על "המשת"פ", של פול בייטי, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: גיא הרלינג, 362 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

במקביל להיחלשות מוסד ביקורת הספרות עולה חשיבותם של הפרסים הספרותיים. במקביל – וגם כתוצאה מההיחלשות הזו. הפרסים הספרותיים עורכים את הסלקציה החיונית לקוראים בין המוני הספרים שרואים אור. לכאורה עדיף להחליף את מוסד הביקורת החמצמץ בתופעה מרימה כמו הפרסים. אבל יש לזכור שפרסים ספרותיים הינם למעשה ביקורות במסווה. לכאורה ביקורות חיוביות בלבד – שאבוי למערער עליהן, כי הוא ייחשד בחטא החמור ביתר בחברה המריטוקרטית-קפיטליסטית: "חוסר פירגון" – אבל למעשה הפרסים הספרותיים הם גם ביקורות שליליות. וביקורות שליליות פחדניות, כלומר כאלה שמסתירות את נגטיביותן. הפרס הוא ביקורת שלילית של כל הספרים שלא זכו בו. בית המטבחיים של הביקורות, שנמצא בראש חוצות, מורחק בשיטת הפרסים למקום מוצנע, כך ששוועת הנשחטים נחסכת מאתנו.

אבל כשאתה מתבונן פעמים רבות בספרים שכן זוכים בפרסים אתה משתומם, ראשית, על הבחירה ולעתים קרובות מיד גם מבין אותה. מבין – לא מצדיק. אתה משתומם שספרים כל כך בינוניים זכו, ואתה מבין מיד מה היה צריך על מנת לזכות. צריך, בדרך כלל, לקחת נושא "אקטואלי", "חם". אבל אז לעשות לו טוויסט מסוים. כך השופטים ייהנו מחסינות כנגד הטענה שהם מי שנכנעים לאקטואליה תוך כדי שעשו בדיוק את זה. עוד רצוי שהספר הנבחר יכיל קושי מסוים, כי קושי בקריאה, בעיני אנשים רבים, הוא עדות לאיכות ספרותית. לא מזיק גם אם הספר מפגין רוחב אופקים אינטלקטואלי וידע רב, כי בעיני אנשים רבים חוכמה פירושה שליטה בפרטי טריוויה רבים ושימוש תדיר בשמות ומושגים מפוצצים. ואם הידע הזה כולל שליטה בתרבות פופולרית (בצמידות לאותם מעקשי קריאה שהוזכרו!) יש לו גם יתרון מסוים נוסף – הוא הרי "מערב בין גבוה לנמוך", מבלי להיות נמוך (כי הוא הרי "קשה"!).

ישנם הרבה ספרים טובים שזכו בפרסים, זה נכון. אבל גם ישנם הרבה, הרבה מאד, שזכו בהם ללא הצדקה אמתית.

אני מקדים את כל זאת כי (מלבד העובדה שאני רוצה לדחות את ההגעה לספר ככל שניתן) "המשת"פ" זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2016. פרס בעל אפיל גדול. הוא גם זכה בפרס מרכזי פחות, אבל נחשב אולי יותר בחוגים מסוימים, "פרס חוג המבקרים בארצות הברית". אבל הוא ספר מאד לא טוב בעיניי.

הגיבור והמספר של הספר גדל בעיירת עוני שחורה בפרברי לוס אנג'לס. אביו היה אקדמאי במדעי החברה ופעיל למען זכויות השחורים שהשתמש בבנו כשפן ניסויים על מנת להוכיח כמה מהתזות החברתיות שלו. עם מותו האלים של האב מידי המשטרה הבן נקרא למלא את מקומו בקהילת האינטלקטואלים השחורים בעיירה. אלא שדרכו מתגלית כשונה מאד מדרכו של אביו. בלשון המעטה. בצירוף נסיבות מייגע, שאין טעם לפרוש אותו פה, הופך הגיבור לבעל עבד, כאשר שחקן עבר שחור וזקן מבקש ממנו להיות לו לאדון. ואו אז הוא משתתף בכמה יוזמות להסיג לאחור את הישגי הקהילה השחורה בארה"ב. תחת פיקוחו מוחזרת, למשל, עדיפות ללבנים בישיבה במושבים נבחרים בנסיעה באוטובוס כמו גם הפרדה בין לבנים לשחורים בבתי הספר. פעילותו המוזרה, ההולכת כנגד רוח הזמן (בלשון המעטה), מגיעה כמובן לבתי המשפט בארה"ב ולבסוף אף לבית המשפט העליון.

הסוד לסגנון ספרותי משובח, כתב שופנהאואר בשנינות, הוא שיהיה לך דבר מה לומר. והחטא הגדול ביותר של "המשת"פ" הוא שאין לבייטי מה לומר. הטקסט הוא "סאטירה". כמובן, כמובן. אבל סאטירה על מה? ולשם מה? לא ניכרת שום מחשבה מעניינת מאחורי כל הבנייה של הדמות המופרכת ועלילותיה האיפכא מסתבריות. יש איזה רמזים של אמירה (בנלית להחריד) על כך שהחופש אינו תמיד מביא אתו דבר מה טוב. יש איזה קישור וולגרי בין סאדו-מאזו לעבדות שחורה. אבל בעיקר נדמה שלבייטי נראה היה פשוט "מגניב" ליצור גיבור שעושה "ההיפך". זה נראה היה לו "מקורי", "מרענן" ו"מתוחכם". הוא, כמובן, שחור נאור בהחלט. והוא טורח לרמז על זה בספר בכמה דרכים (וזו אחת הסיבות לכך שלימוד סנגוריה על הספר כסאטירה על התקינות הפוליטית אינו מועיל, כי בייטי טורח בעצמו להבהיר שהוא תקין פוליטית, שלא ניחרד לנו). אבל מצד אחד פוליטקלי קורקט זה דבר מה משעמם ולא מתוחכם (ולא מביא פרסים – זכרו את עיקרון "הטוויסט"!); מצד שני לריאקציונרים תמיד היה אפיל עמוק, ובמיוחד בזמננו, לכן אפשר להרוויח מעט מפלירטוט-כביכול עם העמדה הזו; ומצד שלישי הרי זו "סאטירה", ומי שלא ימצא בה טעם יוכרז בפשטות כאדם שאינו מבין בדיחות.

התפלות והיעדר הפואנטה הם החטא העיקרי כאן, כאמור. אבל יש גם, ברוך השם, חטאי משנה נכבדים. הולכת הסיפור כמו גם ההומור של בייטי מגושמים ומאולצים. הטקסט בדחני באופן כפייתי, מתפקע מבדיחות מוצלחות-למחצה ("אתה אמור לקונן על כך שאתה מעמד בינוני נמוך וצבעוני במדינת משטרה שמגינה רק על עשירים לבנים וכוכבי קולנוע מכל הגזעים, אפילו שאני לא יכול לחשוב על שום כוכב ממוצא אסייתי") וכאלה שאינן מוצלחות (תיאור תקצירי קלסיקות אמריקאיות תקינות פוליטית, שאחד מחבריו של אביו של הגיבור מוציא לאור). הטקסט גם גדוש בהגזמות לא אמינות שגם בסאטירה, שרוצה להיות אפקטיבית, רצוי מאד להימנע מהן (הניסויים המפלצתיים שעורך אביו של הגיבור בבנו הם דוגמה לכך). ולבסוף, הטקסט גדוש, מתפקע, במידע (מחקרים בפסיכולוגיה, מידע היסטורי מתולדות היחסים בין לבנים ושחורים בארה"ב ועוד) וכן בפריטי טריוויה מהתרבות הפופולרית (ישנו כאן אזכור מתמשך לסדרת סרטונים בשם Our Gang, לדוגמה, ובקצב מטורף מבליחים בזה אחר זה נינה סימון, באטמן, ראפרים וג'ורג' אורוול ועוד רבים ומייגעים אחרים). חלק ממגושמות ההומור התזזיתי-אובססיבי-מייגע של הספר נעוצה בשילובו בעומס המידע הראוותני הזה ("גודאר התייחס לעשיית סרטים כאל ביקורת, בדיוק כפי שמארפסה מתייחסת לנהיגה באוטובוס"). יש כאן אינספור פרטי אמריקנה מייגעים.

בפתח המילניום הטביל המבקר ג'יימס ווד את הרומן האמריקאי המפלצתי, זה שמבקש לתפוס מרובה ולכן לא תופס אפילו מועט, בשם "ריאליזם היסטרי". עם קריאת הרומנים מהשנים האחרונות של מייקל שייבון ("טלגרף אבניו"), ג'ונתן לת'ם ("מעבר לגדר") וכעת בייטי, אני מציע את הביטוי "פופוליזם היסטרי" לרומנים שמפגינים בצורה ראוותנית ומייגעת את שליטתם בתרבות הפופולרית.

 

 

קצר על מצב הקריאה

אנשים לא קוראים ספרים. כך אומרים ומקוננים. שלא יקראו. ההפסד שלהם.

כשאני קורא סופר שיש לו דבר מה לומר, שמתאר-יוצר מציאות רוויה בניואנסים ובעסיס של מתחת-לפני-השטח שמבצבץ לעתים מעליו, כשהוא מתבנת את המציאות הרוויה והעסיסית הזו בתוך נהר עלילה זורם (גם בספר שבהחלט אינו יצירת מופת, כמו "הפרטים שהושמטו" של תומס אוגדן, אלא פשוט רומן טוב) – אני נמלא שמחה. החיים עצמם נראים אז דחוסים והרי משמעות יותר. ולשמחה הזו אין מחולל דומה במדיום אחר. האקטיביות והכניעה שתובע הטקסט הן ללא מתחרים.

קצר על הכרך הרביעי של קנאוסגורד

הכרך הרביעי של קנאוסגורד, "לרקוד בחשכה", החזיר את התלהבותי מהאוטוביוגרפיה.

זו בהחלט לא שככה בכרך השני והשלישי, אבל מעט התרפתה.

והכרך הרביעי (רובו לפחות) מחדד שוב את ההישג של קנאוסגורד, שהנו אולי בתמצות: הצגת מענה לשאלה מה פירושו של דבר להיות בן אדם חי בעולם (החל מהפרצפיה של החושים עבור לרגשות ומשם למחשבות).

כושר לחוויה מלאה, לחוויה בעוצמה + זיכרון מפלצתי = קנאוסגורד.

ראיון קצר על "מדוע איני כותב" אצל קרן נויבך

למעוניינים:
קרן נויבך מצאה לשמחתי הרבה עניין בספרי "מדוע איני כותב" וראיינה אותי עליו ועל שבוע הספר בתכניתה ברשת ב'. בין הדקה ה-1:37 ל-1:45

 

הקישור לתכנית כאן

על פיליפ רות ז"ל

פורסם בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

נדמה לי, כי במבט רטרוספקטיבי ניתן אולי לתמצת את חשיבות יצירתו של פיליפ רות' באופן הבא: זו יצירה שמבטאת עמדה לא מתנצלת ביחס למיניות הגברית וביחס לעיסוק ב"אני", וכן עמדה לא מתחנפת ביחס של היחיד לזהות האתנית שלו.

ראשית, בעניין העיסוק הבוטה והלא מתנצל של רות' במיניות הגברית. כאן כדאי להבהיר כמה דברים, במיוחד על רקע האקלים התרבותי של ימינו.

ג'ורג אורוול העיר פעם, ביחס להנרי מילר, שקיימת אי הבנה ביחס לספרות רצינית שמכילה קטעים פורנוגרפיים. רבים סוברים בטעות, אמר אורוול, שאין דבר קל מלמשוך את הקהל בעזרת קטעים סנסציוניים. אך לו היה זה קל כל כך, מציין אורוול, רבים יותר היו עושים זאת. צריך, למעשה, אומץ וכישרון רבים על מנת לעסוק בספרות רצינית במיניות מבלי לעורר תרעומת – וגרוע מכך: התעלמות – של קהל הקוראים.

קיימת גם אי הבנה ספציפית לגבי המיניות הגברית; תפיסה מוטעית לפיה ביטויה המשוחרר של זו אינו זקוק לעידוד כי מבני התרבות המסורתיים, "הפטריארכליים", גויסו כביכול מקדמת דנא לעידודה. האמת היא שהתרבות האנושית מראשיתה השקיעה מאמצים אדירים בהשקטת ובריסון הארוס הגברי. למעשה, אחד מיסודות התרבות האנושית הוא הריסון של הפאלוס. את היווצרות התרבות האנושית מתאר, למשל, הורציוס ב"ארס פואטיקה" כך: "החכמה התמצתה בעת קדם בהפרדה בין פרטי לכללי, בין חול לבין קודש, במניעת מין חפוז, בקביעת ברית כלולים וחוקיה" (מלטינית: רחל בירנבאום). קו ישיר נמתח בין איסורי הדתות ההיסטוריות הגדולות על ניאוף ואוננות, למשל, לבין חדר הטיפולים הפסיכולוגי העכשווי בו נקרא הגבר "להתבגר", "לקחת אחריות" ו"להיות גבר", כלומר למתן את דחפיו המיניים ולהתמסר לתענוגות הזוגיות. כפי שציין בסרקזם האנתרופולוג האבולוציוני, דונלס סימונס, בספר יסוד בפסיכולוגיה אבלוציונית, "The Evolution of Human Sexuality": "למעשה, גברים בנויים כך שהם מתנגדים לחינוך שנועד ללמדם לא לחשוק בגיוון מיני, למרות הנצרות ודוקטרינת החטא שלה; היהדות ודוקטרינת המענטש שלה; מדעי החברה ודוקטרינות ההומוסקסואליות המודחקת והיעדר-הבגרות הפסיכוסקסואלית שלהם; תיאוריות אבולוציוניות של התקשרות-זוגית מונוגמית; מסורות חוקיות ותרבותיות שתומכות ומאדירות את המונוגמיה; העובדה שהתשוקה למגוון היא למעשה בלתי אפשרית לסיפוק; הזמן והאנרגיה, ואין סוף הסיכונים – פיזיים ורגשיים – שחיפוש אחר מגוון כולל; ופוטנציאל התגמול הברור שיש בלמידה להיות מסופק מינית בידי אישה אחת".

ספרו זה של סימונס ראה אור ב-1979. ואחד מהסופרים המעטים שמוזכרים בספר אקדמי זה (שאינו עוסק בספרות) הוא פיליפ רות'. כי כמו שסימונס כנראה מבין, העיסוק הבוטה של פיליפ רות' במיניות הגברית בספרות הרצינית הוא עיסוק אמיץ ומשחרר. בחלקים החשובים ביצירתו שעוסקים בנושא, לא מדובר כאן במיניות גברית מדושנת עונג ושחצנית (ולבטח לא במיניות גברית נצלנית ותוקפנית). זו מיניות גברית שנאבקת לבטא את עצמה כנגד כוחות תרבותיים עזים שקמים עליה לכלותה. זו מיניות גברית מורדת, מיניות גברית נלחמת ופצועה. ב"פורטנוי" (1969) זהו מרד של המיניות הגברית במורשת המסרסת של התרבות היהודית ("דוקטרינת המענטש", כניסוחו של סימונס).  ב"חיי כגבר" (1974) זהו מרד בתרבות שנות החמישים שייחסה לגברים יצריים נכות רגשית ו"חוסר בגרות". ואילו ב"התיאטרון של מיקי שבת", מ-1995, אולי הספר הפרוע ביותר מבחינה מינית של רות – ספר שבביקורתו עליו כתב בשנינות מרטין איימיס שמרוב זימה אתה מדלג בלהט על מנת למצוא את אותם עמודים ספורים "נקיים" דווקא – המיניות היא מרד קיומי, מחאה נגד הזיקנה, נגד הסבל, נגד האבסורד.

העיסוק הבוטה לא פחות של רות' ב"אני", ברבים כל כך מספריו שנעו משני צדי הגבול הלא מוגדר על ידו בכוונה שבין האוטוביוגרפי לבדיוני, גם הוא דורש הבהרה. דיוויד פוסטר וואלאס, בהתקפתו משנות התשעים על "הגברים הנרקיסיסטיים הגדולים", כלשונו, של הספרות האמריקאית, כשרות' הוא אחד מהם (התקפה שתורגמה לאחרונה לעברית בקובץ "טבעו של הכייף"), צדק וטעה בו זמנית בהתקפתו זו. רות' הוא אכן "נרקיסיסט גדול". מה גם שיש לזכור שמיניות קשורה בנרקיסיזם מבחינות רבות ומורכבות (למשל: גאוות הצלחת הכיבוש או הפיתוי), כך שיצריות ממילא כרוכה בנרקיסיזם. אלא שייחוס הערך השלילי הגורף לאותו נרקיסיזם הוא זה שמוטעה בהתקפה של וואלאס. במובן מסוים, כל החיים כולם נועדו למגר את הנרקיסיזם שלנו, להוכיח לנו עד כמה אנו קטנים ונידפים. מבחינה מסוימת, ובדומה לנושא המיני, זו טעות לחשוב שהדרך הקלה עבורנו היא להתמקד בעצמנו; הרי כל התרבות כולה – שוב, כמו ביחס למיניות – גורמת לנו להרגיש רע בקשר לכך. ולכן חלק נכבד מהבריאות הנפשית הוא דווקא להיאבק במחיקת האני הזו, ואת זה ניתן לעשות בדיוק בעזרת הנרקיסיזם, "הנרקיסיזם הבריא", אם נרצה. הכתיבה של רות' מזכירה לנו ללא הרף: שימו לב אל הנשמה, אל תזניחו את קיומכם האינדיבידואלי, לא לטובת השבט היהודי ולעתים גם לא לטובת השבט הקטן יותר, זה של המשפחה. התרוממות הרוח שנלווית לקריאה בכתבים "הנרקיסיסטיים" של רות', מעידה על כך שזו ספרות מצוינת ולא תשפוכת של נרקיסיזם אידיוסינקרטי, ספרות נדיבה שמזכירה לנו את חובתנו לעצמנו.

ולבסוף, בעניין העיסוק הלא מתחנף של רות' בנושא השייכות האתנית. גם הנושא הזה קשור, כמובן, בנושא הקודם. הנרקיסיזם הוא אויב השבט, והנרקיסיזם הוא לפיכך חיובי כאשר השייכות השבטית חונקת, לא ביקורתית, מצמצת חיים ולא מרחיבה אותם. רות', כמו הסופר השחור שהיה מיודד איתו, ראלף אליסון ("האדם הבלתי נראה" היא יצירת המופת שלו), מזכיר לנו את היכולת שלנו להיות בני השבט ועם זאת לא כאלה שעיוורים לכישלונותיו ולמכשלותיו, לא כאלה ששוכחים מהאינדיבידואליות שלנו. והוא עשה זאת ממש מיצירתו הראשונה והמשובחת, "שלום לך, קולומבוס", מ-1959.

אלה, אם כן, נדמה לי מעלותיו החשובות של רות'. ולכן יצירותיו המאוחרות, "המפויסות" יותר בשלושת הנושאים האלה, כמו "הקנוניה נגד אמריקה" (2004), נראות לי פחות חשובות מאשר היצירות שהזכרתי ברשימתי.

אך מלבדן, איני יכול לסגור את הרשימה מבלי להצביע על ארבע פסגות נוספות של רות' והן "החצי השני" (1986), "נחלת אבות" (1991), "פסטורלה אמריקאית" (1997) ו"כל אדם" (2006).

 

 

עוד על פיליפ רות' 

 

הודעה (שבוע הספר)

למעוניינים (אירועי שבוע הספר):
ביום ראשון הקרוב, ה-10 ביוני, בשעה שמונה בערב, אחתום על הרומן שלי, "מדוע איני כותב", בדוכני "ידיעות ספרים" בככר רבין בתל אביב.

בתכנית: פאנל בהשתתפות א', בן המחבר (4) הרהוט והשוטף שישמח להרצות, על הספר או בכלל, וש', בת המחבר (1.5), השוקלת מילותיה אך כל אחת מהן בסלע.

הפניה להמלצה ב"וואלה!" של עורכתי על "מדוע איני כותב"

נוית בראל, עורכתי האהובה, ממליצה ב"וואלה!" על "מדוע איני כותב", רומני שלי (כפי שאמרה הרומניה על בעלה – אם לגנוב הלצה מהספר)!

 

הנה כאן

על "הזהב ותפוחי האדמה", של דליה רביקוביץ, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" (432 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

המבחר שקוּבּץ בספר הזה מכיל עשרות רבות של מאמרים, מתוך כחמש מאות רשימות שפרסמה רביקוביץ בעיתונות לאורך השנים. גדעון טיקוצקי, בעריכה משובחת כרגיל, בחר וכינס לכאן רשימות של ביקורת ספרות ומחשבה על ספרות, בצד רשימות שעוסקות בפוליטיקה ובתרבות במובן הרחב של המילה, וכן מאמרים שיוחדו לאישים מכל התחומים הנ"ל, בעיקר לאחר פטירתם (רבין בצד רחל איתן, לדוגמה).

קראתי את הקובץ בעניין רב, אף כי בשני אגפיו, זה הספרותי וזה התרבותי-פוליטי, אין תחושה של מפגש במבקרת ספרות בעלת השקפת עולם ספרותית מגובשת, או במבקרת תרבות והוגה פוליטית בעלת תפיסה וחזון מקיפים ומרשימים. כמה עשרות עמודים שמכונסים כאן תחת הכותרת "תרבות חילונית בארץ הזאת: פולמוס", וכוללים מאמר של רביקוביץ מ-1995 ותגובות לו (נתן זך, אברהם הפנר ועוד), למשל, אינם מרשימים במיוחד מבחינה הגותית (חסר בהם, בין היתר, ניסיון הגדרה של המושג המורכב הניצב בבסיסם: "תרבות"), הגם שכל הנוטלים בפולמוס חלק היו והינם אנשים מרשימים בהחלט.

העניין הרב שמעוררת הקריאה בקובץ אינו נובע רק מכך שבקריאת אסופות מהסוג זה נלכד דבר מה מרוח הזמן, המנשבת ביעף באסופה (כאן משנות הששים המוקדמות עד שנות התשעים המאוחרות). כאשר אדם אינטליגנטי כמו רביקוביץ מעיד בעצם תגובותיו על רוח הזמן, נלכד משהו תמציתי ממנו. ישראליות מסוימת, מכמירת לב יותר מאשר מעוררת נוסטלגיה ולבטח יותר מאשר מעוררת רתיעה, נחשפת בקריאה בקובץ ומרעידה דבר מה בנפש הקורא (הקורא הזה, לפחות). העניין הרב שמעוררת הקריאה אינו נובע גם רק מהצצת העומק שיש כאן לזן הולך ונכחד מהארץ: איש הרוח השמאלי, האינטלקטואל המוכיח בשער. אם כי הקובץ בהחלט מתעד את אחת מהנציגות הסימפטיות של הטיפוס הישראלי ההיסטורי הזה, שיורד מהבמה בשנים האחרונות (לצערי, בדרך כלל), ולא רק בגלל התערערותה של עמדת השמאל כפי שעוצבה מאז 67' (ורביקוביץ הציונית עומדת במאמריה על ההבחנה בין 67' ל-48'), אלא בגלל שקיעתו של מוסד איש הרוח מסיבות אחרות, לא כולן מונהרות לנו עד תום. העניין הרב בקריאה גם אינו נשען רק על רשימות מרטיטות כמו "עשרים וחמש שנה", רשימה על התייתמותה של רביקוביץ מאביה שמת בתאונת דרכים והיא בת שש. והעניין הרב ברשימות לבטח גם אינו נשען על רשימות מסקרנות גרידא כמו זו שכתבה  רביקוביץ על אלתרמן, כשהיא מתנגדת לפסילתו הגורפת המפורסמת בידי זך, או זו שכתבה על זך ובני דורה, כתבה באהדה ובאפיונים בעלי ערך, או אף זו, מ-1966, שבה כתבה בלהט נגד רומנים בלשיים . ולבסוף, העניין הרב ברשימות הללו, גם אינו נובע מהטון הרביקוביצי, שילוב של שנינות, ארסיות ונואשות (שאצל רביקוביץ מתלווה להם צטטנות-יתר), שהפך למעין אבטיפוס של כתיבה נשית של סופרות אינטלקטואליות ישראליות (ע"ע קסטל-בלום). לגברים, אגב, בעיותיהם שלהם (פחות נואשות וארסיות ויותר נפיחות, למשל).

לא, העניין הרב שמעוררת הקריאה אינו נובע רק או בעיקר מכל הסיבות הללו. הוא נובע מכך שלמרות שהקובץ אינו מציג, כאמור, השקפת עולם ספרותית או פוליטית סדורה ומקיפה, הרי שיש בו רגעים תכופים של ברק ועומק ורגישות מסחררים. רביקוביץ מתגלה בקובץ הזה לא כצבא מאורגן ומסודר במלחמת התרבות והאידיאולוגיה, כי אם ככוח גרילה שכמה מפעילויותיו, הקטנות אך הנועזות, מעוררות תדהמה (המטפורה אמנם בעייתית, כי "כוחה" של הגרילה הרביקוביצאית, לעתים קרובות, מתגלה ברגישות עילאית גם למי שאינם אהודים עליה מלכתחילה).

אם לפתוח בדוגמה עקרונית ליכולת הזו, הרי זו נמצאת במאמר קצר שפורסם ב-1980 ונקרא "יפֵי הנפש ואנשי החיל". זה מאמר רלוונטי עד עצם היום הזה שדן באופן עקרוני באותו טיפוס ישראלי היסטורי שהוזכר (איש הרוח המוכיח בשער). אבל אחד הערכים המוספים שמכניסה רביקוביץ לדיון הוא התובנה ש"יפי נפש" הם אנשים שאכפת להם מהזולת דווקא משום הכאבים הפנימיים שלהם, ולא משום איזה אנינות נעלה. יפי-הנפש "לא תמיד הם חיים בשלום בינם לבין עצמם. לפעמים, צר לי לומר, יש בהם שמץ גיחוך". לקו המחשבה הזה, הער למצוקות הזולת, שייכים גם ניסיונותיה של רביקוביץ להבין (לא להצדיק, כמובן) את הניכור שהוביל את יגאל עמיר לרצח רבין.

וכך, תדיר בין הדפים, אתה נתקל בנסיקות קצרות, נסיקות של מחשבה ורגש, או נסיקות-ניסוח שלהם, נסיקות שלעתים גובלות בגאונות. כך, למשל, היא ההגדרה של בני דורה, "דור המדינה", במאמר מן העיזבון שנכתב כנראה בתחילת שנות התשעים: "בני גילי הם דור ה'בייבי בום' הישראלי, מפונקים יותר מכל אלה שקדמו להם, פחות מן הבאים אחריהם, אבל נהנים מן המזיגה המופלאה של אידאליזם ונהנתנות".

ובתחום הספרות, בביקורת מ-1965, על "נציב המלח" של אלבר ממי, הנה דוגמה למחשבה מעמיקה הניתנת בסיגנוּן של משוררת: "אני מכירה אנשים הקוראים ספרים בתאווה עצומה […] אני מכירה אנשים שהעולם צר עליהם אם אינם יכולים להפליג בספרים לארצות רחוקות […] אני מכירה אנשים שרעבים לסיפורי מדע בדיוני […] אשר לעצמי – אני מחפשת ידידים. שום ספר לא נתחבב עלי עדיין בשל תיאורי נוף שבו או בשל עלילותיו. רעיונות מעולים יש בהם משהו כובש יותר, אולם אין בם כדי להרגיע. הפגישה עם דמויות נעלות היא הדבר היחיד המסב לי שמחה שלמה".

גם הספר הזה בעצמו מאפשר מפגש עם "ידידה" שמתגלה, לפרקים, כ"דמות נעלה".

על "נורת'נגר אבּי", של ג'יין אוסטן, בהוצאת תמיר/סנדיק ואהבות (מאנגלית: אינגה מיכאלי, 286 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"כמה מיטיבה ג'יין אוסטן לכתוב!" קרא בהתפעלות א"מ פורסטר בספרו "אספקטים של הרומן". ואכן צדק הסופר והמבקר הדגול. "נורתֶ'נגר אֶבּי" הוא הרומן הראשון שהשלימה אוסטן. כתיבתו הסתיימה ב-1803, אבל רק לאחר שלוש עשרה שנה הוא הותקן לפרסום, אחרי שפורסמו כבר הרומנים הנודעים האחרים שלה.

גיבורתו היא קתרין בת השבע עשרה. קתרין היא בת כפר תמימה למדי, בת המעמד הבינוני, והיא נלקחת בפתח הרומן לחופשה ארוכה על ידי ידידי משפחתה האמידים, לחופשה בעיר הנופש באת'. שם היא רוכשת עד מהרה חברה טובה חדשה, בשם איזבלה ת'ורפ, שמסתבר שהיא מאוהבת באחיה של קתרין, ג'יימס; שם היא גם רוכשת מחזר לא רצוי חדש, הלא הוא אחיה של איזבלה, ג'ון; ושם היא אף רוכשת מחוזר רצוי אך מעט מסתורי, בן למשפחה עשירה בשם הנרי טילני.

אחת משתי ההברקות המרכזיות של הספר היא ההיצמדות של אוסטן לנקודת המבט של קתרין. קתרין, כאמור, היא תמימה למדי והיא מפרשת את העולם בתמימות. כך נוצר מהר מאד פער בין מה שהיא חושבת על המציאות לבין מה שהקוראים מנחשים שהיא המציאות באמת. האם איזבלה אכן מאוהבת בכל לבה באחיה של קתרין, ג'יימס? האם ניתן לסמוך על אהבתה? והאם משפחת טילני אכן רואה בעין יפה את שידוכה לבן המשפחה, הנרי? ומה בלבו של הנרי עצמו ביחס לקתרין? "את כמעט אינך מוטרדת מהניסיון להבין מה מניע אנשים אחרים", סונט הנרי בקתרין. אך האמירה הזו אינה רק הקנטה: מלבד זאת שהפער בין מה שנדמה לקתרין שהוא המציאות לבין מה שהינה המציאות באמת תורם להנאה מהקריאה, הרי יש בו גם משמעות מוראלית: דרבונה של קתרין לצאת מתמימותה, מהנרקיסיזם הנאיבי שלה, להבנת העולם סביבה. והפער הזה גם מזכיר לנו בחריפות עד כמה לבו של הזולת חתום בפנינו, ובמיוחד בענייני אהבה, עד כמה סודיותו של הלב, שעוד לא התוודע באהבתו, מטרידה. זאת ועוד: הקוראים, המודעים כאמור משלב מוקדם לכך שקתרין טועה בהבנת המציאות, אינם יודעים, עם זאת, בדיוק מהי האמת כולה עד שזו נגלית בסוף גם לקתרין. וכך, מלבד העובדה שההצמדות לנקודת המבט של קתרין מבדרת כי היא ממחישה עד כמה היא לא קוראת נכונה את המציאות, מלבד זאת שהיא בעלת משמעות מוסרית, כאמור, נשמר גם מתח לאורך כל הרומן בכך שאנו, הקוראים, איננו יודעים מהי הפרשנות האמתית. זה "היסוד הבלשי" (אם כי פורסטר בספרו המוזכר, ולא בקשר לאוסטן, דווקא אינו אוהב את הביטוי, שהיה אופנתי גם לפני מאה שנה, מסתבר) שיש אצל אוסטן. לא מתח הציפייה לגילוי "מי עשה זאת?" מפעיל את סיפוריה, כי אם מתח הציפיה לגילוי "מי יעשה זאת", כלומר מי יתחתן עם מי.

ההברקה השנייה של הרומן נוגעת לסאטירה של אוסטן ביחס לרומני אימה גותיים שהיו רווחים בתקופתה (ושאותם גינה בחריפות המשורר ויליאם וורדסוורת', בהקדמתו ל"בלדות הליריות" המפורסמות שלו ושל קולרידג', חמש שנים לפני השלמת כתיבת "נורת'נגר אבי"). קתרין היא קוראת נלהבת של ספריה מסמרי השיער של אן רדקליף, ובדומה לדון קיחוטה היא מפרשת את "המציאות" בעזרת הספרות. תכונתה זו של הגיבורה מאפשרת לאוסטן מבחר רגעים משעשעים. למשל, כשקתרין, המתארחת בטירה שהעניקה לרומן את כותרתו, מצפה לגלות בה עדויות לפשעי עבר מסמרי שיער ונוכחויות רפאים מאיימות. אבל גם כאן, מטרתה של אוסטן היא לא רק פרודית כי אם רצינית. ברומן הראשון שלה מכריזה אוסטן כי היא לא תעסוק בלא סביר ובמפונטז, כי אם במציאות, באמת שנמצאת קרוב לבית. "יצירותיה של רדקליף […] ייתכן שלאו דווקא בהן ניתן למצוא את נפש האדם", כותבת אוסטן באנדרסטייטמנט. ומוסיפה באירוניה: "ודאי לא את נפשם של תושבי המחוזות שבליבה של אנגליה. אפשר שהן מתעדות ביתר נאמנות את האלפים ואת הפירנאים, עם יערות האורנים והחטאים שלהם". המסתורין האמתי, טוענת אוסטן ברומן הביכורים שלה, הינו המסתורין של הלב. לא זה של רוחות רפאים המשוטטות במבצרים עתיקים, לא זה של סיפורי פשע מזוויעים, לא זה המצוי באנשים מלאכיים או שטניים, כי אם "בליבם ובאורחות חייהם של האנגלים", שם "שוררת תערובת כללית של טוב ורע, גם אם לא תמיד במינונים שווים". להברקה הזו קשורה המודעות-העצמית של הרומן הזה, המודעות הגלויה להיותו רומן ובעצם להיותו אנטי-רומן (אם "רומן" פירושו רומן הרפתקאות גותי מסמר שיער). המודעות-העצמית הזו נוכחת מהמשפט הראשון בספר ("שום אדם שראה את קתרין מורלנד בינקותה לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן") ומצויה לכל אורכו.

זה רומן חכם ומהנה מאד לקריאה, שרוח נעורים שורה עליו.

על "טבעו של הכייף", של דיוויד פוסטר וואלאס, בהוצאת "ספריית פועלים" (מאנגלית: דבי אילון, 240 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

 

נגה אלבלך בחרה לקובץ הזה ממאמריו של דיוויד פוסטר וואלאס שעוסקים בספרות ובספרים, מאמרים (במובן הרחב של המילה) שנכתבו בין 1990 ל-2008, שנת התאבדותו של וואלאס (הוא נולד ב-1962).

ישנם כאן כמה מאמרים מפורסמים (מאמר ההתקפה הלא מרוסנת על ג'ון אפדייק, למשל) בצד "מאמרים" שהינם למעשה תיאורים שכתב וואלאס לקורסים בספרות ובכתיבה שהעביר במוסדות להשכלה גבוהה. אלה האחרונים הינם טקסטים מעניינים ביותר ומשעשעים ביותר, שלצד הצגה מעניינת של תפיסותיו הספרותיות של המורה וואלאס, ניתן לקוראם כסיפורים קצרים אקספרימנטליים (במובן הטוב של המילה, לשם שינוי), שמכוננים בקריאה "דמות", את דמותו של המרצה הקפדן, השאפתן ותיאור יחסו העקרוני לספרות.

הדחף המרכזי שמפעם בטקסטים המעניינים מאד שקובצו כאן הוא, לטעמי, רצונו של וואלאס לראות בספרות יותר מאשר בידור, לראות בה, למעשה, כוח רוחני ביקורתי ואף, אולי, כוח גואל בתרבות ימינו. אחת השאלות הגדולות של זמננו היא האם זה רציני להיות רציני. אולי היחס הנכון לקיום הוא אירוני? וואלאס מחפש כאן את הרצינות, בלב תרבות אירונית וקלת דעת באופן מובנה, והוא עושה זאת ב"כוח אש" (אם לגנוב ביטוי מאחד מסיפוריו) אינטלקטואלי-מוסרי-ורגשי עז ביותר – וחיפוש זה אחר הרצינות בספרות הינו ההסבר לחלק נכבד מחשיבותו.

המגמה האנטי-בידורית הזו של הקובץ באה לידי ביטוי במסה שהעניקה לקובץ את שמו, כשוואלאס עומד על המתח בין כתיבה כצורך פרטי לבין כתיבה כצורך לרכישת אהדת הקוראים, ומתרה בעצמו ובקוראיו לא לשכוח את הצורך הראשון. המגמה האנטי-בידורית באה לידי ביטוי במסה הקצרה על קפקא, שיש בו צד מצחיק, מדגיש וואלאס, אך זהו "הומור דתי", ש"אינו נגיש לצעירים שהתרבות שלנו אימנה אותם לראות בדיחות כבידור ובידור כהרגעה". הדחף האנטי-בידורי בא לידי ביטוי בחוות הדעת הקצרצרה בשבחו של המשורר הפולני זבינגייב הרברט, ש"מר קוגיטו" שלו "מתגושש באומץ ובמסירות עם ה ש א ל ו ת  ה ג ד ו ל ו ת של הקיום האנושי", ולעומת שירתו "כל הספקטרום של השירה האמריקנית נראה חולני". המגמה האנטי-בידורית הזו באה לידי ביטוי בביקורת המהללת (שלא הבנתי את חלקה, כנראה מאי היכרות מספקת, שנובעת מצדה בחלקה מאי-רצון להיכרות מספקת, עם הפילוסוף שעומד במרכזה) על הספר "הפילגש של ויטגנשטיין", ביקורת שמהללת את הספר הנ"ל על רצינותו הפילוסופית. וכמעט לבסוף: המגמה האנטי-בידורית באה לידי ביטוי במסה שתופסת חלק נכבד מנפח הספר, "טלוויזיה וסיפורת אמריקאית". המסה הזו מכילה כמה תובנות מעניינות מאד (למשל על הניכוס שמנכסת הטלוויזיה את הביקורת עליה לתוכה, ולכן על חוסר התוחלת של הספרות בנקיטת עמדה אירונית דומה). ועם זאת, המסה הזו חשובה יותר בעיניי בעצם קיומה מאשר בתובנותיה הספציפיות. סופר אמביציוזי ורציני כמו וואלאס הבין שאי אפשר לעסוק בספרות ללא התעמתות עם המדיום שבזמן כתיבת המסה (1990) האפיל עליה. ועדיין, המסה אינה גולת הכותרת של הקובץ כי לוואלאס היה חסר טיעון מרכזי בדיון: השוואה בין עצם המדיום הספרותי לזה הטלוויזיוני וניתוח ההשלכות הרוחניות העמוקות של המדיום הספרותי כשלעצמו. לניתוח כזה היה צריך להמתין ארבע שנים, עד להופעת הספר "האלגיות הגוטנברגיות" (1994) של מבקר הספרות האמריקאי (ולימים אחד מהמהללים של “Infinite Jest” של וואלאס), סוון בירקרטס.

מה שהינה, בעיניי, גולת הכותרת של הקובץ היא המסה "דוסטוייבסקי של ג'וזף פרנק" מ-1996. זהו מאמר ביקורת מהלל לביוגרפיה המונומנטלית של פרנק. מה שקורץ לוואלאס בביוגרפיה הינה, קודם כל, המסירות השווה של פרנק לניתוח מדוקדק של הטקסטים של הסופר הרוסי ולפרישת יריעה תרבותית עצומה שמסבירה את תפקידם בתוך המציאות הרוסית בכללותה. בכך מתעלה פרנק על שני המחנות היריבים הגדולים בחקר הספרות במאה ה-20: אלה ש"מתייחסים לספריו של המחבר בצורה הרמטית, תוך התעלמות מעובדות על הנסיבות שבהן פעל המחבר ועל אמונותיו" (למשל, אנשי "הביקורת החדשה"), ואלה "שיש להם אג'נדה תיאורטית, המתמקדים כמעט בלעדית בהקשר ומתייחסים למחבר ולספריו כאל לא יותר מתוצרים של הדעות הקדומות, דינמיקות הכוח וההזיות המטפיזיות של תקופתו" (אנשי ה"פוסט" למיניהם). אך מה שבעיקר מושך את וואלאס הרי הוא דוסטוייבסקי עצמו (ולפחות אחד מסיפוריו המעולים של וואלאס, "ניאון ותיק וטוב", הוא סיפור ווידוי דוסטוייבסקאי מובהק). כלומר, היכולת של סופר לעסוק בסוגיות החשובות ביותר, הרוחניות והרגשיות כאחד, להיות כוח משמעותי בלבטי התקופה, ועם זאת להיות סופר מתוחכם מהנה מאד. לכן מצרף וואלאס ברצף הביקורת קטעים של תהיות מהסוג הבא: "האם אפשר באמת לאהוב אנשים אחרים?"; "האם הטעם האמיתי לחיי הוא פשוט לחוות כמה שפחות כאב וכמה שיותר הנאה?"; "מה זה 'אמריקאי'?". התהיות האלה מדגימות שאלות בסיסיות שהספרות בת זמננו זנחה ושהספרות של דוסטוייבסקי מזכירה לנו שתפקידה של הספרות לעורר ולהתמודד עימן.

מאמר ההתקפה המפורסם על אפדייק ו"הגברים הנרקיסיסטיים הגדולים" של הספרות האמריקאית (וואלאס מצרף את פיליפ רות ונורמאן מיילר לרשימה) הוא מאמר אדיפלי (של רצח-אב) מעניין מאד, אך הוא חושף צד חולשה של וואלאס, שהוא ובני דורו לוקים בו. כי על מקום "הגבר הנרקיסיסטי הגדול", מתוך האְשמה (האמריקאית כל כך; ולנפש האמריקאית הגברית הדכאונית – ההרסנית כל כך) על הגברות העולה, בחרו בני הדור הזה בעמדת הילד ובתשוקת הילד להתחבב ולהיות "חמוד". ואפילו וואלאס, כהטרמה של בן דור Y מְרצה, סתגלן וחנפני, לוקה בהתיילדות הזו, פה ושם.

בביקורת המוזכרת על הספר "הפילגש של ויטגנשטיין" משתמש וואלאס במטפורה נפלאה שמסבירה גם חלק מקסמו שלו: הספר הנ"ל, כותב וואלאס, מצליח "להזכיר לנו את אינסוף האפשרויות של הסיפורת לשלוח יד וללפות, לגרום לראשים לפעום כמו לבבות". וואלאס מצרף ביצירתו שידוך נדיר בין שכל לרגש. הוא גורם לראשנו לפעום כמו לב.