על פוסט-הומניזם וספרות

פורסם לראשונה, בשינויים מסוימים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הנובלה "חתולה אורחת" (הוצאת "כתר", מיפנית: עינת קופר) של הסופר היפני טקשי היראידה, שראתה אור במקור ב-2001 ותורגמה לעברית לאחרונה, מציבה במרכזה דמות של חתולה שהופכת להיות בת ביתם של זוג יפנים חשוכי ילדים.

עוד בחודשים האחרונים ראה אור בעברית הספר "הבז" (הוצאת "כרמל", מאנגלית: עודד וולקשטיין), של ג'.א. בייקר. הספר, שמתאר באופן מדוקדק ומרשים תצפית בבז במזרח אנגליה, ראה אמנם אור במקור בסוף שנות הששים, אבל הוא נתגלה מחדש לקהל דוברי האנגלית ב-2005 והתגלות שנייה זו הביאה לתרגומו לעברית לאחרונה. בספר זה, הניצב בתווך בין ספר טבע לרומן, עוד יותר מאשר ב"חתולה אורחת", הבז הוא הדמות הראשית.

הסופר אי.אם. פורסטר, בספרו העיוני "אספקטים של הרומן" מ-1927, כתב שהרומן, בניגוד לשאר האמנויות, מתמקד בבני האדם וחיי הרגש והמחשבה הנסתרים שלהם. אין רומנים שבמרכזם חיות, כתב פורסטר, ואם יש הרי שאלה הן אלגוריות לבני אדם. אולי בעתיד, כשנדע יותר על הפסיכולוגיה של החיות, חזה פורסטר, יופיעו רומנים שחיות יעמדו במרכזם.

האם "הבז" ו"חתולה אורחת" מעידים על התקדמותנו בהבנת הפסיכולוגיה של החיות?

אני חושב שהספרים האלה (בלוויית תופעות נוספות שיידונו מיד) מעידים על דבר מה חשוב יותר ברוח התקופה. הם מעידים על אקלים רעיוני-רגשי "פוסט הומניסטי" שאנחנו חיים בתוכו.

——-

הצירוף "פוסט הומניזם" הופך אט אט לצירוף טרנדי. לפני חודשים מספר, למשל, ראה אור בארץ קובץ מאמרים שבו השתתפו מעל עשרים כותבים בשם "העידן הפוסט-אנושי" (הוצאת "פרדס", בעריכת יוחאי עטריה ועמיחי שלו; גילוי נאות: כתבתי בו מאמר). אבל נדמה שמעבר לאופנתיוּת, שתמיד כדאי ואף רצוי להתעלם משכמותה, מעידה שכיחותו הגוברת והולכת של הצירוף על תחושות חשובות ואמתיות שרוחשות על ומתחת לפני השטח של התודעה הקולקטיבית בעידן הנוכחי.

מה הוא "פוסט הומניזם"?

"פוסט הומניזם" נחלק לשני סוגים. את הסוג האחד ניתן לכנות אנטי-מודרני ואילו את הסוג השני היפר-מודרני.

"פוסט הומניזם" בגרסתו האנטי-מודרנית רואה בהשתלטות האדם על הפלנטה אסון אקולוגי ומוסרי, שפוגע – מלבד בסופו של דבר באדם עצמו – בבעלי החיים, בצמחים ואף בפלנטה גופה. "פוסט הומניזם" במובן זה קשור בקשר אמיץ לגל הצמחונות/טבעונות של השנים האחרונות, שבצד התעוררות מרשימה מבחינה מוסרית לדאגה לסבלם של בעלי החיים, מבטא, לעתים, פוריטניות ומזוכיזם ובעיקר לא מעט שנאת אדם, שנאת ההומו-סאפיינס.

ואילו "פוסט הומניזם" בגרסתו ההיפר-מודרנית חוזה שפיתוחים מדעיים ממשמשים ובאים יהפכו את הקיום האנושי בעתיד הקרוב לדבר מה שונה בתכלית השינוי. נציג מובהק של הגישה הזו הוא יובל נוח הררי בספרו "ההיסטוריה של המחר" (הוצאת "דביר"). המאה ה-21, טוען הררי, מסתמנת כמאה שבה תנסה האנושות (וקרוב לוודאי תצליח, משתמע) להביס את הזקנה והמוות, לגלות את המפתח לאושר ולשדרג את בני האדם לאלים. אנחנו מדברים, לפיכך, על לידתו של מין אדם חדש לחלוטין. ולכן: "פוסט הומניזם".

——-

"חתולה אורחת" ו"הבז" שייכים, אפוא, ל"פוסט הומניזם" בגרסתו האנטי-מודרנית. המחבר של "הבז", ג'.א. בייקר, כותב במפורש בספר שתשוקתו הגדולה לעולם הטבע נובעת משאיפתו "להניח לכתם האנושיות להימחות בריקות ובשקט". ואילו עידן לנדו, באחרית הדבר שכתב ל"הבז", מקשר בפירוש, ובצדק רב, את הספר לחזון ה"פוסט הומניסטי".

עוד דוגמה ליצירה "פוסט הומניסטית" שהתפרסמה בשנים האחרונות היא "הצמחונית" (הוצאת "סאגה", מאנגלית: שרון קרמנר), ספרה של הקוריאנית האן קאנג, שזכה בפרס בוקר הבינלאומי ב-2016 וראה אור לאחרונה בעברית. זה רומן חריף ובעל עוצמה על אישה קוריאנית מסיאול, אישה שקטה ולא נספרת, שמחליטה יום אחד לא לאכול יותר חיות ונקלעת לעימותים, חלקם אלימים, עם בני משפחתה. זה ספר חזק אבל זה גם ספר מיזנטרופי בבסיסו (ושנאת האדם העזה שבו הרתיעה אותי). התשוקה הגדולה של הגיבורה היא להתנער מהאנושי. היא, למעשה, שואפת לקיום צמחי (לא רק צמחוני). ואילו האנשים אוכלי הבשר בספר הם קריקטורות דוחות של בני אנוש. בעלה של האישה, למשל, הוא גבר בהמי המתעמר בחלשים ממנו. צמחונותה של אשתו גם מונעת ממנה לשכב עם בעלה, כלומר האיסור על תאוות הבשרים כפול וכולל גם רתיעה ממגע מיני אנושי (רק כשמציירים על גופה ועל גוף של גבר ציורים של עצים מתעוררת תאוותה המינית של האישה). ואילו הבעל מצדו אונס את אשתו, כמו שאביה כופה עליה באלימות לאכול בשר, כך שגם האונס מוכפל כאן, לא רק הרתיעה מתאוות הבשרים: אונס אכילת הבשר מתווסף לאונס המיני.

——-

לטעמי, הפוסט-הומניזם, על אף שחילקתי אותו לאנטי ולהיפר מודרני, הוא אחד בבסיסו. הפוסט הומניזם האנטי-מודרני, שמתבטא למשל בנטייה העכשווית לצמחונות (כמו גם בספרים שהזכרתי), נובע (בצד המחאה המוסרית על התהליך המואץ של תיעוש גידול בעלי החיים למאכל) גם מתחושות אי נוחות של האנושות ואף מבוז עצמי של האדם, תחושות שנובעות מהתחזית שהמצב האנושי הולך להשתנות באופן רדיקלי ומההשלכות של השינויים האלה על תפיסת האדם שלנו.

שוב יובל נוח הררי – בהתלהבותו לבשר לנו על השינוי הממשמש ובא לדעתו, כמו גם ביכולות הסינתזה המרשימות מאד שלו, אך שלהן לא נלוות תמיד יכולות אנליטיות – הוא מדריך מוצלח בהצבעה על מקורות אי הנוחות מהמצב האנושי בהווה. הררי מצביע לא רק על כך שהטכנולוגיה העכשווית הופכת – ותלך ותהפוך יותר ויותר – מקצועות אנושיים שלמים למיותרים, ובכך מופחת כבר ערכם של בני האדם, אלא גם על כך שדעות מקובלות ורווחות במדע העכשווי סותרות כמה מאמונותינו העמוקות ביחס לשאלה מה הוא האדם. לפי הררי (וצריך לזכור שהסוגיות הללו שנויות במחלוקת בתוך המדע, הרבה יותר מכפי שהוא מציגן), ביולוגים ותיאורטיקנים של המחשוב מתייחסים ליצור האנושי כ"אלגוריתם", כלומר כמערכת שמטרתה לחשב חישובים, לפתור בעיות ולהגיע להחלטות. ראיית התודעה בדרך כזו (שוב אדגיש, שגם מנקודת מבט חילונית לחלוטין, שאינה מאמינה ב"נשמה", זו תפיסה שנויה במחלוקת), כמכשיר לפתרון בעיות, גם אם מתוחכם, מובילה הן לתפיסה שהאדם אינו בעל חופש בחירה (כפי שמחשב, גם המתוחכם ביותר, אינו יכול לפעול בניגוד לאלגוריתם שלו), הן לתפיסה שהאינדיבידואל אינו דבר מה קדוש ומסתורי ובלתי ניתן לפיצוח (להיפך, ייתכן ומחשבים מתוחכמים יבינו אותנו טוב יותר משאנו מבינים את עצמנו), הן להכרזה שתחושת "האני" היא בדיה שיצרה האבולוציה לצרכיה.

לפי הררי, ההומניזם, "הדת" שכבשה את העולם במרוצת חמש מאות השנים האחרונות, עומדת לפיכך בפני שקיעתה, כי היא הושתתה על אמונה במותר האדם בממלכת הטבע כמו גם על חשיבותו הבלתי מעורערת של האינדיבידואל. הררי הוא למעשה אידיאולוג של הפוסט הומניזם. הוא לא רק מתאר את שקיעת ההומניזם, לתפיסתו, אלא, במשתמע, גם מעט מייחל לכך. ניתן לאתר תאוות השפלה של האדם בספרו, שמחה לאידו. כך שהררי מגלם את הקשר בין התיעוב האידיאולוגי להומו סאפיינס משעבד החיות (מה שכיניתי "פוסט הומניזם אנטי מודרני") לוויתור הקל מדי, העולץ כמעט, שמתגלה בספרו על ההומניזם לטובת קיום שונה לחלוטין ("פוסט הומניזם היפר מודרני").

——-

ובחזרה לספרות.

כמה תופעות מרכזיות בספרות העכשווית קשורות ל"פוסט הומניזם", הפעם לזה מהסוג השני, ההיפר-מודרני.

מילות הסיום המהדהדות של "החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק מ-1998 (הוצאת "בבל", מצרפתית: מיכל סבו) הן: "ספר זה מוקדש לאדם". ואכן, הרומן הגדול הזה, אולי החשוב בדורנו, ספוג בתחושת תום עידן, תחושה של קץ האנושות. ספריו של וולבק בכלל רוויים בתחושות "פוסט הומניסטיות". התחושה שמפעמת בכמה מיצירות וולבק היא שהתפתחויות מדעיות ממשמשות ובאות ישנו מן היסוד את המצב האנושי. כך, למשל, תתמסמס האינדיבידואליות בקיום קולקטיבי של האנושות בעתיד המתואר ב"החלקיקים האלמנטריים", וכך יחיו בני האדם לנצח, אך חיי התבוננות נטולי יצרים, ב"אפשרות של אי" (מ-2005). זה הפן המשיחי, האוטופי, במחשבת וולבק. לעומתו מופיע החזון הדיסטופי של הצמחייה שמכסה את פני האדמה אחרי היעלמות האדם ב"המפה והטריטוריה" (ספר הרבה פחות חשוב ומרשים, יש לציין).

ה"פוסט הומניזם" של וולבק נובע לא רק מחזון של התפתחויות טכנולוגיות מרעישות, אלא גם, ואולי בעיקר, משנאת החברה העכשווית, ממחאה מוסרית, מתחושה שלציוויליזציה האנושית במצבה הנוכחי (על ערכי התחרות הכלכלית והמינית שמניעים אותה) אין זכות קיום מוסרית.

גם מפעלו האוטוביוגרפי המרשים של קארל-אובה קנאוסגורד בסדרת "המאבק שלי" בת ששת הכרכים (שלושה כרכים ראו אור בעברית בהוצאת "מודן" בתרגום מנורווגית של דנה כספי) הוא, לדעתי, תגובה לתחושה שאנו חיים בעידן "פוסט הומניסטי". אלא שזו הפעם תגובה ומחאה הומניסטית. אם הררי מדבר על התקופה שלנו כתקופה שמתחוללת בה קריסה באמונה באינדיבידואליות, קריסה בתפיסה ש"אני יודע על עצמי דברים שאף גורם חיצוני לעולם לא יוכל לדעת. רק לי יש גישה לאותו מרחב פנימי של חופש, שהוא ה'אני' האמיתי שלי" – קריסה שנובעת מכך שכבר בהווה (ועוד יותר בעתיד) ישנן (ויהיו) מכונות שיכירו את הפנימיות שלנו טוב יותר מאיתנו, כמו שכבר כיום הרפואה יודעת על גופנו מה שאין לנו סיכוי לדעת בכוחות עצמנו – הרי שקנאוסגורד כתב שיר הלל ל"אני", שיר הלל למבט האינטרוספקטיבי, למבטו של האינדיבידואל בחייו הפרטיים והחד פעמיים. הסדרה של קנאוסגורד היא הכרזת מרד ומלחמת שחרור, הכרזתו של היחיד שהוא, והוא בלבד, יהיה זה שיספר את סיפור חייו. מונטיין השיב על ההאשמות נגדו שהוא עוסק יותר מדי בעצמו את התשובה שזה הנושא שהוא הכי מבין בו והוא מבין בו יותר מכל אחד אחר. כך גם קנאוסגורד מבקש לחלץ את סיפור החיים הפרטי מידי "המומחים" (פסיכולוגים, סוציולוגים וכו') ולהכריז שהיחיד הוא המוסמך ביותר לספר את סיפור חייו הוא. ההתמקדות באינטרוספקציה אצל קנאוסגורד חשובה גם בהציגה חוויית תודעה-מבפנים, חוויה סובייקטיבית, כזו שהמדע לא יכול להתחרות בה, כיוון, שכפי שהמדענים מודים, חוויית התודעה הסובייקטיבית (Qualia) אינה חופפת את השינויים המוחיים המטריאליים, שניתן לאתרם, למשל, בסקירה של פעילות מוחית.

——-

האקלים הרעיוני-רגשי ה"פוסט הומניסטי" הוא אקלים מסוכן.

ראשית, גם אם צודקות התחזיות על שינוי רדיקלי שצפוי לקיום האנושי במאה הקרובה (ולא בטוח בכלל שהן תתאמתנה) הרי שהתחושה שאנו חיים בתקופת דמדומים, בין עבר אנושי לעתיד "פוסט אנושי", תורמת לאדישות שלנו ביחס לתיקונים "קטנים" אך נצרכים במצב האנושי העכשווי. להיאבק למען דיור הולם והוגן לכל, למשל, נראה מעשה מיותר אם בקרוב כולנו נחיה לנצח את נעורי הנצח שלנו, נבלע גלולות "סומא" לאושר תמידי ו"נשדרג את עצמנו לאלים", כפי שחוזה הררי. הסכנה הגדולה, בקיצור, היא האדישות ביחס לתיקון עולם לא גורף.

אבל, בנוסף, האקלים "הפוסט הומניסטי" גם ניזון, כאמור, מתפיסה רדוקטיבית של בני האדם, מתפיסה מנמיכה של "המצב האנושי"; הוא, כאמור, נשען על ומוביל לתחושות של בוז עצמי ושנאה עצמית של בני האדם. מלבד זה שהתמונה המדעית על אופייה של התודעה ושל ייחודו של האדם בטבע רחוקה מלהיות חד משמעית (כפי שמציג זאת בחד-צדדיות מסוימת הררי), הרי שגדולות עד מאד הסכנות בבוז העצמי הזה גם כשלעצמן. מין שבז לעצמו ומיואש מעצמו אינו מנסה להתעלות על עצמו, לשפר את חייו וחיי הסובבים אותו. מי שלא מכבד את עצמו גם אינו מסוגל למעשים גדולים של נדיבות ואכפתיות. מי שלא מכבד את עצמו שוקע בדיכאון חסר אונים. האקלים "הפוסט הומניסטי" מעודד כך פסיביות וחיים באינרציה. האדם – אם לעשות פרפרזה על אמרה של חז"ל ביחס לעם ישראל – משול לעפר ומשול לכוכבים; הוא אכן יכול לרדת ואף ירד עד לעפר, אך הוא גם יכול לעלות ולהגביה עד הכוכבים.

ה"הומניזם", האמונה באדם ובייחודו, כמו גם האמונה באינדיבידואל ובייחודו, הוא תפיסת עולם שבכוחה לדרבן אותנו למעשים גדולים, מבחינה מוסרית ונפשית (לא רק כלכלית-טכנולוגית). ואילו הבוז והשנאה העצמית הופכים בקלות למחשבה שמגשימה את עצמה.

קול קורא למאמרים בנושאי תרבות עבור כתב העת "פוסט פוסט", כתב העת המקוון של "התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות" ב"בצלאל"!

אני פונה אל כל המעוניין לשלוח לי רעיון למאמר בנושאי תרבות למגזין התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות ב"בצלאל" ("פוסט פוסט"), שאותו אני עורך.

(להתרשמות מהמגזין: http://postpost.bezalel.ac.il/)

אני מקווה להפוך את המגזין לבמה מעניינת וחיה לכתיבה על תרבות במובן הרחב ביותר של המילה. הכתיבה במגזין הינה בעלת אופי מסאי גמיש, נגיש לקורא המשכיל ולא רק לקהל מומחים, אבל מקפידה על הצגת טיעונים מדויקת, מנומקת ובהירה, ועל מסירת מידע רחב ובדוק.

את המאמרים שנכתבים למגזין אני מלווה באופן אישי: בדיון עם הכותבים על נושאי הכתיבה וכן בעצות עריכה של הטקסט עצמו.

המסות במגזין עוסקות בשלל נושאים, ביניהם:

  • כתיבה על תחומי האמנויות השונים
  • ביקורות של יצירות אמנות
  • כתיבה מעמיקה על תרבות פופולרית
  • כתיבה על נושאים שבקו התפר שבין חברה, כלכלה, פוליטיקה – ותרבות
  • כתיבה על הוגים וכן כתיבתה של הגות מקורית
  • כתיבה על החיים האינטלקטואליים בכלל ועל חיי הסטודנטים בפרט
  • כתיבה על היחסים בין מדע לתרבות
  • כתיבה מסאית אישית

 

לכל מי שיש נושא שמעסיק אותו, בעיה שברצונו לחקור אותה, אמירה בוערת על התרבות העכשווית, אמן שיש לו אובססיה לגביו, תופעה שמרגיזה אותו בתרבות, סיפור אישי בעל השלכה חברתית כללית, תובנה מאירה, מקורית ומסקרנת וכו' מוזמן לפנות אליי ולכתוב לי בכמה משפטים על הרעיון שלו. אשמח לעבוד אתכם על רעיונותיכם הראשונים ולעבד אותם, ולסייע לכם להביאם לכדי מאמר מלוטש, מלמד, נוקב ומעורר מחשבה.

אני חושב שמגזין עברי רציני, אך כתוב היטב ונגיש, על תרבות הוא דבר מה נעדר אך נחוץ מאד. ויש לשער שאם יצא אל הפועל כהלכה אף ימשוך קהל קוראים לא מבוטל.

הצעות (וגם מחשבות-על-הצעות והתלבטויות-על-הצעות) ניתן לשלוח אלי ישירות למייל: arikglasner@hotmail.com

 

אריק גלסנר

על "ליזה המסכנה", מאת ניקולי קרמזין, בהוצאת "קדימה" (מרוסית: פטר קריקסונוב, 170 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

יצירות עבר "קלאסיות" יכולות לעניין אותנו בשתי דרכים. האחת, כמו כל ספר עכשווי שנופל לידינו, בגלל ההנאה מהאיכויות האסתטיות שיש בהן. השנייה, גם ללא הנאה כזו, מהתוודעות ליצירה שהייתה לה חשיבות היסטורית ומהאור שההיכרות אתה מטיל על תקופתה ועל תולדות הספרות. לעתים, יצירות של אותו סופר "קלאסי" עצמו יכולות להיקרא בשתי דרכים שונות. את "האדום והשחור" של סטנדל מ-1831 קראתי לא מזמן בשנית בהנאה והתפעלות עזות, בהנאת קריאה "סתם", ואילו את "מנזר פארמה" שלו מ-1839 המשכתי לקרוא עד תום רק משום חשיבותו ההיסטורית כיצירה "קלאסית".

את "ליזה המסכנה" תכננתי לקרוא באופן השני משני האופנים שהוזכרו. על ניקולי קרמזין המחבר (1766-1826) שמעתי בעבר לא מעט. למשל, אצל ד.ס. מירסקי בספרו, הקלאסי בעצמו, "היסטוריה של הספרות הרוסית". שם מציין מירסקי כי קרמזין היה הדמות הספרותית הבולטת של דורו בספרות הרוסית. לפי מירסקי, קרמזין היה הסופר הרוסי הראשון שהעניק תשומת לב לליטושה של סיפורת למדרגת אמנות. אבל אותו מירסקי עצמו גם טוען שם כי ערכן של יצירותיו של קרמזין בסיפורת זעום. קרמזין היה פרשן ומתווך תרבות דגול, טוען מירסקי, הוא היה המתורבת ביותר בבני זמנו והכותב האלגנטי ביותר, אבל הוא לא היה בעל מוח יצירתי ולכן הישגיו בסיפורת אינם משתווים להישגיו כהיסטוריון. יצירתו הספרותית, פסק מירסקי לפני 100 שנה, אינה נראית לנו מרשימה כיום.

אבל הקריאה בפועל בארבע היצירות המרכזיות שכונסו כאן (והמופיעות לראשונה בעברית) התגלתה כמהנה ברובה גם בקריאה "פשוטה", קריאה "סתם", כלומר באופן הקריאה הראשון. נִשמתי לא נעתקה ממפגש עם יצירת מופת חיה ובועטת אבל חן וקלילות ורגש רבים נלווים ליצירות בקובץ.

הקובץ נפתח בנובלה מפורסמת מאד של קרמזין מ-1792, "ליזה המסכנה". את הצגתה מלווים לעתים בהתנצלות על היותה "סנטימנטלית", כלומר אופיינית ל"עידן הסנטימנטלי" בה נכתבה (בדומה ל"ייסורי ורתר הצעיר" בתרבות הגרמנית, למשל, כפי שמוצג בכריכה האחורית).

ואכן, לכאורה, הסיפור על האיכרה היפה ליזה שמפותה בידי האציל אראסט ואחר כך נזנחת על ידו ובשל כך מתאבדת נשמע בתקציר כזה לא מעניין במיוחד. אבל בפועל הקריאה ביצירה מהנה ומרגשת. ליזה מתוארת בחום לב ובעדינות וברעננות לא קלישאית. ואילו אראסט, המפתה, גם הוא מתואר באופן חי ורגיש: הוא אינו אדם רע, מדגיש קרמזין, אלא להיפך "טוב מטבעו", רק שהוא "חלש-אופי וקל-דעת". הוא באמת מתרשם מאד מליזה, אבל חובותיו הכספיים דוחפים אותו להינשא לאישה עשירה.  זאת ועוד: התערבותו המודגשת של המספר החיצוני בסיפור היא אמצעי ספרותי שמגייס את מעורבותו הרגשית של הקורא. הפתיחה הארוכה בה מתאר המספר את הסביבה בה חיה ליזה ובה הוא נוהג לשוטט היא דוגמה בולטת לתיווך של המספר שמושך אותנו, הקוראים, אל סיפורו. אגב, מעורבותו הבולטת של המספר "הכל יודע" אך בעל האישיות העצמאית בסיפוריו של קרמזין, היא אולי החוליה שהובילה למספרים "הכל יודעים" המוטרפים של גוגול (ואולי קרמזין הוא חוליית הקישור בין לורנס סטרן ו"טריסטרם שנדי" שלו, שמוזכר כאן כמקור השפעה על קרמזין כמה פעמים, לגוגול?).

הנובלה המפורסמת השנייה שמצויה כאן, "נטליה בת הבויאר", פחות הרשימה אותי, אבל השלישית, "אביר זמננו", הציגה שוב רגשות רעננים בצד ארוטיות חריפה למדי (אהבת אישה בוגרת  וילד יתום שמלוּוה ברגשות מיניים עזים משני הצדדים). את הקובץ חותם מבחר מצומצם של מכתבים מיצירה מפורסמת אחרת של קרמזין: "מכתבי הנוסע הרוסי". אלה מכתבים שכתב קרמזין ממסע שערך באירופה בין 1789 (איזו שנה גורלית לצאת למסע באירופה!) ל-1790. מירסקי כותב כי "מכתבי הנוסע הרוסי" היו מעין התגלות לקהל הקוראים הרוסי: התגלותה של רגישות נאורה, קוסמופוליטית, והתגלותו של סגנון חדש. אבל גם כיום המכתבים (אלה שנבחרו פה לפחות) כתובים בקלילות עיתונאית משובחת, בתארם את תלאות והרפתקאות המסע לחו"ל. ורב עניין עד מאד הוא המכתב האחרון במקבץ כאן, המתאר את פגישתו בקניגסברג של קרמזין המעריץ בן ה-23 עם הפילוסוף עמנואל קאנט בן ה-65 שתהילתו נודעת בכל אירופה. הנה לנו המודל ל"רשימות חורף על רשמי קיץ" של דוסטוייבסקי.

למעשה, מה שהופך את הקריאה בקובץ למומלצת הוא השילוב בין הנאת הקריאה "סתם כך" להנאה האינטלקטואלית יותר של קריאה ביצירה שחשיבותה ההיסטורית היא גדולה. כי מאלף, למשל, לראות ביצירה של קרמזין כיצד מתלכדים ניצני הרומנטיקה כתנועה ספרותית עם ניצני הלאומיות כתנועה פוליטית. אהבתה של ליזה לאראסט בתיאור של קרמזין, לשם הדוגמה, באה בו זמנית הן להלל את טיבם ועוצמתם של חיי הרגש והן למחות על החלוקה המעמדית הנוקשה שלא מאפשרת לליזה ולאראסט להתאחד כזוג באופן רשמי. "גם איכרות יודעות לאהוב!" גורס המספר בציטוט מפורסם שחשיבותו הסוציאלית והלאומית ברורה. באופן דומה גם אהבת הטבע של הרומנטיקה מתלכדת כאן עם אהבת הטבע הרוסי באופן ספציפי, כלומר עם הלאומיות. ואילו עניינו של קרמזין בהיסטוריה הרוסית (הוא כאמור היה גם היסטוריון חשוב והעניין ההיסטורי נוכח גם בנובלות) גם הוא תמה רומנטית ולאומית בו זמנית.

סטנדל ב"האדום והשחור" שהוזכר לעיל כותב שהרוסים מפגרים תרבותית 50 שנה אחרי אירופה המערבית. קרמזין, שב-1792, כשהוא כותב את "ליזה המסכנה", עוד מושפע מסמואל ריצ'רדסון והרומן "פמלה" שלו (מ-1740) ומרוסו (שנפטר ב-1778) והאלהת הרגשות שלו, כמו מדגים זאת. אבל אף על פי שקרמזין כותב כ-50 שנה לפני שהפכה הפרוזה הרוסית לפרוזה המעניינת ביותר והמובילה באירופה (החל מגוגול ובייחוד בדור הבא של טולסטוי, דוסטוייבסקי, טורגנייב גונצ'ארוב) יצירתו, המובאת כאן בתרגום מצוין, מעניינת ומהנה.

ראיון ב"סלונט" על ספרי "מדוע איני כותב"

למי שמעוניין:

התראיינתי באתר "סלונט" על ספרי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים").

לחצו כאן לראיון 

שאלון "קורא בספרים" בעקבות הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים")

למי שמעוניין:
בעקבות הרומן החדש שלי, "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים"), אירחו אותי בנדיבות בבלוג "קורא בספרים" (של ירין כץ) לשאלון של הבלוג.

 

הנה הקישור לשאלון "קורא בספרים"

ביקורת על "רווקים ואלמנות", של ירמי פינקוס, בהוצאת "כתר" (244 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בשני ספריו הקודמים והראשונים, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" ו"בזעיר אנפין", התגלה ירמי פינקוס כקול מקורי ומהנה מאד. המקוריות התבלטה בייחוד ברומן הראשון, "הקברט וכו'", שעוסק, באמינות ובמיומנות ואף ברלוונטיות מעניינת, בנושא מפתיע: להקת תיאטרון אידי נשי הנודדת במזרח אירופה בשנות השלושים של המאה העשרים. ואילו "בזעיר אנפין" הייתה סאטירה מצוינת ומצחיקה מאד על זעיר-בורגנות תל אביבית המתרחשת בשנות השמונים. שייכתי בעבר את ספריו של פינקוס לזרם שכיניתי "ספרות אשכנזית". אך האשכנזים של פינקוס אינם משכילים ואנינים ונפוחים, כמו בסאטירות קלישאתיות, אלא הם סוחרים, או, מוטב, "סויחרים", צפון תל אביביים בני המעמד הבינוני, עמי ארצות ארציים וחביבים שנהנים (מאד!) מנפיחה טובה אחר הצ'ולנט. תל אביב של שנות השמונים של פינקוס ב"בזעיר אנפין" היא מין שטייטל מזרח אירופאי קרתני והרומן השני שלו קשור, לפיכך, הדוקות לרומן הביכורים המוצלח שלו.

"רווקים ואלמנות", המכיל ארבעה סיפורים, קרוב מאד לעולם של "בזעיר אנפין". רוב גיבוריו הם תל אביבים של "הצפון הישן". אבל הקובץ גם חורג מהעולם הזה. הביטוי האידי לתיאורו של בורגני הוא "בעל בית" (קרא: "בַּלֶבַּת"). התיאור הזה הפך קולע במיוחד במציאות ימינו ובפרט בתל אביב העכשווית. בעלי הבית, מחזיקי הנדל"ן התל אביבי, שודרגו בגין ערכו העולה מזעיר-בורגנות לבורגנות, ואילו אלה שידם לא השיגה נדל"ן, שלא השכילו להפוך ל"בַּלֶבַּתים", צומקה אף יותר זעירותה של בורגנותם. החריגה מהעולם של "בזעיר אנפין" בסיפור הראשון בקובץ היא ישירה. גיבורו הוא שוכר צעיר של דירה תל אביבית סימפטית במיוחד שיום אחד נופלת עטרת ראשו וקורת גגו: בעל ביתו מבקש למכור את הדירה ובעקבות זאת יפונה הדייר הצעיר מהדירה הנחשקת. מלכי הגיבור, בן השלושים וקצת, הוא גרפיקאי וצעיר תל אביבי אופייני, שכמו רבים מבני דורו (הסיפור מתרחש "בשלהי העשור הראשון למאה שלנו") נמלא זעם ופליאה על כך שהעיר היחידה בישראל שמאפשרת חיים צעירים ובוהמיינים וחילוניים תוססים סוגרת את שעריה בפניו, מקיאה אותו, למעשה, מתוכה.

חוץ ממעמדו הכלכלי של הגיבור, הסיפור הזה הוא לכאורה המשכו הישיר של "בזעיר אנפין" המוצלח לא רק באתר התרחשותו וטיב גיבוריו אלא גם בנימת הסאטירה החמצמצה שלו שהינה וואריאציה מוצלחת על החומציות הלויניות מינוס המטפיזיקה של לוין, דבר מה שמעניק לסאטירה הפינקוסית סימפטיות (בצד מקוריות) שמכפרת על היעדר העקרוניות והחומרה התהומיות הלויניות. מלכי, למשל, בצד פרנסתו כגרפיקאי, מחלטר כדוגמן תחתונים אשר חלציו מפארים פרסומות. אברמסון, בעל הדירה רך הלב שלו, מדורבן על ידי אשתו לנהל את עסקי הנדל"ן כי "זאת עבודה בשביל גבר". ואילו מתווכת הנדל"ן הנמרצת, דולי שם-טוב, הנשלחת למכור את הדירה ואיתה מנסה מלכי לרקום קנוניה, מתוארת כמי ש"פניה עשויים תפיחות-תפיחות, תפלים ובלומים ככרובית".

אלא שבניגוד ל"בזעיר אנפין", ולמרות שקראתי את הסיפור הזה בעניין ובשעשוע, הסיפור הראשון בקובץ לא עורר בי התפעלות כמו יצירותיו הקודמות של פינקוס. חשתי בסיפור הזה (וגם בבא אחריו) את המאמץ של הסופר: את הרצון שלו להצחיק; את הנוכחות של הכותב ומודעותו לכך שיש לו "תימה" ו"עולם" משלו שאותם הוא רוצה להביא לידיעת קוראיו. התחושה היא שהסיפורים האלה אינם תוצר של התבוננות במציאות, התבוננות שרק אחרי שהועלתה על הכתב מתבהר פתאום ה"קונספט" שלה ("זעיר בורגנות תל אביבית במבט סאטירי", למשל), אלא שהקונספט קדם להתבוננות במציאות, שהסיפורים יוצרו מתוך שכלתנות מסוימת ולא מתוך קונקרטיות. אצבעותיו של הכותב הנשלחות לתוך הסיפור על מנת להסיע את חייליו – בניגוד לחוויה של "בזעיר אנפין", שניתן להמשיל את הסופר בו למי שמתח את קפיץ העלילה ואז הסתלק מהמקום, נותן לרומן לצעוד כמו בכוחותיו-הוא – מתגלות גם ביצירת דמות מיותרת, דמותה של בתיה בוכבינדר, דודתו המתה של מלכי, אותה הוא מעלה באוב על מנת שתעוץ לו עצה. הדודה התוססת משרבבת משפטים בארמית לדבריה ("בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא"), תכונה מיותרת בתיאור אישיות שכל כולה עודפת ולא נצרכת בסיפור, אישיות שכמו רק נועדה להבליט את הווירטואוזיות ויכולת ההצחקה של הכותב.

משני הסיפורים הנוספים בקובץ התרשמתי יותר. אלה סיפורים הכתובים בגוף ראשון ואופיים לירי יותר ופחות סאטירי, ומפתה (ומאד לא מתוחכם מצדי, כמובן) לטעון שהרושם שהם מותירים בקורא גדול יותר בהיותם קרובים יותר ללבו של הכותב – ולכן הגוף הראשון. המספר בסיפור השלישי, הסיפור הטוב בקובץ, לטעמי – סיפור טוב נקודה – נזכר בילדותו בבית דירות תל אביבי בשנות השבעים. תיאורו את דיירי הבית – תיאור הניצב על הציר שבין קנז ללוין, ועם זאת ללא תחושת אפיגוניות – מרשים תמיד, ומצחיק ונוגע ללב לסירוגין. בעיקר יחסו של המספר-הילד לאמו היפה, ורפרוף החשד באשר למידת נאמנותה לאביו ואופי יחסה לגיבור מלחמה אטרקטיבי הגר בבניין, טוען באנרגיה רגשית חזקה את הסיפור. ואילו הסיפור האחרון, "אירופה", החוזר לזמננו, על אקדמאי מצליח שחולם על תקן באוניברסיטה אירופאית, חלום שקרוב מאד להתגשם, יפה גם הוא (אם כי לא הבנתי עד הסוף את הפואנטה שמצויה לקראת סופו).

ניתן לקרוא את שני הסיפורים הראשונים בקובץ באופן פחות מחמיר וקפדני וליהנות מההומור ומהעברית שלהם (ובהחלט נהניתי גם אני מהם). אבל מכיוון שיש לפינקוס פוטנציאל (ממומש כבר בחלקו) להיות סופר משמעותי, ושותפה לעמדתי זו בדבר כישרונו המשמעותי היא גם הכריכה האחורית ("אחד מאמני הסיפור האנינים והמשוכללים של דורו"), הגישה המחמירה נראית לי נכונה כאן.

 

 

הודעה על סדרת מפגשים (החל מינואר 2018) על קולות בולטים בספרות העכשווית ב"משכנות שאננים" בירושלים

למי שמעוניין:
סדרת מפגשים (החל מינואר 2018) על קולות בולטים בספרות העכשווית ב"משכנות שאננים" בירושלים בהנחייתי.

לפרטים לחצו על מילים אלו

קישור לפתיחת הרומן החדש שלי, "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים"), ב"וואלה"

למי שמעוניין:

ב"וואלה" פרסמו את פתיחת הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים").

בלחיצה על מילים אלו תגיעו אליה.

ראיון בגל"צ על הרומן שלי "מדוע איני כותב"

למי שמעוניין: התראיינתי בגל"צ על הרומן החדש שלי, "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים"). הראיון נערך בתכניתן של שהרה בלאו וגילית חומסקי: "הולכות בחצות".
הראיון משודר בין הדקה ה-22 לדקה ה-37 בלינק המצורף (יש לגלול את הדף מעט למטה על מנת להגיע אליו).

 

הנה הלינק (לחצו כאן)

ביקורת על "המיועד", של חיים פוטוק, בהוצאת "תמיר סנדיק" (מאנגלית: שי סנדיק, 358 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"המיועד" של חיים פוטוק ראה אור לראשונה ב-1967. הספר הפך לרב מכר גדול (הוא מכר עד היום יותר מ-3 מיליון עותקים) והוא אף נחשב לקלסיקה יהודית-אמריקאית ומוזכר בנשימה אחת עם פיליפ רות, ברנרד מלמוד וסול בלו.

ואכן, הרומן הזה, שרואה כעת אור בתרגום חדש ומוצלח, הוא ספר טוב מאד. לא תמיד הסיבות לכך שספר הוא ספר טוב קלות לאיתור וכמעט תמיד הסיבות לכך שספר טוב הוא טוב פחות מעניינות מקריאת הספר עצמו. אנסה, לפיכך, בקיצור לאתר ולמנות את מעלות הספר ואחר כך אפנה לנושא לכאורה שולי, דבר מה שאין בספר, אבל שנראה לי מעניין.

"המיועד" מתאר חברות בין שני נערים יהודים-אמריקאים (נערים שהופכים במרוצת הספר לגברים צעירים) שחיים בברוקלין בשלהי מלחמת העולם השנייה והשנים שאחריה. המספר, ראובן מלטר, הוא בן למשפחה אורתודוכסית מודרנית, ואילו חברו, דני סונדרס, הוא בנו של אדמו"ר העומד בראש חסידות פנטית למדי (ביחסה להשכלה הכללית, לציונות ולדקדוקי המצוות).

קצב מסירת העלילה בידי פוטוק מרשים, אין רגע משעמם בגלילת הסיפור הזה ומצד שני הוא מסופר ביישוב הדעת ולא בתזזיתיות. נסיבות ההיכרות בין שני הנערים הפותחות את הרומן מעניקות לפתיחה הזו הן פלסטיות מרשימה, הן הדגמה מרומזת ומעודנת של הנסיבות הכלליות בתוכן מתרחש הרומן והן קומיות מרפרפת. זאת משום שהנסיבות הן משחק בייסבול שנערך בין הישיבה המודרנית שלה שייך ראובן לישיבה החסידית האדוקה של דני. בגלל המלחמה שברקע שאפו המורים בישיבה של המספר "להוכיח לגויים שכושרם הגופני של תלמידיהם אינו פחות מכושרו של כל תלמיד אמריקאי אחר". וכך, באמצעות משחק בייסבול, משחק אמריקאי כל כך, אותו משחקים בחורי ישיבה ברוקלינאים חיוורים וענוגים, מוסר לנו הסופר רבות על נסיבות הזמן והמקום בדרך עקיפין אלגנטית שהיא גם הומוריסטית. במרוצת המשחק, דני, הנער החסידי האדוק המבקש להלום באפיקורסים מהישיבה האורתודוקסית מודרנית, משלח חבטה אדירה לעבר ראובן עד שהלה נזקק לאשפוז. כדור הבייסבול המנפץ את משקפיו של ראובן קולע גם את השניים השונים כל כך זה מזה זה אל זה.

בהמשך הרומן, עם התהדקות החברות בין השניים, אנו למדים עוד על חייו של דני. דני הוא עילוי שמיועד (מכאן כותרת הרומן) להחליף את אביו על כס האדמו"רות. אבל דני נמשך ללימודי חול והוא יודע שקרב רגע העימות שלו עם אביו, עת יבשר לו על רצונו ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה ולהפוך לפסיכולוג. דני לא רוצה "לחזור בשאלה", אלא לנהל אורח חיים של יהודי אורתודוקסי מודרני, בדומה לחיי חברו ראובן, אבל החסידות אליה הוא שייך כה מסוגרת ואביו הוא איש עקרונות כה נוקשה (ועם זאת הוא דמות מרשימה ובצד רתיעה עזה מעוררת גם כבוד כלפיה; וגם זה הישג של הסופר) שההכרזה על רצונו משולה להטלת פצצה.

פוטוק חושף אותנו לזירה לא מוכרת כל כך בספרות היהודית-אמריקאית ובעצם חושף לקוראים שתי זירות לא מוכרות: העולם האורתודוקסי-המודרני (שמקביל לציונות הדתית בגרסתה היונית מבחינה מדינית במציאות הישראלית; אביו של ראובן, הפעיל הציוני, סולד מפעולות הטרור של האצ"ל) והעולם החסידי. עלילתו ממוקמת בתקופה דרמטית ליהדות אמריקה, תקופה שמצד אחד הגבירה את תהליך האמריקניזציה שלהם (תיאור הבכי של תלמידי הישיבה עם התקבלות הידיעה על מותו של רוזוולט מבטא זאת) ומאידך גיסא הדגישה את הגורל היהודי הנבדל, בעקבות התקבלות העדויות על גורל יהודי אירופה, שלהן מגיבים חלק מיהודי ארה"ב בתמיכה עזה ונמרצת בציונות וחלק בהתכנסות והחלטה נחושה לשקם את עולם התורה היהודי שנחרב. וכל זה, כאמור, מסופר בקצב מעולה, ברגישות פסיכולוגית, באיזון נכון מבחינה אסתטית בין סיפורי הדמויות השונות ופרישת העולמות השונים.

זה גם ספר "נקי", כמו שמכונות בחוגים הדתיים יצירות אמנות שאין בהן התייחסות ישירה למיניות. כאן אין מיניות כלל. ויש לזכור שהגיבורים הם נערים וגברים צעירים ויש לשער שהנושא חלף בראשיהם. ההיעדר של המין אינו מגרעה במקרה הזה, חשוב לי להבהיר. זה לא הנושא של פוטוק. הנושא שלו הוא ידידות בין-גברית של שני נערים דתיים מרקע דתי שונה; הנושא הוא הצגת הידידות והצגת הרקעים השונים. כשחושבים על זה: ידידות בין-גברית היא נושא מועדף על כותבים דתיים אורתודוקסים בדיוק בגלל שהיא מאפשרת דרמה ועלילה "נקיים". וכאן אף מוחרף ה"ניקיון" בכך שלא רק חברות בין-גברית נמצאת במרכז הספר, אלא גם שני אבות, אביו של ראובן והאדמו"ר, ניצבים במרכזו, ואילו האימהות נעדרות מן הספר (אמו של ראובן נפטרה זה מכבר ואמו של דני היא דמות שולית שבשולית ברומן).

למעשה, המיניות מוזכרת כאן בדרך עקיפה ומרומזת מאד. דני נמשך מאד לפרויד. אך הוא קורא בו בזעזוע, מבלי שהמחבר יסביר לנו בדיוק ממה הוא מזדעזע. באוניברסיטה משכנע מרצה חריף שכל את דני לזנוח את פרויד ולעסוק בפסיכולוגיה ניסויית. טענותיו נשענות על הטענות הידועות על כך שהפסיכואנליזה אינה מדעית. אבל, לדעתי, בלא מודע של הטקסט (אם ניתן להשתמש כאן בביטוי הפרוידיאני הזה), "הגמילה" של דני מפרויד, היא גמילה מתפיסה שהמיניות ניצבת בתשתית האישיות (כפי שפרויד אכן גרס). התפיסה הזו של פרויד הרתיעה ומרתיעה חוגים דתיים ושמרניים שלעתים מתקיפים את פרויד בטענות אחרות (ולגיטימיות; על אי מדעיותו של פרויד, למשל) בעוד התנגדותם נובעת מטעמים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים.

הספר הטוב הזה הוא ספר "נקי", כלומר נטול פרוידיאניות. ובכך הוא שונה דרמטית מספריהם של חלק ניכר מהכותבים היהודים אמריקאים הבולטים בני דורו של המחבר.