על "גברים מסבירים לי דברים", של רבּקה סולניט, בהוצאת "אסיה" (מאנגלית: תמר משמר, 188 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

המשפט המשמעותי ביותר בקובץ המסות הפמיניסטי הזה מ-2014 נכתב ב-1986 ולא בידיה של סולניט. "פמיניזם הוא הרעיון הרדיקלי שנשים הן בני אדם", מצוטטת כאן האקטיביסטית האמריקאית מארי שיר. הניסוח השנון והקולע, לפיו "פמיניזם" הוא דבר מה מובן מאליו לכל בעליה של תפיסת צדק בסיסית, תוחם גם את גבולות הדיון הקצר בביקורת זו. זאת ועוד: כקורא גבר של המסות הזכרתי לעצמי שעלי להשתדל במיוחד להקשיב במקרה הזה. עם זאת, איש אינו ניצב מעל ביקורת: לא מבקרים ולא מסאיות פמיניסטיות.

כיוון אחד של הדיון בקובץ הוא להפריד בין המסות או חלקי המסות שעוסקים בנושאים חשובים לבין המסות שבין אם נושאיהן חשובים או לאו מפגינות את אמנות המסה. חלק ניכר מהטקסט כאן אינו מבריק מבחינה מסאית פרופר, וסולניט בחלק זה היא אידאולוגית רהוטה של זרם בפמיניזם ותו לא. אבל כשהיא עוסקת בנושאים קריטיים כדוגמת שכיחות האונס בחברות העכשוויות, אלימות כלפי נשים ועוד מה לנו כי נלין. בצד זה, יש מסות סתמיות, למשל זו על וירג'יניה וולף וסוזאן סונטאג, שמטרתה העיקרית, כמדומה, היא לשבץ את הכותבת בקודמות דגולות. עם זאת, כמה מהמסות מתוחכמות מסאית. למשל, כשסולניט מסבירה שהמאבק הפמיניסטי על שוויון בנישואין סטרייטים כרוך בהכרה בנישואים חד מיניים (ששם השוויון הוא מובן מאליו כי שני הצדדים בני אותו מגדר). כאן, מעבר לחשיבות הנושא, יש הברקה שמענגת גם אסתטית ואינטלקטואלית. או, במסה אחרת, כשסולניט נעה באופן גמיש בין יצירת אמנות, סיפורם של "הנעלמים" שהעלימה החונטה הצבאית בארגנטינה, פסקה מההיסטוריה של המשפט האנגלי הנוגעת למעמדה החוקי של אישה נשואה והבורקה, וכורכת את שלל הנושאים האלה במוטיב האחיד של המחיקה הנשית, הרי שמלבד חשיבות הנושא יש כאן גם איכות מסאית אסתטית, האלגנטיות של הצבת לבני הדומינו שיוצרות גם מעגל בעל מוקד משותף.

כיוון אחר של הדיון בקובץ הוא לנסות לאפיין את החידוש העקרוני שבו. חידוש קיים. מדובר בתפיסה שהדיכוי של נשים בחברה שלנו נמתח על רצף שבקצהו האחד נמצאים רצח ואונס ובקצהו השני אותה התנהגות שמתוארת במסת הפתיחה שנתנה לקובץ את שמו, כלומר הנטייה של גברים, לפי סולניט, להתייחס לנשים בפטרונות, להניח שהן בורות. בעקבות המסה הזו, שפורסמה לראשונה ב-2008, אך לא בידיה שלה, נטבע המושג "הסְגַבְרָה". לתפיסה ההוליסטית הזו של הדיכוי של נשים בידי גברים שייך הביטוי "תרבות האונס": "תרבות האונס מתקיימת באמצעות שימוש בשפה מיזוגינית, החפצת גופן של נשים והאדרה של אלימות מינית, וכך היא יוצרת חברה שמזלזלת בזכויות נשים ובבטחונן". לפי התפיסה החדשה שהקובץ מנסח ומבטא, אונס הוא רק הקצה של "מדרון חלקלק".

זה רעיון חשוב. וגם רעיון ששימוש לא זהיר בו עלול להיות מסוכן. כי הוא מבטל את ההבחנה בין עוולות שונות. יש הבדל גדול בין מי שאונס אותך לבין מי שטוען בתוקף בארוחת ערב שאת שוגה בעובדה היסטורית (אחת הדוגמאות במסת הפתיחה).

כיוון נוסף של הדיון בקובץ המסות הזה נוגע לשנאת גברים. יש בו. במסה על טענתה מ-2011 של חדרנית ניו יורקית ממוצא אפריקאי שנשיא קרן המטבע הבינלאומי, דומיניק שטראוס-קהאן, ניסה לאנוס אותה (האישומים בוטלו לבסוף אבל השניים הגיעו להסדר פיצויים), כורכת סולניט את מקצועו וצרפתיותו של שטראוס-קהאן בהתנהגותו המינית. היא, למעשה, מְמָגְדֵרֶת את הקולוניאליזם והקפיטליזם, הרעים בעיניה, והופכת אותם לגבריים, כי גם גברים רעים. בינגו. "שמה היה אפריקה. שמו היה צרפת. הוא השתלט עליה והתיישב בה, ניצל אותה, השתיק אותה […] שמה היה אסיה. שמו היה אירופה. שמה היה שתיקה. שמו היה כוח. שמה היה עוני. שמו היה עושר […] שמה היה אפריקה. שמו היה קרן המטבע הבינלאומית". הדיכוטומיות מתייצבות להן בשני טורים של טוב ורע, כלומר אישה וגבר.

ואיך ניתן להבין את המשפט הבא אם לא כשנאת גברים? "גבר פועל מתוך האמונה שאין לך זכות לדבר ושאינך זכאית להגדיר את המתרחש. פירוש הדבר יכול להיות לקטוע אותך בשולחן ארוחת הערב […] או להרוג אותך". "גבר", כן? סולניט מרככת מדי פעם ואומרת שכמובן לא כל הגברים כאלה, ומדי פעם יוצאת להתקפה: הטענה שלא כל הגברים כאלה היא עצמה כלי רטורי שמטשטש את הסבל הנשי. כך או כך, יש כאן שנאת גברים מתונה. הדבר בהחלט לא מערער על התופעות החברתיות הנוראות שסולניט משמשת להן פה. הוא כן מעט מערער על התופעות הלא נוראיות, כמו אלה שאותן סולניט מתארת במסת הפתיחה.

אנחנו, המעשנים, גם כשאנחנו באוויר הפתוח, זוכים לבקשות, הערות ודרישות לכבות את הסיגריה. הסיבה היא הכי מוצדקת בעולם. העישון מסוכן. וגם חלקנו הרי רוצים להפסיק לעשן. אבל, לפעמים, אנחנו מרגישים שלהערות משתרבב משהו אחר, לא ענייני. הנה נפתח פתח לגילוי תוקפנות, פתח שיש לו אליבי מושלם. גם לסולניט ולכמה מעמיתותיה יש אליבי מושלם. הנושאים אכן חשובים. אבל קשה להשתחרר מהמחשבה שבמסווה האליבי ניתנת, לעתים, חסות לשחרור תוקפנות; כלפי גברים, כלפי מבוגרים ("כולם היו שם מבוגרים מאיתנו" מדגישה סולניט במסה הפותחת). וגם תוקפנות שוויונית, תוקפנות סתם.

 

 

על "הטהור והטמא", של קולט, בהוצאת "אפרסמון" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 148 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"הטהור והטמא" הוא פרקים ממואריים שכתבה הסופרת הצרפתייה קולט ב-1932. קולט הייתה בת 59 כשפורסמו פרקי הממואר שנושאם הוא מיניות, ואלה היו מבטיחים לכאורה לאור עברה העסיסי והשערורייתי של הסופרת. ואכן, בממוארים, המתורגמים היטב כרגיל בידי ניר רצ'קובסקי, דנה קולט בשלל נושאים ודמויות מפולפלים כגון דמותו של דון ז'ואן צרפתי; מאהבת בורגנית מבוגרת של צעיר שמזייפת בשבילו את האורגזמות שלה; מאורות אופיום שבהם אזורים אינטימיים אך לא מוסתרים מדי לקיום יחסי מין; הסצנה הלסבית בפריז של ה"בֶּל אֶפּוֹק" (סביב תחילת המאה ה-20) ועוד.

אלא שהטקסט הזה בכללותו הוא טקסט מעצבן, והוא מעצבן כי הוא עתיר רטוריקה, ורטוריקה רומזנית ומפותלת (זו בחירה סגנונית אך גם דבר מה שנובע מרוח הזמן, שאִפשרה לגלות רק אם אתה מסתיר ומצעף, שניסתה גם לפתות בעזרת הגילוי וההסתרה האלו), ודל בתובנות מעניינות. טקסט מעצבן עם כמה פנינים, יש לדייק. ניקח כדוגמה ראשונה את דמותו של הדון ז'ואן, שהיה מכר של קולט וכנראה לא מכר קרוב (על נקודה זו מייד). אחרי יצירת אווירה ואין סוף מלל, אחרי לשון רמזים "פיוטית" מייגעת, אנחנו נותרים עם התובנות הבאות: הדון ז'ואן לא אוהב בעצם נשים, כלומר לא אוהב "באמת"; הוא מקנא בנשים על יכולת ההתענגות שלהם שגדולה כביכול מזו שלו. בשביל ה"תובנות" הללו אני לא צריך את קולט, מספיק להיכנס להרצאת מבוא בנושא בקורס למגדר.

פרק שלם מתוך תשעת פרקי הספר הוא חריג כי בו הופכת קולט למעין מבקרת ספרות. היא מנתחת, דרך פרקי יומן שהשתמרו, את חייהן של זוג נשים אנגליות שחיו בזוגיות לסבית במאה ה-19. בתוך כל המלל מסתבר, אם הבנתי נכון (כי קשה להבין), שקולט רוצה לומר משהו על היעדר המיניות האופייני לדעתה ליחסים לסביים ממושכים (לא, כי זוגות סטרייטים מתנפלים כידוע אחד על השני בכל הזדמנות אחרי עשרים שנה). כל זה, בניגוד להומוסקסואליות, לדעת קולט, ולכן, היא מעירה, באחת מההערות המעניינות שבכל זאת יש כאן, כי פרוסט, שתיאר את פריצות הקיום הלסבי ביצירתו, פשוט העניק ללסביות את תכונותיהם של ההומואים שהכיר היטב. אבל מדוע, ישאל השואל, בממואר כזה, תקדיש קולט חלק נכבד מהטקסט לניתוח של יומן של שתי נשים שחיו מאה שנה לפניה? התשובה לכך קולעת לטעמי ללב חולשת הספר: באופן מוזר למדי, קולט לא ממש מכירה את רוב האנשים שהיא מדברת עליהם, היא לא ממש מכירה או שאינה יודעת לדלות מבחר עשיר של תובנות מהיכרויותיה. אי לכך היא חייבת לעבות את הטקסט שלה בניתוח טקסט ספרותי. בעצם, ברוב הטקסט שלה, קולט "מסמנת" מעין "וי" על סצנות חברתיות ואנשים מסוימים, יותר מאשר מתארת ומנתחת לעומק את חייהם וחייהם המיניים של האנשים. יוצאת דופן בולטת היא המשוררת הלסבית פאולין טארן (1877-1909), שאותה הכירה קולט יחסית טוב, והיא מפעילה כישרון ספרותי לא זניח בהעלאת דמותה לאורכו של פרק אחד מהתשעה כאן.

ועם זאת, בתוך כל ההתחכמויות הסופיסטיות והאמירות המפוצצות, בתוך הטון העולץ, השובב והמרוחק-סקרן באופן מאולץ שיש כאן לעתים, בתוך ים המלל ("זאת נטייה צרפתית, לדבר על מין בכל הזדמנות בלי לעשות דבר אף פעם", כתב וולבק ב"פלטפורמה", אלא שכאן אפילו דיבור כהלכה, מעניין ומעשיר על מין אין), יש, אכן, כמה פנינים. על הדון ז'ואן: "מוצאו היה כנראה צנוע למדי […] הדבר לא עיכב ולא צמצם את הצלחותיו, נהפוך הוא: הרבה נשים חשות סלידה עמומה כלפי גברים רמי יחס". והנה ניסוח יפה על ידידות עם אלה שיש בינינו לבינם משיכה מינית: "מעולם לא חסרו לי ידידים טובים, אבל נדירים היו בחיי הידידים שלא היו טובים, אלה שחושניות גופנית עברה הלוך ושוב בינם לביני, כנישאת באוויר, ועשתה אותם מעט נוטרים, מבריקים, ולבסוף כבויים". הערה מעניינת על החיוניות שמעניקה הקנאה לאהוב, המושווית לאימון כושר (קולט היא מחלוצות תרבות הגוף המודרנית בצרפת): "נכון יותר לומרַ שהיא [הקנאה] מעין שילוב בין כור מצרף למכון כושר, שבו מאמנים בזה אחר זה את כל החושים, וגם שוררת שם אותה אווירת נכאים כמו במקדשי האימונים". ובצד הפנינים, הטקסט נמלא כנות וכוח רגשי באותם רגעים מעטים שבהם קולט מתוודה על הקושי שלה לקבל את עצמה כאישה שיש בה צדדים "גבריים": "הכרזתו של דמיאן [ שקולט אינה "אישה"] הרגיזה אותי משום שבעת ההיא קיוויתי להיפטר מהדו־משמעות, מן הכתמים וזכויות היתר הבאים עמה, ולהשליכם חמים עדיין לרגליו של גבר, גבר שאעניק לו גוף נשי וטוב".

חבל שעל מנת לשלות את הפנינים האלו יש לצלול באוקיינוס של מלל סמיך, של פטפטת מבולבלת וריקה בחלקה, של טקסט מבטיח ולא מקיים. אצל פרוסט הפנינים כבר נִשלוּ מבעוד מועד ובטקסט הוא רק חורז אותן אחת אחרי השנייה לענק שלו.

כמה המלצות קריאה לימי הקורונה

ב"בית אריאלה" ובכמה מקומות טובים נוספים אני מעביר בימים כתיקונם סדרות על ספרות.
הקונספט הוא, בדרך כלל, ספרים, מומלצים בעיניי, שראו אור לאחרונה (שנה שנתיים לאחור), מקור ותרגום, כולל תרגומים חדשים לקלסיקות ישנות.

לאור המצב, שבו בעל כורחנו הזמן פנוי יותר מכרגיל, הצעתי לחברי הקבוצות הללו כבר חלק מרשימת הקריאה לשנה הבאה.

אני מצרף אותה גם לכאן, אולי מי מקוראי הבלוג ימצא בה עניין.

רק בריאות וקריאה נעימה!

ערן בר-גיל "על הדבש ועל המוות" ("עם עובד")
אלי עמיר "נער האופניים" ("עם עובד")
עדנה שבתאי "כי היום עובר" ("הספריה החדשה")
ג'יימס בולדווין "ארץ אחרת" ("עם עובד")
טַארֵיי וֵסוס "הציפורים" ("ספריית פועלים")
חֵרַרְד רֵוֶה "שעות הערב" ("עם עובד")
נטליה גינצבורג "המידות הקטנות" ("תשע נשמות")
וילה קאתר "גבירה אבודה" ("הכורסא" ו"תשע נשמות")
פרנץ קפקא "הטירה" (בתרגום חדש של נילי מירסקי ב"אחוזת בית")
ג'ורג' אורול "1984" (בתרגום חדש של ארז ולק שראה אור ב"עם עובד")

על "נער האופניים", של אלי עמיר, בהוצאת "עם עובד" (623 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

מאז המאה ה-18 החלה במערב ההפרדה הגדולה בין האמנות לידע. על הידע מופקד המדע; ואילו האמנויות עניינן הוא בתחום האסתטי האוטונומי. היום, כשחוקרי ספרות בעלי פרספקטיבה אבולוציונית מסבירים את שכיחות הסיפורים בכל החברות האנושיות בכך שסיפור הוא דרך יעילה לארגן ידע ולשמר אותו בזיכרון, אולי הגיע הזמן לרוויזיה. אני מקדים את כל זה, משום שהרומן הזה מעניק בפשטות ידע רב על ישראל בשנות החמישים ובזה טמון חלק מערכו.

עמיר התכוון לכתוב אפוס הסובב סביב אדם יחיד, תוך השפעה ברורה של "תמול שלשום" ו"סיפור על אהבה וחושך" (וגם, נדמה לי, של "התגנבות יחידים" ו"עת הזמיר"). ואם עגנון ביקש לתאר את אנשי "העלייה השנייה" ו"היישוב הישן" והמתח ביניהם; ועמוס עוז את צדקת הפרויקט הציוני מתוך פרספקטיבה משפחתית – כשבשני הרומנים ירושלים ממלאת תפקיד מרכזי – הרי שעמיר מבקש, דרך סיפורו של נורי הגיבור, לכתוב את האפוס של העלייה הגדולה מארצות ערב בשנות החמישים וגם אצלו ירושלים היא גיבורה מרכזית. עמיר כתב כאן סיפור המשך לספרו הנודע "תרנגול כפרות" מ-1983 (שם הגיבור בשני הספרים זהה) ולספרו, המעט פחות נודע מהראשון אך המרשים מאד, "מפריח היונים" (1992). "מפריח היונים" עסק ביהודי עירק ערב עלייתם ארצה ו"תרנגול כפרות" עסק בשנות ההגעה הראשונות. "נער האופניים" ממשיך היכן שנפסק "תרנגול כפרות": אביו של נורי מגיע אל הקיבוץ, בו התאקלם כבר נורי בן השש עשרה, ומבקש ממנו להוות חיל חלוץ בחילוץ משפחתו הגדולה (יש לו שמונה אחים ואחיות והוא הבכור) מהכפר הנידח בו שוכנה ולהעבירם אל ירושלים. אחרי שהות קצרה בכפר הסמוך לגדרה, המכונה "כפר העיוורים" כי בו רוכזו בידי הרשויות הישראליות הצעירות עיוורים בני עדות המזרח (יש כאן תיאור מעניין של הסיטואציה הכמו-פֶלינית הזו), עובר נורי בגפו אל ירושלים ושם מתחיל לקיים את עצמו בקשיים, בחריצות ובשאפתנות גדולים. הוא עובד בחלוקת עיתונים בשכונת רחביה העשירה והאשכנזית ולאחר מכן עובד גם כנער שליחויות במשרד ראש הממשלה. נערה מרחביה, שאל ביתה הוא מגיע כל בוקר לחלוקת העיתונים, מתאהבת בו והוא בה ויחסיהם מתוארים בעדינות וללא דביקוּת. במקביל מנסה נורי להתקבל לבית ספר ערב על מנת לזכות בתעודת בגרות וכמובן מנסה לשכנע את האחראים להקצאת שיכונים לעולים להעביר את משפחתו לירושלים.

עד מהרה הפרוזה של עמיר מביאה את הקורא לאותו מצב נכסף וכמעט מדיטטיבי של היספגות ושיוט שרק רומנים עבי כרס טובים יכולים להביאנו אליו. אחרי שלמדנו מי הדמויות הראשיות, ואחרי שהתרגלנו לסגנונו של המחבר, וכמובן כששפתו נבחרה בקפידה, וכשרגש אמיתי מפכה ברומן, וכשיכולותיו הקוגניטיביות (כאן אולי הזיכרון הוא הבולט שבהן) של הסופר בספרו מרשימות, אחרי כל זה ובלוויית כל זה, כשהרומן גם עב כרס הרי שאתה כקורא יודע ששיחקת אותה: לפניי עוד ארבע מאות עמודים של התערסלות מהנה ומעניינת בעולם מקביל. יש אמנם כמה קטעים מתים לאורך 623 העמודים, אבל הם לא ארוכים והרומן מתחייה תדיר כעוף החול.

"נער האופניים" מצטרף ליצירות באמצעי מדיה שונים מהשנים האחרונות על קשיי הקליטה של יהודי ארצות ערב בישראל הצעירה. יש כאן תיאור ספרותי חי של כמה מהעוולות הידועות המדוברות: מדיניות פיזור האוכלוסייה הסלקטיבית של העולים, כשהעולים מארצות ערב הופלו בה ביחס לעולים אשכנזים; ההסללה של עולי ארצות ערב לעבר בתי הספר המקצועיים; הזלזול בתרבות העשירה שממנה הגיעו חלק מהעולים (העושר של התרבות היהודית-בגדדית מתואר כאן בקטעים רבים). חלק מהקטעים "המתים" שהזכרתי לעיל נגרמים באותם רגעים שבהם התֵמה המופשטת (שמנוסחת נגיד כך: "מצבם הקשה של עולי המזרח בישראל בראשית שנות החמישים") היא המכתיבה את הסיפור והיא אינה עולה כמאליה מהפרטים הקונקרטיים המצטברים. אבל הסיפור של עמיר מורכב יותר מאשר הנרטיב הידוע הזה: ראשית, נורי עצמו, כמו יצחק קומר של עגנון, מתלבט בין העמדות ויש לו גם הערכה וכבוד לפרויקט הציוני. הפרספקטיבה של נער שליחויות במשרדו של בן גוריון מאפשרת לו להציג פנורמה מאלפת של המדינה הצעירה גם מצדה השני, העליון. שנית, עמיר אינו כותב פמפלט אלא רומן ולכן, מלבד העובדה שהסוגייה המזרחית נידונה כאן רוב הזמן מתוך רגש וכאב אותנטיים, הוא עוסק רבות וכאוּבוּת בסוגיות פנים-משפחתיות שמשפיעות מאד על נורי ואינן קשורות לעוולות קליטת העלייה: כאביו על אי אהבתה של אמו כלפיו; קנאתם של אחיו בו, הצורבת בנפשו של נורי; בדידותו של הבן הבכור שעול גאולת המשפחה מונח על כתפיו הצנומות והצעירות.

אין חידוש עקרוני ברומן הזה. יש, לעניות דעתי, גם כמה בעיות עריכה בטקסט הזה (למשל, בעמ' 14 מבקש האב מבנו, השוהה עדיין בקיבוץ, שיסייע בהעברת המשפחה לירושלים; אבל רק הרחק בהמשך הרומן, אחרי שהות של כמה חודשים ב"כפר העיוורים", הרעיון מוצע שוב ומוצג כחדש). אבל זה רומן מושך לקריאה ומרגש, לעתים מאד, הכתוב בלשון מנוּפּה וערֵבה ובו תמונה מפורטת ומלמדת של ירושלים בשנות החמישים מפרספקטיבה ייחודית של אאוטסיידר-אינסיידר.

איני יודע אם ב"עם עובד" הגישו את אלי עמיר ל"פרס ספיר". גם יש להיזהר מלהקצות לפרסים חשיבות גדולה יותר משמגיעה להם. אבל לדעתי הרומן הזה היה ראוי, לכל הפחות, לעלות לחמישיית המועמדים הסופית לפרס.

 

על "גבירה אבודה", של וילה קאתר, בהוצאות "הכורסא" ו"תשע נשמות" (166 עמ', מאנגלית: רעות בן יעקב)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בסיפור בשם "דוּלסֶה", שכונס בקובץ סיפוריה מ-1982 "הירחים של יופיטר", מספרת אליס מונרו על אישה קנדית בגיל העמידה בשם לידיה, גרושה ומעט אבודה, הנופשת במזרח קנדה. במלון היא פוגשת מעריץ של הסופרת וילה קאתר שמתחקה אחר עקבותיה כיוון שגם קאתר, מסתבר, נפשה באזור בזמנה ובו כתבה את "גבירה אבודה" (הרומן הנידון בביקורת זו). המעריץ התמים של הסופרת מרגיז מעט את לידיה והיא מנסה לרמוז לו שמושא הערצתו הייתה אישה יותר מסובכת מכפי שהוא סבור, ושיחסיה עם נשים היו יחסים לסביים.

עד כמה שאני מבין השאלה בדבר הלסביות של קאתר (1873-1947), מגדולי הסופרים האמריקאיים, לא נפתרה חד משמעית. אבל מאפיין אחד מובהק של הספר הנידון כאן מ-1923 ושל הרומן היחיד הנוסף שלה שתורגם עד כה לעברית ומזמן, "אנטוניה שלי" (1918), מעודד את המחשבה שקאתר הייתה לסבית. במרכז שני הרומנים הללו ניצבת אישה שגבר מלווה את חייה מהצד בהתבוננות מתפעלת. לא מדובר בדיוק במאהב ואף לא ברגשות אהבה חד-צדדיים של מאוהב, אבל לא מדובר גם במספר-עֵד, אלא במישהו שמעורבותו הרגשית בחיי מושא ההתבוננות שלו נמצאת על סיפה של היקסמות ארוטית או התאהבות, אלא שמשום מה לא נחצה הסף. אם נשער שהגבר המתבונן-מעורב הוא במקורו בעצם אישה (ואולי הסופרת עצמה), אישה שלא יכלה לבטא את היקסמותה הארוטית במלואה בגלל רוח הזמנים (או בגלל שידעה שרגשותיה יושבו ריקם בגלל שמושא אהבתה אינה חולקת עימה את אופיין של אותן כמיהות), ולכן נותרת בעמדת התבוננות ביחסיה של הגיבורה הנשית עם גברים, יובן יותר המבנה הנדיר הזה של שני הרומנים. כך או כך, נדירותו היחסית של המבנה הנפשי הזה הניצב בתשתיתם של שני הרומנים מזריקה מקוריות לטקסטים של קאתר.

קאתר התמחתה בספרות על המערב התיכון. היא לא "סופרת דרומית", אם לרמז לקובץ הסיפורים המעניין שראה אור לפני כשנה ב"עם עובד" ("שלוש סופרות דרומיות"), אלא "סופרת מערב תיכונית" ולכן הקורא יכול לנשום מעט לרווחה: לא מדובר ביצורים גרוטסקיים כאן (בהם מתמחה הספרות הדרומית), אלא בבני אדם מן היישוב. בסמכותיות של מספרת היודעת את מלאכתה, בגוף שלישי, פורשת קאתר ב"גבירה אבודה" את סיפורה של מריאן פורסטר. "גברת פורסטר", כפי שהיא מכונה ברוב הרומן, הייתה צעירה קליפורנית מלאת חיים שבגלל כמה צירופי נסיבות נישאה למר פורסטר, המבוגר ממנה בעשרים וחמש שנים, ועקרה עמו לעיירה סוויטווטר שבמערב התיכון (בקולורדו או בנברסקה, נדמה לי שבטקסט לא מצוינת המדינה). עיקר העלילה מתרחש בשנות התשעים של המאה ה-19 כשמר פורסטר, לשעבר איש חברת הרכבות שהיה לה תפקיד מרכזי בכיבוש ויישוב המערב והמערב התיכון באותם עשורים, פרש מעיסוקיו אל ביתו שבראש הגבעה בעיירה ואל נחלתו שמקיפה את הבית. פורסטר הוא ג'נטלמן מהדור הישן, כך הוא נתפס ברומן עצמו, והנו אדם חם, אוהב ועדין. מריאן מעריכה אותו מאד, אולי אף אוהבת אותו, אבל גילה, הצעיר ממנו, וחדוות החיים שלה גורמים לה לא להיות נאמנה לו. בכל זה מתבונן ניל הרברט, צעיר אינטליגנטי בעל נפש רגישה שמוקסם ממריאן מילדותו ושדודו ואפוטרופוסו, השופט פומרוי, שייך לחוג הקטן והאליטיסטי בעיירה שהינו באי ביתם של הפורסטרים.

את ההנאה מהרומן הזה חילקתי לעצמי לשניים ואחלוק את חלוקתי זו אתכם: היכולת התיאורית והעלילה. הפרוזה של קאתר לוכדת בקלילות נופים, תווים גופניים של אנשים והפסיכולוגיה שלהם. ללא מהומה וללא הדגשת יכולותיה, תוך שמירה על מתינות וקצב בו זמנית, השפה הזו מכניעה תחתיה ללא מאבק נופים ואנשים ("גברת אוגדן הייתה פשוטה למראה באורח בלתי נסלח כמעט"; "היא [מריאן] הייתה נאה כשהייתה לבושה ברישול וידעה זאת").

וישנה, כמובן, העלילה. כמו פורסטר אחר (אי.אם.פורסטר בספרו "אספקטים של הרומן"), בקריאת הרומן של קאתר התייחסתי לעלילה כדבר-מה הכרחי ("אבוי, העלילה", ניסח פורסטר התיאורטיקן את התשובה לשאלה מה עושה סיפור לסיפור), אך לא כעיקר מקור ההנאה שלי מהקריאה שהינו יכולת התיאור המוזכרת. העלילה מחושלת ונמרצת: בעיניים מתפלצות רואה ניל כיצד גברת פורסטר מתמסרת למאהבים גסים, אנוכיים ולעתים חלקלקים, שאינם כפי ערכה, זאת בד בבד עם התרוששותו של מר פורסטר, התרוששות שנובעת בחלקה מאופיו הנדיב והאציל. קאתר אף קושרת את נפילת בית פורסטר לשינויים היסטוריים שפקדו את המערב התיכון, לַמעבר מתקופה חלוצית הרואית, שמר פורסטר מייצג אותה, לעידן קפיטליסטי חמדני ונעדר נשמה.

קאתר, בהיותה סופרת מעולה (ולא דרומית…), אמנם מבקרת את מריאן (עמדתו הביקורתית של ניל אינה שונה כמדומה מאד מעמדת "המספר המובלע") אך מבינה לליבה של גיבורתה וגם לא מתארת סיפור שסופו קריסה טוטאלית ומוות טראגי. מריאן אינה מפלצתית חלילה, אלא אישה מלאת חיים וכזו שאימת העניות מעבירה אותה לעתים על דעתה. במאהביה היא מבקשת הן מוצא לתשוקת החיים שלה והן סיוע לעצמה בשעת דחק, או עם מותו הצפוי של מר פורסטר.

זו הזדמנות מצוינת להכיר סופרת אמריקאית מרכזית ולא מוכרת מספיק בארץ.

הפנייה למאמרי ב"השילוח" על פלאנרי או'קונור ו"הרומן הדתי"

"למעשה, בתחום ז'אנר הרומאן, נדמה לי שניתן להקצות מקום לזרם ספרותי מובחן בספרות העולם (כולל הספרות העברית, שבה הוא אולי דומיננטי יותר, א-לה קורצווייל) שאני קורא לו 'הרומאן הדתי'. מדובר בתת-מסורת בתוך הז'אנר הכללי של הרומאן, תת-מסורת שעוסקת בסוגייה הדתית באופן נרחב ומרכזי. כמובן, כזו שעוסקת בסוגייה הזו בהעמקה ומתוך הבנת מורכבותה (אחרת אין ערך לשמירת תת-המסורת הזו). בראשה של המסורת הזו אני חושב שניתן להסכים די בקלות שיש להציב את דוסטוייבסקי. ובדוגמה בולטת שלה במחצית השנייה של המאה העשרים אני מבקש לדון במסה זו"

למעוניינים,
כתבתי ב"השילוח" על פלאנרי או'קונור ו"הרומן הדתי".

על "חמור", של סמי ברדוגו, בהוצאת "הספריה החדשה" (264 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

את הדיון בספר הזה כדאי לחלק לשניים: דיון בערכו הסגולי ודיון בהתקבלות המרשימה שלו בקרב האליטה הספרותית הישראלית, התקבלות שמתבטאת, בין היתר, בשבחים המופלגים על גב הכריכה (בו הסופר מועמד בצד גנסין, שבתאי, יזהר ופוגל) ובמודעת פרסומת לא שגרתית שפורסמה לאחרונה ובה רשימה ארוכה של אנשי ספרות המדברים בשבח הרומן והסופר.

שני הדיונים קשורים ביניהם כמובן. ספר משובח מן הסתם יזכה בשבחים רבים. אבל בכל זאת אלה לא דיונים זהים. במקרה הזה, ההתקבלות החיובית יוצאת הדופן בקרב האליטה הספרותית (ולא רק של הרומן הזה, אלא של מכלול יצירתו של ברדוגו) מושפעת לדעתי משתי סיבות שאינן קשורות למשובחות הכתיבה, אלא לכך שהיא נענית באופן מושלם לשתי מורשות קלוקלות של המודרניזם והפוסט-מודרניזם בספרות כאחת. זהו רומן קשה לקריאה מחד גיסא, ששפתו כמו פרטית, והטעם המודרניסטי נוטה להעריך התמקדות כזו בשפה וקושי כזה ("אנחנו אוהבים ספרים קשים", צוטט פעם המבקר האמריקאי הדגול ליונל טרילינג בהקשר זה). וזה, מאידך גיסא, רומן שקולע אל השערה ולא יחטיא אל הטעם הפוסטמודרני הרואה במינוריות ערך בפני עצמה. ועוד כאן השוליות, המיעוטיות, נכפלת בשלוש: גיבור הומוסקסואל, ממוצא קווקזי, שחי בשולי שוליה של הפרוביניציה, במושב בת הדר בדרום, "חבל ארץ קיצוני ומוּדר, פינתי ומודרם".

ועדיין, למרות כל זאת, ייתכן בהחלט שזה גם רומן משובח. האם הוא כזה? "חמור" מספר על רוסלאן איסקוב, גבר כבן חמישים, הנדסאי בניין שהתפטר לא מכבר ממשרתו בועדה לתכנון  ולבנייה באשקלון, שחי באותו מושב שהוזכר. בידיו של רוסלאן הופקד, או הופקר, חמור שלא ברור למי הוא שייך. הוא מחליט לדאוג בינתיים למחייתו של החמור והוא מטפל בו באופן נוגע ללב בחצר האחורית של יחידת הדיור הקטנה שהוא שוכר. לרוסלאן יש חבר בשם סטיב, הומוסקסואל גם הוא, שמלמד אנגלית בישיבה תיכונית במושב סמוך. היחסים ביניהם אינם מוגדרים. האם הם יהפכו לזוג? סטיב הוא דמות מקורית למדי ואף מעט קומית (ובכלל ישנה, פה ושם, קומיות מהנה ברומן הזה). במקביל לזמן ההווה של הסיפור, ולסירוגין, מסופר לנו על יום בעברו של רוסלאן, ב-1994,  יום שנרמז לנו שהוא גורלי, בו החליט רוסלאן בפתאומיות לצאת מבית הוריו בקריות ולנסוע, למטרה לא ברורה, לא ברורה כנראה גם לו, אך לבטח לא לקוראיו.

הקריאה ברומן הזה איטית מאד. האיטיות נובעת משני כיוונים. איטיות אחת נובעת מלשונו הלא שגרתית של ברדוגו. זו לשון ייחודית, פרטית, שכוללת עירוב מכוון ומודע של לשון על-תקנית בלשון תת-תקנית ("העיניים שלו ממולכדות אל חמור", "לחמור אין דין-וחשבון עם צורת הגוף והגפיים שלו"). איטיות שנייה, אחרת, נובעת מכך שהעלילה עצמה, "המסומנים", נשרכת. יש כאן תיאורים ארוכים ומפורטים, למשל, של התחנה המרכזית של חיפה או של הליכה לסופר לקנות לחמים לצורכי הזנת החמור.

צד חובה מובהק נגד הכתיבה של ברדוגו (ולא רק ברומן זה) הוא ההכנסה מדי כמה עשרות עמודים של מושגים תיאורטיים "גבוהים" ואופנתיים מהשיח הפוסט-סטרוקטורליסטי לתוך שפת המספר או תודעת הדמות. מושגים כמו "בּזוּת", "תמיד כבר" או "מוּדרות". להגבהה המאולצת הזו של ערכו של הטקסט (הגבהה כביכול) שייכים גם ניסוחים לא מעטים על המצב הישראלי, חלקם מלאכותי ולא מעניין, אם כי חלקם מאולץ אך מסקרן. צד זכות מובהק בעד הכתיבה ברומן הזה הוא הניסיון של רוסלאן ללמוד מחמור לחיות בהווה, לא בציפייה לעתיד או בהתחשבנות עם העבר. זה נושא לא מקורי, אבל הוא נושא קיומי חיוני ומבוצע כאן באופן מעניין.

אבל התופעות המרכזית כאן הן השפה התובענית והמבט המיקרוסקופי התובעני, שתורמים כאמור לאיטיות הקריאה. לעתים אתה חש שלו היה ברדוגו כותב בשפה אחרת, טבעית יותר, "בהירה", הוא לא היה מגיע לעולם הרגשי הייחודי שהוא מתאר. הדימוי שיש לי לכך הוא רגבי אדמה, שללא מחרשה שפולחת בהם עמוק, לא תתוודע לעולם לריח השורשי, הרקבובי, החי, שהם כולאים תחתיהם. המחרשה, במשל הקטן שלי, היא השפה הייחודית של ברדוגו.

אבל לעתים קרובות יותר אתה לא חש כך. רוב זמן הקריאה ב"חמור" אתה חש שאתה נתבע לקריאה שקודה, אקטיבית, צורכת אנרגיות, אך שהתמורה לה אינה גדולה. אחרי שהבנת אתה אומר לעצמך: אוקיי, מעניין במידה. או: טרחני. וכך גם לגבי ההתבוננות המיקרוסקופית: אחרי שהנחת את העין על המיקרוסקופ של ברדוגו, כיווננת ואימצת, אתה אומר לעצמך, לעתים: אוקיי, רחוב באשקלון. בכלל אצל ברדוגו, הדלקת תנור סלילים ותהייה על מהות החיים זוכות לאותו טיפול פרטני וקשה לקריאה.

האטיות הזו – על שני מקורותיה – היא מאפיין קבוע בכתיבתו של ברדוגו, לפחות בחלקה המוכר לי. לעתים, כמו ברומן "זה הדברים", כוחו הרגשי המשמעותי של הרומן התגבר על המכשול הזה. אך לעתים הכוח הרגשי אינו עז מספיק ואילו המכשול גבוה מדי מכדי שיוכל הרומן לדלג מעליו. ב"חמור" מדלג איכשהו הרומן מעל המשוכה, אך פוגע בה ומפיל אותה תוך כדי.

יש לי כבוד לכתיבה של ברדוגו. היא אותנטית וקודחת. קודחת בלשון, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה וקודחת מהן. אך אין בי התפעלות והתלהבות. דוגמאות המופת שהוזכרו בהקשר שלו (גנסין, שבתאי), אם אינן מהירות בהרבה (מבחינת קצב העלילה) הרי הן ספוגות בתחושת דחיפות רגשית ופילוסופית עזה, שנספגת במכלול הטקסט והופכת את הקריאה הקשה לעתים לטעונה, ולכן ללא קשה באמת. אכן יש קירבה מסוימת בין ברדוגו ליזהר ויצירתו על השפלה הדרומית (וברדוגו מודע לכך והמיקום הגיאוגרפי של הרומן מסייע לתחושת הקירבה הזו), קרבה בשפה המכריזה בגאון על אי שקיפותה, וקירבה בניתוח אירועים ורגשות לפרטי פרטים. הקריאה בברדוגו הזכירה לי התנסויות קריאה ביזהר כשהוא לא בשיאו, כמו, למשל, ב"מלקומיה יפהיפייה".

הערה בעקבות כתבת הדיוקן על יובל נוח הררי ב"ניו יורקר"

כתבת הדיוקן הארוכה שפורסמה זה עתה ב"ניו יורקר"על יובל נוח הררי היא יצירת מופת עיתונאית.

בין היתר משום שבשורה של הערות, ישירות ועקיפות, מערער איאן פארקר, כותב הכתבה, על כמה יסודות מחד גיסא ופרטים מאידך גיסא בתפיסותיו של הררי, שקנה לו שם בינלאומי בשורת ספריו בעשור האחרון: "היסטוריה של האנושות", "ההיסטוריה של המחר", "21 מחשבות על המאה ה-21".

ישנה גם הערכה כלפי הררי בכתבה, בהחלט לא רק ביקורת. דבר מה שמתבטא קודם כל בעצם פרסומה ואורכה, אך גם בטקסט עצמו. והערכה אכן רצוי שתהיה, בצד ביקורת שחשוב שתהיה גם כן. בכלל, צריך לזכור שהצלחה כמו זו של הררי גוררת בעקבותיה קנאה גדולה, הוא מושא קנאתם של אנשי אקדמיה רבים (וישראליים קל וחומר, בגלל ישראליותו). ועם זאת, למרות מוצאה המפוקפק לעתים של הביקורת על הררי, אסור שהמודעות לכך תרפה את ידיה של הביקורת שיש למתוח על תפיסותיו.

הביקורת יכולה להיחלק בקלות לשני סוגים: ביקורת של היסטוריונים "מומחים" על עצם הצגת תזות רחבות יריעה בידי הררי (שנחלקת גם היא לשניים: ביקורת על המתודה ההיסטוריוגרפית חובקת-הכל ועל נכונות התזות במקרים פרטיים) וביקורת על תוכן התזות רחבות היריעה עצמן. הביקורת שלי היא מהסוג השני: רעיונותיו של הררי, בעיקר ב"ההיסטוריה של המחר", מפגינים, לטעמי, עמדה מעט אדישה ל"מצב האנושי" ולמורכבויותיו. זהו פגם אתי בלבד לכאורה, אך הוא משיק לדעתי לפגם קוגניטיבי: נראה שהררי אינו מכיל במחשבתו (כולל מה שניתן לכנות בשם "מחשבתו הרגשית") את כל מורכבות "המצב האנושי" ולכן קל לו לפטור אותו כפאזה היסטורית שעומדת לחלוף מהעולם ואף כפאזה לא רצויה במיוחד. במילים אחרות: הדילוג ל"פוסט-הומניזם" קל יותר כשאתה לא מודע למלוא המורכבות והערך של ה"הומניזם" עצמו. חיזוי העתיד בו "האינדיבידואליזם" ו"ההומניזם" יחלפו מהעולם (בגלל התפתחויות טכנולוגיות, למשל, שידעו "לקרוא" אותנו טוב יותר משאנו קוראים את עצמנו; שיהפכו את האנשים ל"שקופים" בפנימיותם כבצילום רנטגן) נעשה ביתר קלות מבחינה רגשית וסביר יותר מבחינה נבואית כשאתה לא מודע מספיק לעושר של "האינדיבידואליזם" וה"הומניזם" האלה עצמם (כפי שמעיר פארקר, בשביל הררי גם הנאציזם והסטאליניזם הם חלק מה"הומניזם"; השקפה שמעידה על דלות ערך המושג הזה).

שוב אדגיש, הררי הוא אינטלקטואל מרשים. אפשר ללמוד ממנו לא מעט. העזתו להציג "רעיונות גדולים" מוצאת חן בעיניי מאד. אבל יש בהגותו ליבה קפואה ביחסה למצב האנושי והפגם האתי הזה, כאמור, נראה לי ככזה שגולש גם לפגם קוגניטיבי והופך את הרעיונות שלו עצמם ללא-חסינים מביקורת.

הביקורת שלי עצמה על הררי עוד זקוקה להבהרה-עצמית. אבל נקודה אחת בראיון חידדה לי אותה. זהו קטע בו הררי מדבר על אי-חיבתו לרומנים והעדפתו לצפות בטלוויזיה (אם כי הוא  מהרהר שאולי בעתיד יכתוב בעצמו רומן; הוא לא יהיה הראשון שלא אוהב במיוחד לקרוא רומנים, אבל את כתיבתם ופרסומם דווקא אוהב).

Harari had earlier told me that he prefers TV to novels; in a career now often focussed on ideas about narrative and interiority, his reflections on art seem to stop at the observation that “fictions” have remarkable power. Over supper in Israel, he had noted that, in the Middle Ages, “only what kings and queens did was important, and even then not everything they did,” whereas novels are likely “to tell you in detail about what some peasant did.”

הקטע הזה עתיר-משמעות מכמה בחינות. אכן, הרומן הוא הז'אנר הגדול של "הפנימיות". צמיחתו באנגליה של המאה ה-18 נולדה על רקע היסטורי (פרוטסנטיות; השקפות פילוסופיות על האינדיבידואל כמכונן את העולם; השלכות של צמיחת הליברליזם והקפיטליזם) שעודד פנייה להתמקדות בפנימיות הרוחשת בחיי הדמויות האינדיבידואליות (דוגמה מופתית לכך היא ג'יין אוסטן שהשתיתה, בתחילת המאה ה-19 כשהרומן הוא עדיין ז'אנר צעיר לימים, חלק ניכר מהמתח הבסיסי ברומנים הגדולים שלה על המתח הזה בין ה"פנים" ל"חוץ"; מי באמת אוהב את מי ומי מוליך שולל? מי באמת הוא אדם טוב ומי באמת הוא אדם רע?). אך לא רק מבחינה היסטורית הרומן כרוך ב"פנימיות" וב"אינדיבידואליזם", אלא גם באופן עקרוני: הרומן הוא צורת האמנות שחושפת את המתחולל בחיי הנפש של הדמויות בצורה העמוקה והמקיפה ביותר. את התכונה הזו של הרומן היטיב להדגיש אי.אם.פורסטר בתחילת המאה ה-20 בספרו "אספקטים של הרומן". ברומן, כתב פורסטר, "החיים הסודיים" של הדמויות גלויים. ההיסטוריון רק יכול לנחש מה חשבה והרגישה המלכה ויקטוריה בסעודה בארמונה, כותב הרומנים מציג לנו בכל יום וכדבר מה מובן מאליו מה חשבו והרגישו הדמויות, כולל המלכה ויקטוריה (אם היא מופיעה ברומן).

עלייתו של הרומן גם קשורה למהפכה הדמוקרטית שעבר המערב במאות ה-18 וה-19 מעוד כיוון: ברומן, לראשונה באופן בולט ומרכזי בספרות המערב, ניתן מקום לדמויות שאינן מלכים ומלכות, רוזנים ורוזנות. אנשים פשוטים ורגשותיהם, אנשים פשוטים ומחשבותיהם – הועמדו במרכז. כך שרתיעתו של הררי מרומנים כיוון שהם "מספרים מה עשה איכר" בעוד "בימי הביניים רק מה שמלכים ומלכות עשו היו חשוב" קולעת בדיוק למה שהפך את הרומן לחידוש; זו רתיעה יסודית ולא מקרית.

אבל הרתיעה של הררי מרומנים עקרונית יותר מהטעם הספרותי הימי-ביניימי שהוא מבטא, כזה שלא מוצא טעם בסיפורם של אנשים שאינם מלכים ומלכות. הוא נוגע, כפי שהקורא הנבון ודאי הסיק מדבריי עד כה, גם מאי הערכה של אותה "פנימיות" שהרומן כל כך מתמחה בה.

אי ההערכה הזו קשורה לרתיעתו הכללית של הררי ממה שהוא מכנה "הומניזם" (שבחלקו, לפי הררי, הינו ההתמקדות באדם היחיד ובפנימיות האינדיבידואלית כביכול שלו). לרתיעה הזו יש בסיס מוצק יחסית (אם כי מופרז אולי) בחזות העתידנית שהררי חוזה על הפיכתה של הפנימיות האינדיבידואלית הזו לדבר מה אנכרוניסטי עם פיתוחן של טכנולוגיות מתוחכמות שיכירו אותנו טוב יותר משאנו מכירים את עצמנו, שיוכלו לראות אותנו בבהירות מבחוץ וכך "לנדֵף" את הפנימיות הזו וכו'. אבל היא גם אידאולוגית בבסיסה: כלומר, מושפעת מתפיסה אידאולוגית פוסט-הומניסטית, שמקורותיה אצל הררי כוללים, מן הסתם, את הבודהיזם לו הוא נאמן ("אין אני" כידוע). ואולי הביטול הזה של "הפנימיות" נובע גם מטמפרמנט רגשי-אינטלקטואלי שאינו מזהה את העושר והמורכבות, ובעקבות זאת גם את הערך, של אותה "פנימיות". אלה הדברים שקוראי הרומנים – לפחות חלקם – מחפשים בהם. בשביל האחרונים, אין תחליף לרומן בעיסוי הרקמות העמוק והיסודי שהרומן עורך ל"נפש" ול"פנימיות" שלהם, על פיתוליה הרבים, סתירותיה, אמביוולנטיותיה, רמותיה השונות – בקיצור מורכבותה הרבה.

(כשאפלטון כותב בבוז ב"המדינה" על צופים בתיאטרון שחומלים על עצמם בעקיפין דרך הדמעות שהם מזילים על הדמויות שעל הבימה, ניתן – כמו רבות מהטענות של אפלטון בדיאלוג המפורסם והלא-מצודד-בחלקו הזה – לקחת את טענותיו כפי שהן, רק להציב את הסימן פלוס לפניהן, בעוד הוא מציב את הסימן מינוס. הרומן הוא אכן כלי להנהרה-עצמית וגם לאמפטיה-עצמית. רק שהרומן, בניגוד לטרגדיה היוונית, מסוגל לפריסת הפנימיות של דמויותיו – ולפיכך להנהרה ולאמפטיה – באופן עמוק יותר).

אם לתמצת את טענתי: לאי אהבת הרומנים של הררי יש קשר הדוק לתפיסותיו ההיסטוריות והעתידניות הכלליות. הרומן הוא אחד מהתוצרים המרהיבים של ה"הומניזם" ול"פוסט-הומניסט" הוא, לפיכך, זר. אבל אולי ניתן להכריז בסמכותיות על קצו של ה"הומניזם" רק אחרי שמבינים אותו על בוריו ועל מורכבויותיו; דבר מה שהרומן מאפשר לנו.  

*

לסיום אדגיש: יש בי צד אוטופיסטי. אני מייחל וכמה להגעת אושר ורווחה לאנושות כולה. וייתכן בהחלט שאושר כזה יוכל להגיע רק כשנשתחרר מ"הפנימיות" המורכבת שלנו, מורכבת מדי. ייתכן מאד שנוכל להיות מאושרים רק כשנהלך על פני האדמה כמומיות אלו שתוכנן ותכולתן הוצאו מהן והן, לפיכך, כמעט נטולות משקל.

אבל אינני מוכן לקבל חזון עתידני שתובע – או חוזה – ביטול של "הפנימיות" הזו מבלי להבינה כראוי, מבלי להיות אמפטי אליה ולפיכך, אולי, חזון ששוגה בהנחה שקל לדלג מעליה ולא מהרהר ברצינות מספקת על מה שיכול להחליף אותה ולפצות על אובדנה.

המלצה על ספר עיון חדש על הודו

"עין להודו" (בהוצאת "ידיעות אחרונות" ו"מאגנס") הוא ספר חדש על ההיסטוריה (כולל דגש מיוחד על הדת, הפילוסופיה והתרבות) של הודו שכתבו הפרופסורים יגאל ברונר ודוד שולמן.

זהו ספר מרשים ביותר, כתיבה מדעית ואחראית, לא סנטימנטלית אך אמפטית כלפי מושא המחקר הגדול שלה. משמח שיצירה, שהינה בעליל ברמה בינלאומית, רואה אור בשפתנו, ובשפתנו בגרסתה המוקפדת.

הודו מעניינת אותי מסיבות ברורות, שבגינן היא מעניינת רבים (אם כי אני לא הייתי בהודו ואיני נמשך לבקר שם; כתייר אני מערבו-צנטרי באופן לא עדכני ומחפיר, אם כי החרגתי את רוסיה מכלל זה, בעיקר בגלל טולסטוי ודוסטוייבסקי). אבל היא מעניינת אותי מעוד שתי סיבות ספציפיות: א. בגלל הנטייה הסנטימנטלית של רבים לראות ב"חוכמת המזרח" את האמת, שאנחנו, המערביים, בתפיסת העולם הקלוקלת שלנו (כביכול), זקוקים עד מאד לשכמותה. כנגד הגישה הזו אני נוטה לומר לעצמי ולאחרים: אכן רבים פשעי המערב, אך רבים רבים גם זכויותיו. אכן רבות התוצאות המחלחלות של המדע המודרני, אך רבות רבות הן זכויותיו. אכן רבות רעות החילון המערבי, אך משחררות הן רבות מתוצאותיו. אכן רבות הן קלקלות הדמוקרטיה, ההומניזם והליברליזם המערבי, אך רבות אף יותר הן זכויותיהם. בכל מקרה, על מנת להבין יותר טוב את הציוויליזציה האדירה הזו שהינה הודו – ולאמוד ביתר מושכלות את תרומותיה – אין, כמדומה, בעברית סיוע יותר טוב מהספר הזה. ב. קשור לסעיף הקודם: בגלל העניין שיש לי בשופנהאואר, שהינו הפילוסוף המערבי הגדול הבולט שרעיונותיו מקבילים ואף מושפעים מרעיונות הינדואיסטים ובודהיסטים; את תרגום הכתבים הנ"ל לשפות אירופאיות בתחילת המאה ה-19 ציין שופנהאואר כ"מתנה הגדולה ביותר שקיבלה אירופה" מהמאה המוזכרת.

עוד אומר, באופן מעט ריאקציונרי (כאילו לא היה די בדברים שלעיל), ובסגנון של מחזירים בתשובה ידועים (כנ"ל), שההתוודעות לציוויליזציה העתיקה והמורכבת הזו מזכירה לי שלא אלמן ישראל ושגם אני בן לציוויליזציה עתיקה, מורכבת ובחלקה מפוארת (אפרופו "בחלקה": הוֶודוֹת ההודיות שמכילות פרטי פרטים של פולחנים וקורבנות הזכירו לי את ספר "ויקרא" או את התלמוד ברגעיו הפדנטיים והלא מצודדים; ואפרופו האפרופו: בהערה צינית גאונית, טען אותו שופנהאואר – אפרופו… – שהפדנטיות של הדתות הגדולות – מה מקריבים מתי והיכן וכיצד, למשל – היא תרומתן הגדולה לאנושות: בהפגת השעמום…). כך שהתוודעות להודו מסייעת בעקיפין לדרבון המשך ההיכרות עם המסורת היהודית.

כך או כך: זהו ספר עיון נדיר ומומלץ מאד.

 

על "רעיה צעירה ויפה", של טומי וירינחה, בהוצאת "כתר" (138 עמ', מהולנדית: אירית באומן)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

רהיטות בסיפורת סובלת מהערכת-חסר. הסיבה לכך היא שקל לפספס רהיטות, משום שהיא תכונה "שלילית", היא מורכבת מסילוק התפתלויות עלילה מיותרות, מהדיפה של לשון מסובכת ומסורבלת. קוראים נוטים להעריך את מה שישנו על הדף, וירטואוזיות לשונית, תובנות פילוסופיות מעמיקות, ולא את מה שאין. אבל רהיטות ובהירות הן מעלות ספרותיות ראשונות במעלה וחשוב להדגיש זאת בעיקר בגלל המורשת הקלוקלת של המודרניזם, זו שיצרה פולחן סביב ספרים קשים להבנה (לפעמים הפולחן היה מוצדק, אך לא בגלל קשיות ההבנה כשלעצמה!).

הנובלה הזו מ-2014 רהוטה ביותר. מהנה מאד לקרוא בה, לרוץ בה. בגוף שלישי מסופר בה על אהבתם ונישואיהם של אדוורד ורות. אדוורד, אד, היה כבר מומחה בעל שם למחלות זיהומיות, בן ארבעים ושתיים, כשהתחיל בבאר באוטרכט עם רות היפה, בת העשרים ושמונה, סטודנטית לסוציולוגיה. רות מסעירה את אד, "מסעירה אותו עד בלי די, אבל הוא לא רוצה להיות להוט מדי ולקלקל הכל, להפגין את כמיהתו הנואשת. יותר מאי פעם, הוא מבין כעת, מחברת אותו ההתאהבות לנער שהיה, לפעם הראשונה, פיו היבש והלמות ליבו, הפעם הראשונה של כל הפעמים הראשונות שבאו בעקבותיה". אבל הפרש הגילאים מלווה כצל את יחסיהם. בחספוס וגסות נטורליסטית, שמהיכרותי המצומצמת עם הספרות ההולנדית הם מצויים בה בשפע (הרמנס ורֵוֶוה בעבר, וכיום הרמן קוך וארנון גרונברג), חוקר אביה של רות את החתן המיועד: "קיוויתי שהיא תדאג לי לעת זקנה, אבל כמו שהדברים נראים עכשיו, היא תדחף את כיסא הגלגלים שלך, לא את שלי. זה מה שאתה רוצה, שבתי תהיה המטפלת שלך?".

בצד הפרשי הגיל, מעיבים על היחסים בין בני הזוג חילוקי דעות פוליטיים. אד חב את הקריירה שלו לעמל המפרך של חוקרים בשנות השמונים והתשעים למצוא תרופה לאיידס. בשדה המחקר האקוטי הזה צמחה הקריירה שלו והוא עשה לו שם. ישנם כאן כמה תיאורים מעניינים של התקופה ההיא מנקודת המבט של חוקרי הנגיף שאד נמנה עמם. עם מציאת התרופות למחלה דעכה התנופה בקריירה של אד. בזמן ההווה של הסיפור הוא חוקר נגיפים המתפשטים בבעלי חיים ועלולים להדביק בני אדם. רות, צמחונית ושמאלנית, שעובדת כיועצת למשרד הרווחה ההולנדי בנושא מצבן הפיננסי של קבוצות מוחלשות, מתנגדת לתנאי הגידול של בעלי החיים, להשמדתם הסיטונאית בגלל איומי המחלות (אמצעי שנובע מנסיבות גידולם) ולקפיטליזם בכלל. כשהיא מתלווה פעם אחת לכנס מפנק בארה"ב שמארגנת תעשיית התרופות מחליטה רות לא להתלוות עוד לאד לכנסים מסוג זה, "היא שוכבת ערה בלילות בגלל שהוא משרת את האינטרסים של התעשייה". חילוקי הדעות בין רות לאד נוגעים גם לרמיזות של רות – ולתהייה העצמית של אד – האם הוא מסוגל להיות אמפטי לכאבו של הזולת, חיה או אדם. יש כאן אמנם התקרבות מסוכנת לאופנה התרבותית המאוסה שאני מכנה "הגבריות כמחלה", אבל ההתקרבות לא פוגמת בהנאת הקריאה.

ויש גם את נושא ההורות. רות חפצה בילד ואד מקבל את רצונה, לא בהתלהבות רבה. השניים מתקשים להרות ולבסוף, כשבן נולד, מתקשים לישון. אד אף בוגד ברות בתקופת ההיריון ("אפילו ליפהפייה כמוה מתרגלים", הוא מגלה, והמספר מוסיף את הפרט הנטורליסטי הבא: "מחקר פסיכולוגי-חברתי של אוניברסיטת נַיימֵכֶן הצביע על כך שהסיכוי שגבר יבגוד באשתו גדול פי עשרים ושבעה בזמן ההיריון מבכל שלב אחר של הנישואים").

הכל קולח ומעניין-במידה וחריף וציני-באופן-חריף. עד השיא של הנובלה. אבל השיא לא מוצלח. אנסה לדבר עליו בלי לחשוף את תוכנו. כל כתיבה ריאליסטית על נושאים חשובים ומרכזיים בחיינו מסתכנת בהידרדרות לבנליות ולקלישאיות. אבל המוצא הנכון הוא לא זה שתר אחר נושאים פיקנטיים ויוצאי דופן, נושאים שאף אחד עוד לא כתב עליהם. אנחנו קוראים ספרות, בין היתר, בדיוק בגלל שהיא עוסקת בדברים שמטרידים אותנו, בסוגיות הגדולות, שהן בהכרח גם הסוגיות שחוזרות על עצמן בכל דור ודור שוב ושוב. אנחנו מחפשים בספרות כזו הבהרה לחיינו, אמפטיה כלפי הדמויות ובעקיפין גם כלפי עצמנו (כולל אמפטיה ביקורתית), קתרזיס רגשי, המתקה של מכאובי החיים על ידי עיצובם האסתטי וכיו"ב. אבל הפיתרון העלילתי שמצא וירינחה לסיפור יחסיהם של אד ורות לא רק שנענה לקלישאה פסיכולוגית ידועה – כאן: החרדה הגברית מפני דחיקת מקומו של הגבר בבית עם הגעת התינוק, התינוק שתופס את כל תשומת לבה של האישה כביכול – אלא שהוא מעניק לקלישאה הפסיכולוגית הזו פרשנות גסה, ליטרלית ממש.

גם התבנית של החטא ועונשו שקיימת בשיא ובסוף הנובלה גסה מעט, אם כי ייאמר לזכותו של הסופר שהוא נמנע מסיום סנסציוני או עקוב מדם, דבר מה שחששתי ממנו במהלך קריאת העמודים האחרונים.