיד ריח בושם, הוא אלגנטי ומנומס, אופנתי ומחונך היטב. כשהוא יוצא לפרובינציה, להוציא לפועל איזה טבח, הוא לוקח אתו את הסקסופון…".

לינק לכמה המלצות שלי ל"שבוע הספר"

ההמלצות מצויות כאן

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 281 שכבר עוקבים אחריו