על "הרומנטיקן", של מריו ורגס יוסה, הוצאת "אחוזת בית" (מספרדית: עינת טלמון, 360 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הנאת קריאה גדולה מאד מסב הספר החדש של חתן פרס נובל הפרואני, מריו ורגס יוסה. התגעגעתי לספר בהפסקות הקריאה הבלתי נמנעות. הספר ראה אור במקור הספרדי ב-2013, כשהסופר בן שבעים ושבע, אבל כוחו, מסתבר, עוד במותניו, ואם לא שם אז לבטח בידיו הכותבות. זו הנאת קריאה בסיסית, יצרית, המבוססת על עלילה מותחת ודמויות ציוריות ויצריות ומסתייעת (ההנאה כלומר) במבנה הכפול של העלילה, שמאוורר את הרומן ויוצר בקורא תהייה על הקשר בין שני חלקיה.

בחלק אחד של הספר מסופר על איש עסקים קטן, בעליה של חברת הסעות מהעיר פֹיוּרָה שבפרו, בשם פֶליסיטו יאנָקֶה. פליסיטו גדל בעוני גדול, אך זכה באב מסור מאין כמוהו שהתעקש על חינוכו של בנו (אמו נטשה אותו). כיום, כשהוא בן חמישים וחמש עסקיו משגשגים. פליסיטו אף מחזיק פילגש צעירה ומצודדת בדירה שהוא שוכר עבורה בעיר, מממן את חייה ומעניק לה חירות מחוץ לזמני פגישתם השבועית. אלא שהרומן נפתח – יוסה כמו סופר שועל ומיומן לא מבזבז זמן על אקספוזיציה – במכתב סחיטה שהוא מקבל בבוקר לא עבות אחד. אלמונים תובעים ממנו דמי חסות חודשיים. אך לא איש כפליסיטו ייכנע, נאמן למצוותו של אביו הנערץ המנוח ("אל תיתן לאיש לרמוס אותך") הוא מסרב לשלם. והעניינים מסתבכים והולכים. מי הם הסחטנים? האם המשטרה, שעושה בתחילה רושם נרפה ומושחת, תלכוד אותם? והאם יחרבו עד אז עסקיו של פליסיטו?

ובינתיים בעיר הבירה לימה, בקו העלילה השני, בעליה העשיר של חברת ביטוח משגשת, איסמאל קרֶרָה, גבר בשנות השמונים לחייו, מבקש מידידו ועמיתו לעבודה העומד בפני פרישה, ריגובֵרטו, בקשה מפתיעה. איסמאל, מסתבר, עומד להינשא עם המשרתת הצעירה בביתו, ארמידה והוא מבקש מריגוברטו להיות עד בחתונתו. הבקשה מפתיעה וגם צופנת סכנות. שני בניו של איסמאל, שני לא יוצלחים בעלי נטיות עברייניות, ייאבקו מן הסתם בנישואין האלה בכל כוחם. וכך אכן קורה. ריגוברטו מצדו, אדם שוחר תרבות באופן קנאי, שהקריירה המשגשגת שלו בחברת הביטוח נתפסת בעיניו כהחמצת ייעודו האמנותי, שקוע בצרות-בנים בעצמו. בנו בן החמש עשרה מדווח לו על פגישות מפתיעות ולא סבירות עם אדם מסתורי. האם הבן הוזה את הפגישות? ומה שורש ההזיה? האם הוא סבור שהוא פוגש בשטן? במלאך? ואולי, כתוצאה מסיבוך של גיל ההתבגרות, הבן עובד על אביו ומנסה למשוך את תשומת לבו בדרך מעוקמת?

יוסה הוא ממזר גדול בספר הזה. הוא מודע לחלוטין שלסוגה שבה נכתבות העלילות שלעיל ישנו שם דרום אמריקאי מובהק. משרתות שעולות לגדולה, פילגש זוהרת ומסוכנת, בנים עוינים שאולי נולדו לאבות אחרים בכלל, פשע וסקס, עושר ועוני, רמזים לעל טבעי. כך מהרהר ריגוברטו המשכיל, בהערה שהוחדרה בתשומת לב מיוחדת לרומן: "איזה סיפורים מזמנת לנו המציאות. לא יצירות מופת, אלא סיפורים שדומים יותר לטלנובלות מוונצואלה, ברזיל, קולומביה ומקסיקו מאשר ליצירות של סרוונטס וטולסטוי. אבל הם לא כל כך רחוקים מאלה של אלכסנדר דיומא, אמיל זולא, צ'רלס דיקנס או פֶּרֶס גַלדוֹס". סרוונטס הקדיש את יצירתו למלחמה בתשוקה לסיפורים יוצאי דופן (השיגעון של דון קיחוטה), ואילו הריאליזם של טולסטוי סולד מצירופי מקרים לא טבעיים, מסנסציוניות. אבל הציטוט מכיל, כמובן, גם צד אפולוגטי, בהזכירו שלרומן יש בהחלט מסורת סנטימנטלית וסנסציונית.

הרומן הזה נהנה מכוח המשיכה של הטלנובלה, אבל הוא אינו טלנובלה מכמה סיבות (גם אם אינו ספר חשוב במיוחד, רק מהנה מאד. וזה "רק" גדול מאד). הנה כמה מאלו שאיתרתי. ראשית, פרישת העלילה החכמה בסיוע מבנה כפול מאוזן וסימטרי באופן מוקפד (למשל, במהלך הרומן מתגלה שכל הדמויות הראשיות מתמודדות עם בנים שאינם הולכים בתלם), והתחכום במסירת והסתרת האינפורמציה לצורך יצירת מתח אך מבלי לעשות זאת (את ההסתרה כלומר) באופן חשוף. שנית, הרומן מכיל דקויות באפיון דמויות שלא נקשרות עם הז'אנר הטלנובלי. למשל, תיאור אדם ש"לפתע פרץ אף הוא בצחוק היסטרי, קולני, נטול כל שמץ של שמחה", מכיל דקות של ריאליסט מתבונן ולא של טלנובליסט (הנפש מפוצלת לשתיים: חלק שקוע בעצבות וחלק אחר קולט ומגיב לסיטואציה קומית). שלישית, היצירה של יוסה פוליטית ולא רק אסקפיסטית. פליסיטו ומאבקו במאפיה מייצג את תפיסת העולם הליברלית מבחינה כלכלית של יוסה. אם לא יתאפשר ליזמים קטנים לשגשג בפרו, אם אדם שבתושייה ועבודה קשה חילץ את עצמו מעוני יופקר לפשיעה ולשחיתות, הרי שפרו תידרדר לתהומות עמוקים יותר מאלה שהיא כבר מצויה בהם. המודעות ל"טלנובליות" שהופגנה בציטוט לעיל, כבר היא, ממחישה שיוסה מבין שטלנובלה משגשגת בחברות עם פערי מעמדות אדירים (בלוויית מורשת סנטימנטלית), שבהם סיפורי משרתות העולות לגדולה מהפנטים את הדימיון בדיוק על שום הפנטסטיות שלהם. באופן אמביוולנטי יותר, נידונות ברומן גם ההשלכות של פערי המעמדות על היחסים בין המינים. בחברה שבה פערי מעמדות גדולים כל כך, והניעות החברתית בה תקועה, הרי שאחת הדרכים הפתוחות בפני נשים צעירות לשפר את מעמדן הכלכלי היא זנות גלויה או מוסווית. כך היא פילגשו של פליסיטו. כך היא, חושדים רבים, משרתתו של איסמאל.

לפני כשנה פרסם יוסה ספר עיון על מצבה המדורדר של התרבות בעולם העכשווי ("הערות על מותה של התרבות"). ריגוברטו האנין משמש כאן פה ליוסה עצמו. והוא, והרומן עצמו, ממחישים שתרבות יכולה להיות דבר מה חי ויצרי מאד.

על "קלריסה", של שטפן צוויג, בהוצאת "מודן" (מגרמנית: טלי קונס, 156 עמ'), וכן על "עיני האח הנצחי", של צוויג גם כן, בהוצאת "תשע נשמות" (מגרמנית: הראל קין, 69 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת המשנה של הרומן ("קלריסה") מתרה שזוהי "טיוטת רומן מן העיזבון". ההתראה במקום. לא רק שהרומן שלפנינו אינו גמור, אלא שמאמצעו בערך הוא אינו קולח, מכיל סתירות, ניסוחים עמומים ומקרטעים וכיו"ב. זו אכן טיוטה שניכר שהסופר התכוון לחזור וללטשה, לולי היה שולח יד בנפשו, בברזיל, אליה נמלט מהנאצים, בפברואר 1942. אז האם שווה בכל זאת לקרוא בספר? לא אוכל להכריע בשביל הקוראים (או הלא-קוראים) לעתיד, ככלות הכל לא שילמתי עבור העותק שבידי, רק להצביע על כך שבמחצית הראשונה של הרומן מתגלה צוויג בכמה רגעים שמזכירים את גדולתו כפסיכולוג דק הבחנה ובעל חוש למצבי נפש מעניינים ואף פיקנטיים, וגם המחצית השנייה אינה נטולת עניין.

"קלריסה" היא ביוגרפיה של דמות בדויה של אישה אוסטרית שנולדה כבת לאיש צבא, יחסית רם דרג, בקיסרות ההבסבורגית בסוף המאה ה-19. אמה מתה בלידתה. הטקסט שבידינו מתמקד בכמה פרשיות בחייה: בחייה בפנימייה קתולית לנערות בה למדה עד בגרותה; בעבודתה כמזכירתו ויד ימינו של פרופסור יהודי לפסיכולוגיה בווינה; בהתאהבותה באיש חינוך צרפתי בכנס פסיכולוגי בינלאומי ערב מלחמת העולם הראשונה ממש; בשנות המלחמה, בהן, בתחילתן, נוכחה שהיא הרה לַצרפתי שניצב כעת מעבר לקווי החזית, ואחר כך היא מגדלת את ילדהּ בסיועו של חייל משתמט וטיפוס מפוקפק. כאן, פחות או יותר, נחתם כתב היד, אם כי ברור שהוא נקטע באמצעיתו והיה בכוונתו של צוויג להמשיך בתיאור קורות חייה של קלריסה.

נקודות החוזקה של צוויג בכלל וגם כאן בפרט, כאמור, הן הצגת מבנים פסיכולוגיים דקים ו/או מעניינים. כך, למשל, דמות משנה מרתקת היא מריון, חברתה של קלריסה בפנימייה לבנות. צוויג מציג את מריון כמי שאינה יכולה לשאת שלא יאהבוה, ולכן מנעימה – בטקט ובכישרון וגם בסיוע חינניות טבעית – את נוכחותה לכל הבנות בפנימייה. אבל מריון ערה לכך שהכישרון שלה מוגבל בזמן, בדרך כלל חלה הצטננות, כמעט לא מורגשת אך קיימת, כלפיה לאחר זמן מה. השרטוט הפסיכולוגי הזה מעניין מאד. מאלף לא פחות הוא התיאור של הפרופסור לפסיכולוגיה שקלריסה עובדת אצלו. הוא מודע לכך שפרויד מבריק בהרבה ממנו (ויש לזכור שצוויג הכיר את פרויד באופן אישי), אבל פורש בפני קלריסה את משנת הריפוי שלו. עיקרה: אי אפשר לרפא את בני האדם, בעצם, רק להסיח את דעתם מכאביהם הנפשיים. ההארה האינטלקטואלית שפרויד מציע, התובנות הבאמת גאוניות שלו, טוען הפרופסור, אינן מסייעות בריפוי, אם לא ההיפך מזה. גם דמותו של אביה של קלריסה, אביה הנוקשה, המגושם-רגשית, אך טוב הלב ביסודו, מעניינת. ולבסוף קלריסה עצמה, שיש בה משהו לא מוגדר, יציב באופן חשוד (כפי שקובל הפרופסור), צוברת נוכחות אט אט.

הרובד האידיאולוגי של הטקסט מעורר אהדה אך לא מעניין. צוויג ממחיש את נוראות המלחמה הן דרך הקרע בעל כורחם שבין שני האוהבים, והן דרך החייל המשתמט שהוזכר, שלא יכול לשאת את אימי המלחמה. צוויג, שכתב את הטקסט בזמן ש"המלחמה הגדולה" שהוא מתאר הפכה להיות רק "הראשונה" מבין שתיים, חש מן הסתם משנה צורך להציג את אימי המלחמה.

במובן מסוים אחד מלחמת העולם הראשונה הייתה נוראה יותר מהשנייה. היה בה דבר מה מופרך. לא היה ברור על מה נלחמים, בשם מה, למען מה. לא היו בה שתי תפיסות עולם סותרות לחלוטין שנאבקו לחיים או למוות. לא היה בה טוב מול רע. אי לכך יבול הספרים האנטי מלחמתיים שיצאו בעקבות מלחמת העולם הראשונה גדול בהרבה מאלה שיצאו אחרי מלחמת העולם השנייה (אזכיר רק את "במערב אין כל חדש", "הקץ לנשק", מסע אל קצה הלילה"). מוראות המלחמה ההיא ניכרות לא רק ב"קלריסה", אלא גם בנובלה של צוויג שיצאה זה לא כבר ב"תשע נשמות" ונקראת "עיני האח הנצחי". הנובלה, שראתה אור ב-1922 (באותה שנה בה הרמן הסה, עמית של צוויג, הוציא לאור את "סידהרתא"), מתרחשת בהודו "טרם השנים שהתהלך בהן בודהה הנשגב על פני האדמה". זו נובלה שמסופרת כאגדת קדמונית, אגדת קדושים, מספרת על אציל הודי, מצביא מזהיר, שנטש את דרך החרב כשהרג בטעות במלחמה את אחיו עצמו ובשרו (מכאן שמה של הנובלה). החזרה בתשובה שלו מובילה אותו לא רק להיות פציפיסט אלא אף להתנער מכל כפייה שהיא, כולל השתת עונש בבית דין על רוצחים, לזנוח את הרכוש הפרטי ולחיות בהתבודדות. ניכר כי דמותו של טולסטוי, שעבר תהליך דומה, עמדה מול עיניו של צוויג. מה גם, כאמור, שהפציפיזם הטולסטויאני הפך רלוונטי שבעתיים בעקבות מלחמת העולם שהסתיימה זה עתה. זו נובלה כתובה היטב ומפתה לקריאה אך לא מרעישה ומחדשת. למעט סופה, שיש בו עניין (אומר רק שצוויג מעביר את הגיבור שלו עוד שלב, מעבר להתבודדות הסגפנית).

ספריו הרבים יחסית של צוויג שרואים אור לאחרונה (לפני שלוש שנים ראה אור "הנערה מן הדואר", למשל) אינם מעידים בהכרח על "רנסאנס" של הסופר (שאגב, לא זכה להערכה ביקורתית שאף מזכירה במשהו את ההערכה שבה זכו בני דורו ושפתו כקפקא, מאן או מוסיל. ונדמה שבצדק). הם מעידים אולי על פקיעת זכויות היוצרים על יצירתו בחלוף שבעים שנה ממותו. בכל מקרה, צוויג הוא סופר אנושי וטוב ולעתים קרובות גם מצוין ואף אחד לא יינזק מהתוודעות אליו.

המלצה קצרצרה על "חוויית משתמש" של נועה סוזנה מורג ("כתר", 200 עמ')

לרשימת הספרים הישראליים שאט אט מתארכת (למרבה השמחה, לא ביחס ל"אט אט" אלא ל"מתארכת"), העוסקים סוף סוף בהווה האכזרי שלנו לא רק כישראלים, אלא כבני אדם שחיים במדינה מפותחת (פחות או יותר) ונהנים מפירות "הקדמה" (בעיקר ויי-פיי ותחרות כלכלית), רשימה שפתח אותה באופן חלוצי יזהר הר-לב בתחילת המילניום, מצטרף "חוויית משתמש" של נועה סוזנה מורג.

תחת השפעה ניכרת של וולבק – לא לא מבורכת, כמובן, השפעה בתכנים עצמם אבל גם בחיבה של וולבק לאינדוקציות ממקרים פרטיים להשלכות תרבותיות נרחבות, המעבר הטבעי לו מהסיפור הפרטי לקטעי הגות עקרוניים – מעט בודריאר וקצת הסדרה הלא אחידה בערכה "מראה שחורה", אבל בביטחון ובמיקוד ובתכליתיות ראויים להערכה, מספרת מורג על עולם עכשווי שבו הפורנו מנצח את האהבה, ובו יחסים בין נותן שירות שמתקשר עם לקוח במייל מהווים תחליף ליחסי אנוש.

לא תמיד האינדוקציה של מורג משכנעת. וליתר דיוק חלק משכנע בה עומד לעתים בצד חלק לא משכנע. למשל, הטענה שלה על חילופי האופנות בפורנו, המעבר מהצגת נשים בשלות באופן מוקצן בשנות התשעים לנשים צעירות מאד, נערות, בתקופתנו, מעבר אותו היא מנתחת כסוג של שקיעה ועייפות של הז'אנר, אינה משכנעת כטענה מקומית ביחס לתחום. אבל היא כן משכנעת באופן כללי, במחשבה שאנחנו בתום עידן הליברליזם הקיצוני (את וולבק עצמו יש להבין כנביא של שני עידנים: הליברליזם בשיאו – הליברליזם בשקיעתו).

בכל מקרה, קראתי את רוב הספר (המורכב משלוש נובלות, נותרו לי עוד כמה עמודים) בשטף ובעניין בערב אחד. וזה, בעיניי, אחד הקריטריונים החשובים להערכת ספר.

הודעה על הרצאה שלי מחר

מחר ב-11 (בבוקר! בלילה אהיה במקום אחר, אני מניח), בבית התנועה הקיבוצית בליאונרדו דה-וינצ'י בתל אביב, ארצה על ספרות וציור ביצירות בלזק וזולא – על הפרברסיה המינית של האמנות כפי שהיא מתוארת ביצירתם (זו גרסת קידום המכירות של נושא ההרצאה; אם כי יש בה אמת).
פרטים למטה.

http://www.ariela.today/pdf/C-06/C-06-omanut.pdf

הערה קצרה על פוסט הומניזם

אולי הוא צודק, חשבת. אתה מנסה כל החיים האלה ליישב בין האי יכולת שלך להתיישב עם הכלל לבין הכלל, ניזון ממנה, מאי היכולת, סובל וניזון ממנה, והוא מחייך ומנופף מלמעלה, עבר כבר לשלב הבא. ככלות הכל האינדיבידואליזם הקדוש הזה הוא אשליה, כך הוא אומר. איך אמר זה, שדווקא מבקר אותו, "אנחנו", לדבריו של ההוא, אמר, "קוף עם מוח שהוא לא הרבה יותר ממחשב משוכלל". הוא, הראשון, עליו אני מדבר פה (אם כי בגוף שני), דווקא נראה נון שלנטי לגבי ניפוץ אשליית הייחודיות, האינדיבידואליות, לגבי "הפאזה ההומניסטית". הוא כבר לא יכול לחכות שהמחשבים יחשבו את צעדנו שבעים שנה קדימה, ולנו לא ייוותר אלא לחיות אותם, את חיינו הכוונה, לפי התכנית שהותוותה זה מכבר. כוסס ציפורניו, כמו שאומרים (כמו שאומרים אצל ברנהארד, חה). אם כי, אתה חושב, הרי איש המחתרת של דוסטוייבסקי כבר טען, וממזמן, שהחיים האלה, המחושבים מראש, אינם שווים לחיותם, תהיה דעיכה כללית בתאוות החיים, הוא חזה, איש המחתרת. ובכל זאת, ההוא, הראשון, מטריד אותך. כי אולי הוא צודק? ומה בעצם הבעיה? אנחנו צפויים כמו אבן במעופה, כמו שאמר שפינוזה (על זה היית מנדה אותו, חה). טוב, לא ממש כמו אבן, אבל מחשב חזק מספיק וכו'.
אבל אז אמיר אמר לך, "אתה יודע שהוא כמעט אספרגר, כן?" ואתה נרגע. למה בעצם? כן, כי מי שלא ער לדקויות עולם הנפש, קל לו יותר לראות אותנו כמחשב שהורכב לקוף (אגב, הקוף עצמו מוצא חן בעיניך, אבל היית מרכיב לו מה שהדתיים מכנים "נשמה" ואתה, במצב ידיעותיך הפילוסופיות העכשווי, מכנה "מודעות עצמית", דחיסה לתוך התודעה של כל הדברים שמרכיבים אותך, ואז – הופ – התגברות עליהם). (ובעצם, גם האמביוולנטיות, ויצר ההרס העצמי, ומה שמכונה "סגנון" באמנות, הם משורשי אותה "נשמה", מעניקים את הכוח לא להיות רכיב פסיבי במערכת, תמיד מוכן כסא המפלט, והוא מאושש את הקיום, כל זה, כאמור, במצב הנוכחי של ידיעותיך הפילוסופיות, גם האינטואיציות הפילוסופיות בכלל זה). אתה נזכר בפרופסורים האלה לפסיכולוגיה ש"הוכיחו" שפרויד טעה ואין כזה דבר לא מודע, הסתכלת על אחד מהם, בטלוויזיה, זורח ובטוח בעצמו, אמריקאי ויהודי טוב, כלומר גם אמריקאי טוב, ואמרת, כן, לך באמת אין. כמו אצל אליוט (הבן): שירה היא מנוס מרגש. אבל, כמובן, מי שאין לו רגש מלכתחילה אין לו ממה לנוס (זה עדיין אליוט). גם פוסט הומניזם, אתה חושב, אינו יכול להיות רציני אם אתה לא יודע מה פירוש הדבר להיות במלוא מובן המילה אדם.

על "רעב", של קנוט המסון, הוצאת "שוקן" (מנורווגית: איתמר אבן-זהר, 237 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"זה היה בימים ששוטטתי ורעבתי בכריסטיאנה, העיר המוזרה הזאת, שאיש אינו עוזב אותה בלי שהיא משאירה בו סימנים". כך נפתח הרומן המפורסם הזה מ-1890, של מי שלימים היה לחתן פרס הנובל (1920), הסופר הנורווגי קנוט המסון (1859-1952), הרומן שפרץ את דרכו להכרה רחבה אחרי שנות עוני, נדודים וייסורים.

"מוזרה" מכנה המסון את העיר, שהיא זו שהיום נקראת אוסלו. וזה מוזר, כי מי שמוזר כאן הוא הגיבור ואף הסופר. ומוזר, בשביל סופר לכל הפחות, אינו שם תואר שלילי. היצירה הקאנונית הזו כמו ממחישה את טענתו של מבקר הספרות בן זמננו, היהודי-אמריקאי הרולד בלום, על כך שהיצירות ה"קאנוניות" אינן מבטאות את העמדה הרווחת במעמדות השולטים ואת האינטרסים שלהם לאורך ההיסטוריה (כפי שנטען תדיר בידי מבקרי ה"קאנון"), כי אם מבטאות עמדות אקסצנטריות שבכוחן הספרותי הרב כמו הכריחו את המסורת התרבותית לפנות להן מקום.

המספר חסר השם הוא צעיר שחי באוסלו בעוני נורא. הוא ניסה את מזלו בהשגת משרות שונות (מנהל חשבונות, כבאי, למשל), אבל לא הצליח בכך. "תמיד היה מכשול כזה או אחר". ומהם המכשולים? לעבודה כמנהל חשבונות "הגעתי מאוחר מדי; וחוץ מזה לא יכולתי להביא ערבות של חמישים כתרים". לעבודה ככבאי הוא נפסל בגלל משקפיו. לכתב הבקשה לעבודה בבית מסחר הוא שלח בטעות מכתב בקשה ובו שרבט את המספר 1848 כמה וכמה פעמים. אבל חלומו הוא להיות הוגה וסופר. הוא מחזר אחר מערכות העיתונים ומדי פעם מצליח להרוויח כמה כתרים למחייתו. ולרוב – לא.

הספר הזה מוזר באופן עמוק קודם כל מפני שעל אף שהעוני של המספר נורא ואיום, הרעב אכן רעב, לא לגמרי ברור האם אין למספר חלק ביצירתה של מנת גורלו. כלומר, לסופר עצמו לא אכפת שאולי נהרהר בכך, שיש כאן שילוב של מצוקה אובייקטיבית וגורמים סובייקטיביים (יהירות של הגיבור; מזוכיזם שלו; העמדה עצמית במבחן; ואולי מערכת יחסים מוזרה ביותר עם אלוהים שהמספר אינו מאמין בו: "האם אצבע אלוהים הצביעה עלי? אבל למה דווקא עלי? למה לא על מישהו באמריקה הדרומית, למשל?"). כך יוצא שהרומן הזה, שנכתב בשעת השיא של עליית הסוציאליזם האירופאי שנולד על מנת לפטור את המצוקה הנוראה של הפרולטריון ביבשת, אינו מסגיר שום מסר פוליטי. אין כאן מחאה חברתית כלל וכלל. הא-פוליטיות של הטקסט הזה נובעת גם מהמופשטות המסוימת של אופיו. נכון, הוא מתרחש בנורווגיה, ובמאה ה-19 וכו', אבל לגיבור אין רקע משפחתי וחברתי, הוא "אדם" (בהחלט לא "כל אדם", כפי שיתברר מיד), נפש יחידה, הנזרק למציאות מסוימת ונאלץ להתמודד אתה. זאת ועוד, הגיבור מוזר בכך שהוא קפריזי ביחסו לבריות: משקר ללא צורך, מפלרטט-מפחיד נערה ללא סיבה ברורה ועוד. יש בהתנהלותו דבר מה אנטי-סוציאלי, לא רק החברה מקיאה אותו מקרבה, הוא גם הודף אותה. אבל למרות הביטויים שהשתמשתי בהם ("נפש יחידה", "נזרק למציאות") זה גם לא בדיוק טקסט אקזיסטנציאליסטי. כי למוזרות נוסף עוד מאפיין: האופי הכמו-משחקי של חלקי הטקסט. הקורא חש שהחלקים בנויים כפרקים במעין משחק בו מוטל הגיבור לזירה קשה ומנסה למצוא מקור פרנסה, להשיג מזון. המתח שנוצר בחלקי הספר הוא מתח משחקי כזה: כיצד ייחלץ הפעם הגיבור מהרעב המצמית? פעם מתקבל מאמר שלו, פעם הוא מוצא מקום לינה בבית הכלא וכו'. האופי הכמו-משחקי הזה, כמובן של "משחק" רציני ומעוות (שוב, לא שם תואר שלילי בהקשר של הרומן), מונע מהרומן להיות יצירה אקזיסטנציאליסטית חמורת סבר רגילה.
אני מודה שמעט התאכזבתי מהקריאה ב"רעב", שנמצא כבר שנים ארוכות מדי ברשימה (הסודית!) של ספרים שטרם קראתי ושבושה וחרפה למי שמשלח ידו הוא ביקורת שטרם קראם. אבל אולי בציפייה שנבנתה כך במשך שנים קשה לעמוד. אבל זה בהחלט רומן מרשים. יש כאן, מלבד המוזרות העקבית והמעניינת כשלעצמה, לא שיר הלל בדיוק, אלא חדווה עקומה וקודרת של נפש היחיד האידיוסינקרטית, המוגפת בפני הזולת, המואפלת אף מפני עצמה.

ויש כאן אינטנסיביות בלתי רגילה. הנה דוגמה לה. הגיבור הרעב מבקש באחד משיטוטיו הנואשים עצם מקצָב, כביכול בשביל כלבו. ואז מתנחם בה: "התחלתי לכרסם את העצם. לא היה לה שום טעם; ריח חריף של דם עלה ממנה. והייתי מוכרח להקיא ממש מיד. ניסיתי שוב; אם רק אצליח להשאיר אותה בבטן, ודאי תשפיע לטובה; היה עלי להשתדל שהבשר יישאר שם למטה. אבל הקאתי שוב […] וכאשר עולים בתוהו כל מאמצי, אני משליך את העצם אל השער, מלא שנאה עזה, שטוף חימה, צועק ומאיים נוראות כלפי השמים, צווח בפראות את שמו של אלוהים בקול צרוד ומעקם את אצבעותיי כטופרי חיה…אני אומר לך, אתה, אל הבעל הקדוש שבשמים, אתה אינך קיים, אבל אילו היית קיים, הייתי מקלל אותך שהשמים שלך ירעדו מאש הגיהינום".

האדם מנסה להיות חיה, כלב, לכשנכשל בכך, הוא פונה – וב"טופרי חיה" דווקא! – במקום למטה – למעלה, לאלוהים – שבו הוא אינו מאמין! – ורק על מנת להיחלץ ממצבו הבלתי אפשרי של האדם, פונה ומקלל.

על "המלשין" ו"פְרֵיה של שבעת האיים", בהוצאת "נהר" ו"לוקוס" בהתאמה, של ג'וזף קונרד (הראשון 82 עמ', מאנגלית: ניצה פלד, השני 128 עמ', מאנגלית: יהונתן דיין)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

על מנת להעריך ספר, לפעמים אני מדמה את תהליך הקריאה לתרשים של מוניטור, ומנסה לאתר את אותם רגעים בקריאה שבהם הגרף של המוניטור "קפץ", נסק רגע לגבהים. אלה אותם רגעים שבהם אתה מרגיש בצורה ברורה שהוענק לך משהו, שאספת אל חיקך דבר מה מהספר.

בסיפור "המלשין" של ג'וזף קונרד (1906) היו שלושה רגעים כאלה. המספר, בורגני אנגלי, נפגש עם עיתונאי מושחז ומפורסם שתחת המסווה הזה הוא מנהיגם של אנרכיסטים שפועלים למיטוט הסדר הקיים ברחבי אירופה. האנרכיסט חולק עם המספר כמה מזכרונותיו. הוא מספר לו על החלק המוזר שנוטלים לעתים בני המעמדות העליונים בתמיכה באנרכיסטים, שמבקשים הרי למוטט את זכויות היתר שמהן נהנים אותם בני מעמדות גבוהים. "לא ברור לך עדיין שבני המעמד הבטלני והאנוכי אוהבים לראות שעושים צרות גם אם אלה נעשות על חשבונם שלהם?" מטעים האנרכיסט, ומסביר שהפעולה הזו, נגד האינטרס שלהם עצמם, נובעת משעמום ואהבת ריגוש לשמו, כמו גם מרצון להיתפס כמקוריים ומעודכנים. כאן זינק המוניטור שלי לראשונה. תובנה מעניינת. בהמשך מתמקד האנרכיסט בסיפור גילויו של בוגד שפעל בקבוצה שעבדה תחתיו בלונדון ותכננה פעילויות תעמולה וטרור. הדרך היחידה לגלות מי הבוגד הייתה על ידי ביום של פשיטה משטרתית על התא המחתרתי, מתוך תקווה שהבוגד יפנה ל"שוטרים" בביטחון ומתוך קרבה, וכך ייחשף. איזו המצאה שנונה, זינק המוניטור שלי בפעם השנייה, כעת לא בגלל רעיון מעניין אלא בגלל יכולת עלילתית מרשימה. בפעם השלישית, שאותה לא אחשוף במלואה כי היא נוגעת לשיא העלילתי, נשענה התפעלותי על דקות פסיכולוגית, שהיא זו שהכריעה את גורלו של ניסיון החשיפה של הבוגד. עם זאת, אותו שיא עלילתי כולל בתוכו גם טעם לוואי אנכרוניסטי. המעשה של הגיבור הבוגד, שחרץ את גורלו, נבע מאהבתו לאחת ממשתתפות הקשר האנרכיסטי. אין כוונתי לומר שהאהבה הרומנטית יצאה מהאופנה – כפי שכתב פעם בשנינות המבקר הבריטי טרי איגלטון: מי שמעוניין כיום לכתוב רומן אוונגרדי נועז ובלתי מתפשר, שיתאר פשוט אהבת אמת; הרי המיינסטרים סבור שאין דבר כזה, שאין ישר, אלא רק הפוך על הפוך – אבל, בכל זאת, משהו בפאתוס המוצנע של המעשה הוא אנכרוניסטי, בהתפעלות הכמו כבושה של הסופר מכוחה של האהבה לגבור על כל האינטרסים האנוכיים כמו גם על כל האידיאולוגיות.

להערכת הנובלה השנייה של קונרד שתורגמה לאחרונה, "פְרֵיָיה של שבעת האיים" (1912), המוניטור שתיארתי לעיל לא יצלח. כוחה של הנובלה הזו אינו נובע משיאים מתפרצים, אלא דווקא מיציבות. וכוחה זה היציב רב יותר והקריאה בה מספקת יותר מבנובלה הראשונה שדנתי בה. אם "המלשין" שייך לחטיבה ביצירתו של קונרד שעוסקת בתנועות מחתרת פנים אירופאיות (למשל ברומן "הסוכן החשאי"), ובכך הוא מאבות סוגת הביון והריגול, הרי ש"פרייה" שייכת לחטיבה ביצירתו שעוסקת בקולוניאליזם האירופאי ("לב המאפליה", כמובן) או פשוט שגיבוריה הם הקולוניאליסטים האירופאיים. פרייה מכותרת הנובלה היא בתו היפה של מתיישב דֶני שהתיישב באחד האיים באזור אינדונזיה, אז תחת שליטה הולנדית. גם כאן יש מספר מיושב בדעתו שמתאר את האהבה שבין פרייה לימאי וסוחר אנגלי אחר, ידידו של המספר, בשם ג'ספר, כמו גם את קנאתו של איש הממשל ההולנדי האלים, אדם בשם הימסקירק, באהבה הזו. כן מתוארת עמדתו המתרפסת של אביה של פרייה בפני אותו הימסקירק, שנובעת מאישיות חרדתית ומחשש חרדתי מפני כוחן של "הרשויות" ההולנדיות. הולכת העלילה הבטוחה, כמו גם שרטוטי הדמויות המובחנות, מצטרפים לעניין הרב שמעוררת התפאורה הציורית של הרומן. הן ג'ספר והן הימסקירק שטים באניותיהם על פני אלפי קילומטרים ולעתים מתכנסים באי של הזקן על מנת לחזר אחרי בתו ואז חוזרים לשיוטיהם. המרחבים הנשגבים של הים ונופי הארכיפלג האינדונזי מונגדים כך לאינטימיות של הבית על האי, אלא שגם בו מתרחשים אירועים נשגבים של סערות המתחוללות הפעם בלב אנוש (אהבה וקנאה). על אף שגם פה מבצבץ אותו אנכרוניזם באשר לפאתוס של האהבה הרומנטית, הרי שהוא נבלע בהזמנתה של הנובלה להישען אחורנית בכיסא או במיטה ולהיבלע בסיפור עשיר בפרטים מדייקים, שנגלל בסבלנות ביד יציבה וחכמה של סופר ששולט במלאכתו כספן מיומן בספינתו, ושמתרחש בנופים אקזוטיים ותוך התפרשות והתכנסות של אלפי קילומטרים כמו מניפת ענק. קונרד גם הופך את הדו-תורנית של ג'ספר, הבית שהוא מייעד לו ולפרייה אחרי נישואיהם המיוחלים, לדמות נוספת, לצלע רביעית במשולש האהבה המתואר כאן, שיש לה תפקיד מפתח בעלילה.

עלילת חייו של קונרד מעניינת לא פחות מסיפוריו. הוא נולד ב-1857 בברדיצ'ב למשפחת אצולה פולנית, היה במשך כמה עשורים יורד ים ולבסוף השתקע באנגליה והפך לאחד מגדולי הסופרים באנגלית. שתי היצירות שנסקרו לעיל הן הזדמנות חדשה לקורא העברי להתוודע אליו.

על במבי שלג ז"ל

במבי שלג שהייתה עורכת של המגזין "ארץ אחרת" (הייתה לי הזכות לכתוב בו וכך הכרתי אותה מעט) הלכה לעולמה והיא עוד לא בת 59.
במבי שלג הייתה גשר. גשר אמיתי בחברה מקוטבת. היא התחילה את הדרך, כמו רובנו, בגדה אחת, אבל מתחה את עצמה, קרעה את עצמה, כדי להציב גשר בין גדות.

אני חושב שגורלה של מדינת ישראל תלוי בקבלת המופת של במבי. לא, לא "קירוב לבבות" שטחי ומרפרף היה המופת שלה, לא "אחדות בעם" מאלחשת (ולראייה החשיבות הגדולה שייחסה לדיאלוג עם האוכלוסייה הערבית). אלא הבנה אידאליסטית-פרגמטית שפריחה של מקום – או קריסה של מקום – כמו ישראל נעוצה ביכולת לייצר קואליציות נרחבות, להתפשר, להתפשר באמת, להיפתח, להיפתח באמת, ועם זאת לא לאבד את זהותך.

באופן ספציפי יותר, אני חושב שאנחנו מצויים ברגע היסטורי שבו עתידה של ישראל כרוך במפגש של הציונות הדתית המוכנה לפשרה, זו שלא זנחה את עם ישראל עבור ארץ ישראל, זו שלא זנחה את התקווה לחברה שוויונית יותר בגלל שהסתנוורה מכך שאנחנו "אומת היי-טק", הציונות הדתית שבמבי ייצגה ובמידה מסוימת גם יצרה, עם חלקים באליטות הישנות והחדשות שגורלו של המקום הייחודי והקשה הזה יקר ללבם. החשיבות במפגש הזה נובעת משום כוחה הגואה של הציונות הדתית ברגע הנוכחי (אם כי מיעוט תמיד חש עצמו מיעוט – גם כשהוא רב כוח; וכך הדבר גם בצד שמאל של המפה הפוליטית). מה שנבנה בישראל בעמל דורות ומתוך תקוות דורות ובדם של רבים הוא יקר ערך מכדי להפקירו לסקטוריאלים ולקיצונים עם הקצף בשולי הפה ולפנאטים עם הברק בעיניים ולדמגוגים האופורטוניסטים ולציניקנים העולצים-אטומים וסתם לחמומי המוח וריקי השכל – זו, בין היתר, המורשת של במבי.

וגם זה המופת של במבי: התפיסה הקנאית שלה את מקצוע העיתונות, כמקצוע אצילי, חיוני, שירות חברתי ממדרגה ראשונה שיש להצילו מטלפי אינטרסנטים רבי עצמה. האידאליזם שלה לעתים הביך אותי (כמי שגולש לעתים, לעתים בעל כורחו, לניהיליזם). חשתי גם אשמה למולו. אבל לאידאליזם הזה נלווה כושר ביצוע ופרגמטיות: ולראייה המגזין שערכה (ביחד עם סגנית העורכת, תיבדל לחיים ארוכים, נעמה צפרוני) בתנאים בלתי אפשריים שנים רבות כל כך.
יהי זכרה חרות במחשבתנו

על "תשרין", של איימן סיכסק, הוצאת "אחוזת בית" (224 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן של סיכסק בנוי מפרקים קצרים ולא ממוספרים, כשהוא עובר בפרקים האלה לא רק בין התודעות וזוויות-הראייה של הדמויות הראשיות אלא גם בין אופני סיפור שונים: ציטוט של מכתבים, דיאלוגים טלפוניים בין דמויות ללא התערבות המחבר, הודעות משיבון מונולוגיות, סיפור בגוף שלישי בידי מספר חיצוני, תיאורי חלום. המעברים הללו בין תודעות ואופני סיפור, כמו גם קיצורם המוזכר של הפרקים, יוצרים באופן בסיסי חווית קריאה משוחררת, אוורירית וערנית.

"תשרין" מתמקד בחמישה בני משפחה ערבית-ישראלית אחת. וואחיד, הגיבור הראשי, הוא יליד יפו וכיום הוא כימאי שעובד באוניברסיטת חיפה. הוא נשוי לעובדת סוציאלית בשם רנין, במקור מעיילבון שבגליל, והם גרים יחדיו בחיפה. לזוג אין ילדים אבל רנין גילתה זה עתה שהיא בהיריון. לוואחיד אח בכור בשם זוהיר, מכור לשעבר לסמים, שאסור בכלא השרון (זו ההצדקה הריאליסטית לשימוש במכתבים, הנשלחים מהכלא ואליו). לזוהיר אישה בשם הודא, בת דודתו ואם ילדיו שחיה איתם ביפו. הדמות החמישית היא נוואל, אמם של וואחיד וזוהיר. מוקדי העלילה הם שניים: ניסיון התחקותו של וואחיד אחרי נסיבות הרצח של דודתו נדיה, ביפו של סוף שנות הששים, הרבה לפני שנולד. האם נרצחה נדיה בידי בעלה על "כבוד המשפחה", בגלל שהוא חשד בה בניאוף? מוקד העלילה השני גם הוא קשור בסוד: רומן מחוץ לנישואים שפותח בו וואחיד עם צעירה יהודייה מחיפה. וואחיד הוא מישהו שלא רק מחפש לגלות סודות, אלא מישהו, כפי שמגדירה זאת רנין, שזקוק לסודות בחייו, ושאולי כך הם הגברים בכלל: "אמה אמרה לה פעם שכל גבר צריך לחשוב שיש לו סוד או שניים שהוא לא חולק עם אשתו, שזה מאשש בלבו את גבריותו ונותן לו אשליה של עצמאות, ושבגלל זה היא לא אומרת לאביה שהיא יודעת על חפיסת הסיגריות שהוא מחביא בין העציצים בגינה".

ערבים כבני אדם אינדיווידואליים, זו מעלתו הנוספת של הרומן. סוגיית הזהות הלאומית, סוגיית המיעוטיוּת, של הדמויות הראשיות היא משנית רוב הרומן. ואולי זו המחאה הפוליטית הטובה ביותר שיכול ליצור סופר ערבי-ישראלי? הצגת הערבים בסיפורו כבני אדם מלאים, לא כאילוסטרציות פוליטיות. הצגת חייהם וחיי הרגש שלהם, ובחופשיות, כך שהסופר אינו נמנע מהצגת חלקים לא תמימים בחיים האלה (אלה לא "דמויות מופת"). אולי המחשה ספציפית טובה ליכולת הזו של סיכסק לעסוק בגיבוריו לא כ"ערבים-ישראליים" היא המתנה שקונה רנין לוואחיד: ספר שירים בעברית של המשורר אברהם סוצקבר. הגיבורים של סיכסק לא כפויים לקרוא את מחמוד דרוויש, אלא לבחור כפי טעמם. יחסים בין בני זוג נשוי, יחסים בין אחים השונים מאד זה מזה, יחסים בין בנים לאמהות, יחסים בין בני אדם לבעלי חיים (יש כאן שני תיאורים חזקים כאלה), יחסים בין אדם לעבודתו ("הראו לנו ניסוי פשוט בכימיה אורגנית: בידוד הַליקוֹפֶּן מכמות קטנה של ממרח עגבניות. ליקופן זה הפיגמנט שנותן לעגבנייה את הצבע האדום המבריק שלה […] אני חושב שאז החלטתי שזה מה שאני רוצה ללמוד. כשראיתי איך אפשר לבודד חומר יסוד, לפרק ולהשחית אותו במידה מבוקרת, ובסופו של דבר – לחלץ ממנו את מהותו. הפיגמנט האדום נשלף מהממרח בתהליך פולשני ומדוד, וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי שאני רואה משהו יפהיפה, נשגב") – נמצאים בלב הספר הזה. לא יחסים בין אדם ללאום שלו, בין ערבי ליהודים.

או שמא לא כך הוא? יש יסוד ערמומי ברומן הזה, שתורם לכוחו הכללי. כי מתחת לחיים האינדיבידואליים הפרטיים זורמת, הרחק מתחת ולעתים קרוב יותר, המציאות הלאומית. אולי נדיה נרצחה לא בגלל שבגדה בבעלה העזתי, אלא בגלל שהתנגדה לפעילותו הלאומנית, לרצח של סוחר קרקעות ערבי שמכר את אדמות יפו ליהודים שבעלה השתתף בו? והרי גם העניין בספר של סוצקבר, משורר יידיש שראה כיצד שפתו הולכת ונכחדת מהעולם, לא בלתי קשור למצבה של הערבית שנדחקת ממקומה על ידי העברית הישראלית, כפי שחשה רנין.

בצד מעלותיו המוזכרות, הרומן סובל מכמה חולשות. ראשית, הקלישאה הבסיסית של "הסוד המשפחתי", של "שובו של המודחק" וכולי. נכון, סוד משפחתי אפל ניצב בתשתיתם של רומנים רבים. אבל רומנים רבים כאלה הם אכן נוסחתיים ובינוניים בדיוק משום כך. חולשה נוספת היא הסיגור של העלילה. בלי לחשוף אותו כאן, אומר שיש בו דבר מה מוקצן ומלודרמטי ואף לא לגמרי סביר, בניגוד לגוף הרומן המאוזן והסבלני.

כשראה אור רומן הביכורים של סיכסק, "אל יפו", לפני שנים אחדות, תהיתי אם אין זו יצירה מינורית מדי, חסרת נוכחות, והאם לולי "פוליטיקת הזהויות" היה הסופר – סופר (הן בעיני עצמו, והן בעיני הוצאת הספרים שהוציאה את ספרו לאור). "תשרין" פתר לי את התהייה: הכישרון הספרותי קיים. ואף פועם – חלקים נרחבים כאן מציגים גמישות של "חי הנושא את עצמו". יש לקוות ואף לצפות שהכישרון הספרותי יתנפה ויתחדד ויצטלל בעתיד.

המלצה קצרצרה על "עבודת אדמה" של לירן גולוד

קראתי לאחרונה בהנאה את רומן הביכורים של לירן גולוד, "עבודת אדמה" (2014 – "זמורה ביתן", 254 עמ').

זה רומן ביכורים בשל, שנקטף מהעץ בעתו, ובמרכזו חיי כפר חקלאי קטן בצפון הארץ.
החקלאות אינה מה שהייתה פעם, ולכן זוג הגיבורים הראשיים פונים גם לגידולי נופשים מרוצים בצימרים.
האדמה כבר אינה חשובה כמו פעם, ולכן בנם של זוג הגיבורים, אביגיל ויוּרי, פורש כנפיו ללימודי אמנות בניו יורק.

אבל הנה חוזר במפתיע הבן שוני! – ואולי אף יבנה נחלתו בנחלת "בנים ממשיכים"!

הומור דק, משפטים ששפתם מחושבת עד המילה האחרונה, משולש דמויות מרכזיות מעניינות שמסוּבב במעגל דמויות משנה לוויניות מעניינות גם הן, עלילה ברורה ותכליתית, תפאורת טבע מתוארת ביופי ובידע.

כאמור, לו היה הרומן פרי – הרי שהוא בשל.
לו היה חלקת קרקע – הרי שהיא מופשרת.
לו היה צימר – הרי שהוא מומלץ.