על "קבצנים וגאים", של אלבר קוסרי, בהוצאת "הספריה החדשה" (227 עמ', מצרפתית: ניר רצ'קובסקי)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן טוב מאד ורומן מקומם מאד. הוא טוב מאד למרות שהוא מקומם מאד. והוא טוב מאד גם בגלל שהוא מקומם מאד. כלומר, בגלל שמבוטאת בו עמדה מקוממת, אך מנוסחת בכוח, בקוהרנטיות, בתבונה. עמדה שמכריחה את הקורא להתעמת מולה, להתנגד לה.

אלבר קוסרי הוא סופר מצרי שנולד בקהיר ב-1913 אך מ-1945 חי בצרפת, כתב שם צרפתית והפך להיות סופר הידוע בעיקר לאניני טעם, שרק בערוב ימיו (הוא נפטר ב-2008) זכה להכרה רחבה. "קבצנים וגאים", שראה אור ב-1955, נחשב ליצירת המופת שלו והנו גם הידוע בספריו.

הרומן מתמקד בחייהם של שלושה אינטלקטואליים קהירים שחיים בחלק העני של העיר. מסביבם עוני חרוף, דלות משוועת, עליבות נוראה. בעוד אחד מהשלושה מאמין במהפכה סוציאליסטית שתמרוד בזוועת העוני שסביבם, שני האחרים אינם מאמינים ששינוי כזה יכול לקרות ואף לא שהוא רצוי. כאן הוא העוקץ של הרומן. איש האקדמיה לשעבר, המרצה להיסטוריה לשעבר, גוהאר, כמו גם חברו המשורר המצוין והמכוער הידוע, יֶגֶן, בחרו בחיי העוני והעליבות. הם לועגים לחברם השלישי, אלכורדי, על חלומות המהפכה הרומנטיים שלו. אלכורדי אכן הוא דמות נלעגת מעט, לא רק בעיני חבריו, אלא גם בעיני המספר, שעמדתו קרובה לזו של שני גיבוריו הבטלנים להכעיס. הפילוסופיה של גוהאר ויגל היא זו: החיים אינם טרגדיה, כי אם קומדיה. יש לחיות את החיים מתוך קלות דעת והיעדר שאפתנות. כל ניסיון לתיקונם ייגמר בדיכוי חדש. אך באופן עקרוני יותר: החתירה להפוך את החיים למכובדים נוגדת את טבעם הליצני וחסר הכבוד העמוק. כך מהרהר בחיבה יגן על גוהאר: "גוהאר לא היה מתקן עולם, גם לא מטיף מוסר. הוא קיבל את האנשים כפי שהם. את הייחוד הזה שבטבעו עדיין לא מצא יגן אצל אף אחד אחר. רוב האנשים התעקשו לתת עצות, בדיוק כמו אמו".

קוסרי הערמומי נוטל את ההאשמה השגורה כלפי המזרח, על כך שהוא נרפה, עצל, לא מסוגל לתיקון חברתי, פטליסטי וכו', והופך אותה על פיה. הוא מתהדר בתכונה הזו של המזרח, שאינו שוגה באשליות כמו המערב על "קדמה" וגם אינו מוליד משטרים רצחניים שנוסדו על בסיס האמונות האלה. את התזה הפילוסופית העקרונית הזו משבץ קוסרי בכתיבה אוורירית ודוהרת קדימה באופן מענג, תוך דילוג בין תיאורי טיפוסים גרוטסקיים מרשימים, מתוך ציניות מרעננת. וגם בסיוע עלילה מרכזית ממוקדת. אבל בעלילה הזו נגלה בבירור גם המקומם בטקסט הזה. גוהאר, שכמו יגן, מעביר את ימיו בעיקר בעישון חשיש, נתקף בקריז בגלל היעדר חומר. הוא רוצח זונה מבית הבושת בו הוא עובד כמנהל חשבונות עלוב, בגלל שהוא מעוניין לשדוד אותה. גוהאר אינו סדיסט רע לב, אבל הוא גם לא מתחרט אחרי שהתפכח מהקריז שלו. הרצח הוא עוד דבר מה שאירע בעולם חסר השחר שלנו, האבסורדי שלנו. הוא ממתין בסקרנות לראות מה יקרה? האם ייתפס? ממתין בסקרנות אדישה למדי.

כך שהניהיליזם של גוהאר – ושל הרומן בכללותו – כולל גם אדישות לתוקפנות. ככלל, כדאי לדעתי להבחין בין ניהיליזם שהשלכותיו נוגעות לניהיליסט עצמו (המדוכא, כמו אצל וולבק, או השמח בחלקו, כמו אצל הנרי מילר) לניהיליזם שהשלכותיו הן תוקפנות כלפי הזולת (מהסוג שהבהיל את דוסטוייבסקי ובזמננו, ולהבדיל, מצוי ברומנים של הסופר ההולנדי, הרמן קוך). הראשון מעורר אהדה, ואילו השני רתיעה.

שני רומנים אחרים עלו במחשבתי בקריאה של הרומן הפיקחי והמענג הזה. הראשון הוא יצירת המופת של הסופר הרוסי בן המאה ה-19, איבן גונצ'ארוב, "אובלומוב". כמו גוהר ויגן גם אובלומוב בוחר בחיים פסיביים לחלוטין, ומבקר את אורח החיים האמביציוזי והתזזיתי שסביבו. אבל "אובלומוב" הוא יצירה הומניסטית עמוקה. אובלומוב פסיבי כי חיי הפעולה שמוצעים לאדם הרוסי בן ימיו נראים לו מוגבלים ומצמצמים את אנושיותו. ואילו הטקסט של קוסרי הוא אנטי הומניסטי. החיים הם מהתלה. אין להתייחס אליהם ברצינות. היצירה השנייה היא "בית יעקוביאן" של עלאא אל-אסוואני. ברומן המצרי הזה, שראה אור ב-2002, מתוארת קהיר ענייה מרודה ועלובה באופן שאינו שונה בהרבה מזו שמתאר קוסרי (ויש עוד הקבלות: למשל המוטיב ההומוסקסואלי בשני הרומנים). זאת למרות שהרומן של קוסרי מתרחש בשנות הארבעים ושל אל-אסוואני בשנות התשעים. אבל "בית יעקוביאן" מוּנע בדלק של מחאה, זה רומן רושף התקוממות ומרי על עליבות החיים במצרים. "בית יעקוביאן" רוצה לעורר את בני האדם לשנות את חייהם. קוסרי רוצה להניאם מתקוות כאלו. לא לחינם, כנראה, נכתב "בית יעקוביאן" בערבית ואילו "קבצנים וגאים" בצרפתית. בפריז אפשר להתענג ביתר קלות על הפילוסופיה הפיקנטית של קוסרי, בקהיר יותר קשה להתחמם לאורה הקר.

יש להודות לניר רצ'קובסקי על הבאת הספר הזה לקורא העברי ועל אחרית הדבר המעניינת שכתב לרומן (שגם מתורגם על ידו היטב, כהרגלו). הרומן הזה מסב לקוראו גם את הנאת הוויכוח, את התקוממות החלקים בנפש, אולי שרידי החלקים בנפש, שלא משלימים עם הכאוס, והעוול, והעליבות, את התעוררות אותה השקפה הומניסטית אנטי-פטאליסטית שניסח ברנר ב"מכאן ומכאן": " זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי וזוהי צוואתי האישית: החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים".

על "בוצ'רס קרוסינג", של ג'ון ויליאמס, בהוצאת "ידיעות ספרים" (מאנגלית: גיל שמר, 311 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה (של מחבר "סטונר") ראה אור במקור ב-1960. זה מערבון. מערבון כתוב היטב. זו קלישאה כתובה היטב.

הרומן מתרחש בקנזס במאה ה-19, מעט אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. צעיר מבוסטון בשם ויל אנדרוז מגיע למערב רעב להתנסות בחיים עצמם. שבע מהחיים המתורבתים מדי של בוסטון, של אוניברסיטת הרווארד שבה למד. מה בדיוק הוא מחפש? הוא עצמו תוהה: "זו הייתה תחושה; זה היה דחף שהוא היה חייב לבטא במילים. אך הוא ידע שכל מה שיגיד לא יהיה אלא שם אחר למרחבי הפרא שביקשה נפשו. היו אלה חופש וטוּב, תקווה וחיוניות שלתחושתו היו מונחים ביסוד הדברים המוכרים בחייו, שלא היו לא חופשיים ולא טובים ולא מלאי תקווה וחיוּת". בהגיעו לעיירה ששמה הוא שם הרומן הוא מציע לצייד בופלו מיומן בשם מילר לממן משלחת ציד קטנה בהרי הרוקי בקולורדו. ארבעה יוצאים למסע הציד. מלבד אנדרוז ומילר, האינטלקטואל הרעב לחיוניות והמנהיג הטבעי, מצטרפים גם צ'רלי הוג, נאמנו של מילר, תמהוני שהוגה בתנ"ך בהפסקות המסע, ושניידר, פושט עורות נרגן ומושחת.

יכולת התיאור של ויליאמס מרשימה. עיירת המוצא, תלאות המסע, ציד הבופלו, עולם הטבע הפראי, תלאות המסע חזרה, מתוארות בדיוק ובידע, בסבלנות של ריאליסטן. קריאה מדוקדקת בטקסט תכשיר גם את ההדיוט שבין הקוראים לפשיטת עורו של בופאלו; התמודדות עם סופת שלגים מתוארת באמינות ובפירוט דומים. גם המתח בין סיפור הפעולה הגברי הישיר, למבט-העל הפרשני שלעתים רחוקות מבליח מעליו, מבט-העל של אנדרוז, יוצר עניין מסוים. למשל, בקטע היפה הבא, בו מהרהר אנדרוז ברתיעתו הדומה הן ממשכב עם זונה והן מפשיטת עורו והכנתו לסעודה של בופאלו: "ברגע לפני שירדה עליו השינה, הוא חיבר בקשר רופף בין הסבת פניו מפרנסין בלילה ההוא בבוצ'רס קרוסינג לבין הסבת פניו מהעֶגלה משוספת הקרביים מוקדם יותר היום, פה בהרי הרוקי של קולורדו. התחוור לו שהוא הסב את פניו מהעגלה לא בגלל קבס נשי מהצחנה והדם והמעיים השפוכים; התחוור לו שהוא נתקף בחילה והסב את פניו בגלל ההלם שחש למראה עגלת הבופלו, שהתהלכה גאה ואצילית ומלאה בקוממיות החיים כמה רגעים קודם לכן, וכעת היתה חשופת בשר וחסרת ישע, רצועת בשר דוממת, מעורטלת מעצמה, או ממה שהיה היא עצמה על פי הגדרתו שלו, מתנודדת בגרוטסקיות, בלגלוג, מולו. זו לא היתה היא עצמה; או לא היתה מי שהוא דמיין שהיא. העצמיות שלה נרצחה; ובעצם הרצח הזה הוא הרגיש הרס של משהו בתוכו". ההצבעה על החפצון הזהה בשתי הסיטואציות (עם הזונה ובשחיטת הבופלו) וההדגשה שהחפצון של הזולת הורס גם משהו בתוכך, הופכים את הקטע הזה למרשים.

זה, כאמור, קטע נדיר. בכוונת מכוון שומר ויליאמס על סגנון "גברי" ממוקד פעולה לאורך כמעט כל הרומן, כשבשום שכל הוא משתיל כמה רגעים רפלקסיביים של אנדרוז כדוגמת הציטוט לעיל. בדרך כלל, הרומן כולו נרתע מ"נשיות" ומתמקד בפעילות, כפי שהמספר טורח להצביע על כך שלא חלילה "קבס נשי" הרתיע את אנדרוז מלפרק את איברי עגלת הבופאלו או לשכב עם הזונה. אנחנו, יש לזכור, ב-1960, עדיין תחת הנוכחות החיה של המינגוויי בשדה הספרותי האמריקאי.

אבל כל זה – כתוב היטב, מותח לפרקים, פרי תחקיר מעמיק – הוא קלישאה אחת גדולה. הרצון לברוח מערבה מאימת המעודנות של הציוויליזציה; השהיה בחברה גברית שתקנית תוך עשיית מעשי גברים "אופייניים" כציד; הערצת זכר האלפא השתקן, המנהיג הטבעי, מילר – כל זה כבר יצא לנו מכל החורים. באותה שנה, 1960, כתב המבקר האמריקאי לסלי פידלר את יצירתו החשובה "אהבה ומוות בספרות האמריקאית" ואפיין את המסורת הספרותית האמריקאית ככזו שעוסקת בגברים הבורחים מהציוויליזציה, בורחים מנשים ("מובי דיק" ו"האקלברי פין" כארכיטיפים). ויליאמס לכאורה "מדגים" להפליא את התזה הזו. אבל בעצם, העובדה שהתזה הזו הפכה כעת למודעת – ולראיה ספרו של פידלר עצמו – הופכת את ויליאמס לא למגלם של התמה אלא לחקיין שלה. גם העובדה שמדובר ברומן היסטורי, שמתרחש כמאה שנה לפני פרסומו של הרומן בפועל, ואין מדובר כאן בניסיון של ויליאמס להתאים את התמות האמריקאיות הקלאסיות למציאות מודרנית חדשה, תורמת לתחושת חוסר המקוריות, הפסטיש. וגם ההצהרה – הלכאורה מעודנת אך למעשה פומפוזית מבעד לרעלת המעודנות – של המספר שהרומן עוסק ב"נשגב" (גברים שנאבקים באיתני הטבע או בריקנות הקוסמית שבלבם פנימה), פוגמת ברומן.

גם מרומן היסטורי הנוסף של ויליאמס שתורגם, "אוגוסטוס", לא התפעלתי, רומן שראה אור במקור ב-1973 ואף זכה בפרס ספרותי חשוב בארה"ב. שני הרומנים ההיסטוריים של ויליאמס, בניגוד ל"סטונר" שלו (שיצא במקור ב-1965) – הרומן המרגש על איש הספרות המופנם – על אף שבהחלט אינם רומנים רעים, אינם מצדיקים את תשומת לבו המיוחדת של הקורא העברי ב-2016.

על "יופי שאין לו תכלית", של גי דה מופסן, הוצאת "פן" ו"ידיעות ספרים" (מצרפתית: רמה איילון, 311 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסיפור הפותח את הקובץ הזה – נובלה ליתר דיוק – בשם "כדור שומן", ראתה אור ב-1878 ופרסמה את שמו של מופסן בן ה-28 ברבים. מאז ועד מותו המוקדם בגיל 43 (מעגבת) הפך מופסן לנסיך העולמי של הסיפור הקצר (הוא כתב 300 סיפורים קצרים וגם ששה רומנים).

"כדור שומן" מבטא את הסגולות של הסיפור המופסני היטב. חיוניות וחריפות, שעם זאת לא גולשת לסנסציוניות זולה (למרות שסכנת הגלישה קיימת באופק); בצד ביקורת נוקבת של אופי ושל החברה בכללותה, ולעתים גם תפיסה פילוסופית מקיפה שהסיפור מדגים אותה (מבלי שהיא, התפיסה, תפגם בהנאה מהסיפור הפרטיקולרי). "כדור שומן" מתרחש בזמן הפלישה והכיבוש הפרוסי של חלקים נרחבים מצרפת במלחמת 1870-1871. קבוצת אריסטוקרטים ובורגנים צרפתית מכובדת מקבלת היתר מיוחד מהשלטונות הגרמניים לנסוע מהעיר הכבושה רוּאֶן לנמל לה האבר, שנמצא תחת השלטון הצרפתי. אל תוך הכרכרה הדחוסה במכובדים – ולמען השלמת המיקרוקוסמוס הצרפתי, להשלמת פלטת הצבעים, מכניס אליה מופסן גם נזירות ו"דמוקרט נלהב", אויב הבורגנות והאריסטוקרטיה – מצטרפת גם זונה מקומית לבבית ועסיסית המכונה על שום עסיסיותה זו "כדור שומן". האתר הדחוס המתגלגל בדרכים, המרכבה, מאפשר למופסן להדגיש את הרתיעה של החברה המהוגנת מעמיתתם לנסיעה. אבל זו האחרונה קונה את לבם, וליתר דיוק כרסם, כשהיא חולקת איתם בדרך מהמזונות הערבים שהביאה עמה. אלא שאז עוצרים הפרוסים את המרכבה ומתנים את המשך המסע בכך ש"כדור שומן" תעניק מחסדיה לקצין האחראי במקום. מסיפור העלילה הפשוט הזה רוקח מופסן מטעמים, נוסק לנושאים גדולים כמו לאומיות ויחסי כוח חברתיים. הזונה, מטעמים פטריוטיים, לא מוכנה לעסקה. הפטריוטיות היא גם, לכאורה, הכוח שמלכד את החבורה הצרפתית הקטנה ואכן עמיתיה לדרך מתרשמים מהחלטתה ותומכים בהתחלה בנחישותה. "הרוזן אמר בשאט נפש שהאנשים הללו מתנהגים כמו הברברים של ימים עברו. והנשים הרעיפו על כדור שומן גילויי אהדה נמרצים ומלאי חיבה". אבל הלכידות הלאומית נסדקת כשהעיכוב מתמשך. האינטרסים האנוכיים מבצבצים בחזרה, ועמם גם מתגלעים שוב במלוא העוצמה הפערים המעמדיים והנורמטיביים.

בכלל, כמה מטובי הסיפורים כאן עוסקים בזונות. מופסן התמחה בנושא, בספרות כבחיים, התמחות שהובילה גם למותו. בנובלה הומוריסטית, "בית טֶלייה", שההומור שלה חזק במיוחד בגלל שמופסן משכנע במציאותיות של הפנטזיה שהוא מספר עליה, מתוארת מדאם של בית בושת מבוקש בעיירה בנורמנדי שסוגרת את העסק שלה למשך כמה ימים (ולתסכולם של נכבדי העיירה שבית הבושת היה מקום הבילוי החביב עליהם) על מנת להשתתף בטקס הקומוניון הראשון של אחיינית שלה שנערך ברוב הדר בעיירה נורמנית אחרת. המדאם ועובדותיה, כאמא אווזה וברווזיותיה הססגוניות, מדהימות את העיירה השלווה ואת טקס הקומוניון הזה לעולם לא ישכחו בה. יחסו של מופסן לזונות, חשוב לומר, הומניסטי ואוהד אך לא סנטימנטלי. התיאור שלו אותן מפוכח אך אמפטי, לבטח לא מתנצל. בסיפור נוסף ("מדמואזל פיפי") שבו הגיבורה גם היא זונה, ועוד זונה יהודייה, "גיבורת הסיפור" היא גיבורה אמתית שנוקמת באופן פטריוטי את נקמת צרפת הכבושה בקצין גרמני סדיסטי (ייאמר אגב אורחא שבתיאור הדמות הזו יש איזו הטרמה מסמרת שיער להתנהגות שהיא נאצית ממש).

האֵרוס מעסיק את מופסן בחלק ניכר מסיפוריו ולא רק באופן המוזכר, כלומר לא רק ביחס לזנות וזונות. העניין שלו באהבה מטעין את סיפוריו באותה אנרגיה וחיוניות שהזכרתי. ועם זאת, כאמור גם כן, יש איזה עידון בסיסי בכתיבה שלו, איזו רגישות גדולה, שמונעת ממנו ליפול לוולגריות או לסנסציוניות. הסיפורים חריפים ומעוררים אך לא יוצרים תחושה של ניצול הקורא בפנייה ליצריו הבסיסיים הלא מעובדים. כך למשל, בסיפור קצרצר, כשמופסן מספר על פריזאית נשואה שנאפה לראשונה בחייה, הוא מתמקד בזעזוע של האישה מעצמה, האישה שאוהבת את בעלה. או כשהוא מספר על צמד חברים איכרים שהאחד מכר לרעהו את אשתו, הרי שהמעשה המפולפל מוצג במסגרת עלילה כל כך משעשעת ומפתיעה, שהיסוד הסנסציוני מומתק ליסוד מעורר. בסיפור החותם את הקובץ ושהקובץ קרוי על שמו אף פורש מופסן מטפיזיקה שלמה שרואה באֵרוס האנושי את מותר האדם, את חמיקתו של האדם מהטבע הבהמי והתמקדותו של זה, הטבע, בפעולת הרבייה: "אף על פי כן גילה הגבר את האהבה, מענה די מוצלח לאל הערמומי, והפליא כל כך לקשטה בפיוט, עד שהאישה שוכחת לפעמים שהמגע נכפה עליה. ואלה מבינינו שנבצר מהם להונות את עצמם בהתפייטות, המציאו את תאוות הבשרים ועידנו את הזימה – דרך נוספת ללעוג לאלוהים ולחלוק כבוד, מושחת אמנם, ליופי".

זה קובץ משובח, שכולל גם את "המחרוזת" המפורסם (שבקריאה נוספת מרשים אף יותר ממה שזכרתי), ומתורגם היטב. היו פעמים מועטות שתהיתי על מילה זו או אחרת. למשל, בעמ' 50 על הביטוי "מורת רוח" שנראה לי לא מתאים. בעמ' 137 במקום "אל נא תזלזל" יש לכתוב "אל נא תזלזלו". בעמ' 181 נראה לי שלא נכון לתרגם "החבית הזו גדולה כמו טנק" ביצירה מ-1884 כשהטנק עוד לא הומצא. אבל ככלל זהו לבוש עברי מוצלח לסופר מעולה.

על "פליקס קרוּל – וידוייו של מאחז עיניים", של תומס מאן, הוצאת "אחוזת בית" (מגרמנית: נילי מירסקי, 427 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה הוא הרומן האחרון שפרסם מאן בחייו. הוא פורסם ב-1954 כשמאן היה בן 79, שנה לפני מותו. והנה זהו, למרבה הפלא, גם הרומן הקליל ביותר של מאן; רומן שקלילותו עקרונית, אם אפשר להתבטא באופן פרדוקסלי כזה.

כפי שמציינת הכותרת, הרומן כתוב במתכונת ווידויית. בגוף ראשון וידויי מספר לנו פליקס קרול על חייו מילדות עד גיל עשרים בערך (מאן תכנן גם כרך נוסף שלא יצא לפועל). אבל הרבה יותר משקרוב המתוודה של מאן למודלים הקלאסיים חמורי הסבר או הרציניים של ספרות הווידוי (זה של אוגוסטינוס או זה של ז'אן ז'אק רוסו, למשל) הוא קרוב ברוחו דווקא לווידוייו של קזנובה, אותו הרפתקן ונוכל בן המאה ה-18. קרול הבדוי, כמוהו כקזנובה האמתי, גם הוא נוכל מקסים וכמו קזנובה גם הוא נודד ברחבי אירופה, במקרה שלו: מגרמניה לפריז ומשם לליסבון (בהיות הרומן הזה גם רומן פיקרסקי). קרול נולד למשפחה אמידה של יצרני יין מאזור הריין וכבר מילדות נתפס לרמאויות קטנות. הוא, למשל, אימן את עצמו בהתחלוּיוֹת על מנת לחמוק מבית הספר, נהג לזייף את חתימת אביו לצרכיו, נהג לגנוב מעדנים מחנות יוקרתית בעירו וכיוצא בזה. כשאביו פשט את הרגל לא נפלה רוחו של פליקס. הוא קיבל על עצמו את דין העוני מתוך אמונה שלמה שלא לעולם חוסר וגלגל החיים ישוב ויעלה אותו אל הפסגה. וכך אכן קורה, במעשה התחפשות מתוחכם במהלך הרומן.

הרומן הזה הוא שיר הלל לנרקיסיזם. שיר הלל ליופי ולקסם האישי, על אף שאלו מחולקים לאנושות באופן לא שוויוני, עובדה שקרול/מאן מודעים לה היטב. אבל זהו שיר הלל לנרקיסיזם השמח בחייו והנדיב ואוהב האדם. פליקס הוא ילד ואחר כך נער וגבר צעיר מקסים ויפה תואר. נשים וגברים כאחד נופלים לרגליו (המוטיב ההומוסקסואלי שנוכח ביצירתו – ובחייו – של מאן מצוי גם כאן). הרומן כולל כמה פרשיות אהבים מפולפלות למדי. למשל, סופרת מבוגרת בהרבה מקרול שחושקת בו ומבקשת מקרול שישפיל ויכה אותה, או פרשיית אהבים של קרול וזונה בפרנקפורט, או פרשיית אהבים שמנהל קרול עם אם ובתה בליסבון. קרול הוא, כאמור, נוכל אבל יש בו יסוד אוהב אדם באמת, יכולת הזדהות אמתית גם עם הנכשלים והעניים. באחד משיאי הרומן, נושא קרול/מאן נאום בזכות האהבה, נאום שבכוונת מכוון מתייחס במרומז לטקסט הקאנוני בספרות המערבית על אודות האהבה, הלא הוא "המשתה" של אפלטון. והנה האהבה, לפי קרול, אינה רק המין, היא עצם היכולת האנושית להושיט יד תומכת לרעך.

ברומן הנהדר הזה מביא מאן לידי ביטוי את תאוות החיים שמפעמת ביצירתו (בצד הנטייה ההפוכה לה: ההיקסמות מהכליה ומהמוות). כשטוניו קרגר, גיבור מוקדם של מאן, אומר שהוא אינו "ניהיליסט" הוא מתכוון בדיוק לכך: לצידודו בזכות החיים. קרול מבטא את חדוות החיים הזו באופן הישיר ביותר. מלאכת הסיפר של מאן מתונה וחושנית: "מלאכת הכתיבה אינה שיחה שמנהל אדם עם עצמו: רצף מסודר, יישוב-הדעת, ומעבר לא חפוז מדי מנושא לנושא – אלה תנאים שאין לוותר עליהם". כך כותב קרול על אופן סיפורו, ובשם המחבר, יש להניח (ואולי יש כאן גם נזיפה כלפי כמה ממתחריו הגדולים של מאן על תואר הסופר הגדול בדורו, ג'ויס למשל). מה שוודאי הוא שהתחשבותו הנדיבה של מאן/קרול בקורא שלו, הרצון העז והצולח בידו לגרום לקורא עונג, הולם גם את אופיו של הגיבור תאב החיים וידידם של בני האדם. בצד ההתחשבות בקורא בקצב ובאופן גלילת הסיפור, החדווה הגלויה של המספר/הסופר המתאר את העולם, כלומר החדווה הגלויה מעצם היכולת לתאר את העולם במילים, חדווה שמדביקה אף היא את הקורא באהבת הקיום, עולה בקנה אחד גם היא עם אהבת החיים והאדם של קרול כדמות.

בצד המתינות הסיפורית וחדוות התיאור, הסגנון של קרול/מאן נמלץ במכוון, שופע במכוון, ויש כמדומה הקבלה בינו לבין התקופה המתפקעת מבשלות, עד כדי ריקבון, שבה הרומן מתרחש, תקופת "הבל אפוק" (כלומר משלהי המאה ה-19 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה). בהתאם לעידן ההיסטורי בו הוא מתרחש, מלא הרומן בתופעות אופייניות שכבר רחקו מאד מאתנו (וגם ממאן הכותב ב-1954): אצולה אירופאית שוקעת והמתח בינה לבין הבורגנות העשירה, פרולטריון עני ומרוד. לעתים רחוקות הגודש הזה מעט מייגע, אבל ככלל הכתיבה היא כפתור ופרח. אציין כדוגמה אחת לעונג הקריאה את האופן הערמומי בו מחדיר מאן בדיבורו של הגיבור שלו דברים שאנו יודעים ששמע זה לא כבר מפי אחרים והלה בנוכלותו מאמץ מיד אל סגנונו משל ידע עליהם מאז ומעולם. השילוב הזה נעשה בלי להכריז עליו. מאן סומך על הקורא שלו שיבין את זה בעצמו.
יציאת הרומן הזה לאור, בתרגום של נילי מירסקי, היא מתנת חורף עצמית הולמת לכל אחד שיש בו ולו שמץ מהאהבה העצמית הבריאה של קרול.

* הערה: בביקורת שהתפרסמה בעיתון ציינתי שהביטוי שמאן משתמש בו לתיאור גיבור "הר הקסמים", "בן אונים לחיים", מבטא גם הוא את תאוות החיים המאן-ית. השמטתי כאן את המשפט הזה. נילי מירסקי הסבה את תשומת הלב לכך שזו שגיאה. הביטוי בו בחר המתרגם העברי מרדכי אבי-שאול בא לציין דווקא את ההיפך מאון (=כוח). "בן אונים" הכוונה ל"בן הצער" (כמו "בן אוני" שנכתב בתנ"ך על בנימין).

המלצה קצרה על "שטוקהולם" של נעה ידלין

* ה"קצרה" לא בגלל דרגת חשיבות הספר, אלא בגלל שמחוץ ל"תפקיד" המבקר בעיתון, אני מרשה לעצמי לכתוב באופן חופשי יותר ותמציתי יותר (ובקיצור, אין לי זמן!).

לנעה ידלין יש כישרון סאטירי אמיתי. בעולם נוטף נופת צופים של "לייקים" ו"חשיבה חיובית", בעולם מחניק מרוב "הגינות" ו"זעם מוסרי" ו"ערכים" ו"הודאה לאל הטוב על שאנחנו חיים בחסדו", אתה זקוק כאוויר לנשימה לאוויר המעושן וחד-התחמוצת-הפחמני כזה שמשיבה אליך ידלין.

יש בספר יכולת לפרישת דקויות רגש, חלקן צורבות (אלה מבינינו בעלי ערך עצמי נע ונד בפראות – האגו השברירי הזה שלנו – אולי צריכים להישמר מהחלקים ה"חנוך לוינים" בטקסט😉 ), ודקויות ניסוח, סופר סופר אינטליגנטיות, בקצב קטלני.

ידלין נמצאת ללא ספק בחזית הכתיבה העכשווית בעברית.

הטקסט היה לטעמי מעט עמוס מדי, והחלקים שקורצים לעיבוד טלוויזיוני אינם נפקדים ממנו, אבל "שטוקהולם" ככלל מרשים יותר מ"בעלת הבית" אם כי מעט פחות מהנה לקריאה ממנו.

על "גלות ומלכות", של אלבר קאמי, הוצאת "הספריה החדשה" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 150 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כדאי לקרוא את הספר הזה בשתי רמות במקביל. ברמה הראשונה, לקוראו מבלי להתחשב בכך שכותבו הוא אחד הסופרים המפורסמים של המאה, חתן פרס נובל לספרות מ-1957, אותה שנה בה ראה גם הספר הזה אור. בקריאה כזו, זהו קובץ סיפורים מעניין ומגוון, לעתים משובח, ספר דחוס, ולעתים דחוס מדי.

שני הסיפורים הטובים מששת סיפורי הקובץ הם "האילמים" ו"ז'ונאס, או האמן בעבודתו". "האילמים", כמוהו כשלושה סיפורים נוספים (וסך הכל שני שלישים מהספר), מתרחש באלז'יר שתחת הכיבוש הצרפתי וגיבוריו הם "מתנחלים" צרפתיים. זו פרוזה ריאליסטית, ישירה יחסית לקובץ הסמיך והדחוס כאמור, המספרת על פועלים במפעל קטן לייצור חביות שהתארגנו לשביתה על מנת לתבוע העלאת שכר. בסיפור המעולה הזה פורש קאמי באופן לא מייגע, ותך שמירה על קצב ותכליתיות של הסיפור, את הרקע הכלכלי והחברתי לשביתה. ענף חביות העץ נמצא במשבר בגלל התחרות עם דרכי הובלה חדשות. זו הסיבה להקפאת השכר מצד המעסיקים. אך זו גם הסיבה שאיגוד הפועלים תמך רק בחצי-פה בחמישה עשר העובדים של המפעל הקטן. העובדים מצדם יודעים שהם אולי צריכים להחליף מקצוע, אבל מקצוע החבתנות דורש מיומנות מיוחדת שעובדיו גאים בה: "לא בעיה להחליף מקצוע, אבל לא קל לזנוח את מה שאתה יודע לעשות, את המומחיות שלך". כך נוצרת טרגדיה, ניגודי אינטרסים מובהקים ללא צדיקים ונבלים מוחלטים. וקאמי מחריף את המצב הטראגי: השביתה נכשלת כישלון חרוץ, העובדים חוזרים חפויי ראש לעבודה ובאותם תנאים, אך המעביד מצדו מנסה לפייס את עובדיו בהסברת פנים כלפיהם. גישתו מאירת הפנים נכשלת. לפחות בפרצוף כועס יכולים עובדיו לנקום בו. אלא שאז מתרחש אסון בבית המעביד.

ב"ז'ונאס" משתנה לא רק המיקום של ההתרחשות, מאלג'יר לפריס, ומעמדם של הגיבורים: מפועלים קשי יום לצייר שבאופנה. אלא כל הטון הסיפורי משתנה: מריאליזם נוקב וגלוי עיניים לסאטירה מתרוננת ובעלת תנופה, מצחיקה ממש לעתים. ז'ונאס הוא צייר בעל כישרון לציור ואי כישרון לחיים, אי כישרון שנובע מסוג של תמימות וטוב לב. סוחר האמנות שלו עושק אותו וביתו הקטן מפוצץ ממטרידים למיניהם: נשות חברה שבאות לראות את הצייר המפורסם בעבודתו, "תלמידים" לא קרואים שכל עניינם הוא שהצייר יחווה דעה על עבודתם-שלהם ועוד. ז'ונאס רק רוצה לצייר, אבל הסיכויים לכך קטנים והולכים. כמו יונה הנביא, שקאמי רומז לו בשם הצייר ובאופן מפורש יותר בציטוט המובא לפני פתיחת הסיפור, ז'ונאס לא רק בורח תרשישה מפני שהוא לא מעוניין להיות נביא (כלומר, בנמשל של הסיפור, רוצה לברוח מעטרת "הצייר החשוב"), אלא אף מציע לספנים להטילו לים – "כי בשלי הסער הגדול הזה", זה הציטוט שמובא בפתח הסיפור (כלומר, בנמשל, משתוקק להיבלע בשקט של הים, אולי בבטן לוויתן מזדמן, ולא להיות במוקד סערה ציבורית).

סיפורים יפים נוספים בקובץ הם "האשה הנואפת" ו"האבן הצומחת". בראשון מתוארת אישה המתלווה לבעלה למסע עסקים מעט הרפתקני בלב הפרובינציה באלג'יר (שניהם, הסוחר הזעיר ואשתו, צרפתים ולא ערבים). בלב הפרובינציה האישה חווה רגע של חירות גדולה בין היתר בראותה נוודים "שלא היה להם דבר אך לא שירתו איש, אדונים דלפונים ובני חורין של מלכות מוזרה". האם החוויה הזו תקרב או תרחיק אותה מבעלה, שבו היא כבר בוגדת, בוגדת עם סטודנט צעיר ממנה בהרבה, וברגשות אמביוולנטיים (כלומר, גם ביחס למאהב). ב"האבן הצומחת" מתואר ביקור של מהנדס צרפתי מפוכח ורציונלי בעיירה פרובינציאלית בברזיל השטופה באמונות טפלות. המהנדס נשלח לבנות סכר שיציל את העיירה הענייה המרודה משיטפונות. אי הרציונליות של מנהגי התושבים דוחה את המהנדס, אבל הוא יודע גם שתמורתה כל מה שיש לו להציע זה הקור והפיכחון והציניות של בן המטרופולין. אלא שמשהו בלבו נבקע במהלך הביקור.

שני סיפורים, האחרונים מהשישה, שפחות התרשמתי מהם הם "המומר או נפש סתורה", המסופר במונולוג קדחתני שנישא מפי כומר שנשבה בידי פגאנים באלג'יר, עונה ושועבד ואולי איבד את שפיותו, והמיר את דתו לדת האכזריות והרשע של שוביו. ואילו ב"האורח" מסופר על מורה צרפתי באלג'יר שאינו מוכן להסגיר לשלטונות פושע ערבי שהופקד באחריותו.

לכאורה, הבדלי הרמה בין הסיפורים קשורים לאופן הקריאה השני שבו הם נקראים, כלומר כסיפוריו של אחד מהאינטלקטואלים הבולטים של המאה העשרים. לכאורה, שני הסיפורים האחרונים פחות מרשימים בעיניי כי הם קרובים באופן גלוי יותר לתפיסותיו האינטלקטואליות המפורסמות של מחברם: המורה הצרפתי שאינו מוכן ליטול חלק בשעבודם של בני אדם והמומר שסוגד לרשע כפי שסגדו לרשע הנאצי אינטלקטואלים במלחמת העולם השנייה. סיפורי הביניים, לפי הדירוג שהצעתי, עוסקים גם הם באופן ישיר יחסית בתמות קאמי-יות מובהקות: החירות שמגלה הגיבורה ב"האישה הנואפת" והאחווה האנושית שמגלה המהנדס בארץ האמזונס.

אבל הטענה הזו – שמדרגת את איכות הסיפורים ביחס הפוך לקרבתם לפעילות האינטלקטואלית של קאמי – מתגלה כשגויה כשחושבים שגם הסיפור על השביתה, בהציגו את הקונפליקט המעמדי בצורה אנושית ורב-צדדית, קשור לפעילותו האנטי קומוניסטית (אם כי, חשוב לזכור, מצד שמאל של המפה הפוליטית) של קאמי, שלא לדבר על הסאטירה המוזכרת על הצייר שהיא מסווה דק למצבו של קאמי הסופר עצמו.

על "האיש שרצה להיות מלך", של רודיארד קיפלינג, הוצאת "נהר" (מאנגלית: רעיה ג'קסון, 89 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"האיש שרצה להיות מלך" היא נובלה מוקדמת של אחד הסופרים המפורסמים ביותר מבין כותבי הסיפורת האנגליים, רודיאד קיפלינג (1865-1936; שכתב גם את "ספר הג'ונגל"). בניגוד לקריאה ביצירה מפורסמת אחרת שלו למבוגרים, הרומן "קים", הקריאה ב"האיש שרצה להיות מלך" מספקת הנאה אינטלקטואלית-היסטורית בעיקרה ולא הנאת קריאה "רגילה", כלומר לא הנאת סיפור מושך ואמין ודמויות שיוצרות מעורבות ועניין אצל הקורא.

המספר, כמו קיפלינג עצמו, הוא עיתונאי ממוצא בריטי בהודו הקולוניאלית של סוף המאה ה-19 (הנובלה ראתה אור ב-1888). הוא מספר על שני נוודים ועבריינים זעירים בריטיים, שאחרי קריירות שונות ומגוונות כחיילים, מלחים, צלמים, מגיהים ומטיפי חוצות, מספרים לאותו עיתונאי על כוונתם להפוך למלכים של חבל ארץ שהבריטים טרם כבשו, בצפון מזרח אפגניסטן של היום. תכניתם גרנדיוזית אבל ריאליסטית. הם יגיעו לחבל הארץ הזה ויאמנו את אנשי הצבא של אחד השליטים שם: "נלך לשם ונגיד לכל מלך שנמצא:' אתה רוצה להביס את האויבים שלך?' ונראה לו איך לאמן את האנשים שלו, כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות יותר טוב מכל דבר אחר. ואז נעשה הפיכה, נתפוס את המלוכה ונייסד שושלת".

העיתונאי, המפקפק בתכניותיהם וגם בשפיותם, מנסה להניא אותם מלצאת לדרך. אבל השניים מתעקשים ועל הקורות אותם מספר אחד מהם כעבור שנים אחדות. התכנית שלהם אכן הצליחה. ואפילו מעל המשוער: הם הפכו לאלים בעיני הילידים, לא רק למלכים. אבל אז אירע אסון ומלכותם קרסה.

ההנאה האינטלקטואלית-היסטורית כאן נובעת מכך שהספר הזה מבטא היטב את העידן הקולוניאליסטי, את שגעון הגדלות של הכובשים האירופאים, את הגזענות שלהם. כך מתבטא אחד משני התמהונים הבריטים התוקפנים: "אני לא אקים אומה, אני אקים אימפריה! האנשים האלה [כלומר אנשי השבטים האפגניים] אינם כושונם; הם אנגלים! תסתכל על העיניים שלהם ותראה איך הם עומדים. הם יושבים על כיסאות בבתים שלהם [שלא כמו ההודים הילידים שישבו על מחצלות]. הם השבטים האבודים או משהו כזה, והם גדלו ונהיו אנגלים!". עמדתו של קיפלינג – שבגלל טקסט מפורסם אחר שלו, השיר "משא האדם הלבן", מואשם תדיר בקולוניאליזם ובגזענות – חשוב לומר, ביקורתית כלפי השאיפות האימפריאליסטיות של גיבוריו. הנאה אינטלקטואלית-היסטורית נוספת מבטאת הנובלה בהמחישה את הכמיהה של האנושות לאזורים לא נחקרים, מסתוריים, כמיהה שמימושה הצטמצם והלך עד שכלה כליל במאה העשרים עם מיפויו השלם של כדור הארץ, ושמסבירה גם את המשיכה שלנו לחלל החיצון כיום. ולבסוף, הנובלה הזו קשורה גם בתולדות הספרות, בהיותה דוגמה ואף מבשרת של יצירות אחרות שעסקו בסטיות שהוליד המצב הקולוניאלי, שאולי הידועה שבהם נכתבה אחת עשרה שנה אחרי "האיש שרצה להיות מלך", והיא "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד.

ההפרדה הזו של מבקרים בין הנאה קריאה "סתם" להנאת קריאה אינטלקטואלית מסתירה, בדרך כלל, תפיסה שדוגלת בעליונות הקריאה הפרימיטיבית, הקריאה שניזונה מעלילה מותחת ומדמויות חיות. כדאי לא להפריז בפרימיטיביזם הזה. הקורא הוא יצור מורכב ויש לו צרכים שונים. שנאת האינטלקטואליזם הרי גם הפכה למגמה מסוכנת אצלנו, ולא צריך שביקורת הספרות תתרום לה. לכן, טוב עשתה ההוצאה שהנגישה לקהל העברי ספר מפורסם כזה על התועלת שניתן לדלות ממנו. ועם זאת יש לומר את אמת חוויית הקריאה של המבקר: להנאת קריאה סתם, קצרה ידו של הספר הזה, הוא דל מדי. מעיק גם העיסוק של קיפלינג במונחים מהתיאוריות של "הבונים החופשיים" (הכת שהוא עצמו היה חבר בה). הוא עוסק בזה הרבה, ובלי לספק לקורא הסברים מועילים (ההוצאה נטלה על עצמה להסביר זאת בהערות השוליים), בגלל שהדמויות הראשיות חברות באגודת הסתרים וגם בשבטים האפגניים הם מגלים חברים בכת.

ולמרות כל זאת, יש הברקה גדולה אחת בנובלה שכן תורמת להנאת הקריאה "הרגילה". לא אוכל להרחיב בה, על מנת להימנע מ"ספוילר", אבל אומר רק שרגע המפנה המכריע בסיפור, נפילת צמד האלים-מלכים הבריטיים, נובעת בדיוק מהמעמד העליון שהם הגיעו אליו בקרב הילידים. מעמד אלילי זה לא עולה בקנה אחד עם תשוקות של בשר ודם, ולכן כשהללו מתגלות אצלם, וגם כשמתגלָה פגיעותם האנושית מדי במלחמת המינים, מתחילה קריסתם. כך, באופן שהוא חכם מאד וגם מזעזע-מצחיק, כלומר גרוטסקי, נוצרת נקודת המפנה המכרעת בעלילה.

על "צפון ודרום", של אליזבת גאסקל, הוצאת "הכורסא" ו"מודן" (מאנגלית: עידית שורר, 528 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אתה קורא ספר מלפני מאה וחמישים שנה והנה הוא מלא חיים. הנה דוגמה, על יחסיהם של שני הגיבורים, מרגרט הייל הצעירה, הנאה והאנינה ומר תורנטון, בעל בית חרושת חרוץ, אמיד אך רגיש: "כשמר תורנטון קם כדי ללכת, ואחרי שלחץ את ידיהם של מר הייל ושל הגברת הייל, הוא פנה אל מרגרט כדי להיפרד גם ממנה באותו אופן על פי הנוהג הלבבי המקובל במקום. אולם מרגרט נתפסה לא מוכנה. היא רק קדה לפרידה, אף כי ברגע שראתה את ידו שהושטה חלקית ושנמשכה מיד בחזרה, הצטערה שלא הייתה ערה לכוונתו. מר תורנטון, לעומת זאת, לא ראה שהיא מצטערת, הוא הזדקף למלוא קומתו ובדרכו לצאת מהבית מלמל, 'עוד לא ראיתי נערה גאה יותר ולא-נעימה פחות. אפילו יופייה הרב נמחק מהזיכרון בגלל התנהגותה המזלזלת'". מרגרט פספסה את כוונתו של תורנטון ללחוץ את ידה. לאחר מכן תורנטון מפספס את צערה על התנהגותה הלא אדיבה. דקויות-טעויות ביחסים בין בני אדם שאנחנו מכירים מהחיים.

אליזבת גאסקל היא קלאסיקאית בריטית מינורית של המאה ה-19, פחות ידועה מאוסטן, האחיות ברונטה, ג'ורג' אליוט או דיקנס, אך בכל זאת קלסיקאית. "צפון ודרום" מציב סיפור אישי מערב-רגשית בתוך עלילה מחושלת ובזירה בעלת חשיבות חברתית ממדרגה ראשונה. בפתח הרומן, מרגרט בת התשע עשרה חוזרת לבית הוריה בכפר בדרום אנגליה אחרי שגודלה אצל קרובים עשירים בלונדון. בכפר חיים אביה הכומר ואמה בדוחק כלכלי, אם כי מתוך תחושה אריסטוקרטית (אך לא סנובית) שנובעת בעיקר מהכרה בעליונות תרבותם הרוחנית. בכפר דוחה מרגרט הצעת נישואין אחת, ועד מהרה גם עוקרת המשפחה לעיר תעשייה בשם מילטון (שם בדוי, כשהכוונה היא למנצ'סטר). האב הכומר מתפטר ממשרתו כיוון שהוא אינו מסכים עם עקרונות הכנסייה ומצפונו אינו מאפשר לו להמשיך בכהונתו. הוא מעדיף להפוך למורה פרטי שמלמד את הקלאסיקונים היווניים והרומאיים בעיר התעשייה הקשוחה ונעדרת התרבות בצפון. הניגוד בין הכפר השלו, בו אורחות החיים לא השתנו הרבה מימי הביניים, לחזית הכלכלה והתעשייה במילטון, שהיא גם חזית הכיעור והפיליסטיניות (אותו מושג בן הזמן שבא לתאר את שנאת כל מה שאינו פרקטי – אסתטיקה, חיי רגש ודמיון, חיי הגות – של הבורגנות העולה), עצום. אחד מתלמידיו החדשים של האב הוא אותו מר תורנטון, self made man, שמשפחתו מייצגת היטב את מעמד הביניים הקשוח ונעדר שאר הרוח האנגלי. מרגרט מתוודעת לעולמם של הפועלים קשי היום, ולנוקשותו של המעסיק מר תורנטון, אבל שלא כדמות של ה – self made man ב"זמנים קשים" של דיקנס, שראה אור ב-1854, אותה שנה בדיוק שבה ראה אור "צפון ודרום" (שהתפרסם לראשונה בכתב עת בעריכתו של דיקנס), שדיקנס עושה ממנו חוכא ואיטלולא בסאטירה אדירה (אותו עשיר חדש לא נלאה מלהזכיר לכולם איך פעם לא היה לו כלום, כמה הוא סבל, והנה כמה יש לו היום!), מר תורנטון הוא נובוריש בעל רגש ואישיות מרשימה.

מלבד הנאת הקריאה הישירה – חיוניות הדמויות ויחסיהן, מחושבות העלילה, התהייה האם ולמי תינשא מרגרט (כמו אצל אוסטן, האהבה אצל גאסקל היא ממבט שני ולא ראשון) – הרי שיש לרומן הזה חשיבות היסטורית ממדרגה ראשונה. יש כאן תיאור בזמן אמת של עליית המעמד של התעשיינים ושל הפרולטריון כאחד, ושל המאבקים ביניהם, ויש כאן גם עדות ישירה לצמיחת הקונספט של "התרבות", שכפי שטען התיאורטיקן החשוב ריימונד ויליאמס, שעסק בין היתר גם ביצירתה של גאסקל בספרו הקלאסי "תרבות וחברה" מ-1958, צמח בדיוק כתגובת נגד לעליית הבורגנות. במסורת האנגלית, טען ויליאמס, "תרבות" הפכה לשם קוד למה שאינו פרקטי, אינו נמכר ונקנה בכסף, למה שמחוץ למערכת הכלכלית. כאן מבטא אביה של מרגרט, שהפך כאמור למורה ומנחיל "תרבות" לתעשיינים, את תפקידה זה של "התרבות" בעידון היצרים הגסים של הבורגנים תאבי הבצע, ומשמעותית ביותר העובדה שהוא כומר לשעבר. כי אכן "התרבות" נתפסה באנגליה של המאה ה-19 כמחליפתה של הדת בריסון יצריהם של בני האדם (לגיבוש הגיעה התפיסה הזו אצל מבקר התרבות והספרות מתיו ארנולד, בן הזמן).

אבל האם אכן החלוקה שלי בין הנאת קריאה ישירה להנאה אינטלקטואלית מערכו ההיסטורי של הרומן נכונה? הרי אנחנו מצויים בעידן דומה למדי לעידן ההוא של המאה ה-19. החומרנות וה"פרקטיות" ("עובדות, עובדות, עובדות", אומר גיבורו של דיקנס בסאטירה של דיקנס, "זמנים קשים", המקביל במובנים רבים ל"צפון ודרום", ומגרש את ילדיו מצפייה חסרת תכלית בקרקס) בשיאן, הפיליסטינים מנהיגנו. כך שהרלוונטיות של הרומן גדולה.

הלחיצה הקצת מוגזמת על בלוטות הרגש, ההתבשמות של הסופרת והגיבורה מאצילות רגש שמתגלה אצל האחרונה, ומה שניתן לכנות דת הפנימיות (כלומר, הדגשת חשיבותם של חיי הרגש הפנימיים תוך בוז לאנשים השטחיים), האופייניים לספרות המאה ה-19, מעט מפריעים. אבל רק מעט.

הודעה על שיחה עם מאיה ערד

ביום שלישי הקרוב, ה-25.10, ב-19.30 בערב, בבית "עלמא" בשד"ל 6 בתל אביב, אשוחח עם הסופרת מאיה ערד על ספרה האחרון, "מאחורי ההר" ועל יצירתה בכלל.

הכניסה חופשית.

שונות זוטות ואקטואליות

כמה הערות על המצב (האנושי והאחר):

1. להיות ילד פירושו לחיות בעולם שיש בו אלוהים. סמכות מיטיבה ומגוננת, שכר ועונש. כל מי שהיה פעם ילד – ורבים מאיתנו היו כאלה – הוא קצת אדם דתי.

2. הסיבה לפסיביות ולשאננות מסוימות הוא החשד שיותר משאתה חש חוסר נחת מהנסיבות, אתה מכור לחוסר נחת בלי קשר אליהן.

3. זה לא שהרוקנרול נמצא בפריחה, כן? הוא במשבר גדול משל עצמו. גדול יותר, לדעתי, משל הספרות.

4. רק חבל שפיליפ רות כנראה סופית לא יזכה. יהודי אמריקאי זקן נוסף לא יזכה בעתיד הקרוב.

5. לנון, בואי וג'אגר הרבה יותר מטרידים בעיניי. ביהירות ובכישרון כאחד. אבל אני לא מכיר מספיק את דילן (כמו רובם, אני אוהב איזה עשרים שירים גדולים, בלי להכיר את כל המילים). מצד שני, גם אף פעם לא התעוררתי, לא הוטרדתי, על מנת להכיר יותר.