שלושה קצרים

1. תהיות לגבי פורנוגרפיה ספרותית: הנטייה, שזכתה כבר לפרודיות, להגביה את המשלב הלשוני של הטקסט הספרותי כאשר באים לתאר מעשים מיניים ("נטה את שרביטו", "הגישה לו את פירותיה מלוא הטנא" וכיו"ב) אולי אינה נובעת רק מרצון לסמן שהטקסט "מכובד" ואינו גולש לפורנוגרפיה "זולה", אולי אינה נובעת רק ממבוכה של הכותב/ת לקרוא לדברים בשמם – אלא מסיבה עמוקה יותר. אולי משום שפורנוגרפיה ביסודה היא אנטי-ספרות ואנטי-קריאה, אולי משום שחוויית הקריאה דורשת סוג של ריחוק וצינה – שבתוכה, כמראה האש מתוך הקרח, יכולים כמובן לסעור רגשות – שהפורנוגרפיה מנפצת. לכן, הסופרים מרגישים אינסטינקטיבית שברגע עדין שכזה לחוויה הספרותית הם כמו צריכים לתגבר את הספרותיות של הטקסט.

2. כשאני בביקור החודשי שלי בחדר הכושר (אני מאמין גדול באימון תקופתי) אני נוהג לצפות בעיקר ב VH1, ערוץ הקליפים הישנים (או כך הוא היה פעם, בסבב הקודם שלי בחדרי כושר, לפני יותר משש שנים). כיום הערוץ הזה, מסתבר, משדר הרבה יותר זבל חדש. בכל מקרה, צפיתי בשני קליפים לא קשורים ביניהם ששודרו בסמוך זה לזה, אחד של ביונסה ואחד של להקה בשם maroon 5. הקליפים תיארו את ההערצה לה זוכים האמנים, את הסלבריטאות שלהם, את ההתרגשות שהם מעוררים כשמזהים אותם ברחוב. כלומר, החוויה של הסלבריטאות שהיא חיצונית כביכול לאמנות עצמה של האמנים הנ"ל, שהיא רק תוצאה שלה, חדרה לתוך האמנות עצמה. הסלבריטאות היא היא עצם התוכן של האמנות. הנקודה היא שהיום חלק גדול מהריגוש של האמנות או הבידור נגרם מכך ש"כולם" מעריצים את האמנים המדוברים. כלומר, אנחנו מעריצים ומתרגשים לא מהתוכן של האמנות אלא מההערצה עצמה.

3. טעות רווחת מבחינה את האמנות מהבידור בכך שהאמנות תובעת הפעלה של המוח ואילו הבידור "מטמטם".
אבל יש יצירות בידוריות שהן בבירור גאוניות (מצד היוצר) וגם יש כאלו שתובעות פיצוח ופענוח מורכבים (של הצרכן).
נדמה לי, שהקטגוריה של הבידור אינה קשורה לתחכום – בידור אינו בהכרח דבר מה טיפשי – אלא להתכוונות של היוצר. האם ההתכוונות המרכזית היא למשוך תשומת לב ליצירתו, לפתות אליה (מטעמים כלכליים או אחרים), או ההתכוונות העיקרית היא להביע משהו שעלה בתוכו.

על "החבֵרה הגאונה", של אלנה פרנטה, הוצאת "הספרייה החדשה" (מאיטלקית: אלון אלטרס)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה, שראה אור לראשונה באיטליה ב-2011, הוא, כך הסתבר לי, ראשון מארבעה רומנים במחזור שמכונה על ידי ההוצאה "הרומאנים הנפוליטניים". הרומן כונה על ידי חלק מהמבקרים "הרומן האיטלקי הגדול של דורהּ [של המחברת]". מעניין מאד להשוות את הנטייה הנרחבת הזו של סופרת אירופאית מרכזית שמכוונת גבוה לנטייה דומה בת זמננו, הפעם מצפון היבשת, למחזור האוטוביוגרפי בן ששת הרומנים, שמהולל גם הוא על ידי הביקורת, של הנורווגי קארל-אובה קנאוסגורד. האם זה הגעגוע אל הרומנים הגדולים של המאה ה-19, או אל הרומנים הגדולים של המודרניסטים הגדולים מתחילת המאה העשרים? או, ספציפית, אל "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט על אלפי עמודיו, שמרחף הן מעל הפרויקט של פרנטה והן מעל זה של קנאוסגורד?

"החבֵרה הגאונה" מספר, מנקודת המבט של זמננו, על ילדותה של המספרת המכונה אלנה בשכונה של מעמד הפועלים בנפולי בסוף שנות הארבעים ובמרוצת שנות החמישים. במיוחד מתמקדת המספרת אלנה ביחסיה עם ילדה בת גילה, שנהיית חברתה, בשם לינה. כמו המספרת, גם לינה נולדה לעוני. כמו המספרת היא בעלת כישרונות אינטלקטואליים בולטים, למעשה יוצאי דופן אף יותר משל המספרת. כמו המספרת מערכת החינוך בנפולי, כלומר כמה ממוריה, מזהים את כישרונותיה המופלגים, אבל שלא כמו המספרת היא מפסיקה את לימודיה בלחץ משפחתה לאחר חמש שנות לימוד בלבד ומתחתנת בגיל צעיר. זה טקסט עשיר, שמעלה לעינינו את המרקם החברתי בנפולי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, עוני ונמיכות רוח אך גם ניצנים של הנס הכלכלי של שנות החמישים שמגיעים גם לדרום איטליה. זה, למעשה, טקסט עסיסי, שהולם דימוי מסוים שיש לנו על "איטלקיוּת": אנשים חמי מזג, בחורים על אופנועים, בחורות מסעירות דם, זיכרון היסטורי של העבר המפואר, עליבות מחד אבל קלאסה בביגוד, הנעלה ומיני מאכל מאידך. זה טקסט איטלקי עסיסי אבל בלי לגלוש לרגע לזיוף של האיטלקיות הזו. זה, ככלל, רומן נהדר וויטאלי, או, במילותיה הקולעות של המספרת המתארת את התנסחויותיה של לינה חברתה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים".

אבל זה אינו רומן גדול, זה אינו מאורע ספרותי. אשתמש לרגע נוסף בהשוואה לקנאוסגורד (ל"מוות במשפחה", הכרך הראשון בסדרה שלו, שתורגם לעברית) כי הוא מסביר גם מדוע "החברה הגאונה" אינו מאורע ספרותי כפי שהינו לדעתי "מוות במשפחה". בעוד "מוות במשפחה" מצטיין באיזו גולמיות עזה, באיזה כאוס במבנה שלו, פרנטה דווקא מתבנתת את הרומן שלה, מנסה להפוך אותו ללכיד, באמצעות שתי תמות מרכזיות, שגם קשורות ביניהן ברומן. התמה הראשונה היא מערכת היחסים בין המספרת ללינה, מערכת יחסים סבוכה ומעודנת שיש בה רגשי אהבה, קנאה, התפעלות וקבלת השראה מצדה של אלנה. התמה השנייה היא החניכה לתרבות ולספרות. הן לינה והן אלנה קוראות ספרים רבים ואף כותבות והן אף חולמות להיות סופרות על מנת להיחלץ מהעוני. התמות הללו המבריחות את הרומן מעט מאולצות וחשופות. הנקודה היא שהן פוגמות בהערכת היצירה לא בגלל עצם נוכחותן, הן לא מפריעות במיוחד כשלעצמן, לא תבנות הרומן הוא הבעיה. הן מפריעות בגלל שמאולצותן וחשיפותן מאפשרות לקורא "לתפוס" לרגע את הסופרת באי שלמות, "להציץ לה". אני מאמין שחלק מההתפעמות שלנו מספרות גדולה נובעת מבנייה בראשנו של דמות-סופר רב-מג וחף כביכול מפגמים, דמות שמוקמת אד-הוק בראשנו בזמן הקריאה ואינה זהה לסופר בשר ודם שכתב את היצירה בפועל. וברגע ש"תפסנו" את הסופר במגושמות, ולו קלה, מתפוגג הקסם.

ואף על פי כן זה, כאמור, רומן נהדר. ואחת הסיבות לכך נוגעת גם היא בנקודה שהעליתי זה עתה. מלבד החלישה על זירה חברתית שלמה, ההולכה הבלתי מאולצת לרגע של הקורא מסצנה לסצנה, יצירת הדרמה מפיסות חיים פשוטות (כאמור: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח"), ההדהוד הרחוק – המעודן אך הנוכח – של הפוליטיקה האיטלקית בתוך השכונה הנפוליטינית, התיאור המדייק של לבטי הילדות וגיל ההתבגרות, מלבד כל זאת יש עוד יסוד שהופך את הרומן למצוין. אתה סומך על הסופרת. משלב מוקדם אתה סומך עליה. ואתה סומך עליה לא רק כבעלת כישורים אסתטיים, כלומר לא רק כמי שתספר לך "סיפור טוב", כתוב במשפטים "יפים". אתה סומך עליה גם מבחינה רגשית. יש איזושהי תחושה חמקמקה, שנבנית בראשו של הקורא, הקורא הזה לפחות, שהסופרת הזו מכירה את החיים מכל צדדיהם, את הכאב ואת העונג שלהם. יש איזו תחושה שאתה נמצא בידיים של מישהו אחראי שלא יוליך אותך שולל באשר לטיבם של החיים. אני יודע שהאמירה שלי יכולה להישמע נאיבית, אז על מנת לסבר את האוזן של הקוראים הפורמליסטים והמלומדים יותר בתורת הספרות אומר שאולי זה חלק מהיכולת האסתטית של הסופרת הזו, ליצור בך את התחושה הזו שהיא מכירה את החיים, שהיא לא תוליך אותך שולל וכו'. התכונה הזו שלה ליצור בך תחושה של מישהו מורכב ואחראי, באה לידי ביטוי במיוחד בתיאור היחסים בין אלנה ללינה, שם מצליחה הסופרת לפרוש את עושר הרגשות ביחסים האלה, המכילים, כאמור, קנאה ואהבה והתפעלות, תוך תנודה זריזה ולפעמים לא מורגשת ביניהם.

אז לא מאורע ספרותי, כמו שהנו אולי רומן אחר ומוקדם יותר של פרנטה, הסופרת הכותבת בעילום שם, "ימי נטישה" שמו, רומן אינטנסיבי ביותר, המתקרב להגדרה הזו. אבל רומן מצוין.

הודעה על שינוי כתובת

החל משבוע הבא כתובתי משתנה. למי שזה רלוונטי בשבילו (יחסי ציבור של הוצאות הספרים) אנא פנו אלי במייל לעדכון הכתובת.

על "אסרה", של מקסים בילר, הוצאת "עם עובד" (מגרמנית: מיכאל דק, 168 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"אני מקווה, שתגיד לו, שאין כדאי להחליף את הציון 'סיפּור' באחר. ובאמת אין כדאי. כל כמה שאין הציון 'סיפּור' הולם אותו (לדידי, הרי זה דווקא ספור ו ר ק ספור; הרבה נכנס אצלי בגדר זה), הנה כל הציונים האחרים אינם הולמים אותו עוד יותר". כך כתב אורי ניסן גנסין – אחד הסופרים הפילוסופיים ביותר בספרות העברית, ובעצם הכללית – במכתב למשורר דוד שמעונוביץ', מכתב הדן ביצירתו של הראשון. היצירה שלי היא "סיפור" בראש ובראשונה, אומר גנסין – לא פילוסופיה.

זכרונו של המשפט המפתיע (והמעט חידתי) הזה של גנסין עלה בראשי בעקבות הקריאה ב"אֶסְרָה" של הסופר היהודי-גרמני מקסים בילר (יליד 1960). הריאיון שערך עמו עופרי אילני במדור זה לפני כמה שבועות הביא אותי אל הספר. הריאיון היה מעניין מאד, בגלל כמה רעיונות שעלו בו. בילר התבטא, למשל, באופן רענן וביקורתי ביחס למשיכה של ישראלים לברלין ("פורנו שואה", הוא קרא לזה). בילר גם, למדתי מהריאיון, נחשב לפרובוקטיבי בגרמניה, הרומן "אסרה" עצמו עורר שערורייה ובעקבות תביעה של שתי נשים שטענו כי הדמויות בספר מבוססות על חייהן נאסר הספר לפרסום בגרמניה – וציפיתי לפיכך למעין חוויית קריאה וולבקית (למרות שבריאיון עצמו – וזה יכול היה לשמש לי איתות אזהרה – טען בילר שוולבק, אמנם סופר מצוין, אבל הוא מכניס הגות מיותרת לכתיבתו. "אתה סופר – לא פילוסוף").
והנה "אסרה" התגלה "דווקא כסיפור ורק סיפור", בלשונו של גנסין. מדובר בסיפור קטן, קאמרי, ללא עומקים מסחררים וטענות מכלילות מסעירות. המספר הוא סופר גרמני ממוצא יהודי שמתאר את מערכת היחסים שלו עם אישה ממוצא טורקי בשם אסרה, מערכת יחסים שנמשכה כארבע שנים. הסיפור מתרחש בעיקר במינכן. אסרה הייתה בעבר שחקנית קולנוע וטלוויזיה, אבל היא פרשה מהמשחק ובזמן שהכירה את המספר היא אישה גרושה ואם לבת חולה. אסרה, כפי שהיא מתוארת על ידי המספר, היא אישה מעט חלשה, או לפחות פסיבית ביחס לאנשים הדומיננטיים שמקיפים אותה, בראש ובראשונה אמה, לאלֶה שוֹטלה, שהפכה להיות אקטיביסטית שנלחמת ממקום מושבה בגרמניה בשלטונות תורכיה, וכן הגרוש של אסרה, פרידו, גרמני אמיד שהיה פעם חברו של המספר, והבת איְלה, שלמרות גילה היא דעתנית למדי. מלבד אלה נוהגת אסרה להתייעץ עם יידעונים למיניהם, שמחליטים גם הם החלטות במקומה. הסובבים את אסרה אינם מרוצים מהקשר שלה עם המספר, והתנגדותם, בלוויית איזה חוסר החלטיות שיש לאסרה עצמה, הופכים את הקשר הזה לקשר של גאות ושפל והפסקות לא מעטות. עם זאת, המספר אוהב מאד את אסרה, למרות שהוא לא מבין עד הסוף מדוע, בהתחשב בצרות שהקשר מסב לו: האם זו אי מושגותה? ואולי הפסיביות הזו שלה היא זו שמושכת אותו, והוא מבקש להיות עוד דמות דומיננטית, הדמות הדומיננטית, בחייה? ואולי זה פשוט יופייה? אל הסיפור הקטן והלא יומרני הזה בוזק בילר גרגרים קומיים עדינים, כמעט לא מורגשים. למשל, באובססיה של המספר להוכיח שאסרה היא מצאצאי כת הדונמה, נאמני משיח השקר שבתאי צבי, כלומר שאסרה היא יהודייה למעשה. "אמנם אין דבר מגוחך יותר מקיטש יהודי", אומר המספר (ובצדק גמור!), אבל אולי מעין הסבר חצי-מיסטי כזה יסביר את משיכתו לאסרה?

אז מה יש לי פה לפני, חשבתי בזמן הקריאה? ואף התחלתי להפליג ולומר שיש שני סוגים של ספרים טובים, כאלה שטובים בגלל מה שיש בהם (אותם עומקים מסחררים, תובנות כלליות מסעירות וכו') וכאלה שטובים בגלל מה שאין בהם, כלומר יכולתו של הסופר להוריד את כל מה שמיותר ביחס לעיקר הסיפור, יכולתו ליצור מארגון נכון של אירועי הסיפור וזמני התרחשותם עלילה חיה, מהיכולת שלו לא לזייף, לא להעמיס, לא להיות צפוי. ו"אסרה" שייך בהחלט לסוג השני. כמו סופרים טובים רבים בעשורים האחרונים הספר הזה נשען על היכולת לגרום לך לרצות להמשיך לקרוא, בלי להשתמש בסנסציות של הסיפור המלודרמטי או הבלשי (לכן מדובר בסופרים טובים!). רבים מהסופרים הטובים של העשורים האחרונים משתמשים, כמו בילר, במספר בגוף ראשון. מספר כזה מסייע יותר לספרות השטף שהם כותבים, מספר כזה פחות מנומס להפסיק באמצע, פחות מאשר מספר בגוף שלישי, אנונימי וכל יודע. ועם זאת, כמו אצל חלק גדול מהסופרים הטובים בזמננו (ואפילו הטובים מאד! כמו ברנהרד, מריאס או בולניו) בתום הקריאה לא ברור עד תום מה התווסף לעולמך הרוחני עם הקריאה ביצירה. כשאתה קורא סיפור של טולסטוי, לשם הדוגמה: הנובלה האדירה "בעל הבית והפועל", אתה יוצא עם הבנה מסוימת של החיים, עם צידה רוחנית (במקרה של הנובלה של טולסטוי: בני אדם יכולים להשתנות, אדם יכול להפתיע לא רק את הסובבים אותו אלא גם את עצמו בהתנהגות נדיבה ואצילית). כאן, בעיקר, "זה דווקא סיפור ורק סיפור".

הספר כאמור הועמד למשפט בגרמניה ובין השאר נטען כנגדו שהוא חסר ערך ספרותי והוא רכילות פשוטה. אבל זה אינו נכון כלל ועיקר. בהחלט לא מדובר כאן בספר חשוב, אבל בהחלט מדובר כאן בספר שכתוב בידי אמן, אמן ולא כותב יומן, אמן ולא רכילאי, אמן שיודע לנתב את סיפורו באופן מפתיע, חי, מושך לקריאה, על אף החומרים הלא מסעירים שעומדים לרשותו.

שני ציטוטים קצרים של אפיקורוס בענייני מדע ופילוסופיה

אני הולך וקורא כעת את הטקסט המהמם "על טבע היקום" של המשורר הרומי לוקרציוס (בתרגום שלמה דיקמן, שיצא ב-1962 ב"מוסד ביאליק") . בטקסט הקלאסי הזה נטל על עצמו לוקרציוס, בן המאה הראשונה לפני הספירה, להציג בשירה נשגבת את תורתו של אפיקורוס, הפילוסוף היווני שחי כמאתיים שנה לפניו (341-270 לפני הספירה). תורתו של אפיקורוס, דמות מופלאה, ששמו נכנס כידוע גם לתרבות שלנו, ביקשה לשחרר את האדם מפחד האלים. גם אם האלים קיימים, גרס אפיקורוס, הרי שאנחנו לא מעניינים אותם. זאת ועוד: הנשמה אינה בת אלמוות, כלומר חיינו הם חד פעמיים. אי לכך, גרס אפיקורוס, עלינו לחתור לקיום בעולם הזה, קיום מהנה ושליו ככל שנוכל. אפיקורוס, בניגוד לדימוי שלו (לא רק במסורת שלנו, אלא כבר בעולם העתיק), התנגד לקיום הדוניסטי משולח רסן, שלטענתו אינו מביא שלווה, והטיף לחיים חילוניים-פילוסופיים של תענוגות מתונים.

אני מקווה בהמשך להביא כמה מובאות מהטקסט העז הזה של לוקרציוס ולחדד גם עוד כמה עקרונות של אפיקורוס רבו, אבל איני יכול מלהתאפק ולהביא שתי מובאות של אפיקורוס – אותן מביא דיקמן בהערותיו – באשר לתפיסותיו של האחרון, ציטטות שנראות לי רלוונטיות להפליא ביחס לדת-המדע או דת-הידע שאוחזים בה כמה מאיתנו, בחלקים "המשוחררים" והחילוניים של החברות המערביות.

1. "מוטב להאמין בכל השטויות על אודות האלים מלכוף את צווארנו תחת עולו של הגורל שהמציאוהו חכמי הטבע. שכן בהאמיננו באלה (השטויות) יש לנו לכל הפחות תקווה שנוכל להטות אלינו את לב האלים בתפילה, מנחה וצדקה, ואילו הגורל (של חכמי הטבע) חרש לכל תפילותינו".

כלומר, אומר אפיקורוס, ולכן גם פיתח מטפיזיקה הולמת (שאציג אותה בעתיד, אני מקווה), צריך להתנגד לדטרמיניזם המדעי לא פחות, ואף יותר, משיש להתנגד לדתות.

2. "הבל ורעות-רוח הם דברי החכם שאין לאל ידו לרפא ייסורי-אנוש. כשם שאין שום תועלת בחכמת הרפואה אם אין בכוחה לרפא את מחלות הגוף, כך גם הפילוסופיה חסרת כל תועלת היא, אם אין היא יכולה לרפא את מחלות הנפש".

——-

בפעם הבאה שתיתקלו באמצעי המדיה בעוד כתבה מדעית נרגשת – בהתרגשות מוזרה וראויה לבחינה, בחדווה-ממש חשודה – שתספר לכם עד כמה האדם חסר רצון חופשי, דומה לתולעת ומנוהל על ידי הגנים שלו, המוח שלו וכדומה, זכרו את אבי הכפירה במערב, אפיקורוס והציטטות הנ"ל.

כה אמר אפיקורוס: זה שחרור קטן מאד, השחרור האתאיסטי, אם מן הפח היקוש של הדתות הוא מצניח אותנו לפחת של היעדר הרצון החופשי והדטרמיניזם. הטבע הוא עריץ יותר גדול מאלוהים!

ועוד אמר אפיקורוס: זהו ידע חסר תועלת, הידע של המדע המהולל, אם הוא לא מפחית ייסורים מבני האדם; המידע ומהפכת המידע הם דבר חסר ערך, אם הם לא מביאים אושר. 

על "הזקן הזה הקירח על האופניים", של יוסף בר-יוסף, הוצאת "אבן חושן" (146 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה טקסט אוטוביוגרפי שמשתמש לא רק בזיכרון, הכלי הטבעי של הכתיבה האוטוביוגרפית, אלא גם בחלום. הוא מורכב מפרקונים קצרים שנוצרו בהשראת חלומות של המחזאי והסופר בן השמונים ושתיים. ההתבססות על החלומות מאפשרת מפגש חי עם המתים, היא גם מקרבת את האוטוביוגרפיה אל הספרות כי הרי כולנו יוצרי סיפורים מופלאים, המעורבים ממציאות ובדיה, בחלומותינו.

זה טקסט מעולה ברובו. הוא חי, חי, חי. הוא מקורי, נעצר כפסע לפני אידיוסינקרטיות (פסע חשוב), ולכן מפתיע. הוא מדגים כיצד חיי הנפש הם דבר רענן ומוזר. וזה מה שספרות טובה עושה. ספרות טובה היא אנטי פיליסטינית באופן מהותי כי היא ממחישה שהנפש (לא רק הנכסים והגוף ומאורעות החיים "הגדולים מהחיים") היא דבר מה מסעיר. באופן הזה מטופלים כמה פרקי חיים של יוסף בר יוסף: הילדות בירושלים החרדית, המעבר של האב הסופר, יהושע בר יוסף, שהתפקר, לתל אביב ("בעוד עשר שנים לא יישארו חרדים, כולם יתפקרו, אתם תראו!" אומר האב בשנות הארבעים), עזיבת האב את הבית והאישה יראת השמיים לטובת תל אביבית חילונית, חזרתו כעבור שנים אל האם בהשפעת בנו, נישואיו הקצרים של בר יוסף ל"דליה" (רביקוביץ'), התאבדותו של בנו בן השש עשרה ("ופתאום אני נזכר שכשעלה בינינו שוב נושא הגירושים אמר לי דורי שזה לא כדאי מבחינה כלכלית, ככה בדיוק, מילה במילה, לא מילה יותר, ואני, אילו יכולתי הייתי אומר לו שהתאבדות זה יותר לא כדאי מבחינה כלכלית"), הצלחותיו כמחזאי ברוסיה ועוד.

אחד מהיסודות שמעניקים לכתיבה של בר יוסף את טעמה המיוחד הוא העירוב בין החושני לרוחני. הנה תיאור של סבתו: "נדמה לי שכבר אמרתי שאני לא זוכר אם ממש חיבקה אותי, בידיים, עניין לא מקובל אז, אבל ודאי נשאה אותי בידיים גם בינקותי וגם אחר כך כשהיה צריך, וגם אם לא חיבקה זה מה שאני זוכר, הקול שלה, ניגון הדיבור, החיוך, העיניים, הכל היה חיבוק שעטף אותי […] ואני זוכר את הכסתות במיטה שלה, שבה נולדתי, כולה קפיצים ותענוג לקפוץ עליה וליפול לתוכה, ואת קציצות הבשר הנהדרות שלה עם הרבה בצל מטוגן, פריכות מבחוץ ורכות מבפנים, ופעם כשעמדה וטיגנה ואני עומד ומסתכל במחבת הרוחשת ומחכה, נו, שיהיו כבר מוכנות, או אז שמעתי אותה אומרת לדודתי, 'תראי את האור על הפנים שלו, חתיכת שכינה על הפנים שלו', ואולי בזכות זה, ודאי יש סיבות נוספות, קציצות הן בשבילי משהו שמעבר לבשר עם בצל מטוגן". שכינה וקציצה. והנה תיאור של הסבא, שבא אחרי דיון קצר כיצד זה יהיה בפועל בתחיית המתים, כיצד זה יהיה להתגלגל מתחת לאדמה ב"גלגול מחילות" לארץ ישראל, "מה עושים עם הסלעים שבדרך ועם שורשי העצים ואיך עוברים את הים וגם מה קורה עם עצמות החיות". הנה התיאור: "ואני מעלה בזכרוני את פניו של סבא כשדיבר על תחייס המייסים. הייתה בהם מתיקות, נדמה לי שאפילו ליקק בלשונו את שפתיו אחרי כן, וזה היה מזכיר איך היה מלקק את שפתיו אחרי שהיה מכניס לפה שלו חתיכה מן הדג הממולא של סבתא שיינדל בארוחת ליל שבת, ועולה בדעתי שהוא דיבר על תחיית המתים כעל מושא של געגועים, שהרי אז יפגוש סוף סוף את אמו ואת אביו, שמהם נפרד כשהיה בן ארבע-עשרה ללוות את סבו ואת סבתו הזקנים לארץ הקודש, והם נרצחו כולם בשואה". תחיית המתים וגפילטע פיש. השידוך הזה בין המטפיזי לחושני יכול גם להפוך לסוג של קיטש, קיטש יהודי שומני כציר דגים, קיטש שקיים כמדומה בכמה מכתביו של יהושע בר יוסף או אף אצל בשביס זינגר, אבל כאן לא נחצה הקו.

אני אוהב אנשי רוח שצד מסוים בהם בז לרוח. כך כתב ברנר ב"המעורר": "ניסיון אומר: הקברנים, הרגילים בגופים מתים, מזלזלים בהם; סופרי סת"ם, הרגילים במזוזות, אינם חרדים עליהן; העסקנים, הרגילים בהמונים, אינם נוהגים כבוד בהם; ובעלי הנפשות העמוקות, הרגילים בכל מצבי-הרוח, אינם מתפעלים ביותר מערכם של ה'אידיאלים'". וכך דליה רביקוביץ' כאן: "כשפרוסק, החתיך בן הקבלנים היה עובר רוכב על האופנוע שלו, והחתיכה הבלונדינית שלו מאחוריו, רגליה עם הברכיים החשופות פונות הצידה מתגרות ומגרות את כל העולם, אמרה דליה לא פעם אחת, 'איך אני מקנאה בה, להיות היא!', ואני שאלתי, 'את מתכוונת לזה או סתם חיינדלה?', והיא אמרה, 'מה זה מתכוונת! הרגע הייתי מתחלפת איתה!'. והיא כבר כתבה אז כמה משירי 'אהבת תפוח הזהב' הנהדרים שלה". אגב, שימו לב לחספוס המרענן בדיאלוג ("או סתם חיינדלה"). ועם זאת, בר יוסף מסרב לראייה חד צדדית של הקיום, לייאוש, כמו במחזותיו של חנוך לוין, למשל (תמיד יש יתרון לא הוגן לחד צדדיים, ל"קיפודים" ולא ל"שועלים", באמנות, וזאת מבלי להכחיש את גאוניותו של לוין). בר יוסף בן השמונים רוכב על אופניים "בלי ידיים כמו שקראו לזה". לפחות בחלום הוא רוכב כך. חבורת נערים היושבת על הגדר אומרת "תראו את הזקן הזה הקירח על האופניים". "אני שומע ומסתכל סביבי ואומר לעצמי, שאופניים יש, אלה שאני רוכב עליהם, אבל איפה כאן זקן? ואיפה כאן קירח? – הרי בראש שלי, בפנים, כולי מלא תלתלים של בן השבע עשרה שהייתי".
היצירה הזו, בחיוניותה, היא בת שבע עשרה מתולתלת.

על "השלישי" של ישי שריד וספרות האפוקליפסה הישראלית

הנה בקישור הזה

על "הבריחה מגן עדן", של פאוול בסינסקי, הוצאת "שוקן" (מרוסית: ליזה צ'ודנובסקי, 459 עמ')

פורסם במדור לספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בלילה שבין ה-27 ל-28 באוקטובר 1910 יצא, למעשה ברח, לב טולסטוי, בן השמונים ושתיים, מביתו, מלווה ברופאו האישי בלבד. לאחר טלטלות ברכבות ובין יעדים שונים נפטר טולסטוי בביתו של מנהל תחנת רכבת זניחה בשם אסטפובו ב-7 בנובמבר. טולסטוי היה אז הסופר המפורסם והנחשב ביותר בעולם, ובריחתו הייתה סנסציה עולמית (או כמו שכתב ברנר פה בארץ, כמה חודשים אחר כך, ובסרקזם, בהספדו המאלף על טולסטוי אותו העריץ: "ואם הדבר לא הרעיש את העולם, כפי שרצו להשיאנו העיתונאים מרעישי העולם, שהרי עולם לא פסק לנהוג כמנהגו, הנה עולם-העיתונות נתגעש בוודאי"). אך הוא היה, למעשה, הרבה יותר מסופר. מאז המשבר הרוחני שעבר סביב גיל חמישים, בסוף שנות השבעים של המאה ה-19,הפך טולסטוי למגדלור רוחני, שהטפותיו נגד הרכוש ובעלי הרכוש, נגד האלימות על כל סוגיה (המלחמה והאלימות הפנים-מדינתית), נגד הנצרות הרשמית ובד בבד נגד המטריאליזם והניהיליזם ואף נגד האמנות והמיניות עצמה, הכו גלים בעולם כולו וטלטלו את רוסיה. טולסטוי אף נודה מהכנסייה הפרבוסלבית ורק פרסומו העצום מנע משלטון הצאר לנקוט תהליכים נגדו.

מדוע ברח טולסטוי מביתו? זו השאלה המרכזית שסביב התשובה לה בנוי הספר הזה שראה אור לראשונה ברוסיה ב-2010. המבנה של הספר לפיכך הוא כדלקמן: בסינסקי מתאר בראש כל חלק מהספר בפירוט שלב משלבי הבריחה של טולסטוי עד למותו, בריחה שהייתה לא מתוכננת כהלכה וחסרת יעד ברור. ביתרת כל פרק הוא חוזר לאחור, לביוגרפיה הארוכה והעשירה של טולסטוי, על מנת למצוא שם את שורשי האירוע הדרמטי שסיים את הביוגרפיה הזו. כך שיש כאן ביוגרפיה בעלת מבנה מעניין: דרך הפרספקטיבה של סוף החיים נפרשים החיים עצמם.

העמדה הבסיסית של בסינסקי בסוגיית עילת הבריחה, שהיא עילת-הקיום של ספר על נושא שכה רבות נכתב עליו, היא גם זו שהופכת את הספר הזה לספר שכדאי להתוודע אליו. לבריחה ניתנו בעבר פירושים שונים, רומנטיים בעיקר. גרסה אחת הייתה כי "טולסטוי עזב על מנת להתערות בעם". זו הגרסה ששלטה בעידן הסובייטי, מספר בסינסקי. גרסה אחרת היא זו: "טולסטוי עזב כדי למות. מצדו של נפיל הרוח היה זה אקט של שחרור מן השבי החומרי, שהיה עינוי עבורו. 'שחרורו של טולסטוי'. כמה יפה! ובגרסה הארצית: כפי שחיה חזקה החשה במותה הקרב עוזבת את הלהקה, כך עזב טולסטוי את יסנאיה פוליאנה משחש בקץ הבלתי נמנע". בסינסקי כופר בפרשנויות הרומנטיות הללו או מעדן אותן. עזיבתו של טולסטוי הייתה בריחה, הוא גורס, בריחה בעיקר מהיחסים המתישים עם אשתו, סופיה אנדרייבנה, ובריחה גם ממעמד הסלבריטאי הנערץ שכולם עלו אליו לרגל ליסנאיה פוליאנה, מעמד שהתיש אותו גם כן.

כך שתיאור יחסיהם של טולסטוי ואשתו, והיריבות שצמחה משנות השמונים של המאה ה-19 בין אשתו של טולסטוי ל"פאולוס" שלו, מי שנטל על עצמו להפיץ את בשורתו של טולסטוי בעולם, ולדימיר גריגורביץ' צ'רטקוב, הוא חלק הארי של הספר. ואיזו מערכת יחסים טראגית זו הייתה! סופיה אנדרייבנה, מעריצתו של הגאון הספרותי, אישה פקחית בצורה בלתי רגילה, אך גם אישה קורבנית שאיימה (וכמעט מימשה) כמה פעמים להתאבד אם טולסטוי לא ייענה לדרישותיה. והוא, מצדו, אחרי חמש עשרה שנות נישואים מאושרים, מי שהפך את לבו והתמכר לרעיונותיו הדתיים ולעולמו הרוחני, על חשבון אשתו, על חשבון אהבתו לאשתו וגם על חשבונה כפשוטו. איזו תסבוכת. טולסטוי, למשל, ביקש שיצירותיו יינתנו לציבור חינם אין כסף, ללא תמורה, וסופיה אנדרייבנה התנגדה לכך במרץ רב, ובהצדקה גמורה מבחינתה. אחרי שילדה לטולסטוי שלושה עשר ילדים, מתוכם שרדו שבעה, היא לא רצתה להותירם בחוסר כל. הצוואות השונות שניסח טולסטוי ובהם ביקש להוציא את זכויות היוצרים מידיו ולתיתן לכל החפץ בקריאת יצירתו, היו עילה מרכזית לסכסוך בינו לבין אשתו. בסינסקי מצליח לשמור על איזון בתיאור הטרגדיה הזו של הזוג טולסטוי, איזון בלי טיוח של חולשות שני הצדדים, וזה הישג נאה, בניגוד למגמות אופנתיות שמטילות את האשמה על הגבר טולסטוי, או למגמות שמרניות שמדברות על כך שסופיה אנדרייבנה לא הבינה את גאוניותו ונפשו הנעלה של בעלה. למעשה, בסינסקי מצליח להיות הוגן גם כלפי השלישי שבסיפור, צ'רטקוב, "מאהבו" הרוחני של טולסטוי, "המפריד" כפי שכינתה אותו סוניה אנדרייבנה, אדם נוקשה וחסר טאקט אך גם אדם אמיץ ומרשים, ומי שבאמת העריץ את טולסטוי והיה מסור באמת ובתמים לרעיונותיו.

המעלה המרכזית של בסינסקי הוא שהוא מציג את טולסטוי כדמות אנושית מאד, כנפש מיוסרת, קשה, מתוסבכת, גאונית – ועם זאת נפש יפה כל כך, גדולה כל כך. כך שלמדף העברי מתווסף ספר ביוגרפי חשוב על טולסטוי, בהתחשב בכך ש"טולסטוי" של אנרי טרויה, הביוגרפיה הקיימת בעברית, למיטב זכרוני, הוא ספר שערורייתי למדי, בכך שטרויה מתקלס בטולסטוי המאוחר, טולסטוי החוזר בתשובה, במין רגש עליונות מופרך של אנטי-קלריקל צרפתי ציני ושטחי (למרות שורשיו המזרחיים של טרויה), שלא מגיע לקרסולי הענק שהוא טורח על הביוגרפיה שלו (אפילו פלובר, צרפתי משמעותי יותר מטרויה, שקרא בהתפעלות אדירה את "מלחמה ושלום", כתב לטורגנייב, שהכל טוב ויפה, אבל למה הוא, טולסטוי, מתפלסף כל כך בין קטעי הפרוזה האנושיים שהוא כותב?).

לעתים הספר מעט טרחני בהביאו פרט ועוד פרט ועוד אחד מקורות טולסטוי, משפחתו וסביבתו. אבל, ככלל, הוא מעניין ויפה.

כמה הערות כלליות וקונקרטיות על המצב

1. תודעה של חברה שטופה בפרסומות רואה גם את המציאות בצורה כזו: כשם שמוצר x הוא הכי – כך אירוע y הוא הכי ו"חסר תקדים".

2. תקשורת מסחרית היא חברה לייצור אירועי מדיה, זה המוצר שלה, האירוע – והיא צריכה לשווק את אירוע המדיה התורן כמוצר הכי הכי.

3. חברה דמוקרטית רואה בעיקרון הרוב, בעיקרון הכמותי, את חזות הכל ולכן כשנושא נתפס כנושא ש"כולם" צריכים לדון בו נוצר אפקט שמגביר יותר ויותר את הצורך של כולם לקחת בו חלק, כי הוא הנושא שניצח ברוב קולות ולכן יש להוסיף לו יותר ויותר קולות יען הוא המנצח.

4. מכשיר טכנולוגי מעין-דמוקרטי כמו הפייסבוק מעודד את הרגשות הפופולריים ביותר והם הרגשות הסנטימנטליים (חמלה על מי שנתפס חלש, תינוקות, זעם צדקני). לרגשות אלה יש להוסיף את העדריות.

5. מגמה פוליטית שמשתמשת ללא סייג במאפיינים לעיל על מנת להרוויח רווח מהיר מאירוע מסוים, מערערת את כוחה, בהוכיחה שהיא פוליטיקה שטחית, היסטרית ורגשנית.

——-

6. את הפנאטיות היהודית צריך לבלום ואף להכרית. העובדה הזו אינה סותרת את ההכרה שהרצחנות הפלסטינית הגיעה בעבר לשיאים גדולים יותר (ההרג ב"צוק איתן" הוא חלק ממהלך של מלחמה שהצד הפלסטיני פתח בה והיה יכול למנוע אותה. העובדה שהתגובה הישראלית האוטומטית והאגרסיבית הייתה לא בהכרח החכמה ביותר, אינה סותרת את זה. רוצח כמו גולדשטיין אכן התעלה למדרגה שווה לרוצחי ההמונים הפלסטיניים של האינתיפאדה השנייה).

7. לנצל את הרצח על מנת להטיף לסיום הכיבוש, כפי שהדבר מופיע, למשל, אצל דוד גרוסמן במאמרו היום ב"הארץ"

"האם ייתכן שהזוועה שבשריפת תינוק תגרום למנהיגי הימין להתעשת, ולהבין סוף סוף את מה שהמציאות זועקת באוזניהם כבר שנים? שהמשך הכיבוש וההימנעות מדיאלוג עם הפלסטינים עלולים לקרֵב את קצה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי? כמדינה דמוקרטית? כמקום שאנשים צעירים יזדהו אתו וירצו לחיות בו ולגדל בו את ילדיהם?"

מבטא מהלך לא הגון כלפי הימין ולא יעיל מבחינה פוליטית. הפלסטינים באינתיפאדה השנייה זעקו שהם לא מעוניינים בחלוקת הארץ. הפלסטינים בעקבות ההתנתקות צעקו שהם לא מעוניינים ומסתפקים בחלוקת הארץ. כל ניסיונות האפולוגטיקה הסופיסטים לא שכנעו אותי אחרת (למשל, "נסוגונו מעזה לא בהסכם", כלומר, אפילו לא דרשנו תמורה, אז הגיוני מאד, ממש היגיון ברזל, שהמאבק ימשיך). אם השמאל לא יפנים וישכתב את עמדותיו בעקבות זעקות הדמים הפלסטינים של העשור וחצי האחרון הוא ייחשב כגורם פוליטי לא רציני, כלומר ימשיך להיחשב כך.

8. צריך לפעול לצמצום הכיבוש ככל שניתן ובמלוא הכוח, אבל מבלי להתעלם מהסרבנות הפלסטינית.

9. העובדה שהמהלך ההיסטורי לחלוקת הארץ שהחל בתהליך אוסלו נכשל באופן ספקטקולרי היא עובדה עגומה. והיא אכן מעודדת מופעים של אטימות וגזענות ואף רצחנות מהצד היהודי-הישראלי. אבל צריך להיאבק בכיעור היהודי ישראלי כאילו לא הייתה סרבנות פלסטינית וצריך להכיר בסרבנות הפלסטינית בלי קשר לכיעור היהודי-ישראלי.

10. הסירוב (לפי הדיווחים) של מארגני עצרות המחאה לכלול דוברי ימין בעצרות מבטא את כל מה שמאוס ברגשי העליונות ובטהרנות של חלקים בשמאל הישראלי.

קצר על חשיבותם של מדעי הרוח ותוספתם הנחוצה לצד מדעי הטבע

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת.

וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:
"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה."

תרס"ה

זהו שירו של חיים נחמן ביאליק שמתאר את רגע התמורה מהקיץ -סתיו אל החורף; מאודם השקיעות ואודם השלכת אל אפרוריות העננים, אפרוריות האדרות (המעילים) ואפרוריות תפוחי האדמה של החורף.

מדע הטבע היה מבחין בין הקיץ או שלהי הקיץ ושלל מופעיו (חום, אור, ימים ארוכים, שקיעות ארוכות) לבין החורף (צניחת הטמפרטורות, חשכה מוקדמת וימים מעוננים, מיני שורשים הגדלים בעונה זו). זה תפקידו. אבל "מדע הרוח" – כלומר, השירה במקרה הזה – מתאר מה שני המצבים השונים עושים בשוכנם בתודעה אחת בד בבד.

כלומר, בנוסף על מדע המטאורולוגיה, מדע הרוח יוצר שורה שלמה של יחסים שמתקיימים ברוח ולא בטבע, עושר שלם של יחסים. מדע הטבע מבחין – וזה פשוטו של השיר – ביחס הניגוד בין שלהי-הקיץ לחורף. אלא שיחס הניגוד, שעליו היה מצביע גם מדע המטאורולוגיה, אינו ממצה את היחס בין המצבים, בין הקיץ לחורף. הניגוד, בשיר, מוחש כירידה גדולה. ההוד והרושם החזק של השקיעה והשלכת לעומת עליבות הסגריר, תפוחי האדמה והאדרת. כלומר, אין כאן רק שני מצבי טבע, שמוצבים אלה נגד אלה, אלא יש כאן שני מצבים שמקרינים האחד על השני. האדום של שלהי קיץ גורם לאפור של החורף להיות דהוי יותר, אם אפשר לומר כך, ואילו האפור של החורף גורם לבוהק הקיץ להיות בוהק יותר. מה שמעשיר את הניגוד הפשוט של מדע הטבע הוא התודעה האנושית שבתוכה הניגוד נתפס כירידה מגבהי הקיץ אל בורות החורף.

וזה לא מסכם את מכלול היחסים שקיים בשיר בין שני מצבי הטבע הסטטיים (כלומר, בדיווח מדעי יבש הם סטטיים. נגיד: "15 לספטמבר, שקיעת שמש 18:30, עלי עצי האדר מאדימים, 31 מעלות צלזיוס" מול "15 לדצמבר, שקיעת שמש 16:30, עצים עירומים מעלים, 9 מעלות צלזיוס"). נתעוררתי לחשוב על השיר הזה בעקבות קטע יפיפה מספרו היפיפה של יוסף בר-יוסף "הזקן הזה הקירח על האופניים" ("אבן חושן" 2015). כך כותב בר יוסף בקטע קצר:

"ועולה לי בראש השיר של ביאליק, ואיך שהוא מתחיל:

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

ואיך שהוא מסתיים בבית השלישי, האחרון:

מִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:
"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה".

שיר שאהבתי תמיד, ושהראה לי איך יכולים תפוחי אדמה פרוזאיים כל כך ליהפך לשירה, שמפרקת ובו בזמן גם מעצימה ומעשירה את התפארת של ראשית השיר, וגם מושכת את התפארת הזאת על עצמה."

כלומר, לפי בר יוסף במשפטים האחרונים, מלבד הניגוד הפשוט בין שלהי הקיץ לחורף, אותו יכולים לתאר מדעי הטבע, יש שלושה סוגים נוספים של יחסים, שמצויים בממלכת מדעי הרוח בלבד, כיוון שהם נוצרים בתוך הרוח עצמה, הם לא מצויים בטבע, בעקבות ההשוואה שהיא עורכת, הרוח, בין המצבים:

א. האפור של החורף ושל תפוחי האדמה "מפרק" את זיכרון הקיץ, מראה שהוא אשליה לא יציבה, חזיון תעתועים. האמת היא החורף – הקיץ היה פנטזיה שנחשפה בעירומה כעת.
ב. ועם זאת, האפור של החורף ותפוחי האדמה שלו גורם לקיץ או לזיכרונו להיות בוהק עוד יותר, בגלל הניגוד ("מפרקת", כותב בר יוסף, אך "בו בזמן מעצימה ומעשירה את התפארת של ראשית השיר").
ג. ועם זאת – וזה המפתיע מכל היחסים עד כה – הפאתוס של השקיעות והשלכת "נמשך" ו"מכסה" גם את תפוחי האדמה העלובים ואת החורף. למה הכוונה? הפאתוס של הקיץ ממשיך בחורף בצורת "פאתוס שלילי", הפאתוס של המציאות העירומה, המציאות ללא הנחמות, המציאות הקרה.

כלומר, האופציה השלישית של השיר לפי בר יוסף (אם אני מפרשו נכון) היא שיש פאתוס לטבע עצמו, כמובן, כך הוא בקיץ עם השקיעות הנהדרות שלו, אבל יש הוד גם לנפש, הוד בלהכיר בכך שהטבע מתגלה בעירומו, בחוסר המצודדות שלו. יש הוד בלהכיר בכך שהחיים חסרי הוד, כמו בחורף – להכיר בכך שהחיים הם פּירֶה בלי תוספות, תפוחי אדמה בלי מנה עיקרית – להכיר בכך באומץ.

——

לא-עיקר שכחתי:

השיר דן גם ביחס בין ממלכת הרוח לממלכת הטבע באופן אחר, משני, באמצעות ההאנשה שמאנישה הרוח, כלומר המשורר, את המציאות, את הטבע: הקיץ "גווע", העננים "מתבוססים בדמיהם", ואילו יום החורף "מתדפק" על החלון.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 251 שכבר עוקבים אחריו