קצרים על שיחה בין גונצ'רוב לטולסטוי ועוד

1. א"ד גורדון תרגם את מסתו של טולסטוי "מה היא האמנות?" (את חלקה, אם הבנתי נכון), ואת התרגום ניתן למצוא באינטרנט, בההדרה של פרופ' רינה לפידוס ובפרסום של אוניברסיטת בן גוריון (אם הבנתי נכון).

זו מסה מאלפת, אם כי חד צדדית, וטולסטוי עורך בה סקירה מאלפת של הספרות האסתטית ממחצית המאה ה-18 ועד זמנו, סקירה שהוא עורך על מנת לפסול את כל התפיסה האסתטית הקיימת. אולי בהמשך אדון במסה הזו ביתר הרחבה.

בכל אופן, הנה קטע מעניין בו מדווח טולסטוי על שיחתו עם גונצ'רוב ("אובלומוב"):

"אנשים מחוגנו, אסתטיקים, רגילים לחשוב ולדבר ההפך מזה. זכורני, כי [מה ש] הסופר
גוֹנצ'רוב, אדם חכם, משכיל, אבל לגמרי עירוני, אסתטיק, אמר לי, כי מחיי העם אחרי
"רשימות הציד" של טורגניב אין עוד מה לכתוב: הכל כבר נאמר [נתרוקן]. חיי העם העובד
נראו לו כל כך פשוטים, שאחרי ספוריו העממיים של טורגניב לא היה שם [בהם] עוד מה
לתאר. בעוד שחיי אנשים עשירים עם התאהבויותיהם [מקרי ההתאהבות שלהם] ועם הרגז
על עצמם [אי שבע רצון מעצמם] נראו לו מלאי תכן לאין סוף. גבור אחד נשק את גברתו
בכף ידה, השני — במרפקה, והשלישי — באיזה אפן אחר. אחד משתעמם [מלא תוגה] מתוך
עצלות, והשני — מתוך שאינו אהוב. ולו נדמה, כי בשדה הזה [בספירה הזאת] אין קץ לרבוי
המראות. ובדעה הזאת, כי חיי העם העובד עניה בתוכן, ו[בעוד ש]חיינו אנו, הולכי בטל,
מלאה ענין, מחזיקים אנשים רבים מאד מחוגנו."

מעניין כי את הדכאוניות הזו בעצם של גונצ'רוב (מה יש לכתוב אחרי טורגנייב?) אני מכיר מזווית אחרת. בביוגרפיה של דוסטוייבסקי, של ג'וזף פרנק, מתוארת שיחה בין דוסטוייבסקי לגונצ'רוב. גונצ'רוב אמר לדוסטוייבסקי דבר מה מעין זה: "מה אנחנו מבזבזים את הזמן בכתיבת סיפורים, כשביסנאיה פוליאנה יושב אדם כמו טולסטוי, גאון אמיתי, שמולו אנו כחגבים".
דוסטוייבסקי רתח. אבל הסביר את רתחנותו כך: "בוודאי שאני מקנא ברוזן טולסטוי, אבל לא על כשרונו. אלא על כך שהוא יושב לו, עשיר שכמותו, וכותב מתוך חיי רווחה, בעוד אני כל חיי, כל הזמן, צריך לרדוף אחרי דמי סופרים שמגיעים לי".

אגב, באחד מהקטעים הקצרים המאלפים של גרשון שופמן הוא מצטט סופר רוסי שמתאר איך כאדם צעיר הוא נכח בשעה שנכנס אדם מבוגר ופרוע זקן אל מוציא לאור אחד ודפק על השולחן, רותח על הכסף שחייבים לו ומבושש לבוא ("שוטף פלוס צאר"). מי זה גס הרוח הזה? שאל הסופר הצעיר את המו"ל לאחר שיצא הזעפן. זה? זה פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי, ענה המו"ל לסופר הצעיר הנדהם, שהעריץ את דוסטוייבסקי.

2. והנה ציטוט נוסף מעניין:

"אני בכונה איני מתרגם את המבטאים המטפיסיים האלה, כי כמה שהגרמנים הם ערפליים, אולם כשהצרפתים מקבלים מתורת הגרמנים ומחקים להם, עוד עולים עליהם הרבה".

3. והנה עוד ציטוט של ציניות ברוטאלית, גאונית-איכרית, ציטוט שמסכם את כל מה שמעסיק את בני המעמדות ("המפלגות") הגבוהים, את כל המורכבות המהוללת של האמנות ("האמנות בעידן הבורגני", יכנה זאת אדורנו):

"בעוד אשר במציאות כל הרגשות של בני חוגנו [אנשים מחוגנו] עולים לשלשה רגשות, בטלים מאד [מחוסרי ערך מאד] ועניים מאד [אי מורכבים מאד]: רגש הגאוה, רגש המין ותוגת החיים. ושלשת הרגשות האלה והסתעפותם [והסתעפיותיהם] הם כמעט כל תכן האמנות של המפלגות העשירות".

דיכאון, זימה ויהירות – על שלושה אלה עומד עולם האמנות "האלוהית"…

4. על סלידתו הספקטקולרית של טולסטוי מואגנר (מובא רק מקצת שבמקצת כאן. טולסטוי מפרק את האופרה הוואגנרית לרסיסים בסאטירה האכזרית והמצחיקה שלו), ואגב אורחא הערה מעניינת מאד על הסלידה מאמנות שכוונתה גלויה:

"והעקר, כי כונת המחבר [להשפיע] כל כך גלויה וכל כך נשמעת מתחלה ועד סוף ובכל נוטה [קול] [עד] שאתה רואה ושומע לא את זיגפריד ולא את הצפרים, כי אם רק את גרמני מצומצם, בטוח בעצמו, בעל טעם גרוע וטון גרוע, בעל מושגים היותר מזויפים [כוזבים] על דבר הפיוט, הרוצה למסור לי באמצעים היותר גסים והיותר פרימיטיביים את מושגיו המזויפים [הכוזבים] האלה, על דבר הפיוט. כל אדם יודע את הרגש של חסר אמון ושל דחיה, המתעורר על ידי כונתו הגלויה של המחבר להשפיע. די למספר להגיד מראש: התכונן לבכות או לצחוק, בשביל שאתה [ואתה בודאי] לא תבכה ולא תשחק. אולם בראותך, כי המחבר לא רק מחיב [גוזר אותך] להתמלא חבה [התלהבות] במה שלא רק שאינו מעורר חבה [התלהבות], כי אם מעורר צחוק או געל נפש, ובראותך עוד, כי המחבר בטוח לגמרי, כי הוא לקח את לבך, — הרי זה מוליד בך רגש קשה, מעיק, דומה למה שהיה מרגיש אדם, בראותו אשה [זקנה] בלה ומכוערה מתלבשת בתלבשת של חג, מצטחקת ומסתובבת לפניו, בהיותה בטוחה, כי לקחה את לבו. הרגש הזה התחזק עוד במה שראיתי מסביב לי המון של שלשת אלפים איש, אשר לא רק שומע בהכנעה את כל ההבלים שאין דוגמתם האלה, כי אם גם חושב לחובה עליו להתפעל מזה. [להתפלא על זה]. ַ איך שהוא ישבתי עוד עד המחזה השני, ראיתי את יציאת הדרקון, המלווה בקולות בסיים ַ [בנוטות בסיות], המסתבכים [המתערבות] במוטיב של זיגפריד, התאבקות ב[עם ה]דרקון, ִ כל הגעיות האלה, האשים, נענועים בחרב, אבל יותר לא יכלתי עוד לעצור ברוחי וברחתי מהתיאטרון ברגש של געל נפש, שלא שכחתיו עד היום."

5. ברנר העריץ את טולסטוי אבל פקפק במשנתו המוסרית והמוסרנית. זו נקודת מפתח להבנה של ברנר באופן כללי (כפי שהתחלתי לטעון באופן ראשוני בעבודת המאסטר שלי על ברנר ובמאמר שתמצת אותה). הנה ציטוט מההספד המאלף של ברנר על טולסטוי שנוגע בנקודה:

"מי שהעמיק לקרוא בכתבי טולסטוי האמנותיים יודע, כי בעצם, התביעות המוסריות והנצחונות המוסריים אינם מספקים את נפשו. פּיאֶר בּאֶזוּכי, למשל, – זה הבּיישן הגדול, התמים הגדול, חלש-הרצון, לכאורה, אבל היודע גם להחליט ולעשות דבר כשהוא מרגיש בצדקת הדבר – בהיותו עוד צעיר מבטיח פעם בהן-צדקו לנסיך אַנדרֵי בוֹלקוֹנסקי, האריסטוקראט והפסימיסט, כי לא יוסיף לבוא אל בית הנסיך קוּראגין, ששם הוא מבלה לילותיו בהוללות ושיכרות. אולם מיד, בלכתו מבית ידידו, המשפיע עליו לטובה, מתעוררת בו, בפיֶר, תשוקה עזה לנסוע אל ההוללים והוא נוסע. והן-צדקו? מה הן-צדקו? 'הן מחר יוכל או למות או שיקרה לו איזה דבר היוצא מגדר הרגיל, שבפניו אין צדק ולא לא-צדק'"

על "במחוזות טרופיים נוגים", של קלוד לוי-סטרוס, הוצאת "כרמל" (מצרפתית: קולט בוטנר, 437 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לא הכל מובן בטקסט החריג הזה. חלק מאי המובנות נובע אולי מקוצר דעתו של הקורא הזה, חלק נובע בוודאי מאופי עבודתו (הקריאה המהירה-יחסית הנדרשת לביקורת שבועית), אבל חלק, עם זאת, הוא ככל הנראה אשמתו של המחבר – אותה נטייה צרפתית לפיוטיות ולפאתוס ולסיבוכיות ולקיטש אינטלקטואלי שלעתים מערפלים. אבל למרות זאת, למי שמוכן לצאת למסע של קריאה תובענית, צפויים בספר הזה רגעים חזקים מאד. חלקים מסוימים כאן הם בהחלט מהממים, מופתיים.

לוי-סטרוס (1908-2009) הוא מגדולי האנתרופולוגים של המאה העשרים, והספר המפורסם הזה, שראה אור ב-1955, ורואה אור כעת לראשונה בעברית, הוא שילוב מיוחד במינו של ספר מסע, קטעים ליריים ואוטוביוגרפיים וספר מחקר והגות (ו"הגות" ו"מחקר" הם לא אותו הדבר). בבסיסו זה תיאור מסעותיו של לוי-סטרוס למעמקי ברזיל בשנות השלושים של המאה העשרים, גם לאגן האמזונס אך לא רק, מסעות חקר אנתרופולוגיים במטרה לתאר ולנתח את אחרוני השבטים הפראיים שחיים שם. אמנם לוקח לספר כמה עשרות עמודים טובים להגיע לליבתו, שהיא המסע המוזכר, אבל או אז הספר נדרך והופך למעניין בהרבה ולעתים למותח ממש. כך שיש לספר ממד הרפתקני ישיר של ספר מסע, ממד שלא נמחה למרות השכבות האינטלקטואליות, המעניינות כשלעצמן ברובן, שמונחות עליו. יש כאן, לשם הדוגמה, תיאורי רכיבה מפרכת בערבה, תיאורי פילוס דרך בג'ונגל, תיאורי שיט בנהרות סוערים, תיאורי חיות, צמחים ונופים מוזרים, וגולות הכותרת: מפגשים מרתקים עם כמה וכמה שבטים פראיים שמנהגיהם מופלאים.

הפאתוס שהספר מושתת עליו, ומשפיע מצדו השפעה חזקה על הקורא, נובע לטעמי משני מקורות. ראשית, מהתחושה של לוי-סטרוס (בשנות השלושים של המאה העשרים!) שאולי כבר מאוחר, כבר לא ניתן לפגוש שבטים בתוליים, שיד המפגש עם המערב לא חלה בהם, חברות שההאחדה התרבותית האדירה של העולם טרם נגעה בהם. "האנושות בחרה להתרכז בתרבית של זן אחד מסוים; היא מעדיפה לייצר תרבות-המונים אחידה".

התחושה השנייה שמולידה את הפאתוס של הספר נובעת מכך שהספר רואה את עצמו כחולייה נוספת (ואולי אחרונה, כאמור) בשרשרת המפגשים המערערים של המערב עם בני אמריקה מאז קולומבוס. הוא מצליח לשחזר שוב את התדהמה שפקדה את בני האדם האירופאיים עם גילוי אמריקה, גילוי קיומם של בני אדם כמוהם אך שונים בכל אורחותיהם שעליהם לא ידעו דבר קודם לכן: "כדי להבין את אופייה המוחלט, הטוטאלי והבלתי מתפשר של הסוגיה שעמה הוצרכה האנושות בת המאה השש-עשרה להתמודד עלינו לתת את הדעת על כמה עובדות היסטוריות […] הכובשים שלחו משלחות בזו אחר זו בניסיון לעמוד על טיבם. האם הם בני אדם? הייתכן שהם צאצאיהם של עשרת השבטים האבודים של ממלכת ישראל? מונגולים שהגיעו לשם רכובים על פילים? או סקוטים שהובאו למקום, מאות שנים קודם לכן, על-ידי הנסיך מודוק?". לוי-סטרוס מתייחס גם למסעות שקדמו למסעו ומביא כמה תיאורים מדהימים שאותם הוא מנתח באופן עוצר נשימה לא פחות. "הם אוכלים בשר אדם, אין להם חוק ומשפט, כולם מתהלכים עירומים, הם זוללים פשפשים, עכבישים ותולעים חיות…אין להם זקן", מתארת משלחת אירופאית מהמאה ה-16 את יושבי אמריקה. ואילו האינדיאנים מצדם "לכדו את הלבנים והטביעו אותם עד שיצאה נשמתם. אחר כך הציבו שומרים למשך שבועות רבים כדי לבדוק האם עוברות הגופות תהליך של רקבון". על כך מעיר לוי-סטרוס את ההערות הגאוניות הבאות: "ההשוואה בין החקירות השונות מעלה שתי מסקנות: הלבנים פעלו בזיקה למדעי החברה ואילו האינדיאנים נתנו אמון דווקא במדעי הטבע; ובעוד הלבנים מכריזים שהאינדיאנים הם בהמות, הסתפקו אלה האחרונים בהשערה שהראשונים הם אלים". והנה, ארבע מאות שנים אחר כך נפגש לוי-סטרוס ב"אינדיאנים" נוספים, והמפגש, הרבה פחות אלים, למרבה המזל, מוליד תובנות מדהימות לא פחות. בני שבט הקדובאו, למשל, מספר לוי-סטרוס, מגלים "יחס של עוינות כלפי רגשות הנחשבים בעינינו לטבעיים; כך, למשל, עוררה בהם הרבייה גועל. הפלות ורצח עוללים היו מעשים שבכל יום – עד כדי כך ששרידותה של הקבוצה התאפשרה באמצעות אימוץ תינוקות יותר מאשר באמצעות הולדתם". הגועל הזה שחש השבט כלפי הטבע – עמדה מטפיזית מסעירה – מסביר, אומר לוי-סטרוס, את נטייתם לצבוע את פניהם בעיטורים: "בציורים אלו, בהפלות וברצח, ביטאו בני השבט את התיעוב שתיעבו את הטבע. האמנות הילידית רוחשת בוז לחומר שממנו קורצנו".

האנתרופולוגיה של לוי-סטרוס, למרות הקיטש הדק הרומנטיקני שיש בה ביחס לפראים ולתרבותם, היא מעין אנטידוט לתפיסה המאחידה והמשטיחה של האנושות הרווחת בימינו, תפיסה רדוקטיבית שבאופן מסוים הספר "קיצור תולדות האנושות" מבטא אותה. בעוד לוי-סטרוס כמֵה לאיתור ותיאור הגיוון "האופקי" של שלל התרבויות האנושיות, הרי שספרו של יובל נוח הררי מבטא את הרצון דווקא להמעיט בערכם של ההבדלים בין התרבויות, ולדבר על האנושות כמכלול, כמין ביולוגי בין מינים ביולוגים. הנטייה להאחדה של האנושות שספרו של הררי מבטא, בין השאר באמצעות המקום הנכבד שהוא מייחס לשלבים האבולוציוניים הפרה-היסטוריים של האנושות, ניזונה מכמה מקורות אינטלקטואליים: הגלובליזציה שיוצרת האחדה בין תרבויות על פני כל הגלובוס ולכן מעודדת ראייה מאחידה של האנושות מראשיתה; ריאקציה לפוסטמודרניזם שייחס להבדלים תרבותיים ערך מופרז; קריסת האופציה הקומוניסטית שעודדה תחושה דטרמיניסטית, לפיה יש "טבע אדם" אחד ויחיד; מגמה פוסט-הומניסטית שמבקשת להוריד את האדם מהכס שהוא הציב עצמו עליו, לערער את יהירותו. לוי-סטרוס מזכיר לנו ש"התרבות" (במובן האנתרופולוגי של המושג) היא בדיוק מה שהופך את בני האדם למי שהם, ולשונים מהחיות, למין ביולוגי שהשתחרר במובן מסוים מכוחות הטבע ויש בקיומו דבר מה קונטינגנטי, כלומר לא הכרחי ולא כזה שנובע מאינסטינקט שגוזר את גורלו מראש. אותם בני קדובאו מוזכרים שביטאו את סלידתם מהטבע ומעולם החי באמצעות התנזרות, תיעוב הרבייה וצביעת גופם על מנת להסוות את הגשמיות שלהם, הם הסמל הגדול ליכולת האנושית הייחודית הזו.
התרגום והעריכה של קולט בוטנר ודליה טסלר בהתאמה בולטים באיכותם.

קצרים על ספרות, פייסבוק ועוד

1. התיישבתי לאחרונה להשלים חסרים מעגנון כשהפייסבוק שלי פתוח מולי.

כל כמה שהמשפטים המהוקצעים והמתפקעים ממתיקות מיוחדת של עגנון משכו את לבי, מצאתי את עצמי מדי פעם מעיף מבט במסך המחשב: לראות מה העלו חברי הפייסבוק שלי והאם הגיבו על דבר מה שהעליתי אני.

לאחר כמה דקות חשתי מיאוס עז מהפייסבוק ומעצמי היושב כך מולו וחזרתי לספר. המיאוס הוא עצמי וזולתני: איני רוצה לחוש שיש כל כך הרבה אנשים בעולם – הם חיים על חשבוני, על חשבון קיומי – ואיני רוצה גם לחוש את עצמי, כמה אפשר. איני רוצה גם לחוש שהתוכן שולי ביחס לעצם הצגתו של מחבר התוכן (ואיני רוצה גם – בנוסף להכל – פשוט להיטפש).

תוך שניות, עם כניסתי לעלילה של "הכנסת כלה", נחה עלי רוח של שלווה גדולה. במובן מסוים שכחתי את עצמי. שכחתי את האחרים. אם כי, במקביל, חשתי שאני מתמלא, מתחזק. שאני מפענח את הטקסט, אני הריבון, ושם אני פוגש את האחרים, הדמויות, והמחבר שניצב מאחוריהן (זה ניואנס חשוב: ב"פייסבוק" אני פוגש המונים, זו תרבות-המונים, בספר אני באחד-על-אחד). חלק מהנקודה הוא שעגנון לא יושב ומצפה ל"לייק" על כל דף של "הכנסת כלה". הוא כבר הלך מפה. גם לו היה חי – הוא כבר הלך, המחבר, ואינני רואה את הסימון שהוא "און-ליין" ומצפה ומחכה. חלק מהנקודה הוא שגם אני לא מתייצג לפני עגנון על מנת להראות לו שעשיתי לו לייק, ואני גם לא מצפה לתמורה מעגנון, ללייק מצדו על הגיגיי.

אלא שאז, מעשה שטן, חשתי חסר מנוח בשלווה הזו, בריחוק מהעצמי, בריחוק מהאחרים, ושבתי אל הפייסבוק – לחזור אל עצמי, אל האחרים, אל העולם "האמיתי". (וזה אכן העולם האמיתי – לכן הוא נורא, במובן מסוים – ולכן הוא אנטי-תרבותי, במובן מסוים – כי תרבות זו סובלימציה, כלומר התנשאות-מעל העולם, ותרבות היא דימיון ומימזיס, כלומר עולם שמוקם בצד העולם האמיתי ובנפרד ממנו).

אלא שאז , אחרי כמה דקות, נמאס לי מעצמי, מהפגיעות הזו שהפייסבוק חושף, מהנזקקות, ומהזולתגיהינום, חשתי מידקק והולך, מתרוקן והולך (כלומר, מבפנים ומבחוץ) וחזרתי לעגנון.

וחוזר חלילה.

2. הספרות היא בגד שמסתיר את עירומנו האנושי הלא מצודד.

אבל, בניגוד למשל, ככל שהבגד הדוק יותר מיטשטש חוסר האטרקטיביות שלנו – כשהבד רפה ומסתרח משול הבגד כמי שאינו.

3. אריסטו ב"פוליטיקה": האדם הוא יצור פוליטי מטבעו, אבל ההבדל בינו לבין הדבורים, שגם הן הרי חיות בפוליטיאה, גם הן חיות פוליטיות, הוא הדיבור, והדיבור נועד לדון ב"טוב" ו"רע", כלומר לדון באופי הפוליטיקה. בכוורת יש מונרכיה. בחיי בני אדם מתווכחים על המונרכיה ואף עורפים ראשי מלכים.

4. שתי התגובות המרתיעות של בעלי הדעה של השמאל בחודשים האחרונים הם התרפסות בפני המנצחים והערצת הכוח של הימין מחד גיסא, ומאידך גיסא היסטריה והקצנה וחוסר הוגנות כלפי הימין.

התגובה הראשונה "מרתיעה" במובן של דוחה.
התגובה השנייה "מרתיעה" בגלל חשיפת החולשה, במובן של מעוררת רחמים.

הערה קטנה על שירה עכשווית

חס וחלילה לי שאכניס ראשי לפולמוסים מעולם השירה – מלחמות עולם הפרוזה הספיקו לי לחלוטין, ואני עוד מלקק את פצעיי…ומלחמות השירה נראות לי – משקיף מרוחק – אף לוהטות וקטלניות יותר…- וגם, בפשטות, השירה אינה קרובה ללבי כמו הפרוזה.

אני רק מבקש להעתיק לפה הערה אחת שכתבתי בפייסבוק בנוגע לפולמוס עכשווי, בלי להתייחס לשמות ספציפיים, אלא למשהו כללי שרציתי לומר בעקבות הפולמוס הנ"ל:

"זה שיר יפה וחזק כמו השירים האחרים של המשורר, מאלה שהתוודעתי אליהם (התוודעתי למספר מצומצם). אני ממש לא מחשיב את עצמי למבין בשירה, יש לי אפילו בעיה אמתית עם הז'אנר, אבל השירים שקראתי שלו מעניינים ולעתים מרשימים ולעתים אף קתרטיים (ואולי מידה של פרוזאיות ישירה ומתריסה שבהם – בלוויית הכאב האותנטי שחושף הזעם – היא זו שמקרבת אותם ללבי). אבל אני חושב שהאידאולוגיה שלו לא מרשימה. זו אידאולוגיה קיצונית ומתלהמת שפונה לחלקי נפש נמוכים ונוטים להתלהמויות. קל להלהיב בשיח של שנאה. קל להלהיט בשיח של הכללה. למעשה, הסיבה שהוא משורר מעניין (בשירים שהתוודעתי אליהם) נובעת מהיכולת הזו לחד צדדיות ולסילוף המציאות או צביעתה ב(כן, כן) שחור ולבן. כמו סוג מסוים של יוצרים הוא יוצר מעניין בגלל שהוא מגזימן ובמובן מסוים סלפן אידאולוגי, בגלל שיש בו משהו לא אחראי ולא רציני. כך שאת תוכו ניתן לאכול – ואת קליפתו – שמתחזה לתוכו (האידאולוגיה) – דווקא לזרוק.
חלק מהיוצרים המעניינים מעניינים כיוצרים בגלל שהם חד צדדיים. האנרגיה של החד צדדיות – במקרה הזה, האנרגיה של הכעס – היא המעניינת, היא יוצרת הקתרזיס. אבל כאידאולוגים – כדאי להישמר מהם מאד. אם לציין כמה אילנות גבוהים יותר או פחות: סלין, פנחס שדה ותומס ברנהרד הם יוצרים מעניינים בגלל שהם לא מיושבים בדעתם או בגלל שהם אידאולוגים בעייתיים.

ותמיד ארחש כבוד רב יותר לסופרים הגדולים שהם גם מאוזנים (למרות שהם בהחלט לא זרים ללהט היצרים והרגש!) מאשר ליוצרים החד צדדיים הגדולים, לתומס מאנים ולאורוולים ולפרוסטים של העולם יותר מאשר לסלינים וללימונובים ולאצ"גים (אף שגם אותם אני אוהב מאד, לעתים)".

על "ארוחת בוקר ישראלית", של ניצן ויסמן, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (192 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שמחה לקרוא פרוזה עברית משובחת. ניצן ויסמן, יליד 1956, פרסם לפני כמה שנים קובץ סיפורים מרגש ומעמיק בשם "על גבול יערות הרוזמרין". וספרו זה, השני, "ארוחת בוקר ישראלית", לא מכזיב. חמישה סיפורים יש בקובץ, אך יש חוטים סמויים יותר ופחות שמחברים חלק מהסיפורים אלה לאלה (דמויות שמזכירות זו את זו, אתרים גיאוגרפיים חוזרים, בעיקר חיפה וסביבותיה, אפילו שמות זהים פה ושם). גם במישור התמטי בולטת חזרתו של נושא האבהות או הסמכות הגברית, כך שהסיפורים נסבים על קריסתה ("ארוחת בוקר ישראלית"), על תפארתה המוצדקת ("מענטש"), על חבלי לידתה ("פושטקים"), על נזקיה ועל התעמתות עמה ("הגברים בוכים בלילה"). ניתן לומר באופן כללי שגבריות רגישה ופגיעה – פגיעה שבעתיים במציאות הישראלית, שבגלל כורח הנסיבות ושורשיה ההיסטוריים עודדה גבריות גופנית ואטומה. חלק גדול מהישגי הספרות הישראלית הגברית נעוצים בקיום המתוח הזה שבין גבריות שברירית למציאות שעוינת אותה (יזהר, שבתאי, לוין, קנז). במובן מסוים ויסמן הוא ממשיך של המסורת הזו ומי שמתאים אותה לשנות האלפיים (אצלו הגבריות נסדקת לא בגלל כישלון במלחמה, אלא בגלל כישלון בסטארט-אפ), לטעמי, אולי המסורת החשובה ביותר בספרות העברית (עוד מלפני קום המדינה). אדגים את מעלת הפרוזה של ויסמן בכמה אספקטים בחמשת מהסיפורים.

ב"מענטש", הסיפור הראשון בקובץ, מסופר בגוף שלישי על חייל צעיר בשם עידן שנפקד מהטירונות שלו בגלל התעללות המפקדים בחיילים הפשוטים. הסיפור מתרחש באמצע שנות השבעים ועידן נמלט לבית סבו, פרולטר ובונדיסט לשעבר, שהציל את משפחתו רגע לפני השואה וחי בארץ תוך ביקורת כלפי הממסד הציוני "הבורגני". עידן, שבעצמו שייך לשמאל הרדיקלי ומעריץ את סבו, סבור שסבו יבין את מצבו היטב ויעניק לו מסתור בביתו. מבלי לחשוף יתר על המידה את התפתחות הסיפור: הגדולה של הסיפור נעוצה בהמחשה שהסב ממחיש לנכדו אחריות מה היא. עת להפוך עולמות ועת להרכין ראש. לעתים ההתנהגות המרשימה ביותר היא זו הסתגלנית והפשרנית.

ב"מקדש כפרי", הסיפור השני בקובץ, גם מצוי סיום מפתיע. אבל איכותו של הסיפור אינה משובחת בגלל הסיום הזה, שבהיפוך או בפאנץ' "המהמם" שהוא מציג יש דווקא דבר מה לא רענן. גוף הסיפור הוא המעניין. נושא המונולוג הוא מהנדס שעובד בתעשייה ביטחונית ומחפש עם אשתו בית כפרי לו ולילדיו. מיקי, הגיבור, הוא אדם קשה, מוצלח בעבודתו אך לא מוכשר לפוליטיקה של מקומות העבודה ולכן מעט ממורמר. משבר אישי מעט לפני גיל ארבעים מוביל אותו לתמורה רוחנית ברוח ה"זן בודהיזם". בהתאם למשבר הזה גם עולה תשוקת הבית בכפר. התיאור של המשבר הרוחני והמוצא הרוחני מוגש כאן בצורה רעננה ומאופקת, נטולת התפעמות בורקת עיניים מחד גיסא או ציניות מאידך גיסא. גם הצגת היהירות המסוימת של מיקי על כך שהוא אדם "רוחני" תורמת לחיוניות של הטקסט. וכך גם מפגש עם "רוחניקית" עשירה שנראית למיקי מזויפת וחסרת מודעות עצמית, עם כל הלהג שלה על התבוננות פנימית והסתפקות במועט.

"ארוחת בוקר ישראלית" מספר על עופר, נשוי ואב לשניים, שהסטארט אפ שלו קרס בתחילת שנות האלפיים. זה סיפור על כישלון והתפרקות של משפחה (עופר ואשתו נאלצים למכור את הבית). כאן, בצד הריאליזם הטראגי עצמו, של שכבה חברתית שבצד יישום מתכונים של אהרוני ותכנון על הקמת צימרים וחיי שפע לכאורה חיה על פי תהום, אני רוצה לציין אספקט אחר. בעמ' 70 מסופר אגב אורחא שדלית, אשתו של עופר, קנתה לו ליום הולדת 25 את "משהו בשביל מישהו" של דוד אבידן. בעמ' 93 מהרהר עופר על חותנתו, שהזקנה קפצה עליה "כמו ערב פתאומי". כעת, כשהוא מובטל, הוא מהרהר בכך שיעזור לה להקים צימרים במושב הצפוני בו היא גרה: "אם בצימרים טוסקניים חפצה נפשה, שיערב לה. הרי התפנה לו זמן, ועבודה פיזית רק תוסיף לו בריאות ושלוות נפש. ההזדמנות לעשות משהו בשביל מישהו הציפה את ליבו באופטימיות". הסופר סומך על האינטליגנציה של הקורא שיקשר בין עמ' 70 לעמ' 93.

הסיפור הרביעי, "פושטקים", מסופר באופציית סיפור נדירה ומרעננת, סיפור בגוף שני: "ערב ראש השנה, הסופרמרקט חם ורועש וצפוף, עבר עליך שבוע עמוס, 'חירות' של ג'ונתן פראנזן מציץ אליך בהתגרות מהשקית הירוקה של סטימצקי, אתה חושב רק איך תגיע הביתה ותשתחל למיטה". בסופרמרקט, במהלך הקניות לחג, מזהה הגיבור, עידן, עורך דין בן חמישים ושבע, לאחר עשרות שנים, בריון שכונתי שבנעוריהם אירעה ביניהם היתקלות אלימה. הסיפור, שאינו נטול דוק קומי, וניתן לשער שהבחירה הצורנית בסיפור בגוף שני תורמת לקומיות הזו בהרחקה-העצמית שיש בה, מדלג בין החשש של הגבר המבוגר שה"פושטק" יזהה אותו בתור למחלקת הבשר לבין זיכרונות העבר.

הסיפור "הגברים בוכים בלילה" הוא מחווה ל"סוף דבר" של יעקב שבתאי. אלא שההשפעה השבתאית עוברת כאן עיבוד מעניין, זה לא "חיקוי מתוך התבטלות", אם להשתמש במונחיו של אחד העם, כמו שקורה פעמים רבות למושפעים משבתאי, אלא "חיקוי מתוך התחרות". כמו הפרק הנורא וקורע הלב ב"סוף דבר" בו מסתובב גיבורו של שבתאי סחור סחור באמסטרדם, יצירת מופת של קלאוסטרופוביה ונוירוזה, גם מוטי, הגיבור של וייסמן, יוצא להתאוורר קצת באמסטרדם ביחד עם בנו הקטן. מוטי הוא גבר מריר בן כארבעים שאביו הדון ז'ואן הרתיע אותו כילד והוא שמח להצטרף לחיק משפחת אשתו ולזרועות חותנו בעל מוסך חיפאי, שבו עבד מוטי במשך כעשרים שנה. אבל גם החותן, האב התחליפי, הכזיב ומוטי נוסע להתאושש באמסטרדם. הטיול מכיל את אותם סיוטים קטנים ותחושות נחיתות וניכור שתיאר שבתאי כל כך מדויק. אבל ההחלטה של ויסמן היא להציג את הקיום הנוירוטי באופן אחר. בצורה שיטתית ולעתים וירטואוזית מציג ויסמן את גיבורו כמי שמיטלטל בין רווחה, שלווה ואף אופוריה לתהומות דכדוך. אם מאיר, הגיבור של שבתאי, הוא מי שטבעת חבל מתהדקת והולכת סביב צווארו, הרי שמוטי הוא מי שמיטלטל ברכבת הרים רגשית. האפקט לפיכך הוא של סחרחורת יותר מאשר של חנק.

זו פרוזה בדיונית עברית מרגשת אך מדודה. רב שכבתית אך חסכונית. עוסקת בנושאים כאובים אך באופן מרומם רוח בגלל העיצוב שלהם. השמחה בקריאה נובעת גם מהתחושה שמאחורי התכנים והצורות הספציפיים יש יד מכוונת, כך שמלבד תכני הסיפור ועיבודם ההנאה שניתנת לקורא היא גם הנאת ההישענות על דמותו המוצקה – אפילו "האבהית", הייתי אומר, לנוכח חלק מתכני הסיפורים שעוסקים בדמות אב – של "המספר המובלע".

על "אלה שלמטה", של מריאנו אסואלה, הוצאת "חרגול" (מאנגלית: יוסי טל, 186 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה, שראה אור לראשונה ב-1916, נמצאתי למד, נחשב לרומן קלאסי בספרות הלטינו-אמריקאית ולרומן הקלאסי של המהפכה המקסיקנית. המהפכה המקסיקנית הייתה אירוע רב חשיבות בקורות אמריקה הלטינית. זו שורה של מהפכות ומהפכות-שכנגד שהתרחשו בין השנים 1910 ל-1923 בקירוב, ובה מוגר תחילה שלטונו של הרודן פורפיריו דיאס, אך אז ניצת מאבק ממושך ואלים בין כוחות ריאקציונריים, מהפכניים-רדיקליים וכוחות ליברליים (כרונולוגיה מועילה של המהפכה נספחת לספר).

אולם עד כמחצית הרומן לא חשתי את התרוממות הרוח שאני מצפה לה מיצירה שמוגדרת כ"קלאסית", את אותה יכולת נסיקה ולו-לשעה של רוח האדם מהקיום הבנאלי או המייאש או הקטנוני השגרתי. נכון, חלק מה"רווח" בקריאת ספרות – למרות שאין לו אזכור בתיאוריות האסתטיות הקלאסיות, למיטב ידיעתי – הינו "תיירות הכורסה" באזורים גיאוגרפיים והיסטוריים רחוקים מאתנו שהספרות מאפשרת לנו. ואכן הקורא יוצא נשכר מהיכרות כזו כאן. ההיכרות עם המהפכה המקסיקנית נעשית דרך דמותו של גיבור בדוי, דמטריו מסיאס שמו, איכר, שהצטרף למהפכה בגלל התעמרות של עשיר מקומי בו והפך עד מהרה למנהיג צבאי אמיץ ומוכשר של קבוצת מורדים, ואף הצטרף לכוחותיו של המהפכן פנצ'ו וייה. הטון של הרומן אובייקטיבי, ניכר שהמספר מתרשם מדמטריו המנהיג הטבעי, אך בו זמנית לא מסתיר את האכזריות הנוראה של המורדים, שאינה טובה מזו של "הפדרלים" (כך כונו הכוחות הריאקציונריים). אך למרות הריאליזם המלחמתי המדייק, לו היו מצמידים לראש הקורא הזה קסדה שמשרטטת את תנודות המוח בזמן הקריאה לא היו נתקלים בגרף בייצוג של סילוני חשמל מזנקים, בהתרחשות מוחית יוצאת דופן – פרי התפעלות מהטקסט. לרגעים הזכיר לי הרומן את הרומן של קורמאק מקארתי, "קו אורך דם", שמתרחש גם הוא במקסיקו. אסואלה לא מוקסם מאלימות ולא עורך לה אסתטיזציה, ובכך הוא טוב בהרבה ממקארתי, אבל גם אין רגעים יוצאי דופן מבחינת מורכבותם.

אלא שאז חלה סיבוכיות מעניינת יחסית בטקסט. אל המורדים היחפנים מצטרף רופא ועיתונאי, עירוני ואינטלקטואל, בשם לואיס סרוונטס. האינטלקטואל שניזון מרעיונות מופשטים מופתע תחילה מהעליבות של המורדים: "איזה עשרים איש חצי עירומים, שורצי כינים, חלקם רוכבים על סוסות תשושות עם עור משופשף מצוואר עד זנב". הוא גם מוסיף לרומן התלבטות גלויה באשר למוסריות של המהפכה והמהפכנים, התלבטות שהייתה סמויה עד כה, אם כי נוכחת, בעמדתו הכמו-אובייקטיבית של המספר. סרוונטס זה הוא אופורטוניסט ומכיוון שהוא סבור שהמהפכנים ינצחו בסופו של דבר ("המחר שייך להם, ולכן צריך להיות איתם ורק איתם") הוא מצטרף אליהם והופך למזכירו של מסיאס (ומעניין שהסופר ביסס את דמותו הלא מרשימה מוסרית של סרוונטס על אישיותו שלו; כרופא הוא שירת ביחידותיו של פנצ'ו וייה).
רגע של סיבוכיות מעניינת נוספת מצוי בעוד אדם שמסתפח לקבוצת המורדים. מדובר בספק משורר ספק משוגע בשם ולדראמה. ולדראמה "בעל הנפש הרומנטית" מצד אחד נמנע מלצפות בהוצאות להורג תדירות שמתרחשות בלחימה. אך מצד שני מבטא את תשוקת האלימות והכאוס הטהורות בחריפות תמציתית: "וייה? אוברגון? קרנסה [מנהיגי פלגים ניצים]? פלוני, אלמוני, פלמוני! מה אכפת לי מהם? אני אוהב את המהפכה כמו שאני אוהב הר געש מתפרץ! אני אוהב את הר הגעש כי הוא הר געש, את המהפכה כי היא מהפכה! אבל מה אכפת לי איזו אבן למעלה ואיזו למטה אחרי שהאדמה התהפכה?".

אבל למרות שכאמור הרומן מתרשם מדמטריו מסיאס, מביא דוגמאות לאכזריות של המעמדות הגבוהים במקסיקו כלפי פשוטי העם, ואוהד את מניעיהם וכמה ממעשיהם של המהפכנים ("וייה הוא התגלמותה במציאות של האגדה העתיקה: פורע החוק המיטיב עם העם, מתהלך בעולם ובידו לפיד מאיר של אידיאל: לגזול מן העשירים כדי להעשיר את העניים") דומה כי ידה של העמדה הפסימית והספקנית של הרומן ביחס למהפכה גוברת ברומן. הספקנות נוגעת לאכזריות הנוראה של המהפכנים שמתוארת כאן, שכוללת רצח של חסרי אונים, סדיזם והתבהמות כללית. דומה שהמהפכה מתירה את רסני האלימות שאינה תולדה רק של הניצול והשעבוד, אלא היא הרע ששוכן באדם מנעוריו. אך הספקנות העקרונית יותר נוגעת לכך שהמנוצלים המתקוממים של היום יהפכו חיש קל למנצלים של המחר. כך אומר לסרוונטס אינטלקטואל נוסף, אציל נפש מחברו: "כמה יפה המהפכה עם כל הפראות שיש בה! […] חבל שהשאר לא יהיה כזה […] איזו אכזבה, ידידי, אם אלה שהענקנו להם את כל התלהבותנו, את עצם חיינו כדי להפיל רוצח עלוב, יתגלו בסופו של דבר כמקימי תשתית ענקית שיצמחו ממנה מאה או מאתיים אלף מפלצות מאותו המין! עם ללא אידיאלים, עם של רודנים! חבל על הדם!".

הפסימיות והספקנות הזו הפכו בעשורים האחרונים למוסכמה ולקלישאה. ונוצר הרושם שתחת המוסכמה הזו על חוסר התוחלת במהפכה ("אין אלטרנטיבה") חולבים אותנו עוד ועוד, אותנו בני המעמד הבינוני ומטה. כך שמהבחינה האסתטית לא מדובר ברעיון רענן בעבור הקורא ב-2015; ומהבחינה העקרונית זה רעיון שחשוב להכיר במידת תקפותו, אבל אולי לא להפריז בה כי הוא יוצר דמורליזציה כלפי כל ניסיון לשינוי המציאות.

כך שההתרשמות הכללית שלי אמביוולנטית. הטרגדיה של דמטריו מסיאס – טרגדיה הן מבחינת גורלו האישי והן מבחינת הערכים השונים והסותרים שמבטאת אישיותו – והמהפכה כתובות בריאליזם ענייני, מספק ואף מרשים לפרקים. אבל ככלל, מלבד המידע ההיסטורי החשוב והריאליזם המוזכר, הרומן דווקא אינו מהפכני.

הומרוס בעיירה

האידיליות של טשרניחובסקי מציגות את כפרי ועיירות אוקראינה באור ובנוסח הומריים (טשרניחובסקי תרגם, כידוע, את ה"איליאדה" וה"אודיסיאה"), שילוב מיוחד במינו. הנה תיאור הסעודה ב"ברית מילה", כשהכבד הקצוץ ("כבד כתות") בא על מקום צליית הבשר, ה"על האש", שגיבורי הומרוס לא מפסיקים לסעוד את לבם בה. יש כאן כבד קצוץ מגרה, חזרת מושכת חך, דגים ממולאים וצלויים (אם איני טועה דגים דווקא אינם אהובים על גיבורי ה"אודיסיאה" וה"איליאדה" ונחשבו למאכל נחות), יין.

בתיאבון!

מַהֵר חִישׁ הוּרַק כָּל סַל הַלֶּחֶם וְאַגְּנוֹת הָרְקִיקִים,
וְאוּלָם תְּמוּרָתָם כְּבָר בָּא חֵיל קַעֲרוֹת זְכוּכִית וְהֵן מְלֵאוֹת –
כָּבֵד כָּתוּת שֶׁל עוֹף, עַל שֶׁמֶן בַּרְבּוּרִים עָשׂוּהוּ.
צָלוּי וּבָא מִן הָאֵשׁ בִּזְמַנּוֹ, וּמֶלַח וּפִלְפְּלִין,
עֵרֶב חֲתִיכוֹת שֶׁל בְּצָלִים, לֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע הַמְּבַשֵּׁל;
רַךְ הוּא וָּמֵלא לְשַׁד, וּמַרְאֵה-הַפִּטְדָּה מַרְאֵהוּ.
וְעָמַד מִדַּבֵּר הָעָם , וְלֹא בָּטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת וְלֹא שָׁבָתוּ,
וְנִשְׁמַע מִסָּבִיב אַךְ קוֹל מִזְלָגוֹת נְעוּצִים וְשַׂכִּינִים.
אַחַר הִגִּיעַ תּוֹר חֲזֶרֶת גְּזוּרָה וּכְתוּתָה,
בְּלוּלָה בַחֲתִיכוֹת שֶׁל שׁוּם, וּבְצָלִים עַל שֻׁמַּן תַּרְנְגֹלוֹת.
וְעָרְבָה הַבְּלִילָה לַחֵךְ, וְלֹא הוֹתִיר לָהּ שָׂרִיד הַקָּהָל.
אָז אַךְ יוֹפִיעוּ בְּסֵפֶל-אַדִּירִים דָּגִים מְמֻלָּאִים:
אָקוּנוּס צָהֹב וּזְאֵב-הַמַּיִם הַמַּפְלִיא בְגָדְלוֹ.
יֶתֶר הַדָּגִים דְּגֵי-רֶקֶק נֶחְמָדִים וְרַכִּים לְמִינֵיהֶם,
יֵשׁ מֵהֶם צְלוּיִים עַל אֵשׁ, מֵהֶם מְמֻלָּאִים, וּבִשְּׁלוּם
הֵיטֵב, וְטִפֵּי-הַשֶּׁמֶן – טִלְלֵי-זָהָב לְגַבָּם,
"בְּפִלְפְּלִין חֲרִיפִים", וּצְנוֹן וּבְצָלִים וְצִמּוּקִים מֵאִזְמִיר,
זָכְתָה מִרְיָם לְשֵׁם בְּדָגִים מְמֻלָּאִים, וְעָלָה
בְּיָדָהּ בִּשּׁוּל הַדָּג, וְלֹא הָיָה קֵץ לְשִׂמְחָתָהּ.
נִדְמֶה, כִּי נָמֵס הַדָּג בַּפֶּה וְנִדְחָק מֵעַצְמוֹ
לְתוֹךְ גְּרוֹן אוֹכְלֵהוּ וָבָא, וְאִדְרוֹתָיו מִנֹּפֶת מְתוּקוֹת.
וְיַחַד עִם אֵלֶּה הַדָּגִים בָּאוּ בַקְבּוּקֵי הַיָּיִן,
יַיִן יָשָׁן מִקְּרִים, בַּקְבּוּקִים אֲחָדִים "יֵין-כַּרְמֶל",
וְכִבְּדוּ בּוֹ אֶת הָרַב, וְגַם יֶתֶר הַקְּרוּאִים טָעָמוּ.

קצר על קיבוץ גלויות לפי טשרניחובסקי

בשיר "קבוץ גלויות" שפרסם טשרניחובסקי בספרו הראשון, "חזיונות ומנגינות", מ-1898 (!), מתקבצים באופן טבעי – ובלי איזו נימת הצטדקות – יהודים מבוקרשט וממרוקו, מעירק ("יושבי גולה על נהר פרת") ומרוסיה ("ממוסקבה הבירה"), כאלה ש"שמש לוב" על ראשיהם בצד שוכני על "שפת השפרה" בברלין, "יושבי תימן" בצד גולי "סן פרנציסקו", "גולי קורפו" בצד היושבים בין "חומות פרג".

לפחות לפי אחד מגדולי משורריה (אם כי השיר הספציפי הזה כשיר מעט חלש) הציונות היא לא פרויקט אשכנזי והיא לא פנתה באין ברירה אל יהדות המזרח בגלל שהאשכנזים במזרח אירופה כלו בעשן המשרפות ונקברו בבורות.

הציונות הפכה שק חבטות לבעלי אגרוף תקיפים למיניהם. היא בהחלט לא הייתה נקייה משגיאות ועוולות, הציונות. אבל היא הייתה הניתוח המדויק ביותר של מצב היהודים באירופה (הרבה יותר מהניתוח הבונדיסטי, למשל) והצילה חיים של מאות אלפים, והיה בה זרם מרכזי נאור וחפץ שלום וחף מגזענות.

על "כניעה", של מישל וולבק, הוצאת "בבל" (מצרפתית: עמית רוטברד, 161 עמ')

פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מדוע מישל וולבק הוא ככל הנראה הסופר החשוב בדורנו?

תחילה כמה מילים על תוכן ספרו החדש, "כניעה": המספר הינו מרצה לספרות בסורבון, בשנות הארבעים לחייו, שמתמחה ביצירתו של ז'וריס-קארל הויסמאנס, סופר צרפתי בן המחצית השנייה של המאה ה-19. הרומן מתרחש ב-2022 ומתאר איך במערכת בחירות דמוקרטיות עולה לשלטון בצרפת מפלגה מוסלמית בראשות מנהיגה, מוחמד בן-עבס.

במישור הבסיסי הקריאה שוטפת ומענגת באופן לא מבוטל בגלל האינדיבידואליסטיות ואף המיזנטרופיות (ועל כך אומר משהו בהמשך) של הגיבור הוולבקי, פרנסואה, שחי את חייו שלו ולא של אף קבוצה חברתית: הוא מתעניין באמת בהויסמאנס, מנהל מערכות יחסים לא מחייבות עם נשים, אוכל ארוחות רווקים קנויות בביתו או מתענג על אוכל במסעדות פריזאיות ואדיש לפוליטיקה ("ארצות המערב היו גאות ביותר בשיטת הבחירות הזאת שבסופו של דבר לא היתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות"). אם הסופרים מאפשרים לקוראיהם סוג של הזיה בהקיץ, כפי שביאר פרויד את תפקידה של הספרות, הרי שההזיה בהקיץ שמספק וולבק היא מהמצודדות שיש, כולל ההתענגות של הקורא על הייאוש וחוסר ההצדקה של הקיום שחשים הגיבורים הוולבקיים. יש משהו חסר אחריות בגיבורים של וולבק, וזה משחרר.

אבל ההסבר של פרויד להנאה הספרותית ידוע לשמצה ברדוקטיביות שלו וגם הוא עצמו מודה שהסברו מתאים בעיקר לספרות שאינה זוכה להערכת הביקורת, כלומר: ל"רומנים למשרתות" ולספרות זולה. כך שמהבסיס צריך להעפיל הלאה. הלאה נמצאים ההומור הוולבקי הבוטה ("בשנות העשרים שלי, כשעמד לי באמתלה כזו או אחרת ולפעמים אפילו בלי סיבה, במובן מסוים עמד לי בתוך הריק") והשנינות האינטלקטואלית אך הבוטה בכלל (ניטשה, שתיאר, ובצדק לדעת פרנסואה, את הנצרות כנשית, הוא "הומו מזדקן").

ומעל זה נמצא (אבל רק לכאורה, כפי שאראה מייד) לב ההישג של וולבק. ברגישות של סופר מדע בדיוני, שיודע להציג עולם עתידני מתוך יסודות שכבר קיימים בעולם הנוכחי, יוצר וולבק תרחיש שבו האיסלאם עולה לשלטון בצרפת. הפיקחות של וולבק מציגה את התרחיש הזה באופן משכנע ואמין: בסבב הראשון בבחירות מקבלת "החזית הלאומית" הימנית קיצונית את מירב הקולות ואילו שאר הקולות נחלקים בעיקר בין הסוציאליסטים לבין המפלגה של בן-עבס, אלא שהאחרון מוביל מעט. כעת מתלכד השמאל מאחורי בן-עבס על מנת למנוע את עליית הימין הקיצוני לשלטון. גם כשעולה בן-עבס לשלטון מקפיד וולבק להציג את האסטרטגיה שלו באופן אמין. בן-עבס, למשל, מתמקח עם הסוציאליסטיים בעיקר על החינוך. "בעיניהם [של אנשי המפלגה המוסלמית] זה פשוט מאד, הכלכלה, אפילו הגיאופוליטיקה זה זריית חול בעיניים: מי ששולט בילדים שולט בעתיד, נקודה". ולכן אנשי המפלגה המוסלמית מתעקשים על הקמת זרם איסלמי בחינוך. זרם לא מעורב ושבו הנשים "אחרי בית הספר היסודי, יכוונו לבית ספר לחינוך ביתי". החזון הפוליטי של בן-עבס אינו של פנאט מוסלמי קיצוני, אלא של מדינאי שאפתן שרוצה להחזיר את צרפת לימי גדולתה, וזאת על ידי חיבורה למרחב הים תיכוני הערבי בחלקו הגדול. אז הנה, לכאורה, לב ההישג של וולבק: הוא עוסק בצורה פרובוקטיבית אבל קשובה לפרטים ולכן אמינה באחד הנושאים הבוערים על סדר היום האירופאי ואף העולמי, היחסים בין המערב לאיסלאם בכלל ובין צרפתיים שורשיים למהגרים בפרט. לכאורה זה לב ההישג: וולבק כתב רומן פוליטי אקטואלי שנקרא בעונג רב.

אבל כל זה לא היה הופך את וולבק לסופר החשוב בדורו. הסופר החשוב בדורו לא יכול להיות מאייר ומעטר של האקטואליה בלבד. כמו שאמר שופנהאואר: ההבדל בין בעל הכישרון לגאון הוא שבעל הכישרון הוא צלף שפוגע במטרות שקהל צופיו לא מאמין שניתן לפגוע בהן מכזה מרחק, אבל הגאון פוגע במטרות שקהל הצופים אפילו לא יכול לראות אותן.

כי הנושא המרכזי כאן הוא לא הפוליטיקה הצרפתית, יחסה של צרפת למהגרים המוסלמים ואף לא האיסלם, המתון או הקיצוני, כשלעצמו. הנושא הראשון המרכזי כאן הוא, ראשית, חזרתה של הדת והקושי, אולי אף חוסר היכולת, לקיים ציוויליזציה חילונית מאריכת ימים. "החזרה של הדת היא מגמה עמוקה, שחוצה את כל חלקי החברה שלנו", טוען מוחמד בן-עבס במסיבת עיתונאים. וולבק בגאונות מצמיד את הטענה השמרנית הזו לפסגת החשיבה החילונית כביכול, לתפיסות אבולוציוניות. עמית ימני של המספר מעלה השערה שלאנשים דתיים יש יתרון אבולוציוני (!) בשימור הגנים שלהם, וכך בעצם גם משתכפלת הדתיות יותר ויותר – כי החילוניות פשוט אינה הישרדותית: "לזוגות שמאמינים באחת משלוש דתות הספר, שבהן משמרים את הערכים הפטריארכליים, יש יותר ילדים מזוגות אתאיסטים או אגנוסטים; הנשים שם פחות משכילות, ההדוניזם והאינדיבידואליות פחות חשובים. מכל מקום, הטרנסצנדנטיות נעשית במידה רבה אופי שמועבר באופן גנטי". כך מועתק באופן עוצר נשימה הדיון הפוליטי המשמים מעט וההיסטרי מעט על היתכנות עליית משטר מוסלמי בצרפת לביקורת תרבות פשוטה ומעמיקה כאחת: אורח החיים החילוני האירופאי מתקשה לשרוד במובן הפשוט של המילה. ולכך גם מותאם ככפפה ליד הויסמאנס, שפעל ועסק בדקדנס האירופאי של סוף המאה ה-19 שוולבק מנתח את המשכתו בשלהי המאה עשרים ובראשית המאה ה-21. אגב, סוגיית הלידה והסירוב ללידה בחברות המערביות – או בחלקים המערביים של חברות לא מערביות – זכתה לתשומת לב מוצדקת גם בשני רומנים מוצלחים שראו אור לאחרונה בארץ, "ניצבת" של א.ב. יהושע ו"העלמה מקזאן" של מאיה ערד.

אבל אפילו זה, האינדיווידואליזם הליברלי המערבי כסוג של התאבדות, לא לב המקוריות והעניין של וולבק. מה שמעניין את וולבק כידוע זה סקס. וולבק ער לאיסלאם, חושיו האינטלקטואליים מגורים על ידי האיסלאם, בגלל ערנותו למין, בגלל ערנותו לנזקי המיניות המערבית המשוחררת. הוא משתמש באופן כמעט אינסטרומנטלי באיסלאם על מנת להביע כמה מדעותיו על המיניות בחברות המערביות. חלק מהעמדות הללו הן ריאקציונריות ושוביניסטיות לעילא, ומקוממות גם את כותב שורות אלו, אבל וולבק הוא סופר מתוחכם מאד, שמודע לזה, ובכל מקרה כדאי לשמוע מה יש לו לומר כי זה מעניין מאד. תובנה אחת נוגעת לנזק שבמיניות המערבית המוחצנת למיניות עצמה. עם עליית המפלגה האיסלמית, מהרהר המספר, ימי חנויות האופנה הנועזות ספורים, אך לא כך חנויות ההלבשה התחתונה: "הנשים הסעודיות העשירות מתלבשות במשך היום בבורקות שחורות בלתי חדירות, ובלילה הן הופכות לציפורי גן עדן, מופיעות במחוכים, בחזיות תחרה, בתחתוני חוטיני מעוטרים במלמלות ססגוניות ובאבני חן; בדיוק ההפך מהמערביות, שבמשך היום הן סקסיות ועם קלאסה מפני שהמעמד החברתי שלהם תלוי בכך, ובערב כשהן חוזרות הביתה הן קורסות, ומוותרות בתשישות על כל פרספקטיבה של פיתוי, זורקות על עצמן בגדים נוחים ולא רשמיים". תובנה אחרת, פרובוקטיבית במודע, נוגעת לפוליגמיה המוסלמית. ושוב מתגלה וולבק הפרובקטור הגאוני כמי שמשדך בין השמרני והחשוך ביותר לכאורה לבין המתקדם ביותר: הפוליגמיה הולמת את "הברירה הטבעית" הדרוויניסטית, מסביר אידיאולוג נוצרי צרפתי שהתאסלם, כי אכן רק חלק מהזכרים ראוי שיימשך זרעם.

אבל סוגיית הפוליגמיה ו"ערכי המשפחה" נוגעות גם במה שלהבנתי נמצא בלב מבנה העומק של הרומן. מוזר לדבר אצל וולבק על מבנה-עומק, סופר שכל מה שהוא אומר נמצא בדרך כלל על פני השטח, סופר שהאנטי-ספרותיות שלו עוינת לכאורה ניתוח סב-טקסטואלי. אבל מניתוח מדוקדק של הרומן ניתן לראות שיש בו הסטה תת קרקעית בין שני צורכי החיים הגדולים, הסטה מסקס לאוכל. פרנסואה מזהה ברומן של הויסמנס את חשיבות "תענוגות השולחן" לשמירת הזוגיות. הוא מזכיר את החלוקה של הנשים לפי בודלר לנשים "בשלניות" מחד גיסא ו"בחורות", כלומר זונות, מאידך גיסא. פרנסואה מהרהר: "עכשיו, לקראת גיל חמישים או שישים, הגיוני שזוג יחיה ביחד, כאשר הגופים מזדקנים, כואבים, חשים כבר רק צורך אחד והוא קשר מוכר, בטוח וחסר-מין; במצב הזה המטבח המקומי עוקף בלי ספק את שאר התענוגות". ומלבד אלה יש עוד אזכורים רבים לאוכל ברומן הזה, מפורטים ועקרוניים או אגביים לכאורה. ההבדל בין המין לאוכל הוא שאוכל הוא צורך בסיסי יותר, צורך של שימור עצמי. אפשר לחיות בלי סקס. אי אפשר לחיות בלי אוכל. בנוסף, סקס יכול לאיים על מוסד המשפחה, ואוכל דווקא תורם ללכידותה. כך שהמעבר לאיסלאם, אומר הרומן באופן תת-קרקעי, הוא מעבר לשימור עצמי, ממה שנתפס על ידי וולבק כ"התאבדות" של המערב, התאבדות שמתבטאת בהתמקדות בעונג של הסקס. זו התאבדות הן בגלל ההשלכות הדמוגרפיות (סקס על חשבון משפחה), אבל גם בגלל השלכות נפשיות של קיום לא יציב ולא שליו. ארוחות הרווק פרנסואה מוצגות כעלובות לעתים, לעומת ארוחה אחת המתוארת בפרוטרוט שהוא אוכל אצל עמיתה שלו, עמיתה לא יפה, אך בשלנית מהוללת שמבשלת לבעלה.

כאמור, וולבק הוא פרובקטור מודע לעצמו, אבל הוא פרובקטור גאון וכדאי להתוודע לרעיונות שהוא מעלה, גם מבלי לקבלם. עם זאת, אני מודה שלראשונה במערכת היחסים של עם הסופר הבולט בדורנו עלתה אצלי התהייה עד כמה אכפת לוולבק מהמין האנושי. עד כה גוננתי על וולבק מפני שונאיו שטענו בפני שהוא "מיזנטרופ" וטענתי שהוא ביסודו הומניסט וגאון לא רק ספרותי אלא מוסרי (ועם זאת, יש עקבות הומניסטיים – מעניינים מכמה אספקטים – בהסבר שנותן פרנסואה על אהבתו לספרות). בעקבות הקריאה בספר הזה אני לא לגמרי בטוח. זו אמנם תהייה מעט גימנזיסטית – אבל הגימנסיה היא היסוד, לא?

על "תמונות עירום", של ענת עינהר, הוצאת "עם עובד" (211 עמ')

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הכתיבה של עינהר פיוטית וסמיכה, לעתים יפיפייה ("ואולי היא שהפצירה בו לצלם אותה ככה, מעווה את גופה לכדי פרצוף מקנטר של פטמות-עיניים וטבור-אף ופות-פה, פרצוף כמעט ילדותי בחציפותו המתריסה") ולעתים, רחוקות יותר, מעט מכבידה באי שקיפותה. הנושאים שמעסיקים את עינהר בנובלות הם נושאים בוערים-שורפים: רגשי נחיתות של מי שחש שהוא, או שהנו, דחוי ומכוער לעומת מי שזוהר או שנדמה בעיניו כחי חיים זוהרים; מיניות מדוכאת או לא מודעת לעצמה; טירוף; אכזריות הקיום ההיררכי של בני האדם, היררכיה מעשה-אדם והיררכיה מעשה-טבע.

הזכות הראשונה והחשובה של ענת עינהר בעיניי – שכבר פרסמה ספר ביכורים טוב מאד, ולרגעים מעולה ממש, בשם "טורפים של קיץ" – הינה שהיא רוצה לעסוק בזוויתי ובקוצני ובמכוער ובנוקב. ובאלה – גם בגילומיהם העכשוויים. כך, למשל, בשתי הנובלות הראשונות ב"תמונות עירום" לפורנוגרפיה כנושא יש תפקיד מרכזי בעלילה. ואכן הפורנוגרפיה היא תופעה מרכזית בזמננו, לא פחות מפייסבוק, הפורנוגרפיה של הנפש. ושניהם – פייסבוק ופורנוגרפיה – אנטי סובלימטיביים. אלה תופעות מרכזיות של זמננו, וספרות עכשווית שאינה מתייחסת אליהן נידונה לחוסר רלוונטיות ולחיסרון דם, ומצד שני אלה הן תופעות אנטי ספרותיות במהותן, וכיצד בכלל ניתן לטפל בהן ספרותית?

בנובלה הראשונה משלוש ב"תמונות עירום" מסופר בגוף שלישי על סבתא צעירה בשם רחל. אבי הילדה של בתה נטש את בת זוגו ובתו, ובתה של רחל נקשרת לרופא ישראלי נחמד ואקטיביסט. רחל, שהיכרותה עם עולם המחשבים והאינטרנט מצומצמת כמו גם שיצריה לא לגמרי מודעים לה, חושדת שישי גולש באתרי פורנו מפוקפקים וזוממת איך לחשוף את ערוותו ברבים ולהציל כך את בתה ונכדתה מציפורניו. כמו אצל יהושע קנז, שעינהר מושפעת ממנו מאד, הגיבורה המעט עלובה ומעט דחויה מונעת מיצרים עזים, הגובלים לעתים בטירוף (ולעתים חוצים את הגבול).

בנובלה השנייה אנו מתלווים בגוף שלישי לשתיים שבמרוצת הסיפור נוסעות במקרה על אותו קו אוטובוס. האחת, דוגמנית יפיפייה אך כבר לא צעירה וגם לא מצליחה במיוחד, חושדת בצלם שסימם אותה והפיץ ברשת תמונות עירום שלה, וזוממת להיפרע ממנו. השנייה, נערה שפופה ודחויה וענייה, שקריאה בספר הטלנובלי "ממערב לירח" של מיכל שלו הביאה אותה להפוך לסטוקרית של הסופרת שהיא מעריצה ולמזימה (מעט עמומה) לצמצם את הפער שבינה לבין סמל ההצלחה שהינה סופרת רבי המכר בעיניה.

כך שכפי שניתן להתרשם כבר מהתקציר הנ"ל ראויה לכל שבח הבחירה של עינהר להתמודד; לעסוק בצדדים הלא פוטוגניים (והפוטוגניים במובן הישיר) ואף הבוטים של הקיום העכשווי. אבל מה שמפריע לשתי הנובלות הראשונות לנסוק, למרות קטעים רבים יפים שיש בהן, הם לא החומרים הנפיצים באנטי-ספריותם שעינהר משתמשת בהם. הנובלות כתובות במה שניתן לכנות ספרותיות מוקפדת ולמרות חומריהן העירומים לרגע אין בהן צד וולגרי שמאיים על הסובלימציה שבמעשה הקריאה. מה שבולם את הנובלות הינה העובדה שהקונספט, הרעיון שמאחוריהן, חשוף. יותר משהקורא חווה שיש כאן התמרה לנרטיב מסוגנן של התבוננות במציאות, הוא חש שיש כאן התמרה של רעיון. כך שנמנעת מהקורא הן החדווה של חילוץ הרעיון בעצמו, כי זה הרי מבצבץ חשוף, והן נוצרת בקורא תחושה שהרעיון קדם להתבוננות שהולידה את הסיפור, וכך התווה אותה מראש. בנובלה הראשונה הרעיון הוא דבר מה כגון זה: האישה המזדקנת אכולת התשוקה שמתביישת בתשוקתה או לא מודעת אליה ומשליכה לפיכך את תשוקותיה על אחרים ואז נלחמת בהם עד חורמה. ואילו בנובלה השנייה הרעיון הוא דבר מה כגון זה: העולם נחלק לדוגמניות ולנשים שאיש לא שם לב אליהן; הספרות הקלוקלת באה לענות על כמיהתן חסרת הסיכוי של הנשים הדחויות לקיום אצילי וזוהר; ההערצה של האישה הדחויה לאישה הזוהרת יכולה בקלות להפוך לאלימות. הרעיון שמונח בתשתית הנובלה השנייה גם גורם לה להיות מוקצנת מעט יותר מהראוי.

הנושאים הללו הם נושאים חשובים ביותר, כמובן. הבחירה של עינהר בהם ראויה להערכה, כאמור. אלא שמכיוון שהתחושה היא שהנובלות הן פרי קונספט יותר מאשר פרי התבוננות חופשית, באופן פרדוקסלי יש בהן דבר מה חסר דם וחיים, וזה בנובלות שעוסקות לכאורה בשפיר ובשלייה של המציאות.

לכן, לטעמי, הנובלה השלישית היא הטובה בקובץ ומשפרת את הערכתו הכוללת. גם בנובלה הזו נמצא במבט ראשון עימות סכמטי. בבסיס שכוח אל בדרום, חיילת בשם הילה גרוס חשה רגשי נחיתות עזים מול מפקדה, סג"מ יפה תואר, "בן טובים" בשם מיכאל אנגלברג. אך להט החרב המתהפכת של הקונספטואליות הקלה לפענוח והסכמטיות הדו ממדית מוסר מיד מעל הנובלה. הילה נושאת עיניה אל אנגלברג, אבל אנחנו והיא יודעים שאנגלברג מעורער למדי בנפשו. ואילו הילה מצדה היא ציירת בעלת כישרון שאנגלברג מבקש ממנה לצייר דיוקן ענק של הרמטכ"ל העומד לבוא לביקור, ציור שעלילותיו ניצבות בלב הנובלה.

גם בשתי הנובלת הראשונות, רגעים מסוימים שיוצאים מגבולות התבנית הקונספטואלית, כמו שיחה מעניינת בין נהג מונית לדוגמנית בנובלה השנייה, מלחלחים במציאותיות גם אותן.

"תמונות עירום" הוא קובץ שמציב את עצמו במקום הנכון ועוסק באומץ באזורי נפש מודלקים. באותם חלקים שהסופרת מרופפת את רסן הקונספט, ונוצר איזון בין יכולת ההתבוננות שלה במציאות העירומה – שיש בה הרי הרבה פעמים מן המפתיע ומהחורג מהצפוי – לתיבנות הרעיוני, נוצרת פרוזה מרשימה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 245 שכבר עוקבים אחריו