הומרוס בעיירה

האידיליות של טשרניחובסקי מציגות את כפרי ועיירות אוקראינה באור ובנוסח הומריים (טשרניחובסקי תרגם, כידוע, את ה"איליאדה" וה"אודיסיאה"), שילוב מיוחד במינו. הנה תיאור הסעודה ב"ברית מילה", כשהכבד הקצוץ ("כבד כתות") בא על מקום צליית הבשר, ה"על האש", שגיבורי הומרוס לא מפסיקים לסעוד את לבם בה. יש כאן כבד קצוץ מגרה, חזרת מושכת חך, דגים ממולאים וצלויים (אם איני טועה דגים דווקא אינם אהובים על גיבורי ה"אודיסיאה" וה"איליאדה" ונחשבו למאכל נחות), יין.

בתיאבון!

מַהֵר חִישׁ הוּרַק כָּל סַל הַלֶּחֶם וְאַגְּנוֹת הָרְקִיקִים,
וְאוּלָם תְּמוּרָתָם כְּבָר בָּא חֵיל קַעֲרוֹת זְכוּכִית וְהֵן מְלֵאוֹת –
כָּבֵד כָּתוּת שֶׁל עוֹף, עַל שֶׁמֶן בַּרְבּוּרִים עָשׂוּהוּ.
צָלוּי וּבָא מִן הָאֵשׁ בִּזְמַנּוֹ, וּמֶלַח וּפִלְפְּלִין,
עֵרֶב חֲתִיכוֹת שֶׁל בְּצָלִים, לֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע הַמְּבַשֵּׁל;
רַךְ הוּא וָּמֵלא לְשַׁד, וּמַרְאֵה-הַפִּטְדָּה מַרְאֵהוּ.
וְעָמַד מִדַּבֵּר הָעָם , וְלֹא בָּטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת וְלֹא שָׁבָתוּ,
וְנִשְׁמַע מִסָּבִיב אַךְ קוֹל מִזְלָגוֹת נְעוּצִים וְשַׂכִּינִים.
אַחַר הִגִּיעַ תּוֹר חֲזֶרֶת גְּזוּרָה וּכְתוּתָה,
בְּלוּלָה בַחֲתִיכוֹת שֶׁל שׁוּם, וּבְצָלִים עַל שֻׁמַּן תַּרְנְגֹלוֹת.
וְעָרְבָה הַבְּלִילָה לַחֵךְ, וְלֹא הוֹתִיר לָהּ שָׂרִיד הַקָּהָל.
אָז אַךְ יוֹפִיעוּ בְּסֵפֶל-אַדִּירִים דָּגִים מְמֻלָּאִים:
אָקוּנוּס צָהֹב וּזְאֵב-הַמַּיִם הַמַּפְלִיא בְגָדְלוֹ.
יֶתֶר הַדָּגִים דְּגֵי-רֶקֶק נֶחְמָדִים וְרַכִּים לְמִינֵיהֶם,
יֵשׁ מֵהֶם צְלוּיִים עַל אֵשׁ, מֵהֶם מְמֻלָּאִים, וּבִשְּׁלוּם
הֵיטֵב, וְטִפֵּי-הַשֶּׁמֶן – טִלְלֵי-זָהָב לְגַבָּם,
"בְּפִלְפְּלִין חֲרִיפִים", וּצְנוֹן וּבְצָלִים וְצִמּוּקִים מֵאִזְמִיר,
זָכְתָה מִרְיָם לְשֵׁם בְּדָגִים מְמֻלָּאִים, וְעָלָה
בְּיָדָהּ בִּשּׁוּל הַדָּג, וְלֹא הָיָה קֵץ לְשִׂמְחָתָהּ.
נִדְמֶה, כִּי נָמֵס הַדָּג בַּפֶּה וְנִדְחָק מֵעַצְמוֹ
לְתוֹךְ גְּרוֹן אוֹכְלֵהוּ וָבָא, וְאִדְרוֹתָיו מִנֹּפֶת מְתוּקוֹת.
וְיַחַד עִם אֵלֶּה הַדָּגִים בָּאוּ בַקְבּוּקֵי הַיָּיִן,
יַיִן יָשָׁן מִקְּרִים, בַּקְבּוּקִים אֲחָדִים "יֵין-כַּרְמֶל",
וְכִבְּדוּ בּוֹ אֶת הָרַב, וְגַם יֶתֶר הַקְּרוּאִים טָעָמוּ.

קצר על קיבוץ גלויות לפי טשרניחובסקי

בשיר "קבוץ גלויות" שפרסם טשרניחובסקי בספרו הראשון, "חזיונות ומנגינות", מ-1898 (!), מתקבצים באופן טבעי – ובלי איזו נימת הצטדקות – יהודים מבוקרשט וממרוקו, מעירק ("יושבי גולה על נהר פרת") ומרוסיה ("ממוסקבה הבירה"), כאלה ש"שמש לוב" על ראשיהם בצד שוכני על "שפת השפרה" בברלין, "יושבי תימן" בצד גולי "סן פרנציסקו", "גולי קורפו" בצד היושבים בין "חומות פרג".

לפחות לפי אחד מגדולי משורריה (אם כי השיר הספציפי הזה כשיר מעט חלש) הציונות היא לא פרויקט אשכנזי והיא לא פנתה באין ברירה אל יהדות המזרח בגלל שהאשכנזים במזרח אירופה כלו בעשן המשרפות ונקברו בבורות.

הציונות הפכה שק חבטות לבעלי אגרוף תקיפים למיניהם. היא בהחלט לא הייתה נקייה משגיאות ועוולות, הציונות. אבל היא הייתה הניתוח המדויק ביותר של מצב היהודים באירופה (הרבה יותר מהניתוח הבונדיסטי, למשל) והצילה חיים של מאות אלפים, והיה בה זרם מרכזי נאור וחפץ שלום וחף מגזענות.

על "כניעה", של מישל וולבק, הוצאת "בבל" (מצרפתית: עמית רוטברד, 161 עמ')

פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מדוע מישל וולבק הוא ככל הנראה הסופר החשוב בדורנו?

תחילה כמה מילים על תוכן ספרו החדש, "כניעה": המספר הינו מרצה לספרות בסורבון, בשנות הארבעים לחייו, שמתמחה ביצירתו של ז'וריס-קארל הויסמאנס, סופר צרפתי בן המחצית השנייה של המאה ה-19. הרומן מתרחש ב-2022 ומתאר איך במערכת בחירות דמוקרטיות עולה לשלטון בצרפת מפלגה מוסלמית בראשות מנהיגה, מוחמד בן-עבס.

במישור הבסיסי הקריאה שוטפת ומענגת באופן לא מבוטל בגלל האינדיבידואליסטיות ואף המיזנטרופיות (ועל כך אומר משהו בהמשך) של הגיבור הוולבקי, פרנסואה, שחי את חייו שלו ולא של אף קבוצה חברתית: הוא מתעניין באמת בהויסמאנס, מנהל מערכות יחסים לא מחייבות עם נשים, אוכל ארוחות רווקים קנויות בביתו או מתענג על אוכל במסעדות פריזאיות ואדיש לפוליטיקה ("ארצות המערב היו גאות ביותר בשיטת הבחירות הזאת שבסופו של דבר לא היתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות"). אם הסופרים מאפשרים לקוראיהם סוג של הזיה בהקיץ, כפי שביאר פרויד את תפקידה של הספרות, הרי שההזיה בהקיץ שמספק וולבק היא מהמצודדות שיש, כולל ההתענגות של הקורא על הייאוש וחוסר ההצדקה של הקיום שחשים הגיבורים הוולבקיים. יש משהו חסר אחריות בגיבורים של וולבק, וזה משחרר.

אבל ההסבר של פרויד להנאה הספרותית ידוע לשמצה ברדוקטיביות שלו וגם הוא עצמו מודה שהסברו מתאים בעיקר לספרות שאינה זוכה להערכת הביקורת, כלומר: ל"רומנים למשרתות" ולספרות זולה. כך שמהבסיס צריך להעפיל הלאה. הלאה נמצאים ההומור הוולבקי הבוטה ("בשנות העשרים שלי, כשעמד לי באמתלה כזו או אחרת ולפעמים אפילו בלי סיבה, במובן מסוים עמד לי בתוך הריק") והשנינות האינטלקטואלית אך הבוטה בכלל (ניטשה, שתיאר, ובצדק לדעת פרנסואה, את הנצרות כנשית, הוא "הומו מזדקן").

ומעל זה נמצא (אבל רק לכאורה, כפי שאראה מייד) לב ההישג של וולבק. ברגישות של סופר מדע בדיוני, שיודע להציג עולם עתידני מתוך יסודות שכבר קיימים בעולם הנוכחי, יוצר וולבק תרחיש שבו האיסלאם עולה לשלטון בצרפת. הפיקחות של וולבק מציגה את התרחיש הזה באופן משכנע ואמין: בסבב הראשון בבחירות מקבלת "החזית הלאומית" הימנית קיצונית את מירב הקולות ואילו שאר הקולות נחלקים בעיקר בין הסוציאליסטים לבין המפלגה של בן-עבס, אלא שהאחרון מוביל מעט. כעת מתלכד השמאל מאחורי בן-עבס על מנת למנוע את עליית הימין הקיצוני לשלטון. גם כשעולה בן-עבס לשלטון מקפיד וולבק להציג את האסטרטגיה שלו באופן אמין. בן-עבס, למשל, מתמקח עם הסוציאליסטיים בעיקר על החינוך. "בעיניהם [של אנשי המפלגה המוסלמית] זה פשוט מאד, הכלכלה, אפילו הגיאופוליטיקה זה זריית חול בעיניים: מי ששולט בילדים שולט בעתיד, נקודה". ולכן אנשי המפלגה המוסלמית מתעקשים על הקמת זרם איסלמי בחינוך. זרם לא מעורב ושבו הנשים "אחרי בית הספר היסודי, יכוונו לבית ספר לחינוך ביתי". החזון הפוליטי של בן-עבס אינו של פנאט מוסלמי קיצוני, אלא של מדינאי שאפתן שרוצה להחזיר את צרפת לימי גדולתה, וזאת על ידי חיבורה למרחב הים תיכוני הערבי בחלקו הגדול. אז הנה, לכאורה, לב ההישג של וולבק: הוא עוסק בצורה פרובוקטיבית אבל קשובה לפרטים ולכן אמינה באחד הנושאים הבוערים על סדר היום האירופאי ואף העולמי, היחסים בין המערב לאיסלאם בכלל ובין צרפתיים שורשיים למהגרים בפרט. לכאורה זה לב ההישג: וולבק כתב רומן פוליטי אקטואלי שנקרא בעונג רב.

אבל כל זה לא היה הופך את וולבק לסופר החשוב בדורו. הסופר החשוב בדורו לא יכול להיות מאייר ומעטר של האקטואליה בלבד. כמו שאמר שופנהאואר: ההבדל בין בעל הכישרון לגאון הוא שבעל הכישרון הוא צלף שפוגע במטרות שקהל צופיו לא מאמין שניתן לפגוע בהן מכזה מרחק, אבל הגאון פוגע במטרות שקהל הצופים אפילו לא יכול לראות אותן.

כי הנושא המרכזי כאן הוא לא הפוליטיקה הצרפתית, יחסה של צרפת למהגרים המוסלמים ואף לא האיסלם, המתון או הקיצוני, כשלעצמו. הנושא הראשון המרכזי כאן הוא, ראשית, חזרתה של הדת והקושי, אולי אף חוסר היכולת, לקיים ציוויליזציה חילונית מאריכת ימים. "החזרה של הדת היא מגמה עמוקה, שחוצה את כל חלקי החברה שלנו", טוען מוחמד בן-עבס במסיבת עיתונאים. וולבק בגאונות מצמיד את הטענה השמרנית הזו לפסגת החשיבה החילונית כביכול, לתפיסות אבולוציוניות. עמית ימני של המספר מעלה השערה שלאנשים דתיים יש יתרון אבולוציוני (!) בשימור הגנים שלהם, וכך בעצם גם משתכפלת הדתיות יותר ויותר – כי החילוניות פשוט אינה הישרדותית: "לזוגות שמאמינים באחת משלוש דתות הספר, שבהן משמרים את הערכים הפטריארכליים, יש יותר ילדים מזוגות אתאיסטים או אגנוסטים; הנשים שם פחות משכילות, ההדוניזם והאינדיבידואליות פחות חשובים. מכל מקום, הטרנסצנדנטיות נעשית במידה רבה אופי שמועבר באופן גנטי". כך מועתק באופן עוצר נשימה הדיון הפוליטי המשמים מעט וההיסטרי מעט על היתכנות עליית משטר מוסלמי בצרפת לביקורת תרבות פשוטה ומעמיקה כאחת: אורח החיים החילוני האירופאי מתקשה לשרוד במובן הפשוט של המילה. ולכך גם מותאם ככפפה ליד הויסמאנס, שפעל ועסק בדקדנס האירופאי של סוף המאה ה-19 שוולבק מנתח את המשכתו בשלהי המאה עשרים ובראשית המאה ה-21. אגב, סוגיית הלידה והסירוב ללידה בחברות המערביות – או בחלקים המערביים של חברות לא מערביות – זכתה לתשומת לב מוצדקת גם בשני רומנים מוצלחים שראו אור לאחרונה בארץ, "ניצבת" של א.ב. יהושע ו"העלמה מקזאן" של מאיה ערד.

אבל אפילו זה, האינדיווידואליזם הליברלי המערבי כסוג של התאבדות, לא לב המקוריות והעניין של וולבק. מה שמעניין את וולבק כידוע זה סקס. וולבק ער לאיסלאם, חושיו האינטלקטואליים מגורים על ידי האיסלאם, בגלל ערנותו למין, בגלל ערנותו לנזקי המיניות המערבית המשוחררת. הוא משתמש באופן כמעט אינסטרומנטלי באיסלאם על מנת להביע כמה מדעותיו על המיניות בחברות המערביות. חלק מהעמדות הללו הן ריאקציונריות ושוביניסטיות לעילא, ומקוממות גם את כותב שורות אלו, אבל וולבק הוא סופר מתוחכם מאד, שמודע לזה, ובכל מקרה כדאי לשמוע מה יש לו לומר כי זה מעניין מאד. תובנה אחת נוגעת לנזק שבמיניות המערבית המוחצנת למיניות עצמה. עם עליית המפלגה האיסלמית, מהרהר המספר, ימי חנויות האופנה הנועזות ספורים, אך לא כך חנויות ההלבשה התחתונה: "הנשים הסעודיות העשירות מתלבשות במשך היום בבורקות שחורות בלתי חדירות, ובלילה הן הופכות לציפורי גן עדן, מופיעות במחוכים, בחזיות תחרה, בתחתוני חוטיני מעוטרים במלמלות ססגוניות ובאבני חן; בדיוק ההפך מהמערביות, שבמשך היום הן סקסיות ועם קלאסה מפני שהמעמד החברתי שלהם תלוי בכך, ובערב כשהן חוזרות הביתה הן קורסות, ומוותרות בתשישות על כל פרספקטיבה של פיתוי, זורקות על עצמן בגדים נוחים ולא רשמיים". תובנה אחרת, פרובוקטיבית במודע, נוגעת לפוליגמיה המוסלמית. ושוב מתגלה וולבק הפרובקטור הגאוני כמי שמשדך בין השמרני והחשוך ביותר לכאורה לבין המתקדם ביותר: הפוליגמיה הולמת את "הברירה הטבעית" הדרוויניסטית, מסביר אידיאולוג נוצרי צרפתי שהתאסלם, כי אכן רק חלק מהזכרים ראוי שיימשך זרעם.

אבל סוגיית הפוליגמיה ו"ערכי המשפחה" נוגעות גם במה שלהבנתי נמצא בלב מבנה העומק של הרומן. מוזר לדבר אצל וולבק על מבנה-עומק, סופר שכל מה שהוא אומר נמצא בדרך כלל על פני השטח, סופר שהאנטי-ספרותיות שלו עוינת לכאורה ניתוח סב-טקסטואלי. אבל מניתוח מדוקדק של הרומן ניתן לראות שיש בו הסטה תת קרקעית בין שני צורכי החיים הגדולים, הסטה מסקס לאוכל. פרנסואה מזהה ברומן של הויסמנס את חשיבות "תענוגות השולחן" לשמירת הזוגיות. הוא מזכיר את החלוקה של הנשים לפי בודלר לנשים "בשלניות" מחד גיסא ו"בחורות", כלומר זונות, מאידך גיסא. פרנסואה מהרהר: "עכשיו, לקראת גיל חמישים או שישים, הגיוני שזוג יחיה ביחד, כאשר הגופים מזדקנים, כואבים, חשים כבר רק צורך אחד והוא קשר מוכר, בטוח וחסר-מין; במצב הזה המטבח המקומי עוקף בלי ספק את שאר התענוגות". ומלבד אלה יש עוד אזכורים רבים לאוכל ברומן הזה, מפורטים ועקרוניים או אגביים לכאורה. ההבדל בין המין לאוכל הוא שאוכל הוא צורך בסיסי יותר, צורך של שימור עצמי. אפשר לחיות בלי סקס. אי אפשר לחיות בלי אוכל. בנוסף, סקס יכול לאיים על מוסד המשפחה, ואוכל דווקא תורם ללכידותה. כך שהמעבר לאיסלאם, אומר הרומן באופן תת-קרקעי, הוא מעבר לשימור עצמי, ממה שנתפס על ידי וולבק כ"התאבדות" של המערב, התאבדות שמתבטאת בהתמקדות בעונג של הסקס. זו התאבדות הן בגלל ההשלכות הדמוגרפיות (סקס על חשבון משפחה), אבל גם בגלל השלכות נפשיות של קיום לא יציב ולא שליו. ארוחות הרווק פרנסואה מוצגות כעלובות לעתים, לעומת ארוחה אחת המתוארת בפרוטרוט שהוא אוכל אצל עמיתה שלו, עמיתה לא יפה, אך בשלנית מהוללת שמבשלת לבעלה.

כאמור, וולבק הוא פרובקטור מודע לעצמו, אבל הוא פרובקטור גאון וכדאי להתוודע לרעיונות שהוא מעלה, גם מבלי לקבלם. עם זאת, אני מודה שלראשונה במערכת היחסים של עם הסופר הבולט בדורנו עלתה אצלי התהייה עד כמה אכפת לוולבק מהמין האנושי. עד כה גוננתי על וולבק מפני שונאיו שטענו בפני שהוא "מיזנטרופ" וטענתי שהוא ביסודו הומניסט וגאון לא רק ספרותי אלא מוסרי (ועם זאת, יש עקבות הומניסטיים – מעניינים מכמה אספקטים – בהסבר שנותן פרנסואה על אהבתו לספרות). בעקבות הקריאה בספר הזה אני לא לגמרי בטוח. זו אמנם תהייה מעט גימנזיסטית – אבל הגימנסיה היא היסוד, לא?

על "תמונות עירום", של ענת עינהר, הוצאת "עם עובד" (211 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הכתיבה של עינהר פיוטית וסמיכה, לעתים יפיפייה ("ואולי היא שהפצירה בו לצלם אותה ככה, מעווה את גופה לכדי פרצוף מקנטר של פטמות-עיניים וטבור-אף ופות-פה, פרצוף כמעט ילדותי בחציפותו המתריסה") ולעתים, רחוקות יותר, מעט מכבידה באי שקיפותה. הנושאים שמעסיקים את עינהר בנובלות הם נושאים בוערים-שורפים: רגשי נחיתות של מי שחש שהוא, או שהנו, דחוי ומכוער לעומת מי שזוהר או שנדמה בעיניו כחי חיים זוהרים; מיניות מדוכאת או לא מודעת לעצמה; טירוף; אכזריות הקיום ההיררכי של בני האדם, היררכיה מעשה-אדם והיררכיה מעשה-טבע.

הזכות הראשונה והחשובה של ענת עינהר בעיניי – שכבר פרסמה ספר ביכורים טוב מאד, ולרגעים מעולה ממש, בשם "טורפים של קיץ" – הינה שהיא רוצה לעסוק בזוויתי ובקוצני ובמכוער ובנוקב. ובאלה – גם בגילומיהם העכשוויים. כך, למשל, בשתי הנובלות הראשונות ב"תמונות עירום" לפורנוגרפיה כנושא יש תפקיד מרכזי בעלילה. ואכן הפורנוגרפיה היא תופעה מרכזית בזמננו, לא פחות מפייסבוק, הפורנוגרפיה של הנפש. ושניהם – פייסבוק ופורנוגרפיה – אנטי סובלימטיביים. אלה תופעות מרכזיות של זמננו, וספרות עכשווית שאינה מתייחסת אליהן נידונה לחוסר רלוונטיות ולחיסרון דם, ומצד שני אלה הן תופעות אנטי ספרותיות במהותן, וכיצד בכלל ניתן לטפל בהן ספרותית?

בנובלה הראשונה משלוש ב"תמונות עירום" מסופר בגוף שלישי על סבתא צעירה בשם רחל. אבי הילדה של בתה נטש את בת זוגו ובתו, ובתה של רחל נקשרת לרופא ישראלי נחמד ואקטיביסט. רחל, שהיכרותה עם עולם המחשבים והאינטרנט מצומצמת כמו גם שיצריה לא לגמרי מודעים לה, חושדת שישי גולש באתרי פורנו מפוקפקים וזוממת איך לחשוף את ערוותו ברבים ולהציל כך את בתה ונכדתה מציפורניו. כמו אצל יהושע קנז, שעינהר מושפעת ממנו מאד, הגיבורה המעט עלובה ומעט דחויה מונעת מיצרים עזים, הגובלים לעתים בטירוף (ולעתים חוצים את הגבול).

בנובלה השנייה אנו מתלווים בגוף שלישי לשתיים שבמרוצת הסיפור נוסעות במקרה על אותו קו אוטובוס. האחת, דוגמנית יפיפייה אך כבר לא צעירה וגם לא מצליחה במיוחד, חושדת בצלם שסימם אותה והפיץ ברשת תמונות עירום שלה, וזוממת להיפרע ממנו. השנייה, נערה שפופה ודחויה וענייה, שקריאה בספר הטלנובלי "ממערב לירח" של מיכל שלו הביאה אותה להפוך לסטוקרית של הסופרת שהיא מעריצה ולמזימה (מעט עמומה) לצמצם את הפער שבינה לבין סמל ההצלחה שהינה סופרת רבי המכר בעיניה.

כך שכפי שניתן להתרשם כבר מהתקציר הנ"ל ראויה לכל שבח הבחירה של עינהר להתמודד; לעסוק בצדדים הלא פוטוגניים (והפוטוגניים במובן הישיר) ואף הבוטים של הקיום העכשווי. אבל מה שמפריע לשתי הנובלות הראשונות לנסוק, למרות קטעים רבים יפים שיש בהן, הם לא החומרים הנפיצים באנטי-ספריותם שעינהר משתמשת בהם. הנובלות כתובות במה שניתן לכנות ספרותיות מוקפדת ולמרות חומריהן העירומים לרגע אין בהן צד וולגרי שמאיים על הסובלימציה שבמעשה הקריאה. מה שבולם את הנובלות הינה העובדה שהקונספט, הרעיון שמאחוריהן, חשוף. יותר משהקורא חווה שיש כאן התמרה לנרטיב מסוגנן של התבוננות במציאות, הוא חש שיש כאן התמרה של רעיון. כך שנמנעת מהקורא הן החדווה של חילוץ הרעיון בעצמו, כי זה הרי מבצבץ חשוף, והן נוצרת בקורא תחושה שהרעיון קדם להתבוננות שהולידה את הסיפור, וכך התווה אותה מראש. בנובלה הראשונה הרעיון הוא דבר מה כגון זה: האישה המזדקנת אכולת התשוקה שמתביישת בתשוקתה או לא מודעת אליה ומשליכה לפיכך את תשוקותיה על אחרים ואז נלחמת בהם עד חורמה. ואילו בנובלה השנייה הרעיון הוא דבר מה כגון זה: העולם נחלק לדוגמניות ולנשים שאיש לא שם לב אליהן; הספרות הקלוקלת באה לענות על כמיהתן חסרת הסיכוי של הנשים הדחויות לקיום אצילי וזוהר; ההערצה של האישה הדחויה לאישה הזוהרת יכולה בקלות להפוך לאלימות. הרעיון שמונח בתשתית הנובלה השנייה גם גורם לה להיות מוקצנת מעט יותר מהראוי.

הנושאים הללו הם נושאים חשובים ביותר, כמובן. הבחירה של עינהר בהם ראויה להערכה, כאמור. אלא שמכיוון שהתחושה היא שהנובלות הן פרי קונספט יותר מאשר פרי התבוננות חופשית, באופן פרדוקסלי יש בהן דבר מה חסר דם וחיים, וזה בנובלות שעוסקות לכאורה בשפיר ובשלייה של המציאות.

לכן, לטעמי, הנובלה השלישית היא הטובה בקובץ ומשפרת את הערכתו הכוללת. גם בנובלה הזו נמצא במבט ראשון עימות סכמטי. בבסיס שכוח אל בדרום, חיילת בשם הילה גרוס חשה רגשי נחיתות עזים מול מפקדה, סג"מ יפה תואר, "בן טובים" בשם מיכאל אנגלברג. אך להט החרב המתהפכת של הקונספטואליות הקלה לפענוח והסכמטיות הדו ממדית מוסר מיד מעל הנובלה. הילה נושאת עיניה אל אנגלברג, אבל אנחנו והיא יודעים שאנגלברג מעורער למדי בנפשו. ואילו הילה מצדה היא ציירת בעלת כישרון שאנגלברג מבקש ממנה לצייר דיוקן ענק של הרמטכ"ל העומד לבוא לביקור, ציור שעלילותיו ניצבות בלב הנובלה.

גם בשתי הנובלת הראשונות, רגעים מסוימים שיוצאים מגבולות התבנית הקונספטואלית, כמו שיחה מעניינת בין נהג מונית לדוגמנית בנובלה השנייה, מלחלחים במציאותיות גם אותן.

"תמונות עירום" הוא קובץ שמציב את עצמו במקום הנכון ועוסק באומץ באזורי נפש מודלקים. באותם חלקים שהסופרת מרופפת את רסן הקונספט, ונוצר איזון בין יכולת ההתבוננות שלה במציאות העירומה – שיש בה הרי הרבה פעמים מן המפתיע ומהחורג מהצפוי – לתיבנות הרעיוני, נוצרת פרוזה מרשימה.

על שלושה עיקרים שמאלניים שדעתי עומדת עליהם

להיות שמאלני זה לא באופנה היום. ועם זאת – ובעצם, בשל זאת – אני רוצה להציג שלושה עיקרים תמציתיים של עמדה שמאלית, שלושה עיקרים שבשבילי הם מקור לגאווה בעמדה השמאלית.

להיות שמאלני זה לא באופנה היום. וחלק מזה הנו בהחלט באשמת השמאל. למשל, בהיעדר דין וחשבון פומבי, שכולל הכרה בטעויות, על ההתנהלות מול הפלסטינים והתקוות שתלה השמאל בהתנהלות מולם בעשרות השנים האחרונות, שהוכחו בחלקן כנכזבות.

עיקרה של מלחמת הרעיונות של השמאל (וגם של מה שניתן לכנות הימין החברתי) בימין צריך להתנהל היום על ידי כלכלנים. היא צריכה להיות מבוססת מספרים. אני רק מבקש להציע שלושה עיקרים פילוסופיים-פסיכולוגיים תמציתיים לעמדת איש השמאל הגאה שאני אוחז בה.

1. במישור המדיני-ביטחוני – שמאל אינה עמדה התאבדותית. אבל היא עמדה ששואלת את השאלה הבאה: האם אחרי שהובטחו חייהם של אזרחי הארץ היהודיים נעשה הכל על מנת לאפשר ליושבי הארץ הפלסטיניים לקבל את זכויותיהם כפרטים וגם להגשים את שאיפותיהם הלאומיות?

או שמא, "על הדרך", באמתלה של צורכי ביטחון והישרדות, אנחנו מנצלים את כוחנו העודף על הפלסטינים על מנת למנוע מהם לקבל זכויות אלו ולהגשים שאיפות אלו?

2. במישור הכלכלי – הקפיטליזם הולם להפליא את נפש האדם, וזו בדיוק הסיבה שצריך להיאבק בו. כך התבטא פעם וולבק. זו התבטאות מבריקה. נכון, הקפיטליזם הולם יותר את נפש האדם, אבל החברה הקימה מנגנונים שבולמים את התפשטות התאוות האנושיות הטבעיות בהחלט. גם לדחוף בתור הולם דבר מה עמוק בנפשנו – אבל אנחנו מתגברים עליו, כי אנו חיים בחברה.

3. ביחס לכוח בכלל – כוח הוא דבר מחרמן, כוח הוא דבר מעורר קנאה והערצה. איש השמאל שאני רואה לנגד עיניי אינו מתכחש לכך. אבל המלחמה בכוח אינה מוּנעת רק מטינה ורק מקנאה ב"מצליחנים". היא מונעת מעוד חלקים בנפש: חוש צדק. ערבות-הדדית ("סולידריות" בלע"ז). חמלה (העובדה שהימין עשה במילה שימוש נלוז אינה אומרת שהיא מוקצית מחמת מיאוס).

הערצת כוח היא נורמה מוסרית בעולם העכשווי. אבל היא אינה דבר חדש. בדיוק כנגד הנורמה הזו נאבק אברהם מנוחין, הצדיק החילוני, בנובלה של ברנר "מן המיצר": "את המילה 'מוסריות' אינו ירא, ופורקי עול אינם בעיניו המובחרים שבבני האדם". מנוחין לא מפחד ממוסריות, למרות שהוא יודע שהבון טון האינטלקטואלי הוא להעריץ אדמים-עליונים. אבל הוא לא מתרשם, ופורקי כל עול אינם נערצים עליו.

איש השמאל שאני רואה לנגד עיניי הוא אדם מודע לעצמו, גם לחלקי הנפש "הנמוכים" שבו, וזו הסיבה שהוא לא מאפשר לעשות בנפשו מניפולציה, הוא לא מאפשר להשתמש בהערצת הכוח האנושית, אנושית מאד, הערצה שעליה עורכים מניפולציה, שהיא זו שמאפשרת את הקסם שמהלכת השקפת העולם הימנית על רבים, לרוב בניגוד לאינטרסים שלהם. הקפיטליזם מאפשר לרבים את הפנטזיה, זה חלק מסוד קסמו ("אולי גם אני אהיה טייקון?") – איש השמאל המודע לעצמו שולט בפנטזיות שלו, לא הן שולטות בו.

אבל המלחמה בכוח ובהערצתו מוּנעת גם מרצונה של הנפש בחירות, מגאוותה ויהירותה, מרצונה לא להיות כפופה בדיוק לאותם יצרים של התפעלות שמעורר בה הכוח.

השחרור הגדול של הדתות המונותאיסטיות בעיניי היה נעוץ בכך שהן דמיינו כוח שנמצא מעל הטבע. כך הן הראו לאדם שאפשר למרוד בטבע, להתעלות עליו. כלומר, יש קשר הדוק בין אלוהים המונותיאיסטי והטרנסצנדנטי העברי, נעדר הגוף והמצוי מחוץ לעולם, לצווים המוסריים שלו על הגר, היתום והאלמנה, לסיפור המכונן על מוצא העם העברי מבית עבדים וכו'.

גם בלי אלוהים, אך בהשראת הדת המונותאיסטית, האדם הוא בעל מודעות עצמית שמאפשרת לו להתעלות מעל הטבע. וזה כולל את טבעו שלו.

כוח מחרמן. גם דברים אחרים. אז מה. מתגברים.

על "ההחלטה", של ברטה בוהלר, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מהולנדית: רחל ליברמן, 150 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

כמה פעמים כבר יצא לי לשמוע שתומס מאן מובא כדוגמה לספרות אטית ולעתים משעממת בהתפלספויותיה; פעם אחת אפילו כדוגמה למכובדות קונטיננטלית כבדת הגות ומיושנת בהשוואה לשריריות ולפעלתנות של הספרות האמריקאית. ואכן יש משהו אטי ומיושב בתומס מאן. אבל האיפוק המאני – ותומס מאן, בשבילי, הוא שני רק לפרוסט מבין המודרניסטים, כלומר, יותר משמעותי מבחינתי מקפקא וג'ויס ומוסיל – הוא מתעתע. והוא עצמו, האיפוק, גם הנושא הגדול של מאן. זוהי אותה אטיות ומיושבות הדעת של מי שיודע שהוא נמצא על פי גייזר לוחש שמאיים להתפרץ כל רגע, זו אותה מנומנמות לכאורה של מי שמנסה באופן הרואי להכיל את תשוקות הארוס, המוות והתוקפנות שלו, זו אותה יסודיות של מי שיודע שאם לא ישליט סדר התוהו ישוב לעולם, זו אותה פלגמטיות כביכול של מי שיצריו סואנים בתוכו והוא עמל לרסנם. הספרות של מאן עצמה היא הניסיון המוצלח לצור צורה ולהעניק סדר לכוחות הכאוטיים הגועשים בנפש. ובזה הכוח האדיר שלה, השלווה שהיא מעניקה לקורא. תומס מאן הוא הוא התרבות, זו שעל פי פרויד, בן זמנו, הינה שברירית ושרויה "בלי נחת"; הוא המגלם הספרותי של האגו הפרוידיאני שנאבק בתביעות האיד הדוחקות (וגם בעריצות הסופר-אגו ההיפר מוסרני).

לכן האטיות והיסודיות של "ההחלטה" הולמת כל כך את נושאה. בריטה בוהלר, סופרת הולנדית ילידת גרמניה, כתבה ספר שמבוסס על עובדות היסטוריות וביוגרפיות ומתרחש בכמה ימים ב-1936. באותם ימים כתב מאן, שהיגר לשווייץ אחרי עליית הנאצים לשלטון אבל לא התנתק רשמית מגרמניה שבה ספריו ראו אור עדיין ונמכרו, מכתב פומבי לעיתון ובו נתן גט כריתות לגרמניה מולדתו שתחת שלטון היטלר. מאן, שזכה בנובל כבר ב-1929 (אחרי "בית בודנברוק", "מוות בונציה" ו"הר הקסמים"), הוא בכיר הסופרים הגרמניים באותה עת והמכתב יעשה מן הסתם רושם רב ("היכן שאני נמצא, שם נמצאת גרמניה", מכריז מאן במשפט המצמרר ביותר בספר). אנחנו מתלווים (בגוף שלישי) למאן בימים שבין נתינת המכתב לעורך העיתון השווייצרי לבין נתינת האישור הסופי לפרסומו. מאן מתלבט ומתחבט, הרי התרבות הגרמנית היא מולדתו, ובו בזמן ממשיך בשגרת חייו הקפדנית: כתיבה (של "יוסף ואחיו"), טיולים קצרים בטבע עם כלבו, ארוחות קבועות במועדן, ראיונות עם עיתונאים, שיחות קצרות עם אשתו. ישנה כאן דרמה גדולה שמכוסה בשגרה קפדנית ("הוא מתיישב על המיטה כדי לנעול את נעליו. ריח סיגליות עולה באפו. הוא שוב הפריז בהזלפת מי סיגליות לאחר האמבטיה […] הוא הופך את הנעל השמאלית בידו ובוחן אותה לנגד האור. עור הנעל נראה מעט דהוי. קטיה עוד לא קמה, אולי יצחצח את נעליו לפני ארוחת הבוקר?" וכו'). וכאמור זו תמצית המאבק של תומס מאן: השלטת סדר על פני תהום. יש כאן חדירה יסודית ללבטי הסופר הגדול בתקופה הרת הגורל הזו, הפיכה שוב ושוב ב"בעד" וב"נגד", ובכך ממחישה בוהלר היטב את הרתיעה של מאן מפעולות תזזיתיות, זאת דווקא, יש לשער, מפני שבמעמקי הנפש, שמאן מודע אליהם, יש נטייה עזה לקיצוניות ותזזיתיות ("ריטואל החזרה היומית על פעולות […] כמה משעמם וזעיר-בורגני נשמע הסדר הזה … אבל המאבק בכאוס היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מקיומו. ההקפדה על קצב קבוע, כזה שמספק מסגרת לחיים, היא הדרך היחידה לגבור על הכאוס"). ומאן אף נזכר במרוצת ימים אלה בטעות הקשה של חייו, כשהתמכר לרגע להילולת מלחמת העולם הראשונה ופרסם מסה שצידדה בה, בטענה ש"התרבות" הגרמנית נאבקת ב"ציוויליזציה" החומרנית הצרפתית ("התוצאה הייתה ספר מיותר, שבו סנגר על המלחמה בשעה שכבר מזמן הייתה אבודה. כתיבה מגויסת, כך הגדיר את ספרו. 'לא עוד!' נשבע לימים. זו הייתה כתיבה חסרת תועלת ואווילית. ספרות צריכה להתרחק מפוליטיקה").

אפרופו: ב"מחברת הזהב", יצירתה הגדולה של דוריס לסינג מ-1962, כותבת הגיבורה-הסופרת, אנה וולף, ובקנאה, שתומס מאן הוא אחרון הסופרים הגדולים שמבטא ביצירתו עולם הגותי אינדיבידואלי, שאינו כפוף לפוליטיקה כזו או אחרת, שאינו "מגויס". ואכן הדרמה הגדולה שמוצגת בספר הזה, בכמעט נמנום (מכוון) כאמור, מועצמת בדיוק בגלל שמאן ראה את עצמו סופר א-פוליטי. והנה הוא נתבע על ידי הכוחות ההיסטוריים הגדולים לנקוט עמדה פוליטית ברורה. הוא נרתע מכך. אבל בסופו של דבר מאן נוקט את העמדה, כי הרי הנאציזם ביטא את הכוחות שנגדם נאבק בכתיבתו כל חייו: התפרעות האיד התוקפני, תשוקת המוות, שעולה מהתהומות ומציפה את העולם, שבריריות הציביליזציה – ובייחוד כל התופעות האלה בהיסטוריה ובתרבות הגרמנית. מאן הוא אמן שנמצא בשליטה ואילו היטלר הוא אמן שיצא משליטה, כלומר נכנס לשליטה באחרים ("היטלר, המכשף שצד את לב העם, אינו אלא גיבור וגנריאני שנקלע לפוליטיקה … ביצוע וגנריאני, אבל ברמה נחותה"). כלומר, בהקשר ההיסטורי שמאן מצא את עצמו פועל בתוכו, כתיבתו הייתה בסופו של דבר הכתיבה הפוליטית המעמיקה ביותר.

על "אצל אנדרו במוח", של א.ל. דוקטורוב, בהוצאת "ידיעות ספרים" (מאנגלית: ניצה פלד, 167 עמ')

פורסם במדור לספרות של "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מבין הגישות הפסיכולוגיות לתיאור התודעה או הנפש האנושית, הפסיכואנליזה היא הגישה הקרובה ביותר במורכבותה לתמונת מורכבות נפש האדם כפי שהיא מוצגת במסורת הספרותית. כך כתב מבקר הספרות האמריקאי, ליונל טרילינג, לפני כשבעים שנה, במסה מכוננת על יחסי הפסיכואנליזה והספרות ("פרויד והספרות"). ולמרות הקרבה בין הגישות, הפסיכואנליזה והספרות, הרי שאחת התופעות המעניינות בספרות המאה העשרים, כמעט תת-ז'אנר של הספרות הזו, הינן יצירות פרוזה שמתעמתות עם הגישה הפסיכואנליטית. אני לא מתכוון לעמדה מוגבלת ביסודה כמו זו של נבוקוב, שפשוט עיין את הפסיכואנליזה (ובניגוד לדעת מעריציו אין הדבר מדבר בשבחו). אלא לשורה של ספרים שניסו להתמודד עם הגישה החדשה לחקר נפש האדם דווקא מתוך הכרה מסוימת בחשיבותה (כמה יצירות בולטות: "תודעתו של זנו" של איטאלו סבבו ו"ענוג הוא הלילה" של סקוט פיצג'ראלד, אלה מהמוקדמות ביותר, ובהמשך המאה: "מחברת הזהב" של דוריס לסינג" ו"חיי כגבר" של פיליפ רות). אני חושב שצריך לקרוא את היצירות המעניינות האלה כסוג של קריאת-תגר של הסופרים על הדיסציפלינה החדשה שאיימה מצדה לקחת מהם את נחלתם זה אלפי שנים: תיאור נפש או תודעת האדם.

בעשור פלוס האחרונים כמה יצירות פרוזה מעניינות מנסות להתמודד עם המגמה המרכזית החדשה בפסיכולוגיה – המרכזית והאופנתית (גם במדע יש אופנות) – והיא חקר התודעה מהפרספקטיבה של מדעי המוח. יצירה כזו, למשל, היא "יוצר ההדים", של הסופר האמריקאי ריצ'רד פאוארס, שזכתה בארה"ב בפרס חשוב ב-2006 (ותורגמה לעברית). גם המחזה האחרון והמדובר של המחזאי המרכזי טום סטופארד, The Hard Problem , עוסק בזה. אינני יודע אם גם הכיוון הספרותי הזה יתפתח לתת-ז'אנר משמעותי, כמו הספרים שעוסקים ביריבות בין הספרות לפסיכונאליזה. והסיבה לכך טעמי היא שבעוד היריבות בין הפסיכואנליזה לספרות היא יריבות בין אחיות – העמדה הפסיכואנליטית הציגה דגם עשיר ומפתה לחושים הפיוטיים: למשל, היריבות בין הרשויות השונות בנפש שמנהלות מאבק כמו בטרגדיה, או, למשל, המסתורין שאי אפשר למצותו בהגדרה של מרחבי הלא מודע, או, למשל, המרכזיות של הדיבור והשפה בתיאוריה ובתרפיה – הרי שהיריבות של הספרות עם גישות מסוימות במדעי המוח היא יריבות חריפה בהרבה. הגישות האלה מעניקות הסברים לתופעות "נפשיות" מתחומו של החומר הדומם (הסברים כימיים וחשמליים, למשל), כלומר באמצעות רשויות וכוחות חומריים שאינם מואנשים בה במידה ש"האיד" או "הסופר אגו" הפרידיאני היו האנשות. בלי להיכנס לשאלה מה מידת התוקף של כמה מממצאי מדעי המוח – אלו סוגיות שיש עליהן מחלוקת בקרב אנשי המדע עצמם; ובכלל זו הסוגיה הפילוסופית בה"א הידיעה של דורנו – הרי ניתן לתאר (בלי לשפוט) את הגישה הזו כרדוקטיבית בכך שהיא מנסה לבאר תופעה מורכבת כמו החיים האנושיים בעזרת כוחות ששייכים לספֵרות של הדומם, הצומח והחי הלא אנושי.

"אצל אנדרו במוח", של אחד מחשובי הסופרים האמריקאים, א.ל.דוקטורוב (יליד 1931), הוא (לכאורה) דוגמה נוספת למגמה החדשה שתיארתי. ולכאורה דוגמה מעניינת במיוחד. זאת משום שהספר בנוי כדו שיח בין אנדרו, חוקר קוגניציה האמון על ממצאי מדעי המוח, לבין פסיכולוג או פסיכיאטר. אנדרו הגיע אליו, כך אנו למדים בחלק הראשון של הרומן, בעקבות תחושתו שהוא נושא אסון לקרובים אליו ושבעצם הוא מתקשה לאהוב או להרגיש באמת. התחושה הראשונה מגובה בכך שהוא הרג בשוגג את בתו מנישואיו הראשונים ואילו אשתו השנייה, הצעירה ממנו בהרבה, נהרגה אף היא, אם כי לא ברור עד שלב מתקדם ברומן כיצד. האם דוקטורוב – שנודע בעבר דווקא כסופר של העבר, כלומר כסופר של רומנים היסטוריים בולטים כדוגמת "ספר דניאל" ו"ראגטיים" – מחדד את פניו לנוכח העתיד? ועוד עושה זאת באמצעות עימות מעניין ביותר בין פסיכולוג מדור ישן לפסיכולוג מדור חדש? "'אני פשוט חושב על משהו שקראתי על התהוות של סכיזופרניה ומחלה דו-קוטבית. מדעני המוח עוד יגיעו לזה בריצוף הגנים שלהם וימצאו את הווריאציה בגנום […] ככה שאתה, דוקטור, בבעיה עם הריפוי בדיבור שלך'. 'אל תהיה כל כך בטוח'. 'תאמין לי, אתה תהיה מובטל'". ובהמשך ביתר בירור: "אתה עוסק בנפש, אני עוסק במוח, האם השניים האלה ייפגשו אי פעם?".

כך שאני, לפחות, שהנושא מעסיק אותי, חיככתי את ידי בהנאה לנוכח האתגר שנדמה היה שהעמיס על עצמו דוקטורוב. אלא שבחלוף מחצית הספר התברר שלא תהיה כאן התמודדות עקרונית עם הסוגיה של היחס בין מדע המוח לספרות או לפסיכולוגיה המושפעת מפרויד. אולי דוקטורוב רצה "לסמן" שהנושא הזה חשוב בעיניו, אבל הוא לא עושה יותר מאשר להעיר כמה הערות מפוזרות – ומעניינות כשלעצמן! – בטקסט על חשיבות הנושא ("עוד יהיו ניסויים מתוחכמים וייקבע שרצון חופשי הוא אשליה", "איך אני יכול לחשוב על המוח שלי כשהמוח שלי הוא זה שחושב" וכדומה).

ועם זאת, הספר הנו ספר שנון ויטאלי ומושך לקריאה. אמצעי אחד, שרירותי מעט אולי, תורם לרעננות הטקסט והוא הדילוג החופשי של דוקטורוב בין צורת הדיאלוג שבין אנדרו לפסיכולוג שלו לבין כתיבה בגוף שלישי ("כשאנדרו נכנס בדלת הוא ראה את הבעל המגודל של מרתה לובש מעיל וחובש כובע'"). האמצעי הזה מותיר לעתים את הקורא תוהה האם הדילוג הזה הוא לא חלק מההפרעה של אנדרו עצמה שמתייחס אל עצמו באופן מנוכר בגוף שלישי. כך נוצר גיוון ועניין במרקם הטקסט. תרומה רבה יותר לחיוניות של הטקסט נובעת מההומור המוזר והדק של הטקסט ושל אנדרו עצמו. למשל, על בעלה של גרושתו, זמר האופרה, אומר אנדרו כך: "אופרה היא אמנות של רגשות חסרי מעצורים. משהו קורה, ואז שעות הם שרים על זה".

ההומור הזה גובל לעתים בנונסנס מהנה ("מה עמד מאחוריה?", שואל הפסיכולוג את אנדרו על אהובתו הצעירה, "'מאחוריה? רכס הרי הוואסאץ'. 'לא, אני מתכוון – '. 'אתה רוצה לדעת מאיפה היא באה, הילדה המופלאה הזו, מי היו הוריה'").

ובהמשך הרומן הנונסנס משתלט על העניינים והופך להיות מרכז העלילה ממש: בתחילה כשמתוארת משפחתה המעט מוזרה של אהובתו הצעירה ואשתו השנייה היפה של אנדרו, לאחר מכן כשמתואר מותה המעט ביזארי ושיא הנונסנס הוא בסיפור היקלעותו של אנדרו לתפקיד יועץ הנשיא האמריקאי לענייני חקר המוח.

כך ש"אצל אנדרו במוח" נדמה כספר מבטיח בגלל רצינות הנושא שלו. אבל הוא הופך לספר מקיים דווקא בגלל רוח היתול מרירה שנושבת בין דפיו.

כמה הערות על מוזיקה פופולרית עכשווית ממי שבקושי מבין בזה

1. אולי מספיק כבר עם ז'אנר ה"כמה הערות וכו'" והצניעות המזויפת – כמו גם הנוקדנות הייקית המזויפת לא פחות, של מי שיושב ועיפרון מחודד בידו ורושם הערות תוך שתיית כוס תה והטבת מכנסי השלושת רבעי שלו – שלו.

2. פעם בשבוע אני נוסע לעבוד בירושלים וכשעה וחצי הלוך וכן חזור מאזין למוזיקה בתדרי המוזיקה המיינסטרימים. אני, בסך הכל, איש של מיינסטרים במוזיקה, ואולי אדייק ואומר שאת מעט הזמרים שאני אוהב מאד אני מוצא בתוך המיינסטרים, כך שאני לא מצפה לקבל שם משהו אחר מאשר מיינסטרים. אני לא מחפש מוזיקה "אלטרנטיבית", בשביל להשתעמם יש את פייסבוק. אבל יותר ויותר אני משתכנע בשנים האחרונות שכמעט אין למה להאזין לו היום במיינסטרים בכלל וזה הישראלי בפרט. במקרים הנדירים של הלחנה גאונית (לטעמי, לטעמי), כמו בשירים שעידן רייכל כותב לעצמו או לאחרים, המילים מבטאות היעדר מהוקצעות ולעתים אף עלגות קלה.

3. כעת, הערה זו (הערה 2; הערה 1 היא צעירה-לנצח) היא הרי הערה קלאסית של זקנים: המוזיקה של היום, בושה וחרפה וכו'. אבל אנסה לתת כמה מאפיינים שיעניקו מעט בשר לחיווי המקשיש הנרגן על המוזיקה העכשווית.

המוזיקה הזו היא בכיינית וסנטימנטלית ונמוכת רוח. לבכיינות ולסנטימנטליות ולנמיכות רוח הללו יש שני אגפים: אחד שנובע מהשפעת תפיסות רוחניות ודתיות שמטיפות לנמיכות רוח כללית בקיום האנושי (כמו, למשל, אצל שולי רנד ואביתר בנאי, אמנים מוכשרים ביותר, בפסגה, אלא שאני תולה בהשפעת הזרם שהם מבטאיו את דלדולה של המוזיקה מתוך רוח הטרגדיה). ולהבדיל, ברמה אמנותית נמוכה יותר בדרך כלל, סנטימנטליות קיטשית ביחסים בין המינים, איזו רוח מונוגמית אדוקה, איזו דביקות, בעיקר גברית אגב, ביחס לאהבה ("ילד של אבא" של מוקי קשור לזה).

4. וכעת, לטענה כללית: הרוק והפופ מושתת על אגו ונרקיסיזם. בזה כוחו המשחרר. הוא חיבור בין מוזיקה מעולה לרגשות העזים האלה. ואילו חלק גדול מהתוצרת המוזיקלית היום הוא סוג של קינה יבבנית. אי אפשר כמעט ליצור מוזיקה משחררת, פראית ונעורית, מנמיכות רוח. כך שחלק גדול מהמוזיקה הפופולרית בישראל הוא כבר לא בדיוק רוקנרול או פופ, כמו שחלק גדול מהמוזיקה הלועזית (סליחה על הביטוי) הוא נרקיסיזם עירום, ללא מוזיקה, מוזיקה נובורישית ווולגרית ונעדרת יופי מלודי.

5. הסיבה ש"דרך השלום" – שיר חביב, לא יותר מזה – כבש בסערה את המקלטים, כמו שאמרו פעם, נובעת לטעמי מכך שזה שיר נדיר ביותר בתקופה הנוכחית משום שהוא נכתב ברוח הרוקנרול המקורית, שיר על one night stand (אף פעם לא הבנתי את האטימולוגיה של הביטוי הזה; לא "אף פעם", בעצם, אלא מאז שמעתי אותו לראשונה בגיל 22 בערך). כולם שרים על אלוהים ואפסות האדם, או על הגבר ואפסות בדידותו וחשקיו (מוש בן ארי: "עוד היום אני אלמד טיפה יותר להיות חבר/ אמלא את כל מה שחסר בליבך/ עוד היום אני אלחם בעומקם של יצריי / אנצח בשבילך עד שתאמרי לי די") – והנה מישהו שמעז לשיר על פיק אפ!

אמנם כשמשווים בין "דרך השלום" לשירים מהעבר שמדברים על סקס מנוכר וחסר משמעות וירוד ונחות ובהמי, ניתן לראות עד כמה השיר הזה מעודן. ראו, למשל, את ההבדל בין "דרך השלום" ל"טיול ליפו" האלמותי של שלום חנוך, שיר שכולו רוח רוקנרול משוחררת וחצופה ונרקיסיסטית במובן הטוב של המילה (עיינו בנספח).

6. האם זמר אשכנזי יכול היה לשיר היום על one night stand? לא בטוח. היה צריך את פאר טסי בשביל זה.

7. "ההוויה קובעת את התודעה" והסיבה העיקרית לנמיכות הרוח ולסנטימנטליות במוזיקה הישראלית קשורה לטעמי בכך שכולנו הרבה יותר עניים משהיינו, קל וחומר המוזיקאים עצמם שהמודל הכלכלי שלהם (מכירת תקליטים ודיסקים) קרס בגלל האינטרנט. המחסור הוא אבי הדת כשם שהמחסור הוא אחד מאבות הזוגיות והרומנטיקה. כך שהרוח הנמוכה מובנת, אבל עדיין אין זה אומר שהיא מלהיבה.

8. איך אני, סוג של מבקר תרבות צדקן לא מעט, התגלגלתי לאחרונה להיות מצדד של רוח החירות הליברלית? זאת משום שהכל תלוי הקשר. לפני כעשר שנים התחושה שלי הייתה שיש להיאבק בליברליזם הרקוב והאי שוויוני. היום עדיין התחושה שלי היא כזו. אבל בצדה אני חש שיש להיאבק גם ברוח הקולקטיביזם (לא רק הלאומי, גם הסוציאליסטי) על מנת שלא תשתרר. אם להיתלות באילן גבוה: כשם שניתן להבין את הפרוייקט של פרויד כניסיון לחלץ את האגו המסכן והלחוץ והמחוץ משלטון האיד והתשוקות מחד גיסא ומתביעותיו המחמירות של הסופר אגו הרודני והמצפוניסטי עד כדי המתת יצר החיים מאידך גיסא, כך אני חש שיש להיאבק בשתי החזיתות: מול רוח היהירות מחד גיסא אבל גם מול רוח נמיכות הרוח מאידך גיסא.

נספח

טיול ליפו – שלום חנוך (מילים ולחן)

יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית
קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון
מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים
עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון

עצרתי במכולת, קניתי עוד סיגריות
היתה שמה אחת, ממש על המשקל
הניחה את שדיה – מחוג קפץ לשבע
קנתה גבינה חצי שמנה, הכניסה אל הסל
אווו… הכניסה אל הסל.

המשכתי את הדרך, הגעתי עד ליפו
החניתי את הקורקינט, קשרתי לעמוד
ראיתי שם שחפים ששוחחו ועפו
הוא לא היה בבית הוא בדרך לאיבוד
טי טי טי טי בדרך לאיבוד.

ממול ראיתי דלת, אשה ענתה לי מי שם?
ייללתי כמו שועל והיא פתחה לי בעצמה
פשוט נכנסתי פנימה – איבדתי את נפשי שם
הציגה לי גם זוג נוסף – אביה ואמה.

אמרה: באת על הרגע בדיוק לאוכל
ישבנו ואכלנו, התמלאתי צ'יפס
מותק את יודעת, לא חשוב התוכן
העיקר הצוות ו…איכות הפיפס
או או או או – כן איכות הפי פי פי פי פיפס

כשהלכו הוריה לא חיכינו רגע
מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה
הפעם התלבשתי, מוכרח לצאת החוצה
כן לתפוס איזה שמיים, לזרוק איזה מילה

פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת
הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים
אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת
בעיקר מאנשים מפורסמים

כשלא מצאו הלכו כלעומת שבאו
דהרתי על הקורקינט בדרך הפתוחה
לאורך שפת הים, עצרתי שם לתירס, חם
ראיתי שם חבר נשוי עובד על חתיכה
או או או או עובד על חתיכה

כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם
כמוני וכמוך טפשים מטופשים
בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם
ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית

כן נסעתי וחשבתי, לא שמתי לב לדרך
נכנסתי מאחור בנהגת נחמדה
החלפנו קצת פרטים ונתתי לה ת'כתובת
הבטיחה לצלצל, אז אמרתי לה תודה

כן חזרתי דרך נורדאו, קצין צעיר עמד שם
דיבר אל נערה שעונה אל גזע מגבה
פתאום העיף לה בומבה שאנשים עצרו שם
ואז פשוט הלך, עם או בלי סיבה
או או או או, עם או בלי סיבה

כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ
ואני יודע שהכל זמני
יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה
פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם

יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית
קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון
מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים
עליתי על הקורקינט
כן על הקורקינט
כן על הקורקינט עליתי

קצר ולא מנומק על "העלמה מקזאן" של מאיה ערד

אני ממליץ בחום – וגם בקור, אבל עכשיו יוני – על "העלמה מקזאן" של מאיה ערד, אולי הרומן הטוב ביותר שלה.

אני מקווה בעתיד גם לנמק. בכל מקרה, לכבוד שבוע הספר –

על "2666", של רוברטו בולניו, הוצאת "עם עובד" (מספרדית: אדם רון בלומנטל)

פורסם בנוסח מעט שונה במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד הגיבורים הראשיים ב"2666" הוא סופר גרמני מעט מסתורי שנקרא ארצ'ימבולדי. עם תום מלחמת העולם השנייה, בה השתתף כחייל בוורמאכט, עבד ארצ'ימבולדי כשומר בבר. וזו מחשבה שנצנצה בו באחד הלילות: "באותו לילה, כשעבד בפתח הבר, השתעשע במחשבה על זמן בשתי מהירויות, ציר אחד אטי מאוד שהאנשים והדברים בו נעים באופן כמעט בלתי ניכר, וציר אחד מהיר מאוד והכול בו, אפילו החפצים הדוממים, נוצץ מרוב מהירות. הזמן הראשון נקרא גן עדן והשני – גיהינום. וכל מה שרצה ארצ'ימבולדי הוא לא לחיות לעולם באף אחד משניהם". המשפט האחרון בעצם מכחיד את כל סלסול המחשבה המופשט והעמום שבא לפניו: אם גם "גן עדן" וגם "גיהינום" אינם רצויים לארצי'מבולדי, מה הטעם בכינויים כך?

המו"ל היהודי הגרמני של אותו ארצ'ימבולדי נקרא מר בוביס. "כשארצ'ימבולדי הכיר אותו מר בוביס היה בן שבעים וארבע ולפרקים עשה רושם של אדם חולני, רגזן, קמצן, חשדן, סוחר שהספרות חשובה לו כקליפת השום, אם כי בדרך כלל היה בעל מזג שונה לחלוטין: מר בוביס נהנה, או העמיד פנים שהוא נהנה, מבריאות מעוררת קנאה, אף פעם לא חלה, כל דבר העלה חיוך על פניו, הוא נהג להפגין באנשים אמון של ילד ולא היה קמצן, אם כי קשה לומר ששילם בנדיבות לעובדיו". אז מר בוביס חולני, בריא, או חולני שמעמיד פנים שהוא בריא? ויותר תמוה: הוא קמצן או לא? איך מישהו שלא "שילם בנדיבות" יכול להיות "לא קמצן"?

בולניו משתמש לאורך ספרו כמה וכמה פעמים באמצעי הזה: מקטע (אמירה או חיווי) שמבטל את עצמו תוך כדי מהלכו. לאמצעי הזה ניתן להוסיף עוד שני אמצעים קרובים: הוספה מכוונת של פרטים מיותרים בעליל ואובדן הרסן המכוון של המספר. למשל, כשהמספר מאזכר באגביות את סיזיפוס ("שהרי ידוע כי נאהבים נוהגים לאמץ זה את מחוותיו של זה, בדרך כלל את החיוכים, הדעות, נקודת המבט, בקיצור, את מערכת דברי הסרק שנגזר על כל בן אנוש לגרור איתו עד יום מותו, כמו הסלע של סיזיפוס") הוא מוסיף עוד היסחפות של עמוד וחצי "מיותרים" על סיזיפוס (אמצעי קומי שגם גוגול השתמש בו).

כל האמצעים האלה מרמזים על מיותרותו של הטקסט (המשפטים שמבטלים את עצמם בסופם; הפרט המיותר בעליל; רוח השטות של המספר שנסחף ללא היגיון). והם גם מעניקים את המפתח שלפיו יש להבין את "2666". זו יצירה המורכבת מחמישה חלקים שחלק ניכר ממגמתה הוא עריכת פרודיה על הרומן הריאליסטי המדוקדק ועתיר הפרטים. בולניו לא כותב בדיוק על "מציאות", אלא על האופן שבו הרומן הריאליסטי כותב על מציאות. זו הבדיחה העמוקה של הרומן הזה. השיא הגרוטסקי של הרומן – והבדיחה – הוא החלק שעוסק ברציחות הנשים. בווירטואוזיות של כותב רומן ריאליסטי "רציני" מפרט בולניו בזה אחר זה עשרות, אולי יותר ממאה, סיפורים של אונס ורציחות נשים, של רצח סדרתי לא מפוענח, בצפונה של מקסיקו. כעת, יש בהחלט רמזים ברומן שכוונותיו של בולניו בהעלאת הנושא אכן רציניות: מחאה על היחס לנשים בתרבות המקסיקנית, מחאה כנגד העוני המחפיר שבו חיים רבים מהמקסיקנים על גבולה של ארץ השפע, ארצות הברית. אבל ערִימת הרציחות זו על גבי זו באופן גרוטסקי חושפת את הכוונה העיקרית של הרומן, שהיא כאמור, לעשות פרודיה על רומן ריאליסטי רציני, כמו גם על רומנים בלשיים "רציניים" שעוסקים בעוולות חברתיות.

במובן הזה בולניו כאן הוא נציג וירטואוזי מאוחר יחסית של הפוסטמודרניזם (כמגמה בספרות). העולם נזנח לטובת עיסוק בטקסטים על העולם.

וזו הקדמה לסיבה שהתאכזבתי מ"2666". עדיין, בולניו כזה של "2666" עדיף מ- 99.9999 (ועוד תשע, אפילו) של הסופרים שכותבים בשני העשורים האחרונים. אבל "2666" אינו שווה בערכו ל"בלשי הפרא" שלו, יצירת מופת אמיתית בת זמננו, ולא רק משום שבולניו לא הספיק ללטש את הרומן (או חמשת הרומנים שקובצו יחד) לפני מותו בטרם עת.

הנקודה היא שהייחוד של בולניו, "האלמנט" שלו, בעיניי, הוא ההחדרה הפנטסטית של תפיסת עולם מודרניסטית "דתית" לתוך מציאות פוסטמודרניסטית מחולנת. ביקום של בולניו בשיאו קיימים רק סופרים, משוררים, מבקרים, לכל היותר מו"לים. בולניו כמו לקח את האמונה הפנאטית של המודרניזם באמן ובאמנות וניפח אותה לכלל הפרזה אדירה, לכלל בדיחה מרה. בעולם שבו מעמדה של הספרות, מעמדו של הסופר והמשורר, מעורערים, יצר בולניו אפוס שלם שעוסק במשוררים ("בלשי הפרא"), או תיאר אירועים פוליטיים מרכזיים כמו הפשיזם בצ'ילה דרך הפריזמה של השירה ("כוכב רחוק"), או את מלחמת העולם השנייה בכבודה ובעצמה, האירוע הקולוסלי הזה, מפרספקטיבה של סופרים צרפתיים (אחד הסיפורים ב"שיחות טלפון"). התוצאה היא קורפוס נהדר בהומור הקודר העמוק שלו, קורפוס מודרניסטי ופוסטמודרניסטי כאחד, כלומר מי שמחדיר באופן לא נעדר אירוניה ערכים ויקום מודרניסטיים בעולם שכבר לא מכיר בהם. החלק הראשון ב"2666" עוסק בדיוק בעולם כזה, ולכן, לטעמי, הוא הטוב בחלקים. הוא מפרש את יחסיהם של ארבעה חוקרי ספרות אקדמיים של אותו ארצ'ימבולדי שהוזכר לעיל: פלטיה הצרפתי, מוריני האיטלקי, אספינוסה הספרדי וליז נורטון הבריטית. בולניו יוצר עולם סגור של אנשי ספרות כשבין ארבעתם פורצת התשוקה הארוטית בשלל וריאציות. כאילו הנושא הנצחי והאוניברסלי של האהבה יכול להיות מוצג במלוא מיצויו רק בקרב אנשי ספרות, כביכול אנשי הספרות הם דגם האדם החשוב ביותר שבנמצא. כאן בולניו מצוי ב"אלמנט" שלו. כאן הקומיות המרירה והייחודית שלו בשיאה. אבל, בהמשך, כשהוא עוסק, כאמור, בפרודיה (שופעת ומרשימה, לעתים ארכנית) של הרומן הריאליסטי הייחוד שלו מיטשטש. כשהוא מתענג על עצם היכולת לייצר סיפור באופן וירטואוזי, עתיר המצאות, אך סיפור נעדר קשר עם מציאות כלשהי, בולטותו נחלשת.

באחד מפיתולי הרומן מספר בולניו על עיוור ש"מעביר את כל היום במטבח, אוכל, או בשירותים, מחרבן, או שוכב על הרצפה בחדר שלו וקורא ספרים בשפת העיוורים". על העיוור הזה מהרהרת אחת הדמויות שגורלו הוא "משהו הקרוב לאושר". העיוור הקורא מייצג ספרות טוטאלית בלי עולם, בלי יכולת אפילו להתבונן בעולם החיצוני לה! בולניו הוא הממשיך הגדול של בורחס (העיוור!), בורחס שהרהר ביצירתו באפשרות להפוך את העולם כולו לספרות, לוותר על העולם לטובת הספרות. גדולתו של בולניו נעוצה בהמחשה של ההפרזה הביבליופילית הפנאטית והמבדחת הזו. חלקים גדולים של "2666" מתרחקים מדי משורש הגאונות הזה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 246 שכבר עוקבים אחריו