על "מר פָּלומָר", של איטאלו קאלווינו, בהוצאת "ספריית פועלים" (מאיטלקית: גאיו שילוני, 152 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בנאלי וטריוויאלי הם לא אותו דבר. המוות בנאלי, אבל הוא לא טריוויאלי. ואילו תופעת לוואי קלה נדירה של תרופה היא טריוויאלית אבל לא בנאלית. חלק ניכר מהתובנות של מר פָלוֹמָר, ספרו האחרון של איטאלו קאלווינו (שראה אור במקור האיטלקי ב-1983), הן בנאליות או טריוויאליות או שתיהן כאחת.

מר פלומר, שהתבוננויותיו בעולם הדומם, הצומח החי והאנושי מאכלסות את פרקיו הקצרים של הספר הקצר, שמהרהר בעולם הטבע כך: "אולם שום דבר מכל מה שמר פלומר רואה אינו קיים בטבע: השמש אינה שוקעת, הים אינו עוטה צבע כזה, הצורות אינן אלה שהאור משליך על רשתות העין", מהדהד תובנה פילוסופית בנלית (עוד לפני קאנט). ואילו טריוויאלית ובעלת עמקות-מדומה היא התהייה האם אור הירח של אחר הצהריים מתגבר לקראת הלילה בגלל "נסיגתם האטית של השמים, שככל שהם מתרחקים הם שוקעים יותר באפלה; או האם, לעומת זאת, הירח הוא הצועד לפנים ואוסף את האור שקודם היה מפוזר סביב, ונוטל את האור מן השמיים".

זהו ספר פילוסופי במובהק. הפילוסופיות הזו שלו מתמזגת עם הפוסטמודרניזם של קאלווינו ביצירות אחרות ("אם בלילה חורפי עובר אורח" המהנה ו"הערים הסמויות מהעין" המלא בעמקות מדומה וטריוויאלית) לוויתור על עלילה, דמויות, על סיפור פשוט ו"נאיבי". מר פלומר, המבקש להתבונן בעולם בישירות, לשוב אל הדברים עצמם ללא תיווכו של ידע תיאורטי (או במינימום של ידע כזה), מיישם, כמדומה, ובלי לומר זאת במפורש, את השיטה הפילוסופית שייסד אדמונד הוסרל בתחילת המאה ה-20 תחת השם "פנומנולוגיה". הפנייה הזו אל ההתבוננויות המרכיבות את הספר, נובעת, כך אנו למדים מהערות פזורות לאורכו, גם ממניעים פסיכולוגיים. אחד מהם הוא חוסר ההרמוניה שחש מר פלומר עם העולם האנושי: "מר פלומר סובל מאוד מן הקשיים שיש לו בקשרים עם הזולת". ולכן, מעיר המספר במקום אחר, הוא פונה להביט בשמיים, "כדי להינתק מן האדמה, מקום של הסתבכויות מיותרות והערכות מבולבלות". בהתבוננות בטבע יש גם יסוד חרדתי, ניסיון למצוא קשר בין האדם לטבע: בשביל מר פלומר "היה תמיד הפער הקיים בין התנהגות האדם לבין שאר העולם מקור לחרדה". ולעתים ההתבוננות נועדה למצוא סדר מרגיע בתופעות.

יש בספר יסוד פוסט-הומניסטי. בלז פסקל כתב במאה ה-17 שהדממה הנצחית של החלל האינסופי מבעתת אותו. המספר ההומניסט של "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן ממליץ גם להסב את פנינו מהמרחבים האינסופיים של החלל החיצון, המתנגדים למידה האנושית שלנו. מר פלומר צופה בכוכבים באדיקות ודווקא מהרהר הרבה, אם כי בחרדה, במה שפסקל (בציטוט אחר, מקביל), ממליץ לא להרהר בו, "בעולם כפי שהיה ויהיה בלעדיו: אותו עולם אינסופי שהיה בטרם נולד, ואותו עולם הרבה יותר אפל שיהיה אחרי מותו". כמו גם במצב העולם אחרי שיכלה האדם ממנו (בהתבוננות בביתן הזוחלים בגן חיות, מהרהר מר פלומר: "מאחורי הזכוכית של כל כלוב נמצא העולם שמלפני האדם, או אחרי האדם, כדי להוכיח שעולמו של האדם אינו נצחי ואינו מיוחד") . בהתבוננות בצבים מזדווגים הוא מהרהר בתובנה (הבנלית) הבאה: "האם אין גם מה שאנו מכנים בשם 'אֵרוס' אלא תכנית שבה הוזנו המנגנונים הגופניים שלנו"? במקביל להוגים פוסט-הומניסטיים בני זמננו, שנוטים לתאר את האדם בעזרת שילוב של תיאוריות ממדעי המחשב והביולוגיה.

ועל אף כל האמור ובסופו של חשבון, הקריאה בספר מהנה ומועילה. ראשית, גם בחלקים הבנליים והטריוויאליים שפתו של קאלווינו מדייקת ובהירה. זו שפה בעלת טאקט, שיודעת מתי יש להרחיב את הדיבור ומתי יש לשתוק. שנית, חוש הומור מצודד מפציע כאן כפעם בפעם. למשל, באותו פרק בו מתבונן מר פלומר באישה המשתזפת בחזה חשוף ומנסה לדייק את מבטו כך שלא יחפצן אותה. או כשהוא מנסה בגן הסלעים והחול שבקיוטו שביפן לפשוט מעליו את ה"אני" הפרטי אבל מתקשה מעט לעשות זאת כי הוא לחוץ ודחוק "בין מאות מבקרים הדוחפים אותו מכל צד, בין עדשות ומסרטות שמפנות לעצמן דרך בין המרפקים, הברכיים והאוזניים של ההמון".

ולבסוף, כמה מתוצאות התבוננויותיו של מר פלומר אינן זניחות או נדושות. למשל, כשהוא מתבונן בגן חיות ספרדי בקוף גורילה לבקן, הוא שם לב שיוצא הדופן המעט מפלצתי הזה אוחז בחוזקה בצמיג של מכונית. אחיזתו של הזכר הזה הלבקן שונה משל שאר הגורילות בכלוב. "גם לנקבת הגורילה יש צמיג של מכונית, אך לדידה הוא מהווה רק חפץ רגיל, שאליו יש לה יחס מעשי ונטול בעיות […ואילו אצל הגורילה הלבקן:] לעומת זאת, דומה כי המגע עם הצמיג הוא משהו רכושני ואיכשהו סמלי. מן הצמיג יוכל להיפתח לו צוהר אל מה שלאדם הוא החיפוש אחר מפלט מאימת החיים: הזדהות עם חפצים, זיהוי עצמי בסימנים, הפיכת העולם לאוסף של סמלים; כמעט שחר ראשון של תרבות בלילה הביולוגי הארוך".

הערה קצרה על קנאוסגורד

הצעתי בעבר נוסחה קצרה להבהרת ייחודו של קנאוסגורד והיא זו:

זיכרון מפלצתי + תחושת חיים אינטנסיבית = "המאבק שלי". 

בקשר לתחושת החיים האינטנסיבית, יש לשים לב לשימוש הלא מתנצל והתדיר שלו בסימני קריאה (!) ובקריאת החדווה "הו!" וקריאת הסבל "אוי!".

למשל: "הו, כמה נהדר לעמוד תחת זרם המים החמים בחדר שלאט-לאט נמלא באדים!" ("ילדות", עמ' 113; תרגום דנה כספי).

ולמשל: "אוי, כמה לאט הזמן חלף. אוי, באיזו אטיות הופיעו נקודות הציון המוכרות מחוץ לחלון" ("ילדות", עמ' 129).

*

"הסופר הטוב בעולם" (אפילו אני מעט נרתע מהביטוי; עם "הסופר החשוב בעולם" נוח לי יותר) הוא עדיין, לדעתי, וולבק.

אבל אני על סף בכי כשאני קורא (ב"ילדות", הכרך השלישי, באותו עמ' 129) על מועקת הנסיעה בילדות בתוואי דרך מוכר. "הזמן אף פעם לא חולף מהר כמו בילדות", כותב קנאוסגורד, "אבל הזמן גם אף פעם אינו חולף לאט כמו בילדות". ובנסיעה משפחתית בתוואי מוכר "הזמן הופך לחלל שבו אתה לכוד".

כך היא הדרך מטרוּמאיה, מקום מגוריהם של משפחת קנאוסגורד הצעירה, לקריסטיאנסנד, מקום מגורי הסבא והסבתא מצד האב.

"רק כשחלפנו על פני גן החיות", נזכר קארל-אובה המבוגר בקארל-אובה הילד, "התעוררנו מהתרדמת, כי שם לפעמים נגלו לעינינו בעל חיים או שניים מאחורי גדר הרשת הגבוהה והארוכה, ולגמרי בחינם!"

והרי כך בדיוק הרגשתי לפני ארבעים שנה, בדרך עם הוריי ואחיי מכפר הרא"ה למשמר השבעה, לבקר את סבתי, כשעברנו (בכביש גהה) ליד הספארי.

[איפה הן השנים? (איפה אתה אבא?)]

הרהור שלא בעתו (בעקבות ברנר על מנדלי מוכר ספרים)

ניטשה הצעיר פרסם כמה מסות שלהן קרא "הרהורים שלא בעיתם". כלומר, מסות שיוצאות נגד המוסכמות האינטלקטואליות של זמנו.

גם זמננו רווי מוסכמות אינטלקטואליות (קלישאות, חלקן מודע רק למחצה, שנערצות על אינטלקטואלים או אינטלקטואלים-למחצה). למשל: שהשבור גדול מהשלם; ש"הנשיות" עולה על "הגבריות"; שה"נאורות" היא אשליה במקרה הטוב ורצחנות במקרה הרע; שעמימות מגדרית היא מטרת חיים ונעלה על חד משמעיות מגדרית; ש"חשיבה דיכוטומית" היא דבר נורא, ו"גם וגם" עדיף על "או-או".

ויש עוד רבות.

בהקשר התרבותי הישראלי, אחת המוסכמות האינטלקטואליות נוגעת לשפה העברית וליחסה לציונות. ותוכנה של המוסכמה הוא משהו מעין זה: העברית ש"מחקה" את שפות-היהודים הקודמות היא שפה "גברית", נוקשה ולא עממית-דמוקרטית. ואילו היידיש – למשל – עולה עליה ב"נשיותה", בעממיותה ורכותה.

בהקשר של המוסכמה הזו (וגם בעקבות התרגום של "הסוסה" של מנדלי בידי דן מירון, מעשה תרבותי מעניין שאכתוב עליו בעתיד הקרוב), אני רוצה להביא את דבריו של י"ח ברנר, במסתו המפורסמת על מנדלי מוכר ספרים, "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים". ברנר שם טוען טענה שלא עולה בקנה אחד עם המוסכמה הפוליטיקלי-קורקטית הזו. הוא טוען, ראשית, לעליונות מנדלי העברי על מנדלי האידי. שנית (כלומר עקרונית יותר): לכך שמנדלי הפך להיות אמן אמיתי רק כשהתחיל לכתוב בעברית, כי הכתיבה בשפה שמוכרת לרבים, כמו היידיש, מקהה את יכולתו של האמן להפנות את מרצו למה שרוחש בנשמתו, למה שמעיק עליו באופן אישי – הוא עסוק בהתכוונות ל"התקבלות" של יצירתו, כשהוא כותב בשפת ההמונים, וכך פוגם באמנותו! אמן אמת הוא אמן שאינו יכול לכלוא את רוחו ממה שרוחש בה, לא מי שמכוון את יצירתו לקהל מסוים ולצרכיו, ואף אם ההתכוונות הזו היא בעלת מניעים נעלים.

הנה הציטוט:

"הנני אומר: העברי.  כי הנה כל כמה שמנדלי הוא מספר על אחרים, לאחרים ובשביל אחרים, אף על פי כן, משהאמן שבו הגיע למדרגה עליונה, מן הנמנע היה שלא יחוש, כי היצירה באה, בעיקר, להקל על היוצר עצמו ושהמלה האמנותית נאמרת לא רק לזעזע, כי אם, ובעיקר, בכדי שתּיאמר, שתצא, שתתפרץ, בחינת אש עצורה, שבטבעה להתפרץ, בין אם תמצא קוצים על דרכה לבערם ובין אם לא תמצא.  ובמידה שהמלה העברית של השפה העברית כוחה וחיוניותה אתה להקל על היוצר העברי את מכאוביו – למרות מה שהיא מתה ובלתי-נשמעת לאחרים, לרבים – לא יכול מנדלי האמן שלא לשוב ולהשתמש בה אחרי ההפסקה הארוכה.  ודאי, המלה הז'ארגוֹנית-היהודית, המלה של שפת-האם, מקילה יותר; ואולם היא לבדה לעולם לא תספיק לאמנים עברים כמנדלי, שגם לשון-הקודש היא מקור-חיותם, שגם שפת-עבר מסייעה לבירור הרגשותיהם והצטללותן.  ולפיכך יתכן לשער,שבעבוֹר בעל "האבות והבנים" בתקופה ידועה מעברית לז'ארגון לגמרי, בלכתו לכתוב את "האדם הקטן",  "פישקא החיגר", "הסוסה" והמחזות ביהודית המדוברת, למרות היחס של אי-כבוד מצד בעלי-הבתים,  מצד אנשי הקהות והטמטום בדורו ל"ז'ארגון", ובלבד שיובנו דבריו להמון-הקוראים (יזָכר בהזדמנות הפיליטון "אליך, שר-האלף" בגליון האלף של "המליץ"), אז, אמנם, הראה בזה גבורה אזרחית; אז, אמנם, הראה את כוחו להתגבר על יצר הכבוד המדומה שבו ותליתו בדעת אותם בעלי-הבתים; אז, אמנם, הראה הבנה, כי שפה עממית שרבבות-אנשים מדברים בה לעולם אינה ז'ארגון, ואולם לא האמן שבו דחפו למעשה זה – כלומר, לכתוב בז'ארגון ורק בז'ארגון – אלא מה שקדם בו לאמן: כותב-המאמרים הדימוקרטי וסופר-הסביבה, שעיניו נטויות רק אל הסביבה.  ואם אין ראיות מוכיחות לדבר, זכר לדבר יש ויש: הרי האמן האמיתי שבו, האמן, ששפך שיחו קודם בו לכל, ידע לבוא אחר כך ולעשות מ"פישקא החיגר" שבשפת-הסביבה החיה ושפת הנפשות הפועלות בסיפור – את "ספר הקבצנים" בלשון-הקודש המתה והבלתי-מובנה.  והי מינייהו עדיפא? מתניתא אחריתא עדיפא!  הֱוֶה אומר –      "

 

על "אל מול הלילה", של דלפין דה ויגאן, בהוצאת "מודן" (מצרפתית: רמה איילון, 311 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בהספד האמביוולנטי והמרוכז-במספיד של עגנון על ברנר, "יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו", הלין עגנון על ברנר שהלה "לא היה בעל דמיון", כלומר כתב רק מה שהכיר מחייו הממשיים, בניגוד לסופרים אחרים – וכאן עגנון מתכוון כמובן לעצמו – שדמיונם שופע והם לא תלויים בניסיונם הביוגרפי.

אנחנו חיים, מבחינה זו, בעידן ברנרי. גל גדול של ספרות מהשנים האחרונות – בארץ ובעולם – מבוסס בעליל על "סיפור אמיתי" או אף מוצג ככזה במוצהר. לכך שייך אוסף האוטוביוגרפיות של הספרות הישראלית בשני העשורים האחרונים, "היה היתה" של יעל נאמן, ספריו של קנאוסגורד, אדואר לואי ורבים אחרים. מה הסיבה לגל הביוגרפי הזה? סיבה אחת לפחות הינה הצורך לחזק את הכתיבה ולעודד את הקריאה בהצהרה שהדברים המסופרים אכן קרו ואינם "סתם המצאות". במסה המפורסמת, "צלקתו של אודיסיאוס", שעורכת השוואה בין התנ"ך לסיפורי הומירוס, טען חוקר הספרות אריך אוארבך שזהו אחד ההבדלים בין שתי המסורות הספרותיות הגדולות שמתוכן צמחה התרבות המערבית: הומירוס ממציא את סיפוריו ולא תובע מאיתנו להאמין בהם אלא ליהנות מהם ואילו התנ"ך מציג את עצמו כסיפור אמיתי ותובע את האמונה הזו מקוראיו. עוד יש לזכור שתהיינה אשר תהיינה סגולות הדמיון וההמצאה ביצירת ספרות, לעתים הפנייה אליהם היא כורח מציאות, מחשש לחשיפה עצמית לא נעימה או לחשיפת זולת שיכולה גם להביא לתביעת דיבה.

"אל מול הלילה" (שראה אור בצרפת ב-2011) הוא סיפורה האמיתי של אם הסופרת המסופר בידי בתה. דה ויגאן מודעת לכך שהיא לא הראשונה שכותבת ספר כזה ("ואז, בדומה לעשרות סופרים לפני, ניסיתי לכתוב את אמי"); ובכלל היא משתפת אותנו, באופן לא מעיק, בלבטי הכתיבה שלה במרוצת הטקסט. אמה של דה ויגן, לוסיל,  אנחנו יודעים כבר מההתחלה, התאבדה. בתה מנסה לשפוך אור על חייה ועל מותה ("מה ביקשתי באמת, אם לא להתקרב לסבלה של אמי, לחקור את מתווהו, את קפליו הנסתרים, את הצל שהוא מטיל?"). לוסיל נולדה ב-1946 למשפחה מרובת ילדים, דבר מה חריג יחסית. אמה הייתה קתולית פעילה ואילו אביה היה איש תקשורת ופרסום, שבזמן הכיבוש הנאצי עבד בעיתון של משתפי פעולה (והיה צריך לתת הסברים עם תום המלחמה). המשפחה הייתה מקושרת למדי, אם כי לא תמיד אמידה, עד כדי כך שאפילו אני, בסוף מזרח, מכיר את הפסיכואנליטיקן שאליו פנתה לוסיל (כן, לאקאן!) ואת מנחה התוכנית שבה התארחה פעם בת משפחתה (ברנאר פיבו!). יופייה הלא מצוי של לוסיל הביא לכך שהיא דיגמנה כילדה על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. בהמשך, דה ויגאן מתעכבת על שורה של אסונות שפקדה את משפחתה של לוסיל. כשהייתה בת שמונה נפל אחיה, אנטונן, לבאר ומת. כשהייתה בת 17 ספק התאבד ספק נחנק בעינוג עצמי שיצא משליטה אח אחר, מאומץ (משפחתה ברוכת הילדים של לוסיל אימצה ילד אחרי מות אנטונן). בבגרותה התאבד אח נוסף. להבדיל אלפי הבדלות: נולד למשפחה ב-1962 אח אחרון, מונגולואיד (שבדוגמה נוספת לגדלות הרוח של המשפחה הזו, ששוכנת בצד סימני שאלה תהומיים לגביה, מטפלת בילד באופן מופתי). דה ויגאן צמודה מצד אחד לעובדות אך מצד שני משערת השערות על רגשותיה ומחשבותיה של אמה, באותם חללים ריקים גדולים בחיי האם שאין לה עליהם מידע. האם שורת האסונות הזו היא מקור סבלה של לוסיל? ואולי מקורו בהתנהגות התמוהה של הוריה, למשל כשנסעו לסוף שבוע ללונדון, אחרי מות אנטונן (!), והשאירו את ילדיהם בהשגחת הבכורים, שהיו בראשית שנות העשרה שלהם (!). או הנודיזם שהם הנהיגו בביתם? ואולי שורשו של הסבל נמצא במקום אחר: בבגרותה האשימה לוסיל את אביה באונס שלה כשהייתה בת שש עשרה. היא יידעה את כל בני המשפחה בכך, אך למרבה הפלא, לאחר סערה קצרה שהתחוללה, חזרה לוסיל לקיים קשרי קרבה משפחתיים עם אביה ואמה והמשפחה להתנהל כרגיל. דה ויגאן אינה מכריעה בשאלה אם אונס כזה אכן אירע, אם כי ודאי שהסבא היה רודף שמלות אובססיבי. אך האם ניתן בכלל לאתר את מקור הסבל? "אבל אני יודעת שבאמצעות הכתיבה אני מחפשת את המקור לסבלה, כאילו היה רגע מסוים שבו גרעין האישיות שלה התבקע באופן מוחלט וחסר תקנה, וברור לי עד כמה החקירה הזאת אינה רק קשה, אלא גם חסרת תוחלת". דבר אחד ודאי: סבל וחיים מוחמצים היו גם היו. היו נישואים לא טובים וגירושים ואשפוזים בגין התקפי מאניה. דווקא בתקופה שלפני ההתאבדות, הייתה תקופה ארוכה למדי וטובה.

קראתי את הספר בעניין ובמעורבות רגשית. הבת שלא הייתה קרובה לאמה בחייה, שמתארת את חייה הסיוטיים בצלה של אם לא מתפקדת, מנסה להבין אותה במבט לאחור. ולמרות שרשרת הטרגדיות שהיא מגוללת, היא אינה גולשת לרגשנות. הנה עוד יתרון של הכתיבה הדוקומנטרית: בספר בדוי הייתי מתרעם על צירוף אסונות מלודרמטי כל כך, שיוּצר במכוון על ידי הסופר כדי לסחוט את חמלתנו. בחיים עצמם, למרבה הצער, דברים כאלה אכן קורים לעתים.

מלבד ה"פריצות לשידור" הלא מייגעות של דה ויגאן במרוצת הטקסט, המשתפות אותנו בלבטיה על הכתיבה (האם הכתיבה תיטיב עמה, או שתכניס אותה לטלטלה רגשית, כפי שחושש בן זוגה? האם, כאמור, תוביל הכתיבה להבנה טובה יותר של האם, או שאין זה אפשרי? והאם הכתיבה היא גם מימוש של שאיפותיה המוחמצות של לוסיל, שמסתבר לבתה שניסתה להיות סופרת?), ומלבד ההימנעות מרגשנות, שאינה נעשית בצורה מכאנית על ידי כתיבה "יבשה" ו"לאקונית", נדמה לי שהייחוד של "אל מול הלילה" הוא בעמימות הלא מפוענחת האופפת את משפחתה של לוסיל. זו, קודם כל וכמוזכר, משפחה מרובת ילדים עד מאד (תשעה!). דבר מה נדיר בחברה הצרפתית. שנית, וקשור לכך, אמה של לוסיל, סבתה של המחברת, הייתה קתולית אדוקה (ורק הבן המאומץ, שכאמור מת כנראה מעינוג עמי שיצא משליטה, פסע בעקבותיה באדיקות הזו!), ואילו אביה של לוסיל היה כנראה נהנתן חסר עכבות. זו משפחה שגילתה גדלות רוח מרובה, הן באימוץ של ילד ממשפחה הרוסה והן בגידול בכוחות עצמה עד מעבר לבגרות של ילד מונגולואיד, ומצד שני, התנהגותם של ההורים בכלל והאב בפרט מעוררת ספקות תהומיים. ובכלל מעוררת עניין השאלה מה פשר שורת האסונות שפקדו את המשפחה? האם אלה, בחלקם, בפשטות "גנים" של אומללות? או שמשהו באמביוולנטיות של ההורים סייע לכך? או שכמו שאין דבר מצליח יותר מאשר ההצלחה (הראשונית) כך אין דבר שמעודד אסונות יותר מאשר האסון (הראשוני)?

שאלון בבלוג "עושה רוח"

מצורף לינק לשאלון קצר בהשתתפותי כמשיב בבלוג "עושה רוח" של מור דיעי חנני

הנה כאן

 

על "האוהד", של וייט תאן נוון, בהוצאת "בבל" ו"משכל" (מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, 400 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

האמריקאים נמלטו מסייגון ב-1975. איתם נמלטו גם וייטנאמים רבים, נאמני הדרום. כל זה מתואר כאן. אך מה הסיבה לחזור לנושא מלחמת וייטנאם יותר מארבעים שנה אחריה? הקונפליקט של המלחמה הקרה, שמלחמת וייטנאם הייתה אחד מרגעיה החמים, לא רלוונטי להווה. קשה גם לומר שהנושא בכללותו הוזנח בעבר בתרבות. האם המטרה היא להציג את המלחמה מהצד הוייטנאמי? אולי (אם כי מדובר בייצוג לא של המלחמה, כי הרומן פורש כנפי מטוס עד מהרה ומתרחש ברובו בקליפורניה או בפיליפינים). אלא שנדמה לי שאת וייט תאן נוּוֶן, שספרו זה זכה בפוליצר ב-2016, לא מעניינת בעצם מלחמת וייטנאם. מעניינת אותו, אם זו המילה, ייצוג-החסר לטעמו של הקהילה הוייטנאמית האמריקאית. מעניינת אותו פוליטיקת הזהויות. וזה כבר נושא אקטואלי בהרבה. וזה כבר נושא שיש לו סיכוי גדול בהרבה לזכות בפוליצר ב-2016. אנחנו נידונים, ככל הנראה, לראות עוד שנים ארוכות מיעוטים אמריקאים מכל הסוגים, שמתוכם יָקום מצעד של סופרים ש"ייצגו אותם" ויזכו בפוליצרים, ושבתשתית הרומנים של אותם סופרים תנשב אותה קינה בכיינית אופיינית, אותה אנטי-אמריקאיות ומיעוטיות קלישאית, שהיא החותם ההכרחי לפוליטיקת הזהויות האמריקאית (יש אחרת, בעצם?; פוליטיקת הזהויות, כמו קולה, היא ייצוא אמריקאי).

הגיבור והמספר של הרומן הוא ילד שנולד מחוץ לנישואים לאם וייטנאמית ולגבר מערבי. הוא גם סוכן קומוניסטי שהושתל במשטרה החשאית של דרום וייטנאם. עם פינוי סייגון מורים לו מפעיליו להמשיך בפעילותו גם בארה"ב, שם מנסים הפליטים הדרום וייטנאמים לארגן כוח צבאי שיחזור לוייטנאם וינסה לשחרר אותה מידי הוייטקונג. הפתיחה המעולה של הרומן כבר היא, עם זאת, הדליקה אצלי נורת אזהרה: "אני מרגל, מתחזה, מודיע, אדם כפול-פנים, ואולי לא במפתיע גם אדם כפול-תודעה […] אני פשוט מסוגל לראות כל עניין משני צדדיו". האין הסוכן הכפול מטפורה טובה לאמביוולנטיות? אבל האין הוא גם מטפורה קלישאית? ובכל מקרה, המשך הרומן אינו פורע את השטר שניתן בפתיחה. זאת כיוון שהגיבור אינו אמביוולנטי כלל. הוא סוכן קומוניסטי נקודה. אמנם הוא קשור לחבר שלו שאוהד את המשטר של הדרום (וביחד עם המפעיל הקומוניסטי של הגיבור היוו שלישיית חברים נאמנה מאז התיכון; נאמנה אך לא גלוית לב), אבל אהדתו הפוליטית נתונה לצפון. מי שהם כן "סוכנים כפולים" – וזו, כפי שהצעתי, המטרה הנסתרת והחצי-מודעת-לעצמה של הרומן – הם הוייטנאמים-אמריקאיים, שהמקף המחבר האופייני ("אפריקאים-אמריקאים") מדגיש את הכפילות הזו, שהפכה בעשורים האחרונים לבעלת יוקרה תרבותית.

יש ברומן משפטים שנונים וחכמים ("הקפדתי אפוא להציג את עצמי כמהגר מן השורה, השמח להיות בארץ שבה הרדיפה אחר האושר מובטחת בכתב, מה שאיננו עניין גדול כל כך, כשחושבים על כך"). יש בו ידע רב ("מתי לאחרונה חשב נשיא אמריקאי לכתוב נאום על חשיבות האמנות והספרות? ואילו מאו, בינ'אן, אמר שהאמנות והספרות חיוניות למהפכה"). המונולוג של הגיבור עשיר ברגעי פיוט ("טילי הקטיושה המאווששים באוויר כספרניות התובעות שקט").

אבל למרות הכל, אני לא בטוח שתאן נוון הוא ממש סופר. זאת משום שהגיבור שלו לא חי לגמרי ועלילת חייו לא חיה לגמרי. תאן נוון רוצה להעביר כמה רעיונות בספר. הרעיונות עוברים, אבל חיים של ממש לא נרקמים. אביא שתי דוגמאות. במהלך המונולוג שלו מתאר הגיבור איך אונן בנעוריו בסיוע דיונון, מעדן וייטנאמי נדיר במטבחה של אמו הענייה. לאחר מכן, לאחר ניקוי הראיות, נאכל הדיונון על ידו בסעודה המשפחתית. כעת, מדוע שהסופר ירצה לשתול בספרו זה "מחווה" כל כך גסה ל"פורטנוי" של פיליפ רות? האם כדי לסמן שהוא כותב כעת את ספרות המיעוט שלו? כנראה גם משום כך. אבל האנקדוטה הזו מדגימה את אופיו הספרותי ("האינטרטקסטואלי") של הטקסט, כלומר את אופיו הלמדני, את אופיו הלא לגמרי חי. מקום נרחב בהרבה מהדיונון האומלל מוקדש במונולוג לעבודת הייעוץ שהעניק הגיבור, בשהותו בארה"ב, לבמאי מוערך שיוצר סרט על מלחמת וייטנאם. מדובר במסווה שקוף ל"אפוקליפסה עכשיו". וייט תאן נוון שלח את גיבורו לסט של הסרט בגלל שמה שמעניין אותו באמת, או מה שהוא מוכשר אליו, אינו יצירת דמות חיה ואמינה ואף לא הפוליטיקה הוייטנאמית עצמה. מה שמעניין אותו הוא הייצוג התרבותי של הוייטנאמים. וכך, כשהוא עוסק בסרט, הוא יכול לגולל את הקינה הזהותנית הידועה והמוכרת על כך שהאמריקאים ה"הגמוניים" שולטים בדימוי. זה אולי נושא למאמר (שכבר לבטח נכתב), אבל רומן לא יכול להישען על התובנות האלה בלבד. תאן נוון ממלא את הרומן בחומרי עלילה. הוא שולח את הגיבור שלו למשימות רצח של גולים וייטנאמים בארה"ב שחשודים בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. הוא חייב לרצוח אותם כדי שלא ייחשד בעצמו כקומוניסט. אבל כל זה מוחש בדיוק ככאלה, כלומר כחומרי מילוי, כמין פיתולי עלילה מתבקשים בספר או סדרה/סרט "איכותיים".

עשרות העמודים האחרונים של הרומן הם גרועים ביותר בעיניי. הם מתארים את קורותיו של חיל החלוץ הדרומי שנשלח מארה"ב דרך תאילנד לוייטנאם, ובו משתתף גם הגיבור הסוכן הכפול. כדי לא לחשוף יותר מדי אומר רק שגם כאן העלילה היא "ספרותית" לעילא, כלומר מאולצת, לא חיה, שאולה מהיקום האינטר-טקסטואלי יותר מאשר מהיקום עצמו. יש כאן עיבוד וייטנאמי של "אפלה בצהרים" של ארתור קסטלר, אותו רומן שעסק בזוועות משפטי מוסקבה, בו נדרשו קומוניסטים אדוקים "להתוודות" על "חטאיהם" הלא קיימים כלפי הקומוניזם.

הרומן ככלל לא מסב סבל לקוראו (למעט הסוף). אבל רומן חזק הוא בטוח לא.

 

 

על "גונבים את הבשורה", של מרדכי שלו, בהוצאת "כנרת-זמורה-ביתן-דביר" (608 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

מרדכי שלו (1926-2014) היה מבקר ספרות אגדי וחידתי (וגם אביהם של הסופרים צרויה וענר שלו). מי שבמשך כששים שנה, לא ברציפות כי אם פעם בכמה שנים, פרסם בבימות שונות, חלקן נידחות יחסית, מסות ספרותיות ומאמרי ביקורת עשירים, חריפים ומזהירים, ששורשיהם אחוזים בפרטי פרטיהם של הטקסטים הנידונים, אך צמרותיהם מגביהות לתזות היסטוריוסופיות לאומיות ואף אוניברסליות. בחייו סירב שלו לכנס את כתביו, שמא מענווה ושמא מהסיבה שמציעה שירה סתו באחרית הדבר שלה: מתוך סירוב להיות מושא לסקירה כוללת בעצמו. כעת כונסו כתביו הספרותיים (יש גם אחרים, שלא הובאו כאן) לראשונה, כינוס שהוא נתן את הסכמתו לו בימיו האחרונים.

הקריאה בקובץ מענגת מאד. יש לחלק ניכר מהמסות של שלו אופי בלשי מובהק. הוא נוטל יצירות, חלקן הגדול חידתיות (ואת חלקן האחר הוא הופך בעצמו לחידה), ואו אז, כמעין הרקול פוארו טקסטואלי, הוא חושף את "זהותן" האמיתית, כלומר את פרשנותן. כמו בלש גדול הוא קשוב לפרטים הקטנים. כמו סופר בלשים מיומן הוא מוליך אותנו צעד צעד בסבך לקראת קרחת היער בה יזדהר מעלינו אור הגילוי הגדול. הקריאה כל כך מענגת עד שגם בניתוח יצירות שכשלעצמן לא נהניתי מהן או לא מצאתי בהן את ידי ואת רגלי (ומבחינתי זה אותו הדבר), כמו "שמחת עניים" של אלתרמן, נהניתי מהמסה של שלו. כלומר, הביקורת הִינתה אותי יותר מהטקסט המבוקר. כך חושף הבלש שלו את המתח בין יהדות לעבריות אצל אלתרמן; את התשתית של הקינה המקראית אצל דליה רביקוביץ'; את מוטיב העקדה העברית, שבמרכזו הצלת הילד, הילד הצבר שנועד לגדולות, אצל א.ב. יהושע; את יחסי היהודים והעולם הנוצרי ב"מחכים לגודו" (!) של בקט; את משמעותו היהדותית של הסיפור "לפני החוק" של קפקא ועוד ועוד.

שתי שאלות עיקריות שאלתי את עצמי לאחר (ובזמן) הקריאה המהנה והמעשירה כל כך. האחת, האם הפרשנויות האלו נכונות? השנייה, האם הפרשנויות האלו מעניינות במובן הכוללני של המילה?

לשאלה הראשונה אפשר לענות רק אחרי קריאה חוזרת בכל היצירות ששלו מבקר. התפיסה הפרשנית שלו היא שמשמעותה של יצירה חבויה בין השיטין שלה והיא גם לא מודעת ליוצר היצירה עצמה (!). זו תפיסת ביקורת מעניינת ואף מלהיבה (אך בהתרחקותה מה"פשט" לעבר ה"דרש" היא גם מעוררת רתיעה). יש לשים לב שמצד אחד התפיסה הזו גוררת משיכה ליצירות שהצד החידתי בהן דומיננטי מראש. לא פלא שהמבקר מהסוג הזה נמשך אל קפקא (ולא אל, נגיד, פרוסט), אל עגנון (ולא אל ברנר), אל א.ב. יהושע המוקדם (ולא אל יעקב שבתאי או אפילו קנז). מצד שני, יש לשים לב שתפיסת ספרות כזו עולה בקנה אחד עם תפיסת עולם דתית. כפי שהמשמעות אינה גלויה בשטח הפנים של הטקסט כי אם במעמקיו שלא ישוערו, כך גם האל מסתתר בהיסטוריה ויש לחשוף את פעילותו החשאית בתוכה. ל"משמעות" של טקסט ספרותי, ללא מודע (שלו הוא פרוידיאני בחלק מפרשנויותיו) ולאלוהים תכונה אחת משותפת: הם נסתרים. כך שהשאלה אם שלו הוא פרשן-חושף או פרשן-יוצר (וברי לי, גם בלי לקרוא או לחזור ולקרוא את היצירות המבוקרות, שהוא לא רק פרשן-יוצר, אלא לעתים עולה על רבדים ממשיים בטקסטים המבוקרים), מלבד זו שלנוכח ההנאה והעניין של הקריאה במסות נדמית כפחות חשובה, היא גם קשורה לשאלה השנייה, המרכזית יותר בעיניי גם מבחינות אחרות: האם הפרשנויות של שלו מציגות תפיסת עולם מעניינת?

עמדתו הפילוסופית של שלו קרובה לעמדותיו של ברוך קורצווייל, שהוא מתייחס אליו בכבוד כמה פעמים בקובץ, וגם, כפי שמזכירה סתו באחרית הדבר שלה, לעמדותיו של דב סדן. על קרבה זו יש להוסיף את קרבתו לתפיסה המשיחית-הגליאנית של הרב קוק. לפי מכלול תפיסות אלו, "הבעיה הדתית" (כלומר, נטישת היהדות המסורתית) היא מרכזית בהוויה הלאומית שלנו גם דורות לאחר עזיבת הדת; ואילו המתח המרכזי בין היהדות המסורתית לציונות שהתנכרה לה, שהיה מתח נצרך, עתיד להיפתר בסינתזה עתידית שתחבר, כביכול, גוף (ציונות) ונפש (יהדות). מבקר הספרות כמו שלו, בגישה הזו, מצביע על נוכחות "הבעיה הדתית" והמתח המוזכר גם ביצירות שנראות רחוקות ממנה, וצופה פני עתיד בו יאוחה המתח ותיפתר הבעיה, או אף מראה איך ביצירות עצמן נרמז האיחוי המיוחל הזה.

אני מסכים עם שלו (כמו גם עם קורצווייל) ש"הבעיה הדתית" היא בעיה מרכזית. ובדורנו, בו השיבה אל הדת-לאום ניכרת כל כך, קל יותר לראות את צדקתם. אני אף מודע לכך שקורותיו הבלתי ייאמנו של העם היהודי במאה העשרים מעודדות מצדן פרשנות כזו. אבל, ראשית, מתחשק לשאול את שלו, מה ששואלת דמות אחת ב"שדים" של דוסטוייבסקי את רעותה, המאמינה מצדה בייעודה המשיחי של רוסיה: "הכל טוב ויפה – אבל באלוהים, באלוהים אתה מאמין?", כי אם לא, אז כל המטפיזיקה הזו חסרת ממשות. אבל יותר חשוב.  עמדה אקזיסטנציאליסטית (כמו של ברנר, למשל; גם מהבחינה הזו שלו בוחר את סופריו המבוקרים), ששואבת את כוחה מוודאות המוות האישי ומוודאות החיים האינדיבידואליים הבלתי מחיקים, על אושרם וסבלם, נותרת מעט אדישה לנוכח משיחות המכחול הגדולות של שלו, לנוכח המשיחיות הכלל-ישראלית שלוֹ.

נכון, האקזיסטנציאליזם החילוני מצוי במשבר ומבקר חריף ודתי במזגו כמו שלו יודע ללחוץ היכן שכואב (למשל, בדיונו באובססיה של רביקוביץ לגבי הנעורים והגיל המתקדם). נכון, האקזיסטנציאליזם הפך בדורות האחרונים, בחלקו, לנרקיסיזם. כל זה לא אומר שהישענות על הדת-לאום היא התשובה. למי שיבש מעיינו לא יועילו כל מימיו של הים הגדול המלוח.

שיחת רדיו עם עמיחי חסון

עמיחי חסון הנבון והנדיב אירח אותי בתכנית הרדיו "התבודדות" ב"כאן תרבות" לשיחה על הרומן שלי "מדוע איני כותב", על חזרתה של הדת ועל מישל וולבק.

 

הנה הקישור לשיחה

על "הסוף של אדי", של אדואר לואי, בהוצאת "עם עובד" (מצרפתית: רמה איילון, 180 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

שני נושאים מרכזיים עולים מהאוטוביוגרפיה הצנומה הזו שהצליחה מאד בצרפת (שם ראתה אור ב-2014) ואחר כך ברחבי העולם. האחד הוא העוני הנורא (במושגי שלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21) של משפחתו וסביבתו של הגיבור שחי בעיירה בצפון צרפת. ממש קשה להאמין (אך על כורחך אתה מאמין) שבשנות התשעים והאלפיים, באחת המדינות העשירות בעולם, גרים בבתים שבהם אין דלתות בחדרים, שאינם מוגנים כיאות אל מול החורפים הקשים, ששיני האנשים רקובות מחוסר כסף לרופאי שיניים, שאב המשפחה יוצא לדוג בנהר על מנת להשלים השלמה נצרכת את סעודת משפחתו, שאין לאנשים מספיק כסף לחשמל ולתאורה. תיאורים שהורגלנו לחשוב שמתאימים למה שכונה פעם "העולם השלישי", או לכל היותר לאיטליה הדרומית בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה (בסדרה של פרנטה), מתממשים להם בלב "העולם הראשון". הנושא המרכזי השני הוא החריגות המינית ותוצאותיה הנוראיות באותה סביבה פרובינציאלית. אדי, המספר והגיבור (הזהה לסופר עצמו), חש מקטנות שהוא "נשי" ואכן גדל להיות הומוסקסואל. בגין תכונתו זו הוא סופג השפלות ומכות בחטיבת הביניים וגם בקרב משפחתו וסביבתה מסתבר לו שזהו חטא חמור שאין לו כפרה והוא מתאמץ בכל כוחו להסתיר את שונותו. אך לשווא. הפרובינציה היא גיהינום לאנשים מסוגו של אדי, לפי אדואר לואי. וגם זה מעט מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בחברה לא מסורתית ובמדינה מערבית (אם כי אולי האתוס המאצ'ואיסטי בצרפת חזק עדיין מזה שבארצות האנגלו-סקסיות מחד גיסא ומגרמניה מאידך גיסא, ומסיבות שונות).

כמובן שקיים קשר בין שני הנושאים המרכזיים של הספר. קודם כל, שניהם, בהצטרפם יחד, תורמים לאומללות הגדולה של אדי (כך נפתח הספר: "מילדותי אין לי שום זיכרון מאושר. זה לא שבמשך השנים האלה לא חוויתי מעולם תחושה של אושר או שמחה, אבל הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו, הוא מוחק"). שנית, הדעות הקדומות כלפי הומוסקסואליות חזקות יותר בשכבות הנמוכות ובקרב מעמד הפועלים מאשר בסביבה אורבנית. אם כי הסבר זה עצמו תובע הנהרה: מדוע זה כך בעצם? אשוב לזה בהמשך.

הספר הזה חולל סנסציה כשפורסם בצרפת בידי מחבר בן 22. הגיל עצמו של המחבר סנסציוני אך לא חסר תקדים. גם ברנר כתב את יצירת המופת הסמי-אוטוביוגרפית שלו, "בחורף", בגיל דומה לזה (ואם להביא דוגמה קרובה יותר מבחינה גיאוגרפית, לשונית ואף מינית, אם כי לא מבחינה ז'אנרית: ארתור רמבו התגלה כמשורר גדול בגיל צעיר אף יותר). "הסוף של אדי", עם זאת, אינו יצירת מופת. אבל הוא יצירה רגישה, נבונה, כנה, שיש לה גם חשיבות פוליטית בהבנת הלכי רוח בפרובינציה הצרפתית. הדיוק במסירת פרטי ההתבגרות הקשה (כולל הדיוק במסירת השפה הסלנגית האופיינית לשכבת האוכלוסייה המתוארת, שנמסרת כאן בכתיב מודגש), בלוויית הפרשנויות הדקות או המנוסחות באלגנטיות של הגיבור המספר ובלוויית ערנותו לא רק לחייו שלו אלא לחיי הסובבים אותו, לא רק מצילים את היצירה מהתפלשות ברחמים עצמיים ומסחטנות רגשית אלא מעלים אותה לדרגת ספרות של ממש. אביא כדוגמה לדיוק הנמלט מקלישאות ומטלנובליות את דמותו של האבא. אביו של אדי מודאג כמו כולם, ואף יותר מכולם, מנשיותו. הוא נוזף בו ללא הרף. הוא אף מכה אותו כשנתגלה שאדי השתתף במשחקי מין הומוסקסואליים עם בן דודו. אבל הוא גם מגן על אדי בגופו כשאחיו הגדול מאיים עליו ואומר לבנו כמה פעמים שהוא אוהב אותו. אבל, להשלמת המורכבות, בנו הקטן לא מתנחם באמירה הזו: "בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא הרגשתי שזה יפה ומרגש. האני אוהב אותך שלו החליא אותי, לאמירה הזאת הייתה באוזני צליל של גילוי עריות".

אחת הדוגמאות לפרשנות הערנית והדקה של הגיבור לחייו היא התובנה שלו על החשיבות של שמירת היתרון היחסי גם בתחתית הסולם: "היו אנשים עניים יותר מאיתנו. השכנים הכי קרובים אלינו, שלהם היה עוד פחות כסף וביתם היה מלוכלך תדיר ומוזנח, היו מושא לעגם של אימי ושל אחרים. מכיוון שהיו מובטלים, נמנו עם אותו פלח באוכלוסיית העיירה שנאמר עליו כי הוא אוכל חינם, אנשים שמנצלים את לשכת הרווחה, בטלנים. התשוקה, המאמץ הנואש שלעולם לא נס ליחו למקם אנשים אחרים תחתיך, לא להיות בתחתית הסולם החברתי".

בתובנה הזו ניתן להשתמש גם בהסברת עוצמת הרתיעה מהומוסקסואליות בחברה הענייה המתוארת (הקשר בין שני הנושאים הגדולים של האוטוביוגרפיה). מלבד זה ש"גבריות", שמתפרשת ככוח פיזי, היא מצרך מבוקש בקרב מעמד הפועלים (המתכווץ והולך במערב), כי העבודה הפיזית תובעת כוחות גופניים (ולכן, כשאדי נרשם לתיכון יוקרתי של בורגנים, הוא מעיר בהערה מאלפת ששם כולם נראו "מתרוממים": "היה אפשר לקרוא לכל אחד מהם מתרומם. הבורגנים נושאים את הגוף שלהם אחרת. הם לא מגדירים את הגבריות כמו אבי, כמו הגברים במפעל"); ומלבד זה שבסביבות לא אורבניות כמו עיירות הצפון הקטנות לא נפגשים מספיק (מבחינה סטטיסטית פשוטה) באנשים בעלי אורח חיים שונה ולכן מטפחים שנאה וחשד כלפיהם; הרי שלעניים נחוץ דבר מה להתגאות בו. בהיעדר רכוש, גאוותם ניזונה מזהותם המינית, מכך שהאב, למשל, הוא אמנם עני מרוד, אבל לפחות "גבר". ה"גבריות" היא הנכס היחיד שלו ובנו הנשי מאיים לרושש אותו ממנה ושם אותה ללעג. אותו עיקרון פועל גם בהקשר של גילויי הגזענות הבוטים של החברה המתוארת (היחס לערבים, לשחורים ופעם אחת גם ליהודים). לצרפתי הלבן העני אין במה להתגאות מלבד בצרפתיותו, שכמו גבריותו, היא נתון שחקוק בבשרו כביכול.

על "אהבה בלילה" ו"השחיינים" (מאנגלית: רעיה ג'קסון, 107 עמ') ועל "איך לחיות כמעט בחינם" ו"איך לחיות משלושים וששה אלף דולר בשנה" (מאנגלית: דב שילוח, 98 עמ'), של פ' סקוט פיצג'רלד, בהוצאת "נהר"

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעול אחרונות"

 

לפעמים מה שאנחנו מכנים "כישרון ספרותי" הוא כישרון אנושי. למשל, כישרון אנושי לחיות באינטנסיביות, לחוש, למשל, באינטנסיביות את פוטנציאל האושר שיש בקיום, וכמובן כישרון נוסף להעביר את האינטנסיביות הזו אל הדף. לפיצג'רלד היה את הכישרון הזה לחוש ב"הבטחה שבחיים" (The promise of Life), כפי שהוא כותב, נדמה לי, ב"גטסבי הגדול". וזו, למשל, הסיבה ש"אהבה בלילה" (מ-1925), סיפור פשוט למדי, סיפור קצר על צעיר בן עשירים, חצי רוסי חצי אמריקאי, שנפגש בלילה קסום אחד במקרה עם אישה אמריקאית שנותרה בגפה על גב יאכטה בריביירה הצרפתית, הוא סיפור שמותיר רושם. הפגישה אירעה לפני מלחמת העולם הראשונה, לפני המהפכה הרוסית שרוששה את משפחת הצעיר, ולקראת סוף הסיפור השניים שנפגשו באקראי בלילה רומנטי חוזרים ונפגשים, כשהוא בעוניו והיא בעושרה. אבל לא מוטיב הנפילה המעמדית (הצד השני של המוביליזציה החברתית שכה העסיקה את פיצג'רלד) ובטח שלא הסיום המפתיע, הופכים את הסיפור למשמעותי. אלא אותה מסירה ספרותית של הלילה העז שבילו השניים בצוותא (שבו הגיעו רק עד לנשיקה), אותה יכולת להרגיש בשפעת האושר שהחיים מסוגלים להניב כך לפתע. בניגוד לסיפור קצר יפה של מופסן, שאולי היה מוכר לפיצג'רלד בכותבו את הסיפור הזה, הרגע הרומנטי אינו כוזב בעיניו ואינו תלוי במקריות של אור הירח המחמיא שנשפך על פני האהוב (כמו שגורסת אחת הדמויות אצל מופסן). "'את יפהיפייה', אמר לפתע. 'איך אתה יודע?' 'כי אור הירח הוא האור הקשה ביותר לנשים'".

גם הסיפור השני, "השחיינים" (מ-1929), מתרחש בצרפת וגם בו נוגע פיצג'רלד בהבדלים בין אמריקה, המעצמה המתעצמת, לעולם הישן (כולל דיון בהבדלי נוהגי ההיגיינה שבין האמריקאים לצרפתים). כאן כוחו המסוים של הסיפור כן נשען על העלילה ולא על תמסורת של רגש עז (וגם, הוא נשען, על הדיון המעניין באותם הבדלים תרבותיים: "האמריקנים היו צריכים להיוולד עם סנפירים; ואולי באמת הם נולדו כך – אולי הכסף הוא סוג של סנפיר. באנגליה הרכוש הוליד תחושת מקום חזקה, אבל האמריקנים, בהיותם חסרי מנוח ובעלי שורשים שטחיים, היו זקוקים לסנפירים ולכנפיים"; "צרפת היא ארץ, אנגליה היא עם – אבל אמריקה עדיין מייצגת את אותה איכות של רעיון"). הנרי מרטסון נשוי לאישה צרפתייה ומגלה שהיא, אולי כדרכה של היבשת הישנה המתוחכמת והרקובה, אינה מקיימת את נדרי נישואיה. הוא מחליט לשקם את נישואיו במעבר לארה"ב, אבל, באופן אירוני, העולם החדש, מסתבר, אינו פחות נואף.

במקביל לרומנים שלו, פרסם פיצג'רלד בעיתונים סיפורים קצרים רבים בימי חייו, ובשנות העשרים של המאה הקודמת תמורת כסף רב. פיצג'רלד התייחס לחלק מהסיפורים האלה בזלזול (זה "הזבל שלי", מצטט ראובן מירן בהקדמתו ל"איך לחיות כמעט בחינם", הספרון השני שנסקר כאן). בביקורת-פיצג'רלד נהוג לחלק את הסיפורים האלה לרציניים וללא רציניים, כלומר לבעלי ערך ספרותי ולכאלה שאינם בעלי ערך כזה. איני יודע מה המוסכמה בביקורת פיצג'רלד ביחס ל"אהבה בלילה" ו"השחיינים". הם בהחלט לא מגיעים לרמת כמה מסיפוריו הקצרים המוכרים לי (למשל, ל"יהלום גדול כמו מלון הריץ"). באופן מעט מפליל הם גם מסתיימים בהפי-אנד, בניגוד לרומנים של פיצג'רלד שכולם, עד אחד, טרגדיות של עלייה ונפילה. בכל מקרה, יש עניין, כאמור, בקריאתם.

אבל גם את "איך לחיות כמעט בחינם" ו"איך לחיות משלושים ושישה אלף דולר לשנה" (שניהם מ-1924), יצירות שבעליל אינן מהעידית של פיצג'רלד ואני כמעט בטוח שכך גם גורסת המוסכמה בביקורת, קראתי בעניין. אלה פיליטונים אוטוביוגרפיים שכתובים בהומור עיתונאי מהנה ועוסקים בקשיי הכלכלה של משק פיצג'רלד. הכסף, השגתו, איבודו ובזבוזו הוא אחד הנושאים הגדולים של פיצג'רלד. נושא שהעסיק אותו גם בחיים עצמם. ב"איך לחיות כמעט בחינם" מספר פיצג'רלד על ניסיון משפחתו (בתו היחידה כבר נולדה) לחסוך באמצעות חיים בצרפת, בה יוקר המחייה נמוך בהרבה משבארה"ב. הוידוי משעשע ושנון ופיצג'רלד צוחק על עצמו באופן מלא חן. הנה דוגמה לויטאליות של הטקסט ולהומור העצמי: "מלצר יפה תואר פתח את הדלת ונכנס, והילדה שלנו מיד הפסיקה לצלצל בפעמונים והביטה במלצר בעוינות גלויה. 'ישנה גברת שחיכתה ברחוב', הוא אמר באנגלית עילגת. 'דבר צרפתית', אמרתי בחומרה, 'כולנו צרפתים כאן'. הוא דיבר ודיבר בצרפתית. 'בסדר', קטעתי את דבריו כעבור זמן קצר, 'עכשיו תחזור על מה שאמרת – אבל באטיות רבה – באנגלית'. 'קוראים לו יבוא', העירה בתנו בניסיון לעזור. 'בכל מקרה', זעפתי, 'אני מתרשם שהצרפתית שלו גרועה מאד'". במקום אחר, פיצג'רלד – שהיה ער מאד לעלייתה של הוליווד ולמעמדה המתערער של הספרות בגינה – מציין שבבנק אמריקאי בפריז כנראה זיהו אותו, כי הרי מלבדו לא היה איש בבנק, איש שיצדיק את התקהלות ההמון סביב הבנק, איש מלבד "מר וגברת דאגלס פיירבנקס מאמריקה" (הוא מתכוון לכוכב הסרטים האילמים).

גם בסיפור השני כאן נחשף פיצג'רלד שנון וקומי, פיצג'רלד וזלדה אשתו שמגלים בצוותא כמה יקר זה לחסוך.

לא יהלומים, אם כן, אבל בהחלט לא זבל.