מגזין "פוסט פוסט" בעריכתי

שלום לכולם!
עלה לאוויר המגזין המקוון של התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות ב"בצלאל" בעריכתי.
אתם מוזמנים לקרוא! ואף לשתף 

 

הנה הלינק (תחת מילים אלו ממש; לחצו עליהן)

 

 

על "לא למטרות רווח", של מרתה נוסבאום, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מאנגלית: שירן בק, 160 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש לשים לב לכותרת המשנה של הספר: "מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח". היא מנמיכה ציפיות בכוונה.  לא תשובה לשאלה הכללית והרדיקלית "מדוע צריך את מדעי הרוח?" יש לפנינו, אלא תשובה לשאלה מצומצמת יותר: מה ערכם של מדעי הרוח לחברות הדמוקרטיות. במסגרת השאלה התחומה יותר הזו, הפילוסופית האמריקאית החשובה, מרתה נוסבאום, מציגה כתב-הגנה נאה. עיקריו הם אלה: דמוקרטיה זקוקה לאנשים בעלי חשיבה ביקורתית, כאלה שיודעים לנתח לוגיקה של טיעונים שמוצגים בפניהם, שיודעים להבחין בטיעונים דמגוגיים ולא מגובים בעובדות, כאלה שיודעים לנהל ויכוח מושכל על עמדות שונות תוך הבחנה בין המשותף והשונה בעמדות האלה. דמוקרטיה זקוקה לכך שאנשים יידעו להציב את עצמם במקומם של אנשים אחרים, עמיתיהם למשטר הדמוקרטי, ולהבין כיצד נראה העולם מזוויות שונות. דמוקרטיה זקוקה לאנשים שמסוגלים להביט בעולם מזווית שאינה הזווית האישית והנרקיסיסטית שלהם, שיכולים להעיף מבט מדי פעם גם בטובת הכלל. דמוקרטיה זקוקה לאנשים שחשים במובן מסוים קשר משותף ביניהם ובין שאר האנושות, שחשים שהם "אזרחי העולם" בצד שייכותם הלאומית. דמוקרטיה זקוקה לאנשים שמבינים איך מנגנוני הנפש שלנו עצמנו יכולים להיות מסוכנים, מסוכנים גם לנו עצמנו; למשל, בכך שאנחנו מחצינים תכונות וחלקים שאיננו אוהבים בנו ובגופנו ומשליכים אותם על אנשים או קבוצות זרים, או, למשל, בנטייתנו לכניעה לסמכות, או, למשל, בפחד שלנו מחוסר-אונים שמוביל אותנו לשנאה מוקצנת של חולשה ותלות ולאי קבלה שלהם. את כל אלה מעניקים מדעי הרוח. הדיאלוגים של אפלטון, למשל, ממחישים כיצד מתנהל דיון רציונלי ונחשפות שגגות לוגיות. לימודי היסטוריה יסודיים מונעים מטיעונים לא נכונים להשתרבב לדיונים פוליטיים. הספרות והאמנויות מלמדות אותנו להביט בעולם מנקודות מבט של אנשים שונים מאתנו ולהזדהות איתם. לימודי המזרח-התיכון או סין, וכן לימודי השפות השונות, מלמדים אותנו על תרבויות שונות ומוציאות אותנו מתמימותנו ומבדידותנו החד-לאומית והחד-תרבותית.

אם נתמקד רק בתרומה לצמיחה הכלכלית של הלימודים האוניברסיטאיים, רק על "השורה התחתונה", טוענת נוסבאום, נייצר כלכלה סופר יעילה אולי (אם כי גם זה לא בטוח, ונוסבאום מספרת כמה פעמים בספרה על קברניטי כלכלה ועסקים שמעודדים דווקא את פיתוח המיומנויות של מדעי הרוח בגלל שהם סבורים שאלה מועילים גם לביזנס), אבל נפגע אנושות בדמוקרטיות שלנו. נייצר חברה שבה האזרחים הם טרף קל לדמגוגים, שבה האזרחים לא מסוגלים לחשיבה עצמאית, שבה הם מתקשים לחיות בצוותא (מהיעדר יכולת לדמיון מצבם של אחרים), שבה הדחקותיהם ובעיות נפשיות שונות אך כלל-אנושיות לא זוכות להתייחסות ולטיפול וממתינות בשקט להתפוצצות מורסתן.

נוסבאום כותבת את ספרה מתוך תחושת חירום: קיצוצים בתקצוב מדעי הרוח נעשים ברחבי העולם כולו. ספרה הוא ספר מניפסטי מכובד ויעיל. אין בו את התרוממות הרוח שמשרה, למשל, מאמרו הקלאסי של מתיו ארנולד, מ-1882, “Literature and Science”, מאמר שעוסק בדיוק בסוגיה הנידונה (ונחוץ לתרגמו לעברית), ומדבר על כך שמדעי הרוח מעניקים מה שהמדע לא יוכל להעניק לעולם, מעצם טיבו: דיון בשאלות מוסריות מחד גיסא (מה נכון ומה לא נכון מבחינה מוסרית) ודיון בסוגיות של אסתטיקה מאידך גיסא. אין בספר דיון עקרוני ומקיף בקונספט של "התרבות", שעבר התקפה בדורות האחרונים מכיוונים רבים. אין בו גם דיון בתועלתם של מדעי הרוח לאדם היחיד, לאינדיבידואל, כי נוסבאום, כאמור, מתרכזת בתועלתם לדמוקרטיה. בנוסף, נוסבאום מרבה להביא דוגמאות מארה"ב ומהודו לרעיונותיה, שתי תרבויות ומדינות שהיא מכירה. היא מציינת, ובצדק רב, שארה"ב נמצאת במצב טוב ביחס לשאר העולם בסוגיה הנידונה, כיוון שנהוגים בה לימודי קולג' כלליים, כלומר הסטודנטים האמריקאים מחויבים לרכוש השכלה כללית רחבה לפני שהם מתמקצעים. לאופי האמריקאי הזה של הלימודים הגבוהים יתרון עצום שאין במוסדות אירופאיים (וישראליים) להשכלה גבוהה. אבל בתזכורת הזו נוסבאום גובלת בנקודה שלא זוכה להתייחסות בספרה ורלוונטית מאד למצב בארץ, למשל. יש לערוך הפרדה בין מדעי הרוח כהשכלה כללית נחוצה לכל סטודנט לבין מדעי הרוח כתחום מחקר ספציפי (וגם כתחום מחקר, אגב, יש להיפטר מהיצרנות העודפת והצורך לחדש בכל מחיר הגרוטסקיים, אבל זה כבר עניין אחר). חלק מהבעיה של מדעי הרוח בהווה (בישראל, למשל), נובעת מכך שאין הפרדה כזו. לו היו נוהגים לימודים כלליים בארץ היא נפתרות כמה בעיות במכה אחת: בוגרי אוניברסיטה לא היו יוצאים בְּערים אל החיים, כשבאמתחתם תואר ספציפי-מקצועי בלבד (במדעי המחשב, כלכלה ומנהל עסקים, ביולוגיה וכדומה); היה נמצא פתרון תעסוקתי לבוגרי החוגים למדעי הרוח בהוראת קורסים כלליים שכל סטודנט מחויב ללומדם; הייתה נוצרת הפרדה בין קורסים שמיועדים למי שמבקש להתמחות במדעי הרוח (ועניינם, לפיכך, מוגבל למעטים) לבין קורסים שמעניקים השכלה כללית במדעי הרוח לכל המעוניין בכך.

אחרית הדבר של יולי תמיר לספר היא מהמקרים המעט מבדרים הללו שבהם כותב אחרית הדבר משמיץ קצת (או הרבה) את הספר שבראשית הדבר. אבל תמיר צודקת בכך שהיא מצביעה על כך שמדעי רוח ברמה גבוהה לא מבטיחים התנהגות הומנית, ותעיד גרמניה הנאצית. היא לא מזכירה את המבקר ג'ורג' סטיינר שהוא זה שפיתח את הטענה הזו, הטענה שלמרבה הצער the Humanities don’t humanize. תמיר מזכירה גם את המאבק בתוך מדעי הרוח נגד הקאנון של "הגברים, לבנים ומתים", מאבק המעיד, לטענתה, שמדעי הרוח כשלעצמם יכולים להיות שמרניים וריאקציונרים. היא לא נוגעת, עם זאת, בסוגיה אחרת שעולה מהמאבק הזה: המאבק הזה עצמו נגד ה"קאנון" עיקר את קסמם של מדעי הרוח, בהציגו דיסציפלינה שמפרקת את עצמה לדעת ("Literature against itself", קרא פעם מישהו לתופעה הזו ודומותיה).

על "רק שנינו", של אלחנן ניר, בהוצאת "הספריה החדשה" (198 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בבסיסו, הרומן הזה הוא מלודרמה. משפחת להבי, משפחתו של יונתן, גיבור הרומן, איבדה את אחד מבניה, אחיו של יונתן,  עידו, בגיל ארבע עשרה, כאשר עידו נפטר ממחלת הסרטן. אח שני, מיכה, סובל ממחלת נפש שמתבטאת בהתקפים מאניים. הסיכוי שיינשא במצבו זה קלוש. האב, עמנואל, הוא למדן תורני שלא עשה את תורתו קרדום לחפור בו ועובד כאופטיקאי. הוא גם הלום קרב ממלחמת שלום הגליל ועידו, הבן שמת לבסוף, קרוי על שם חברו הטוב שנפל בקרב סולטאן יעקוב. המוקד של הרומן הוא ניסיונו של יונתן לכונן לו זוגיות עצמאית ונבדלת עם אליסה אשתו, נבדלת ממשפחתו ו"תיקיה" הכבדים. יונתן ואליסה מצפים לבנם בכורם, אחרי שהיריון קודם הסתיים בהפלה.

זו מלודרמה, אם כן. הרגש שגועש בקורא לנוכח אסונות וסבל כזה הוא אוטומטי כמעט. ואף על פי שכמאמר העם צרות באות בצרורות, וכמאמר מאיר אריאל מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה, אף על פי שלדאבון הלב דברים כאלה קורים במציאות, הרי שבספרות אני נרתע ממלודרמות.

אבל כאן לא נרתעתי. חלק נכבד מהזמן לא. ובזמן הקריאה ניסיתי להבין מדוע. בזמן הקריאה המעורבת רגשית, הסקרנית, המבקשת לה עוד. אין זאת אלא שניר מכפר על המלודרמה הבסיסית של ספרו בשלל סגולות אחרות. מה הן?

ראשית, בולט אפיון הדמויות הייחודיות, כולל אפיון הספציפיוּת של תגובותיהן לאסון. הרומן לא מסתפק בספיקת כפיים לנוכח הסבל, אלא מפשיל שרוולים ומראה מה אסונות כאלה עושים בפועל למשפחה, ולכל אחד מבניה באופן ייחודי. ניר מעלה כאן שורה של דמויות חיות ומקוריות, החל מהאם, מעצבת פנים מוכשרת, שהופכת להיות, לאחר מות עידו, מעין רבנית מעניקת-ישועות לנזקקים, חולים וקשויי-זיווג. האֵם הזו היא מעריצת למדנים והיא מעבירה את תשומת לבה למי מבני משפחתה שעתידו התורני נראה המבטיח ביותר: מעמנואל בעלה ליונתן בנה ואחריו לעידו וחזור חלילה. עבור באליסה, שבאה מבית בורגני ומהוגן אך נמשכת אל הצד הלא סדור של החיים, ולכן נמשכת ליונתן, אך בו זמנית נרתעת ממנו, ולכן נרתעת ממשפחתו. ולא כלה ביונתן עצמו, העילוי המבטיח שעזב את הישיבה כי הלימוד השכלתני לא סיפק את צרכיו הרוחניים במלואם ובגלל שמות עידו סדק אותו. אותו יונתן משתתף בקבוצת יוגה לגברים דתיים, אך מסתייג מתחושת המיוחדות המעט ראוותנית שמתלווה להשתתפות בקבוצה: "הוא נרתע מעט מאווירת החתרנות הסמויה של חבורת סוד שעוד מעט תשפיע על הרציפות ההיסטורית ותנעץ בה את הדגל הייחודי – הנה הם, גברים דתיים, שמתחברים אל הגוף שזכה להתעלמות מוחלטת מצד יהודים יראים לאורך כל הדורות, ועכשיו, במין התרסה אחוזה בתחושת אוונגרד, הם עושים יוגה". הרתיעה של יונתן מלהשתתף גם בקבוצה אוונגרדיסטית ייחודית, ממחישה, בזעיר אנפין, את האינדיבידואליות של גיבורי הרומן הזה. ובמילה נרדפת לאינדיבידואליות: את החיים שמפעמים בדמויות (כי כולנו, בחיים, ובעל כורחנו לעתים, אינדיבידואליסטים, בתפסנו מקום מסוים בחלל ובזמן שמתנגש עם גופים אחרים ומקומם הייחודי; הערת הכותב לעצמו: יש לחדד ולהבהיר את הטענה הזו).

מלבד חיוניות הדמויות ומקוריותן, יש לניר חוש דרמטי מפותח. כך, למשל, המתח בין הציר אליסה-יונתן לציר יונתן-בני משפחתו נבנה ומסלים בהתמדה לקראת פיצוץ שממתין כראוי בסוף הספר. את הסיבה לכך שעמנואל וענת, הוריו של יונתן, עזבו את ההתנחלות לטובת ירושלים, אחרי מות בנם עידו, בגלל, כך נרמז, עלבון שספגו מאנשי ההתנחלות, דוחה ניר בשום שכל לשלב מתקדם ברומן, אך רומז לה, כאמור, לכל אורכו. וגם זו דוגמה בזעיר אנפין ליכולת כללית ליצירת מתח.

ברמת המשפט שפתו של ניר גמישה ועשירה. המובאות מהמקורות הולמות את תודעתן של הדמויות שזה עולם האסוציאציות שלהן. לניר יש גם חוש טוב להוספת הפרט הלא הכרחי, שבכתיבה ריאליסטית מוצלחת הוא זה שמסייע מאד ביצירת אמינות. כי מדוע הוסיף אותו הסופר אם הוא לא הכרחי לעלילה? אין זאת אלא שכך היו הדברים "באמת" ואותו פרט היה נוכח בהם ולכן יש לתארו.

בכל תמונת עולם משיחית או הרמונית הנוירוטים הם גורם מפריע, רסיס בישבן. הנוירוטי הוא מי שלא מרוצה. ואיך אפשר להיות לא מרוצה כשמוצעת לך דרך החיים המושלמת? כך הוא, למשל, הנוירוטי ברנארד מארקס, ב"עולם חדש מופלא" של האקסלי. כך הוא גם, במובן מעט שונה, באביט של סינקלייר לואיס ביצירה הנושאת את שמו, היצירה בה חבט הסופר בשאננות ובמרוצות-העצמית של דרך החיים האמריקאית בתחילת המאה העשרים. הנוירוטי הוא גם מי שחיי הרגש שלו מועצמים, ורגש הוא דבר מה שקשה למשטר. לנוירוזה, בקיצור, יש מטפיזיקה משלה והמטפיזיקה הזו דוחה, בראש ובראשונה, את הפרויקטים הגדולים של תיקון העולם, בשמו של הכאב הפרטי והלא פוטוגני פעמים רבות. הציונות הדתית, בחלקה, נעה כיום בין תפיסה "באביטית" של מרוצות-עצמית בורגנית וכמו אמריקאית, לבין תפיסה כוללת ומשיחית של המציאות, ולכן הספר של ניר הוא ספר חשוב במידה מסוימת. הנפש, הנפש הפרטית, קיימת. ההוכחה? היא נרגשת, היא כואבת, משמע –

הודעה על סדרת הרצאות על ספרות ב"בית אריאלה" בהנחייתי

בקישור פרטים על סדרת הרצאות על ספרות שאני מעביר ב"בית אריאלה" החל מדצמבר 2017. ההרשמה בעיצומה.

 

הקישור נמצא כאן

המלצה קצרה על "ברכת התנינים" של בועז יזרעאלי

קראתי בהנאה ולעתים בהתפעלות את קובץ הסיפורים של בועז יזרעאלי, "ברכת התנינים", שראה אור זה לא מכבר ב"עם עובד".

במסגרת הזו אני כותב בקיצור, ודווקא בגלל מעלותיו של הקובץ של יזרעאלי קשה לכתוב כך ונחמד לכתוב כך (כי הכתיבה הקצרה פוטרת אותך מלעבוד קשה על הסברת מגוון סגולות הספר).

אומר רק שיש תחושה בקריאה שכל מילה ומילה נחשבה, שכל מילה ומילה כתובה באחריות; שיש תחושה בקריאה של היכרות עם המציאות, רגישות למורכבותה – וגם בסיפורים הלא-ראליסטיים הן נוכחות! (במציאת מקבילה לא ראליסטית לעושרה ודחיסותה של המציאות); שיש ליזרעאלי חוש הומור טוב מאד, סאטירי לפרקים, לעתים נואש.

יפה. לעתים קרובות מרשים. ומומלץ.

על "בראש של ברונו שולץ", של מקסים בילר, בהוצאת "עם עובד" (191 עמ', מגרמנית: שירי שפירא)

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

חידה: מה משותף לחמשת סיפורי הקובץ הבא? בסיפור הראשון מופיעה דמותו של הסופר היהודי שנרצח בשואה, ברונו שולץ, ונרמזת משיכתו למיניות מזוכיסטית. בסיפור השני מופיעה דמות של יהודי שגזל כספי ניצולי שואה זקנים. בסיפור שלישי פרופסור יהודי לאמנות מוזמן ללוויית בתו שלא הכיר כי אמה (הלא יהודייה) סברה שהוא אנוכי מכדי לגדל ילדים ונראה שצדקה בכך. בסיפור רביעי נער יהודי-גרמני מייחל לצפות בסרט ארוטי בטלוויזיה, כשהדוד הישראלי שלו פורץ לפתע לסלון החשוך על מנת לספר לו על חשיבותה של ישראל. ואילו בסיפור חמישי סופר יהודי אמריקאי, שכותב על השואה, מתמקד בסיפורו של ניצול שואה שהסתתר בארון הבגדים של אחותו ובזמן שהנאצים אסרו את משפחתו התחרמן מפרטי הלבוש הנשיים שמצא שם.

התשובה לחידה היא לא "שנאה עצמית יהודית". התשובה היא רתיעה סאטירית ישרה ונכונה מראיית היהודים כמלאכי עליון רק בגלל היותם קורבנות. "אין דבר מגוחך יותר מקיטש יהודי", כתב בילר בצדק גמור בספרו הקודם שתורגם לעברית, "אסרה", והקובץ הזה מיישם את האמירה הזו ביתר חריפות. בילר, יליד 1960, שגדל בגרמניה (הוא בן למשפחה יהודית שמוצאה רוסי), הוא סאטיריקן יהודי מוצלח. היהודים אצלו, בהיותם בעבר קורבנות, לא חדלים בכך מלהיות בני אדם, כולל חולשותיהם של בני אדם. וטוב שמזכירים לנו את זה כפעם בפעם.

הגישה העקרונית של בילר ליהודים כמותו מרעננת. אבל הקובץ הינו קובץ טוב לא רק משום כך. הסיפורים יוצרים רושם של אורגניזמים, של דבר מה חי ולכן גם שיכול להפתיע בתפניותיו, ומאידך גיסא הם בנויים בקוהרנטיות ובתבונה. בסיפור על ברונו שולץ, לדוגמה, כותב הסופר היהודי ב-1938 מכתב לתומס מאן, לספר לו שבעירו של שולץ, דרוהוביץ', הופיע מתחזה של הסופר הגרמני הדגול, שמפיו ניתן לשמוע רמזים נוראיים על עתידם של יהודי העיר (שולץ נרצח בדרוהוביץ' בידי קצין נאצי ב-1942). הסיפור מבנה בחוכמה את היחסים הלא סימטריים בין היהודי הפרובינציאל שולץ והמלך של הספרות הגרמנית מאן, בין הזעיר בורגני שחייו אינם סדירים שולץ לבין הבורגני המיושב בדעתו מאן, בין המשיכה של שולץ לפנטזיה לבין הריאליסט הגדול זוכה הנובל. הכפיל של תומס מאן, שכביכול בא לדרוהוביץ', עבר איזה "ייהוד" בבואו לעיר, שמסביר את מרופטותו הכללית ונטייתו לטירוף ("עיניך הרואות, אדון תומס מאן הנכבד, חשב ברונו, אותו כפיל שלך אינו האדם היחיד בדרוהוביץ' שנסתתרה בינתו"). סיפורים אחרים מצטיינים בסיום שלהם. למשל, הסיפור על הדוד מישראל, מסתיים בפאנץ' ליין חזק ביותר (שלא אוכל להביאו כאן, כמובן), שמעבר לתרומתו לסיפור עצמו מאיר באור גדול פנטזיה יהודית שהתבטאה, למשל, במטס חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ: הפנטזיה על כך שאילו ישראל הייתה קיימת כבר בראשית שנות הארבעים היא הייתה יכולה כביכול לוורמאכט האדיר. ואילו בסיום הסיפור על הפרופסור היהודי האנוכי  מתגלה שהוא איבד וזכה בבת באותו יום עצמו.

ההומור של בילר מלבב, לרוב הוא סאטירי (כלומר, בעל תכלית ביקורתית), ולעתים הוא חומצי ושחור. הסיפור על הסופר היהודי המצליח, למשל, מסופר מנקודת מבטו של המתרגם שלו, שאמו הגרמנייה רדופת האשמה קראה לו אפרים, למרות היותו ארי למהדרין. אפרים זה נוטר טינה לורשבסקי, הסופר, על שגזל ממנו את אהובתו, אִינה, מבקרת ספרות שהכירה לקהל הגרמני את ורשבסקי. האשמה הגרמנית כלפי היהודים הייתה לו לרועץ באהבתו, חושב אפרים. ואילו זה הדיאלוג המבדר שמנהל הפרופסור היהודי בסיפור האחר עם נהג מונית ברלינאי, שנראה לו מוסלמי: "'מאיפה אתה?' שאל נהג המונית. 'אתה פרסי?'. […] הוא השתתק וחשב, אני הרי לא יכול להגיד לו שאנחנו יהודים, אחר כך הוא עוד יסיע אותי למקום ריק מאדם אפילו בשעות היום – אין בעיה למצוא מקום כזה בברלין – ויחתוך לי את הביצים היפות והמגולחות שלי. 'אני אמן', אמר. ואז שתק לרגע והוסיף: 'כן, ואני יהודי'. 'אני עדיין סטודנט', אמר ההוא. 'באוניברסיטה הטכנית או באוניברסיטת המבולדט?'. 'באוניברסיטת המלך סעוד בריאד. אני לומד דין אסלאמי'". ואילו בנו של אותו יהודי שהוזכר, שגזל כספי ניצולים, הוא עבריין בעצמו, אך בעל נטייה אמנותית, שחולם לביים סרט בסגנון "הסנדק" על משפחת פשע יהודית בגרמניה (סרט שמבוסס על משפחתו שלו) בשם "האחים גֵדוּלדיג". דא עקא שמפיקים גרמניים לא מסוגלים לחשוב על סרט כזה, שבו היהודים מוצגים כפושעים. הקולנוען בפוטנציה הנמרץ החליט "להעביר את התסריט לשכתוב לאי-אלו תסריטאים גרמנים. הוא קיווה שאצלם היהודים לא יצטיירו רע כל כך כמו אצלו. אבל מה לו ולתסריטים שבהם עבריינים יהודים מדברים על שיילוק ועל 'היהודי זיס', או שאחרי כל ירייה שירו הם מקיאים את נשמתם דקות ארוכות מרוב נקיפות מצפון?".

בילר הוא סאטיריקן במסורת של פיליפ רות המוקדם (שבאחד מספריו מפנטז גיבורו שאנה פרנק ניצלה והוא נישא לה וכך זוכה למחילה ממשפחתו על התקפותיו על החברה היהודית). על פי שני הספרים שלו שקראתי הוא לא מתחרה עדיין ביכולותיו של רות, אבל הוא מוצלח והוא פועל במציאות ובשפה טעונות יותר מאלה שבהם פעל רות.

 

על "כפר סבא 2000" של ג'וליה פרמנטו

ג'וליה פרמנטו מגלה כישרון אמיתי של מספרת ברומן השני שלה (כלומר, מקבעת את ההכרה הזו בכישרונה, שעלתה בקורא גם לנוכח הרומן הראשון שלה, "ספארי"). הרומן החדש שלה – שבמרכזו צמד מתבגרים מנוכרים מכפר סבא, בנים למשפחות מבוססות, בעלי נטייה וכישרון לאמנות – נקרא בשטף בלתי רגיל. נכון, נעורים הם מקדמי-קריאה יעילים, בהיותם מוקד של יופי ושל הבטחה. אבל הכישרון הסיפורי של פרמנטו מובהק מכדי להיות תלוי בנושא שלה. דפני, הגיבורה, היא בעלת תווים של אישיות נרקיסיסטית: אנטי-סוציאלית, בעלת פרצי זעם פתאומיים, נעה בין רגשי נחיתות לעליונות – היא מתוארת באופן מצוין. גם דמות המספר שיצרה פרמנטו (הרומן מסופר בגוף שלישי) מעניינת מאד: גם למספר הזה יש גחמות, גם לו חוש הומור מוזר, עצלות מתחלפת אצלו בשאפתנות, ידיעת-כל נחלפת בקוצר-ידיעה מופגן (הכל במכוון, כן?). זה הישג מרשים. לקוראים מובטחת קריאה חלקה, דוהרת, קריאה ביצירה אינטליגנטית, סאטירית-עוקצנית.

דבר מה אחד העיב על הנאתי. והוא לא כל כך בגדר "ביקורת" אלא בגדר טעם אישי (יש בביקורת הבדל בין צדדים אובייקטיביים יותר – עלילה לא אמינה; דמויות שאינן משורטטות היטב וכו' – לבין צדדים סובייקטיביים). העניין שלי בפסיכופטים או באנשים תוקפניים מוגבל. אפילו אצל הגדולים ביותר: רסקולניקוב, למשל, עוד עובר אצלי, בגלל ייסורי המצפון וההומניות העמוקה שלו, למרות הכל, אבל ב"האחים קראמאזוב" איוון ואפילו אליושה מעניינים הרבה יותר מהאב האלים וסמרדיאקוב ואף מדימיטרי, ואילו ב"שדים" (הרומן הגדול ביותר של דוסטוייבסקי, לטעמי), שאטוב (שנרצח) ובעיקר קירילוב (שמתכוון להתאבד) מעניינים פי אלף מסטאברוגין או מהבן של האב (שכחתי את שמו) – שרוצים לרצוח. פסיכופטים – ואני מדבר כעת באופן כללי – יש לבלום או לכלוא. אני לא מוקסם מהם. הם חיות טרף, ומעניינות כמו חיות טרף, כלומר בעיקר ילדים (לכן "פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס, למרות מעלותיו, אינו לדידי ספר חשוב). פרמנטו עוסקת בדמות שקרובה לפסיכופטיוּת. ודמות כזו פחות מעניינת אותי באופן אישי. וולבק כתב (למעשה ציטט) פעם במסה על לאבקראפט דבר מה שאני מזדהה איתו: "התשוקה המרכזית המפעמת בעבודתו של לאבקראפט דומה יותר למזוכיזם מאשר לסדיזם; מה שרק מדגיש את העמקות המסוכנת שלה. כמו שהעיר אנטונין ארטו, רשעות כלפי הזולת יכולה להניב רק תוצאה בינונית; רשעות המוענקת לך עצמך, מצד שני, היא כבר עניין מסדר אחר".

כך שהתרשמתי מאד מהיכולת הנרטיבית של פרמנטו, אף התרשמתי מהיכולת הפסיכולוגית, אבל בשליש האחרון של הספר, שהפסיכופטיוּת מבשילה בו, מעט נחלשה התעניינותי ברומן.

 

 

על "ווקמן" של מעין בן הגיא (הוצאת "עם עובד")

דברים לא מעטים יש לומר בשבחו של "ווקמן". ישנה ברומן הצגה בעלת מלאות מרשימה של זירה חברתית מקורית: אתר נופש של מעינות חמים בצפון; הצגתה של הזירה החברתית מהמנכ"ל ועד למנקת הפחים. אפרופו מנקת הפחים, המנקה זיו בת העשרים (הרומן מתרחש, כמדומני, בתחילת שנות התשעים), שמחפשת את עצמה, כמו שאומרים, והרומן שאולי יתרקם בינה לבין ויצמן, האחראי בפועל באתר, הנשוי בן הארבעים, שעומדים בלב הרומן, מעניינים. בצד הזירה החברתית, יש רגישות רבה לטבע המקומי. ושתי הזירות, הטבעית והחברתית, מתוארות בעברית מנופּה ומרשימה. בנוסף, הרומן יוצר מתח כפול: גם שורה של גניבות מסתוריות וגם נוכחותו של דרוזי מסתורי ומאיים, שמספר ליהודים הגאים על קורות המעיינות אי אז בזמן שערבים היו אדוני המקום.

עם זאת, נותרתי אמביוולנטי כלפי הרומן. היו חסרים לי העמקה וחידוד בתיאור אישיותם של זיו ושל ויצמן ושל המפגש ביניהם. ואת מקום המיקוד והחידוד שהיו חסרים לי, הרגשתי שבאו לפצות הן הסיפור הבלשי המוזכר והן "שובו של המודחק" בדמותו של הדרוזי המאיים. אבל הפיזור הזה – והפנייה לסוגות בידוריות יותר (הבלש) או קלישאיות (הערבי עם הנרגילה שמחכה בסוף כל משפט בעברית) – פוגם ביכולתו של הרומן לדקור, להעמיק, לגעת.

בעיני: הישג נאה, אם כך, אבל יש עוד מה לעשות ביצירות הבאות.  ויש למה לחכות.

 

המלצה קצרה על "ביחד ולבד" של אייל דותן

נהניתי לקרוא את הרומן "ביחד ולבד" של אייל דותן שראה אור לא מזמן.

הרומן, שמתמקד בשאול לזר, עיתונאי עולה בן שלושים ושתיים ובבעיותיו הנוירוטיות, שמחבלות בקריירה שלו ובחייו האישיים, הוא ארצי-עסיסי ומעוטר בהומור ושנינות.

אך יש גם ברומן שילוב יפה של פני השטח הארציים המוזכרים, של עלילה בנויה היטב, עם נסיקה למבטי-על שמספקים הן הפסיכולוגית של שאול, הן סבו הפילוסוף וכן מאבק העובדים בעיתון שאליו נקלע שאול והוא הופך לאחד ממוביליו ושאליו מתנגדת בת זוגו ליזה, עורכת דין מצליחה ממוצא יהודי-רוסי שסלידתה מהקומוניזם שממנו סבלה משפחתה הופכת אותה לקפיטליסטית נחרצת.

מהנה, אקטואלי ומחכים-לעתים.

 

על מלון המולדת, של יוסוף אטילגן, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מטורקית: שרון שדה, 151 עמודים)

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"האמת היא שג'ויס לא אהב את הקורא, כפי שצריך לאוהבו", כתב ב-1986 הסופר והמבקר הבריטי מרטין איימיס במסה על הוצאה מחודשת של "יוליסס", מסה שהפכה להיות מסה עקרונית על – ונגד – ספרים קשים ("אנחנו אוהבים ספרים קשים, אמר [המבקר] ליונל טרילינג, והערתו הפכה להיות אחד מהסלוגנים של המודרניזם. אך מי הם 'אנחנו', בדיוק?"). וב-2002, במסה עקרונית אחרת באותו נושא בדיוק, "MR. DIFFICULT" שמה, התנער גם ג'ונתן פראנזן מהמסורת "הקשה" הזו. פראנזן מחלק את הספרים לשני מודלים: "מודל הסטטוס" ו"מודל החוזה". הספרים מהסוג הראשון אדישים להנאת הקורא, ופראנזן מונה כמה מהם, כאלה שמעולם לא הצליח לסיימם ("מובי-דיק", "דון קיחוטה", "האיש בלא תכונות", "מייסון ודיקסון", "ארוחה עירומה" ועוד). ואילו בספרים מהסוג השני נכרת חוזה בין הכותב לקורא, והסופר אכן "אוהב אותו", את הקורא, כפי שכתב איימיס שאכן צריך לאהוב.

אני מזדהה עם העמדה העקרונית של איימיס-פראנזן. זו עמדה שמזכירה לנו שטוב שספרים הם לעתים "חשובים", אבל תמיד-תמיד הם צריכים להיות גם מהנים. העמדה הזו חשובה גם בגלל שאומריה אינם חשודים באי אהבת ספרות, בבורות או בשטחיות, והם גם לא נושאים את דברם מעמדה מתריסה וילדותית של הבור והשטחי. כמובן, פראנזן עצמו מדגים כמה העמדה הזו יכולה להיות בעייתית. הוא מדגים זאת במסתו עצמה (חלק מדוגמאותיו לספרות "סטטוס" הן דוגמאות של ספרות קשה, אך כזו שהתגברות על הקושי שבה משתלמת, והקושי עצמו נובע מהחומר הסבוך שעמד מול הסופר – בראש ובראשונה פרוסט). והוא מדגים זאת בכתיבתו הספרותית, ברומן האחרון שלו, "טוהר", רומן מהנה לקריאה בצורה בלתי רגילה אך נטול חשיבות פילוסופית נראית לעין.

"מלון המולדת" הוא דוגמה אופיינית לספר "קשה". הרומן התורכי הזה, שראה אור ב-1973, הפך את מחברו ל"אבי הרומן המודרני התורכי" (כך למדתי מאחרית הדבר המעניינת של נגה אלבלך ושרון שדה). הסיבה לכך היא שאטילגן כותב בטכניקות ששואבות השראה ממודרניסטים מערביים כמו ג'ויס ופוקנר. זהו סיפור בגוף שלישי על מנהל מלון בעיירה תורכית בשם זבֶּרְגֵ'ט בן השלושים ושלוש. אחת מאורחות המלון האקראיות שלנה בו לילה אחד מושכת אותו והוא מצפה בכיליון עיניים לשובה. כשהיא לא מגיעה לבסוף, זברג'ט, שהיה מעורער כפי הנראה קודם לכן, נסדק ומתפורר. הוא רוצח את עובדת המלון היחידה, סוגר את שערי המלון ומשוטט בעיירה בהמתנה לא ברור למה, אולי למשטרה. זה קו העלילה הראשי, אבל זה לא הספר (במסתו המוזכרת מתמצת איימיס באופן משעשע את עלילת "יוליסס" בשתי שורות). אטיליגן גם רצה לומר בספרו דבר-מה הן על הבדלי מעמדות (זברג'ט הינו בן לענף נחות, לא-לגיטימי, של משפחה אמידה שבבעלותה המלון), והן, ויותר חשוב מבחינתו של הסופר, על ניכור וזרות ותחושת חוסר משמעות (לכן היו שהשוו את הרומן ל"הזר" של קאמי). גם על מעמסת החירות האנושית רצה הסופר לומר דבר-מה (זברג'ט נחרד תדיר משלל האפשרויות שעומדות בפניו לפעולה). התמות הללו, אגב, לא תמיד נמסרות בעידון ובעקיפין.

אבל העיקר כאן הוא הצורה, העיקר כאן הוא הסגנון. הסגנון כאן מבליט את עצמו. אטילגן, ראשית, מתאר את פעולותיו של גיבורו בנוקדנות עילאית ("העביר לז'קט החדש את מה שהיה בכיסים של הז'קט הישן: לכיס ימין את המפתח של החדר שלנה בו האישה שבאה ברכבת שהגיעה באיחור מאנקרה וממחטה, לכיס שמאל את המפתח של דלת המלון, חפיסת סיגריות וקופסת גפרורים, לכיס הפנימי את מפתח הכספת וקוצץ הציפורניים"). הוא קוטע, לעיתים, את רצף הסיפור בסוגריים, ובתוכם, לעתים, סוגריים-בתוך-סוגריים. הוא גולש מתיאור פעולות של הגיבור לתיאור הזיות, מחשבות, חלומות שלו, ואת זה הוא עושה ללא התראה. הוא עובר לעתים מתיאורי ההווה לתיאורי עברו של הגיבור, גם כן ללא התראה. חלק מרצפי המחשבה של הגיבור מופיעים ללא פיסוק, כמו על מנת להמחיש את שטפם. והכל נעשה מתוך ניכור, ניכור לא של הגיבור הפעם, אלא של הסופר כלפי דמויותיו.

זה ספר שכמו זועק ל"מביני עניין" ו"מומחים" – "אני ספרות!" "ג'ויס", כתב איימיס בשנינות, "יכול היה להיות הילד הפופולרי ביותר בבית ספר, המצחיק ביותר, החכם ביותר, הנחמד ביותר. והוא הפך להיות חיית המחמד של המורה (the teacher’s pet)". הספר הזה בהחלט הינו ספר של מי שרוצה להיות חיית המחמד של המורים, כש"המורים" כאן הם שוחרי הספרות הקשה המודרניסטית.

יש בספר הזה דבר-מה שטורד מנוחה, פחות בהרבה מהעוצמה שיש לשער שכיוון אליה הסופר, אבל בכל זאת. יש בו רגעים של יופי, גם בסגנון הלא מזמין שלו. וחוץ מזה, טוב עשתה ההוצאה שהוציאה את הספר הזה ואפשרה לקהל העברי להכיר יצירה שנחשבת מאד בארצה (אורחן פאמוק רואה באטילגן את אביו הספרותי, כפי שנכתב בגב העטיפה), בארץ שחשיבותה בכלל ולנו, הישראלים, בפרט הינה גדולה, אך תרבותה לא מוכרת דיה. טוב עשתה ההוצאה שהוציאה את הספר גם משום שייתכן וקוראים אחרים, שאינם המבקר הזה, ייהנו ממנו. אני התקשיתי בכך.