Monthly Archives: דצמבר 2007

סיכום 2007 בספרות המקור

 

 

 

2007 היתה שנה מאכזבת למדי בכל הנוגע לספרות מקור. מעטים, מעטים מאוד הספרים שראו אור בשנה זו שאפשר להמליץ עליהם בכל פה ובחום לב. הסיבה לכך אינה קשורה דווקא בנושאים שהספרות הישראלית עסקה בהם בשנה החולפת, אלא במיומנויות הכתיבה, שברוב הספרים לא היו מן המשובחות.

סוגיית "הצורה" של הספרות הישראלית העכשווית – הסגנון, המבנה, הדקויות הספרותית – היא סוגיה אקוטית, וזאת משני טעמים: ראשית, נדמה שאצל כותבים רבים מאלה שספריהם ראו אור ב-2007 אבד חוש בסיסי לחושניות ולמוזיקליות של השפה, ופחתה דרמטית היכולת האלכימית להתיך מילים של חול – כאלה שנמצאות בשימוש יומיומי בפי כל – לתשמישי קדושה. שנית, במציאות של תחרות עזה בין אמצעים אמנותיים – של מלחמה של הספר מול שלל הגורמים שקמים עליו (סרטים, טלוויזיה, אינטרנט) – הספר כמדיום לא ישרוד ללא היכולת של הסופר ליצור תחושה שכניסה אל יצירתו היא כניסה לעולם מובחן, מחושב, לכיד, העוטף את הקורא כבר בתחילת הקריאה ומותיר אותו שבוי בתוך העולם הנברא. תחושה כזאת אינה נוצרת באמצעות "תוכן", אלא בזכות "הצורה".

            מבחינת הנושאים, עם זאת, היתה שנת 2007 שנה מגוונת מאוד בספרות הישראלית. ציר אחד שאפשר להצביע עליו הוא הציר שבין המיעוט למיינסטרים. ספרים רבים השנה ניסו להביא לציבור הקוראים חוויות של קבוצות מיעוט שונות. נמצא כאן חוזרת בשאלה (אביעד גבעון, "התמונה מסתכלת עלי", חוזרת בתשובה (נועה ירון-דיין, "מקימי"), עולים מרוסיה (בוריס זיידמן, "המינגוויי וגשם הציפורים המתות"), פלסטינים (עדנה שמש, "אמסטל", סמי שלום-שטרית, "עין הבובה"), תלמידי ישיבה (שמואל בן ארצי, "נוברדוק"), אנשים תלושים בתל אביב (ארז שווייצר, "עבור את האלפים, אבשלום", עינת יקיר, "מרכז בעלי מלאכה", אופיר טושה-גפלה, "מאחורי הערפל"), משוגעים (סיגל אבני, "מתחת לעור"), זקנים (יהודית הנדל, "המקום הריק"), הומוסקסואלים (יוסי וקסמן, "השחקנית"), ואפילו חוזרת בשאלה לסבית (יעל משאלי, "שעשני כרצונו").

קבוצת מיעוט ייחודית שהיה לה ייצוג ניכר השנה היא ישראלים שבחרו לחיות מחוץ לגבולותיה של ישראל (משה סקאל, "אחייך אליך, אחייך, יהונתן גפן, "רומן אמריקאי", ערן בר-גיל, "גשר", א.ב.יהושע, "אש ידידותית", דורית אבוש, "לב משוגע"). נעשה אף ניסיון, ראוי לשבח כניסיון, לכתיבת יצירה פנורמית על נידחי החברה הישראלית (מרינה גרוסלרנר, "חלומות ראווה").

מול היצירות הללו עומדות יצירות שמבקשות במודגש לתאר ישראליות שורשית, נטועה במקומה, למרות האיומים עליה מכיוונים שונים (שוב א.ב.יהושע), או יצירות שניסו למפות באופן פנורמי את המיינסטרים הישראלי הצעיר (אשכול נבו, "משאלה אחת ימינה") או הצעיר מאוד (אסתי ג' חיים, "שלושתם"). למוסד השייך למיינסטרים הישראלי, הצבא, יוחד השנה תיאור ריאליסטי (נסים לוי, "שנה בלי ציפורים") וסאטירי (שמעון ריקלין, "צפון פרוע"). ב-2007 נכתב גם רומן שניסה לעמת חזיתית בין המיינסטרים הישראלי הדשן למיעוטים הישראליים (איילת שמיר, "פסנתר בחורף"). 

2007 גם המשיכה מגמה שהתחילה פחות או יותר בתחילת שנות האלפיים: ווריאציות על הרומן ההיסטורי-הציוני. מלבד הניסיון האופורטוניסטי של כמה מהסופרים (בדרך כלל סופרות) להעטות מידה של מכובדות על "רומנים רומנטיים", אפשר לראות במגמה זו צורך אמיתי להביט לעבר על מנת לקבל הסבר או עיגון מוסרי להווה, בשבר של האינתיפאדה השנייה, או רצון לאחות את הפער הבלתי נתפס בין ישראל העכשווית לבין ישראל של פעם, הקטנה, הסגפנית והצודקת. כאלה היו השנה "אדום עתיק" של גבריאלה אביגור-רותם, "מחברת המילים הקשות" של שלומית אברמסון, "מקומיים" של הדרה לזר ו"דיוקן הונגרי" של אורלי קראוס-ויינר.

היפוכו של הרומן ההיסטורי הציוני, הרומן העתידני-האפוקליפטי, הוא כמובן משלימו, ונובע מאותן חרדות קיומיות (ספריהם של חגי דגן, "הארץ שטה", אמנון רובינשטיין, "הים שמעלינו", צור שיזף, "האיש המאושר"). הרומנים העתידניים משיקים לציר נוסף שאפשר לאבחן בספרות הישראלית של השנה האחרונה, והוא הציר שבין פנטזיה לריאליזם, שאף הוא התחיל עוד קודם לכן. רומנים שראו השנה אור ושניצבים בקוטב הפנטסטי של הציר הזה הם "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" של נורית זרחי, "יצר לב האדמה" של שהרה בלאו, "וזה הסוף" של דלית אורבך ו"הכלב היהודי" של אשר קרביץ.

נישה נוספת שזכתה השנה לייצוג מכובד היא הנישה הארס-פואטית – ספרים על ספרים ועל ספרות. עמוס עוז ב"חרוזי החיים והמוות", חיים באר ב"לפני המקום" ויצחק בן-נר ב"אף אחד לא מת בהליכה" כתבו על גיבורים-סופרים, לעתים הם-עצמם, ועל תהליכי הכתיבה.

            המגוון אם כן רב, אך טיב הספרים עורר תחושה כללית של אכזבה. עם זאת, היו גם כמה רומנים שהתבלטו לטובה: הרומן הראשון של המחזאי יוסף בר יוסף, "לא בבית הזה" (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), מתאר מאבק ארכיטיפי בין אב לבן, ובר יוסף מגלה בו יכולת ייחודית לחבר בין הפיוטי לריאליסטי, בין המטאפיזי למזוהם; "אש ידידותית" של א.ב. יהושע (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), העוקב אחר חייהם של בעל ואישה כבני שישים, הוא רומן שהוכיח שוב כי מחברו הוא גדול בעלי המלאכה, האומנים-המיומנים, בספרות הישראלית; נועה ירון-דיין פרסמה את רומן הביכורים שלה, "מקימי" (עם עובד), רומן אינטליגנטי ומתוחכם שלא פחות משהוא על "חזרה בתשובה" הוא ביקורת חריפה על התרבות המערבית האורבנית ומוסד האצולה המפלצתי שלה: הסלבריטאות; חיים לפידהגיש לנו מותחן פסיכולוגי מצוין בשם "הצבי הבוער" (חרגול/עם עובד), המשופע בקטעי הומור שחור וממזריות אפלה; ואגור שיף פירסם את "מה שרציתם" (זמורה ביתן), רומן סאטירי-סוריאליסטי מענג שמושתת על הפער בין האירועים החדשותיים הגדולים שבישראל לבין חיי האזרח הממוצע שחי בה.

            ישראל היא מדינה קטנה, והגיוני למדי שהיא אינה מניבה בכל שנה ושנה שורה ארוכה של ספרים מרשימים. נקווה, עם זאת, ששנת 2008 תהיה טובה יותר לספרות הישראלית.

 

ספרות ישראלית ועולם המחשבים

בדיון על הקשר בין עולם המחשבים לעולם הספרות אפשר לבחור לפחות בשלושה כיווני דיון.

הכיוון הראשון: דיון על ההשפעה שיש להופעת המחשב הביתי ואחר כך האינטרנט על הרגלי הקריאה שלנו ועל האופן שאנחנו מתייחסים למושגים "ספר" ו"ספרות".

הכיוון השני: דיון על האופן שבו מיוצג העולם המקצועי הממשי של אנשי המחשבים וחברות המחשבים בספרות.

הכיוון השלישי: דיון על האופן שבו מנתחת הספרות את השינוי התרבותי העמוק – לא זה שקשור לספרים וספרות – שהביאו המחשבים והאינטרנט. או, וזה שונה במעט: דיון על האופן שבו משתמשת הספרות בדימויים ותכנים מעולם המחשבים כדי לבאר שינויי עומק שהתחוללו בתרבות העכשווית.

על רבי המכר

א

ריצ'רד טל הוא סופר. גם גווין בארי הוא סופר. אבל בעוד ריצ'רד מוכר מאות עותקים מספריו התובעניים ומתקשה למצוא לו מו"ל שיוציא את ספרו הבא, הוא נוכח לדעת שרעו הלא מבריק במיוחד מתקופת לימודיהם באוקספורד, גווין, מוכר את ספריו האוויליים במיליונים. איך זה קרה? ומה זה אומר על הכתיבה שלו? על הכתיבה של גווין? על הספרות בכלל? על התרבות בכלל?

על כל השאלות הללו מנסה לענות ספרו המבריק מאד והמצחיק מאד של מרטין איימיס "המידע" (הוצאת "כנרת"; יצא במקור ב – 1995).

איימיס, יליד 1949, הוא מחשובי הסופרים הבריטים כיום אך לא מהנמכרים שבהם, וספרו אינו מסתפק בהנחה ובאנחה על זילות הספרות בעידן שלנו, אלא דן באופן נוקב בסוגייה. האם אין תפקידה של הספרות לגעת ב"אוניברסלי"? במה שמשותף לבני האדם? ואם כן, האם לא "רב-המכר" הוא שהצליח לגעת ב"אוניברסלי" הזה? מאיזו עמדה מוסרית ואסתטית אנחנו מבקרים, אם אנחנו מבקרים בכלל, את תופעת "רב המכר"?

כך מהרהר איימיס-ריצ'רד: "ביסודו היה ריצ'רד מודרניסט שנתקע. אילו נשאל, סביר להניח שגווין בארי היה מסכים עם הרמן מלוויל: שמעשה האמנות הוא למצוא חן בעיני הקוראים. המודרניזם היה סטייה  קצרה אל הקושי; אבל ריצ'רד עדיין היה שם, במרחבי הקושי. הוא לא רצה למצוא חן בעיני הקוראים. הוא רצה למתוח את יכולתם עד קצה הגבול" (עמ' 174).

ואולי מלוויל צדק ותפקידה של האמנות הוא "למצוא חן בעיני הקוראים"? אותו מלוויל שמכר, אגב, 3,000 עותקים בלבד מ"מובי דיק" שלו בימי חייו, מלוויל שהיה דחוק בכסף וכמעט נשכח לחלוטין עד שחזר ונתגלה עשרות שנים אחר מותו? ואולי גווין בארי, המצליחן ומנפיק רבי המכר, צודק?

ב

"רשימת רבי המכר", המדידה הכמותית של מכירת ספרים ודירוגם של ספרים על פי היקף מכירתם, היא דבר חדש בהיסטוריה של הספרות. מייקל קורדה (יליד 1933), כותב ועורך ותיק בהוצאה הגדולה "סיימון ושוסטר", כתב ב – 2001 ספר מעניין על רבי המכר במאה העשרים בארצות הברית, “Making the list” שמו.

ההתחלה של "רשימת רבי המכר" מתוארכת על ידי קורדה לפברואר 1895, עת מגזין בשם “The Book Man” מבוסטון החל להנהיג אותה אחת לחודש. ב – 1912 חלה תמורה משמעותית בהיסטוריה של "הרשימה" כשה – ”Publishers Weekly”, מגזין המו"לים האמריקאי, הנהיג אותה בין דפיו.

קורדה מסביר שכל עוד לא חוקק חוק זכויות יוצרים ב – 1891 בארה"ב לא רצו המו"לים להנהיג רשימה של היקף המכירות, כיוון שהם מכרו רבבות ספרים "פירטיים", בלי לשלם ליוצרים תמלוגים, ורשימה של רבי המכר תחשוף את הכמות הממשית שהם מוכרים. אולם עם הסדרת החוק השתנה המצב וכעת היו ההוצאות מוכנות ואף מעונינות לספק נתונים לעריכת רשימת "רבי מכר".

עם זאת, רשימת רבי המכר המפורסמת והמשפיעה של ה"ניו יורק טיימס" הונהגה רק ב – 1942 ואילו ב"וול סטריט ז'ורנל" הונהגה הרשימה רק ב – 1994. כלומר, מדידת היקף מכירות הספרים הוא מהלך תרבותי שיש לו היסטוריה ואבולוציה ושעוד לא הגיעה לשיאו, שלא לדבר על נסיגתו, אם זו תתרחש אי פעם.

קורדה, שאחד מספריו הגיע לצמרת "רבי המכר", הוא תומך מתון של שיטת הדירוג ומתנגד למה שהוא רואה כסנוביזם של האליטה התרבותית כלפי "הרשימה". מהתחלה, הוא כותב, מבקרי תרבות וספרות התנגדו לדירוג ומדידה של ספרות באמצעים כמותיים ובמונחים כלכליים.

קורדה אמנם מודה שלאורך השנים ספרים רבים מאד שהופיעו ברשימה ונמכרו במיליונים התגלו כבעלי כושר שרידה נמוך במורד השנים ואינם נקראים כלל היום. רשימות רבי המכר הכילו תמיד (מתחילת המאה!) ספרי דיאטה, עזרה עצמית, זיכרונות של סלבריטאים, ספרי מדע סנסציוניים, "סיפורי הצלחה" לסוגיהם, רומנים היסטוריים סנטימנטליים, יצירות פופולריות על כלכלה ופוליטיקה.

האפולוגטיקה המעט נפתלת של קורדה על הרשימה מחולקת לכמה טיעונים נפרדים. ראשית, גם סופרי איכות, שיצירתם שרדה את השנים, נכנסו לרשימה. אדית וורטון, ג'וזף קונראד, סינקלייר לואיס, תומס וולף (הסופר הטיטני מהמחצית הראשונה של המאה ולא תום וולף מ"מדורת ההבלים"), אנרי ברגסון, ג'ון סטיינבק, ארנסט המינגווי, נורמן מיילר, הם כמה מהשמות האיכותיים הבולטים שנכנסו לרשימת רבי המכר. הטיעון השני, הרשימה משקפת את הלך נפש של התרבות, מה שאנשים באמת קונים וקוראים ולא מה שאנחנו היינו רוצים לחשוב שאנחנו קונים וקוראים, ולכן היא חשובה. הטיעון השלישי, הרשימה משקפת את רוח הדמוקרטיה בהיותה שיטה רובית ולא שיטה איכותנית.

עם זאת, קורדה מודה שהנהגת הרשימה גרמה להתמקדות בספרים שנכנסו אליה והתעלמות מסוימת מאלה שלא. הוא מנחם את עצמו שבחנויות הספרים האמריקאיות מצוי עושר רב של ספרים, גם כאלה שלא הפכו לרבי מכר (מה שפחות נכון לארץ; ועל המצב בישראל – מייד). קורדה גם מודה בקשר בין הנהגת רשימת רבי המכר לתכונה לא בהכרח מלבבת של התרבות האמריקאית באופן כללי, תרבות שאוהבת את החלוקה ל"מנצחים" ו"מפסידים". "הרשימה" לפי קורדה השפיעה על הנהגת מדדים דומים בכל תחומי התרבות: בקולנוע, במוזיקה וכו'.

ג

ומה המצב בישראל?

 ב – 3.3.1993 החל מוסף "ספרים" של "הארץ" לפרסם רשימת רבי מכר משלו ופתח את עידן "הרשימה" בישראל. מיכאל הנדלזלץ, מייסד ועורך המוסף (מ–1993 עד ל–2005), מסביר את שיקוליו הפשוטים להנהגתה:

"זה חלק ממוספי ספרים בעולם כולו, אנגליה וארצות הברית. המודל שלי היה ה'ניו יורק טיימס' וה'סנדיי טיימס'".

הנהגת הרשימה עוררה התנגדות?

"אני לא זוכר התנגדות. זה התקבל כחידוש מעניין". בהמשך השיחה נזכר הנדלזלץ ש"מנחם פרי (עורך "הספרייה החדשה" – א.ג.) רצה להפריד בין רשימה של ספרים קנוניים לרשימה של בידור ואני חשבתי על זה. אבל לא רציתי לעשות את ההפרדה כי מי יהיה זה שקובע באיזה רשימה מה יופיע?".

ב – 1997 הצטרף המוסף הספרותי של "ידיעות" ל"הארץ" והנהיג רשימה משלו. אבל בעוד "הארץ" הפיק בעצמו את הרשימה פנה זיסי סתוי, עורך המוסף הספרותי של "ידיעות" בין 1974 ל-2004, לחברת הסקרים של מינה צמח שתערוך את הרשימה. "ידיעות" גם החל לפרסם ברשימתו הערכות מכירות במספרים מוחלטים ולא רק דירוג יחסי של הספרים. סתוי: "המיקום זה עניין מופשט מדי, לכן מלכתחילה הרשימה הייתה מלווה בהערכה של מספרי מכירות".

סתוי, כמו הנדלזלץ, לא זוכר התנגדות בעיתון להנהגת הרשימה אבל מספר על ספקותיו:

"אני עצמי הייתי די חצוי בנושא כי זה משתלב בתרבות הרייטינג שלנו, שלפני 9 שנים, כשהנהגנו את הרשימה, עוד לא שלטה כמו היום. ספרות זה לא עניין של רייטינג. יש ספרים טובים שלעולם לא יגיעו לרשימת רבי המכר ולא כל מה שמגיע לרשימה הוא ספרות טובה".

עם זאת, סתוי, הותיק בתחום הספרות, מציין שכבר בשנות השבעים הייתה בגל"צ תוכנית בשם "רב מכר", שהייתה לה רשימה ("אמנם לא משוכללת כמו היום"), תוכנית שערך דניאל כהן שגיא, כך שלא נכון לתלות את התחלת הנהגת הרשימה לשנות התשעים.

גם ד"ר מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות, מרצה בבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה ויו"ר האגודה הישראלית לתקשורת, שחקר את מוספי הספרות הישראליים, מעדיף לא לצייר תמונה ורודה (או אפרורית; תלוי בעיני המתבונן וביום שבו המתבונן מתבונן) של העבר הספרותי "הטהור" לעומת ההווה "הממוסחר".

"משהו עקרוני תמיד מתנגד בי לקריאות נוסטלגיות. אפתיע אותך. בשנות החמישים הופיע בעיתון 'הארץ' רשימות רבי מכר (מצ"ב דוגמה) תחת הכותרת "על אלו הספרים רבו הקופצים" (מקסים לא?). הרשימות התחלקו לשתי קטגוריות 'ספרות יפה' ו'ספרים אחרים' ונבנו מתוך נתונים שהגיעו מחנויות מכל הארץ ונאספו על-ידי סוכנות הספרות הירושלמית, בר-דור".

ד

אחת הטענות המוצקות כלפי טבלת רבי המכר היא שהיא לא רק משקפת מציאות אלא יוצרת אחת כזאת כיוון שהקוראים ממהרים לקנות ספרים שנכנסו לטבלה בהתאם לכלל ש"אין דבר מצליח יותר מאשר הצלחה". אבל שני העורכים-לשעבר, שהנהיגו את הרשימה בעיתוניהם, מעדיפים לפקפק בהשפעתה.

סתוי: "אני כופר בעניין שהרשימה משפיעה בגדול. ההשפעה היא יותר בשוליים. אני מאמין בשיטת 'המפה לאוזן' ולא כל כך ברשימה".

הנדלזלץ מפקפק הן בהשפעתה של הרשימה והן בשיקוף שמציעה הרשימה:

"אני מסתכל על זה כסוג של משחק. כי זה לא בודק איכות ואפילו לא קנייה מצטברת אלא קצב קנייה בזמן נתון. בעצם, תחרות ריצה לזמן קצר. אמנם מתוך היותו ברשימה נוצר באזז לספר אבל הרשימה משפיעה יותר על המו"לים מאשר על טעם הקהל". הנדלזלץ מגלה אופטימיות, אולי מופרזת, כשהוא מוסיף ש"בברנז'ה יודעים שאין לרשימה ערך ספרותי. רשימת רבי המכר היא לא מדד להתקבלות במונחים תרבותיים רק מדד לפופולריות".

גם דב אלפון, עורך ראשי בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, מפקפק הן בשיקוף שמעניקה הרשימה והן בהשפעה שלה:

"ההשפעה היא פחותה ממה שנהוג לחשוב. יש ספרים שנמכרים מצוין למרות הרשימה ויש ספרים שמופיעים ברשימה ואנחנו יודעים שמכרו פחות. הטבלה גם לא תמיד מדויקת. יש למשל ספר שלנו כעת שהופיע בטבלה וספר שלא הופיע ואנחנו יודעים באופן ברור שהספר שלא הופיע מכר יותר. הטבלה משקפת 80 אחוז מההצלחות אך לא מעט ספרים עוברים מתחת למכ"ם שלה. אי הופעה של ספר בטבלה אינה גורמת להיעלמותו". אבל אלפון מודה ש"כשספר מופיע בטבלה אין ספק שזה נותן לו פּוּש, הנבואה מגשימה את עצמה". 

לעומתם, מוטי נייגר פחות להוט להמעיט ממשמעותה של הרשימה:

"לדעתי לרשימה השפעה לא מועטה. אפשר לראות זאת באופן בו מקודמים ספרים מתוך הרשימה בחנויות הספרים. החנויות תולות רשימות רבי מכר ומשתמשות ברשימה כבאביזר שיווקי. הכותרת 'רב מכר' היא מקדם מכירות חשוב (על חלק מהספרים מטביעים את הכותרת 'רב מכר' כבר מהעותק הראשון) מכיוון שכך מסמנים לקהל הרחב מהו הטרנד הנוכחי, מהו הספר שכולם ידברו בו".

האם הפרמטרים להצלחה של ספר השתנו לאורך השנים לאור המשקל שיש, למשל, לרשימת רבי המכר כ'נבואה שמגשימה את עצמה'?

"גם בעבר הייתה הצלחה גדולה לספרות טריוויאלית (שאינני מזלזל במקומה אלא שגם בעידן פוסטמודרני, צריך להכיר בך שיש ספרות מורכבת ומעמיקה ויש ספרות שאינה כזו). מה שאפשר להגיד על העת הזו בהשוואה לעבר הוא בעניין הלגיטימציה. נדמה שכיום יש יותר לגיטימציה לספרות טריוויאלית, אלו לא ספרים ש'קוראים בסתר', אלא כאלו שמפורסמים בחוצות וזוכים להכרה. אגב, בשבחה של טבלת רבי המכר הישראלית, בשונה מזו האמריקאית, אפשר לומר שרבים הם הספרים בתחום הספרות היפה שאינם ספרי מתח או רומנים פשוטים".

דווקא כשלא מתייחסים ספציפית להשפעת הרשימה מרשים לעצמם סתוי ואלפון להסכים שחל שינוי עמוק בתהליך ה"התקבלות" של ספרים בעשורים האחרונים:

סתוי: "יש שינוי בהתקבלות. בודאי. בעבר הפרסום היה מצומצם, פה ושם מודעות של הוצאות הספרים. לא היו כתבות במגזינים, ראיונות, זה נכנס רק בשנות השמונים, ב'שבעה ימים' וב'סופשבוע'. פעם לביקורת היה יותר משקל. אמנם תמיד המסירה מפה לאוזן חשובה אבל פעם רשימות 'רבי המכר' לא היו קיימות ובטח שלא הג'ינגלים ברדיו".

אלפון מנתח את ההבדל בין 1980 ל – 2006:

"אמנם אחרי חודשיים ממועד צאת הספר אין הבדל גדול בין 1980 ל-2006, ה'מפה לאוזן' מוכר את הספר. אבל בחודשיים הראשונים לא יכולה להיווצר מסה קריטית של המלצות. מה שהשתנה היא הדרך להגיע למסה הקריטית הזו. אם אתה כמו"ל מאמין בספר אז יש לך היום דרך להגיע לקהל של 2000 איש מהר יותר, למסה הקריטית. דרך פרסום, או שליחת מאות עותקי חינם. זה לא היה עולה על הדעת לפני 20 שנה. הדוגמה המובהקת זה הקמפיין לספרי הרלן קובן. שטיפת מוח. המותחנים אף פעם לא היו באופנה בארץ. לא חושב שהיה מותחן אחד בטבלת רבי המכר קודם לכן. וב'ידיעות אחרונות' החליטו שהם יגיעו למסה הקריטית של הקוראים. אני לא יודע אם הם הרוויחו מהקמפיין הזה, כי הוא עלה הרבה כסף. אבל הם ידעו שהם ירוויחו מהספרים הבאים של הרלן קובן וכך היה. 'עיין ערך אהבה' (ראה אור ב-1986)היה בזמנו גם שטיפת מוח יחצ"נית אבל לקח אז הרבה זמן והתוצאה לא הייתה מהירה וחדה כמו בשנים האחרונות".

אם כך הרשימה, כחלק ממכלול, מבטאת שינוי תרבותי לא זניח?

אלפון מודה: "בטבלת רבי המכר אתה קורא שיפוט של ספרים שהעם עשה ודעתו שונה בעליל מעורכי המוספים הספרותיים. בראשית הדרך הטבלה הייתה עוד אייטם, אבל מזה 5 שנים היא אלטרנטיבה לעיתון, גורם חתרני בתוך המוסף הספרותי. הגולם קם על יוצרו. העיתונים הכניסו את הטבלה כגורם מתסיס, בלתי צפוי, חייכני, וזה עבד כמה שנים טובות, אבל לאט לאט הגולם קיבל חיים משלו".

האם החשיבה הכמותית הזו היא עניין אנגלו-סקסי? אתה מצוי בתרבות הצרפתית: מה ההשפעה בצרפת של רשימת רבי המכר?

"גם בצרפת יש רשימות. הרשימה של ל'אקספרס היא החשובה ביותר. אבל בצרפת יש כוחות אלטרנטיביים לרשימות רבי המכר. כל עיתון מפרסם ארבע פעמים בשנה רשימת מומלצים שנעשות על ידי מבקרים. הצרפתים מאמינים למבקרים שלהם. גם איגוד החנויות העצמאיות מפרסם פעם ברבעון רשימת מומלצים וגם ה'פנאק' (רשת חנויות ספרים בצרפת) מפרסמת רשימה כזו. הפרסומים האלה מחקים את הטבלה, בהיותם דירוגים, אבל זו טבלה ערכית ולא טבלת מכירות. אלה גופים מאד חזקים. בישראל אין תו איכות על רשתות קמעונאיות ואין לנו גופי ביקורת חזקים וצנטרליסטיים ואין יוזמה בעיתונים להיות מובילי תרבות ולכן השטח פנוי ל'קול העם'. יש כאן איבוד של מתווכי תרבות, אם נרצה לראות בזה דבר שלילי, או הליך דמוקרטי יותר, אם נראה את זה בחיוב".

לעומת אלפון וסתוי, הנדלזלץ אינו יודע להשיב האם כוחה של הביקורת הצטמצם, ואם כן האם זה קשור להנהגת רשימת רבי המכר.

"'נער קריאה' של ברנהארד שלינק יצא בעברית ולא השאיר רושם מבחינת מכירות. ואז שלינק הגיע לארץ ופרסמנו מאמר של עמיה ליבליך על הספר ואילנה המרמן ראיינה את שלינק ב'תרבות וספרות' וכתוצאה משני המאמרים הספר נכנס לרשימת רבי המכר אחרי שסטימצקי כבר התייאש ממנו והחזיר אותו". "אבל זו דוגמה יוצאת דופן", מודה הנלזלץ.

ה

השינוי שהביאה אתו הנהגת הרשימה, או לכל הפחות שהיא מבטאת אותו, אינו קשור רק למשקל היחסי של הביקורת לעומת רשימת רבי מכר בקביעת התקבלות של ספר אלא למשקל שניתן לשיווק הספר כיום בניגוד לעבר.

ד"ר מוטי נייגר: " 'רשימת רבי המכר' מקיימת קשר הדוק עם שאר המאמצים השיווקים. שיווק  ספר באמצעי התקשורת הוא קריטי. מכיוון שבישראל יוצאים לאור בשנה כ- 6,000 כותרים  (למעלה מ- 100 כותרים בשבוע!) הרי שהיכולת של ספר לזכות בחשיפה, לבלוט מעל הספרים האחרים הוא מרכיב שבלעדיו יקבר הספר קרוב ללידתו. הביקורת גם היא מרכיב באותם יחסי ציבור מכיוון שמשתמשים בביקורת טובה (או בחלקים הטובים של ביקורת לא ממש טובה) במודעות הפרסום לספר חדש. אין כאן מרכיב שפועל לבד. מרגע שספר נולד יש מרכיבים רבים שפועלים במקביל, ביניהם, מסע יחסי ציבור, ביקורת בעיתונות (שגם הן, לעיתים, נובעות מפעולות יחס"צ), העמדה של הספר בחנות (מרכיב משמעותי מאוד – האם יעמוד ב"שולחנות הכוח"? סמוך לקופה? או שיוגלה למדפים נידחים?) ועוד. אין כאן נוסחה אחידה להצלחה כשההנחה של מו"לים מובילים היא  שאם יוצאים מספיק כותרים חלקם הקטן ייקלט ויהפוך לרבי מכר, ויפצה על אלו שלא יהיו לרבי מכר. מכיוון שכך אפשר לראות שהמגמה הכללית הייתה בשנים האחרונות להגדיל את כמות הכותרים. נדמה שמגמה זו נבלמה לאור העובדה שמעט מאוד כותרים זוכים בשנים האחרונות בפרסי זהב (מכירת 20 אלף עותקים) ופלטינה (מכירת 40 אלף עותקים). למעשה, אם עלות הפקת ספר (עד שהוא מונח במחסנים) היא עשרת אלפים דולר, הרי אם לא יושקע לפחות (!)  סכום כפול מזה ביחסי הציבור, לספר יהיה קשה לפרוץ לביתו של הקורא. מה שניכר הוא שרבות מן ההוצאות הפנימו זאת והן  משקיעות הרבה יותר בשיווק ובהפצה מאשר בספר עצמו (שלא לדבר בסופר, האחרון בשרשרת המזון)".

להערכתי, המצב בשוק הספרים כיום הוא כזה: רשימה מצומצמת של ספרים "לוקחת את כל הקופה" והשאר נמוגים באפילה. המצב קשור הדוקות להנהגת רשימת רבי המכר. האם להערכתך התפלגות ההתייחסות של הקהל לספרים בעבר הייתה אכן יותר מאוזנת?

ד"ר נייגר: "בכל תקופה יש מעט ספרים שזוכים ב'כל הקופה'. העניין הוא שהשוק צפוף יותר מבעבר (בסופרים ובספרים). אפשר לראות בכך גם תופעה חיובית של פלורליזם בשוק הספר, היצע גדול יותר. כמו תמיד הבעיה של 'אלף פרחים יפרחו' היא שבדרך לפריחה הגדולה, אלו שגדלים בסתר ולא מקבלים מספיק אור קמלים באיבם, בלי שקיבלו סיכוי".

קשה לדעת האם התפלגות המכירות היא פחות מאוזנת כיום מבעבר. קשה לדעת כי ההוצאות לא מספקות נתונים מלאים על מכירות. לסתוי "נשמע הגיוני שההתפלגות היום יותר מצומצמת".

גם אלפון מסכים לכך: "יש שני גורמים לכך. הראשון הוא הצטמצמות קהל הקוראים. היום פחות אנשים קוראים ספרים אבל אלה שקוראים קונים הרבה יותר. כך נוצר קהל עם טעם די הומוגני שקונה אותו סוג של ספרים. הממוצע של האיחוד האירופאי הוא 6 ספרים לתושב. אבל באירופה 90 אחוז מהאוכלוסייה קונה 7 ספרים בשנה ובארץ 10 אחוז מהאוכלוסייה קונה 20 ספרים בשנה ולכן יוצא לנו גם 6 ספרים לתושב. לפני 20 שנה הגיוון התרבותי היה רב יותר. היום הוצאה כמו 'מזרחי', ספרים כמו ביל קרטר ופטריק קים, לא קיימים, הקהל שלהם לא קורא יותר ספרים, הוא רואה ערוץ שתיים. הגורם השני הוא עניין המותגים בספרות. המותג הוא הסופר. יהושע, שלו, עוז, גרוסמן, קרת. צרויה שלו ושולמית לפיד כמעט שם. זו רשימה שמראש אתה יכול להדפיס 80 אלף עותקים. בכלכלה בכלל עוברים לעידן של מותגי-על, מעט מותגים אבל מאד חזקים. גם סופרי דור הפלמ"ח היו מותגים. ב'עם עובד' היו 14 סופרי מקור שהיו מותגי-על. אבל היום מספר מותגי-העל הצטמצם וזה אותו דבר במחול ובתיאטרון".   

ו

סופרי איכות שלבם נחמץ מול הצלחה של סופרי רבי מכר מקצועיים וזולים אינו דבר חדש בקורות הספרות. ב – 1909, למשל, החל העיתון היידי "היינט" לפרסם רומן בהמשכים בשם "ברשת החטא", שהפך ללהיט בחוצות ורשה. העיתון נמכר במאות אלפי עותקים. תוכנו של "ברשת החטא": "מעשה בבת ישראל ושמה ברתה, שנפלה ברשתם של סוחרים בנפשות אדם, והיא הולכת מדחי אל דחי (…) עד בית הנשים של השולטן בקונסטנטינופול הגיעה ברתה זו (…) כל היהדות הרוסית יצאה מדעתה, שכחה את הצרות והרדיפות ואינה עוסקת אלא בה – בברתה" (י.ד.ברקוביץ', "הראשונים כבני אדם", עמ' 726). הסופר "שלום עליכם" נאלץ להדוף תביעות בוטות של מו"לי העיתונים לכתוב להם ב"ברשת החטא" משלהם. והיום, מי זוכר את "ברשת החטא"?

אבל בכל זאת נדמה שיש הבדל לא זניח בין אז להיום. התהליכים שעוברים על שוק הספרים מקבילים לתהליכים אחרים בכלכלה. א. מעבר מעסקים קטנים ובינוניים לתאגידים גדולים (האיחוד בין "כתר" ל"סטימצקי"; "זב"מ" ו"צומת ספרים"; ההיטמעות של ההוצאות הקטנות בהוצאות הגדולות: "בבל" ב"ידיעות", למשל, ו"חרגול" ב"עם עובד"). ב. המעבר ממוצר למותג. קניית ספרים לא בגלל תוכנם אלא בגלל "השם" של הסופר. ג. כניסה של "כסף גדול", במושגים יחסיים לעולם המו"לות, שמושקע בשיווק ופרסום.

הספר הוא מוצר התרבות היחידי כמעט שאדם בודד יכול להיות אחראי לכל ניואנס של המוצר שלו (בניגוד לקולנוע ולטלוויזיה, למשל), במובן זה הוא מוצר שמזכיר את השלבים העובריים של הקפיטליזם: יזם בודד שמכניס לשוק מוצר חדש שהוא אחראי לכל פרטיו. במובן זה הוא גם סמל להומניזם: אדם בודד שפורש את עולמו האינדיבידואלי בפנינו. התהליכים שגולת הכותרת שלהם היא התמקדות בפסגת רשימת רבי המכר הופכת את פריצתו של סופר אלמוני, או של סופר ייחודי שלא הוכיח כושר מכירה גבוה בעבר, את פריצתם של סופרים בעלי תודעה אינדיבידואלית וייחודית לספירה הציבורית לכמעט בלתי אפשרית.

מלבד הרשימה המצומצמת של סופרים ישראליים שזוכים להיכנס לרשימה באופן כמעט אוטומטי מסכימים כל המרואיינים שקשה לחזות איזה ספר יהיה רב מכר ואיזה לא:

אלפון: "בדיעבד אנשים נוטים להסביר כל תופעה. אבל אנחנו לא באמת יודעים למה הקהל נהר בהמוניו ל'רודף העפיפונים'. אבל היום, בניגוד לעבר, אני יודע שיש רבי מכר גלובליים ואין טעם להגיד 'הישראלים זה משהו אחר', הראייה 'צופן דה וינצ'י'".

הנדלזלץ: "אף אחד לא יודע להסביר לפני רק אחרי. בארץ ברשימות רבי המכר הופיע 'בעקבות הזמן האבוד' של מרסל פרוסט, ספר איכות לכל הדעות. אבל אולי יש מאפיין משותף ל'רבי המכר' והוא קריאוּת". בכל מקרה, אומר הנדלזלץ האופטימיסט, "ספרים ריקים, שאין בהם כלום, לא יחזיקו מעמד ברשימה". 

יש בהיאחזות הזו באקראיות כביכול של הרשימה, במיסטיות כביכול של ההצלחה, סוג של תמימות או היתממות. למרות שהמרואיינים מצהירים על כך שקשה לחזות איזה ספרים יהיו רבי מכר הם הרי מודים בהשפעות הגדולות של השיווק והפרסום על "רשימת רבי המכר" ("רבי מכר בינלאומיים", למשל, זוכים למעמד בארץ בגלל ש"השמועה" על רב-המכר מתפרסמת בהבלטה כשהספר מתורגם). המקרה של "הגשרים על מחוז מדיסון", שכפי שמציין הנדלזלץ הפך לרב מכר בגלל מוכרי ספרים במיד-ווסט, הוא נדיר, נדיר מאד. בישראל של היום כשרוצים שספר יצליח משווקים אותו באגרסיביות ברדיו ובעיתונים וההחלטה על איזה ספר לשים את הכסף אינה קשורה כמעט לאיכותו הספרותית אלא לסיכוייו להימכר.

במקרים מסוימים סופרים בעלי אמצעים מפרסמים את ספריהם על חשבונם. ידוע לי על מקרה אחד לפחות של ספר לא מזהיר בלשון המעטה שיצא לא מזמן ונדחף באגרסיביות בפרסומות וזאת משום שידו של הסופר השיגה לשלם לפרסומות רדיו תדירות. במקרים אחרים ההחלטה של ההוצאה לשווק ספר מונעת על ידי קשרים אישיים, התייחסותו של הסופר אל קבוצה אליטה תרבותית-חברתית, בלי קשר לרמתו של ספרו. כך, כשיכולת המכירה היא חזות הכל, הולכת והופכת הספרות לנחלתם של העשירים ובעלי הקשרים.

כדאי לפיכך לא להמעיט במעבר התרבותי שמבטאת הנהגת רשימת רבי המכר. המעבר התרבותי הזה, שההתקפה הפוסט-מודרנית על ההיררכיות התרבותיות שיתפה אתו פעולה באופן מפוקפק, מתבטא בהחלפת עורכים בעלי טעם תרבותי מובחן בעורכים שההוצאות מקוות שיביאו את "רב המכר הבא", או בכאלה שנדמה שלפחות לא יפריעו לבואו. חמור מכך: הנהגת הרשימה מצמצמת את "מעמד הביניים" של הספרות, כלומר: סופרים בעלי התכוונות אמנותית רצינית, המוכרים את ספריהם בהיקף מתון (אם כי לא מזערי או לא משתלם כלכלית) של כמה אלפי עותקים לפחות, שמהווים את הכוח החי בתרבות ספרותית ויטאלית. הנהגת הרשימה מאפשרת קיום של קבוצה מצומצמת של ספקי להיטים ושאר הסופרים במערכת נמוגים באפילה.

כששואלים: מה רע בעצם ברשימת רבי המכר? צריך לחזור ליסודות התרבות שלנו. למשל, לפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל. מיל שהציג כמה נימוקים מדוע הגבלת חופש הדיבור והמחשבה מהווה מכשול לאמת: א. ייתכן שהדבר שאת השמעתו אוסרים הוא האמת. ב. אין אמיתות שלמות והאמת היותר שלמה מושגת כפשרה בין דעות שונות המכילות אמיתות חלקיות. לכן צריך לשמוע את כל הדעות ולא להגבילן. ג. האמת עצמה מתחזקת במהלך מאבקה בשקר. לכן, גם אם הדברים שאת השמעתם אוסרים הם שקר – יש להשמיעם.

מיל רלוונטי כי המציאות הלא מאוזנת של שוק הספרים הישראלי, המתמקדת באותם ספרים מועטים שהגיעו לפסגה על סמך מדדים כמותיים, היא מציאות של השתקה ושל היעדר חופש ביטוי בלי משטרת מחשבות ובלי דיקטטורה, פשוט על פי "כוחות השוק" בלבד. קולות ספרותיים חריגים וייחודיים כמעט לא מצליחים להישמע במציאות כזו. העולם הרוחני והתרבותי הישראלי מצטמצם כתוצאה מכך באופן משמעותי. גם בזה אנחנו מחקים את אמריקה, מסתבר, ולא תרבויות אחרות, כמו התרבות הצרפתית, שמסתייעות במתווכי תרבות בנוסף (וחשוב לזכור: בנוסף, לא במקום. זו לא "וועדה מסדרת" נגד "דמוקרטיה") לנתוני המכירות וכמשקל נגד להם.

צריך לקרוא את מסותיו של סופר עכשווי פיקחי כמו ג'ונתן פראנזן האמריקאי כדי להבין עד כמה האתגר שהציבה הנהגת "רשימת רבי המכר" אינו אתגר אידיאי פשוט. פראנזן נאבק מחשבתית עם הגרעין "הדמוקרטי" שמבטאת הרשימה. "הרעיון שספרות היא ייעוד אצילי וגבוה (המיועד למעטים) אינה מתיישבת עם האופי האמריקאי שלי", כתב פראנזן במסה ידועה ב – 1995. כלומר אין כאן רק עניין של כוחות שוק "רעים" מול ספרות טהורה "טובה". יש כאן מאבק בין שני אתוסים: דמוקרטי מול ואליטיסטי או איכותני.

עם זאת, "הצלחה" של ספר היום אינה בהכרח עדות למהותו "הדמוקרטית", אלא עדות ליכולת שיווקית טובה או, אין ברירה אלא להשתמש בקלישאה הנכונה הזו, ל"מכנה משותף הנמוך". בעבודתי כמבקר ספרות, כשניסיתי לסכם את הספרים הטובים שיצא לי לקרוא ב – 2005, הרי שחצי משמונת הספרים שבחרתי כטובים של 2005, לא נכנסו באופן משמעותי לרשימת רבי המכר. הווה אומר: לפחות לגבי קורא אחד בעולם, אני, הרשימה פספסה בגדול.    

ההצלחה מהלכת עלינו קסם, זו חולשה אנושית המשותפת לכולנו. אולי מרפא-מה לחולשה הזו מצוי באמירה האלמותית של סקוט פיצ'ג'ראלד, סופר שהבין קצת ב"רב-מכריות" ובהערצת ההמונים, כמו גם בנטישתם. האמירה נאמרה כשהחל כוכבו של פיצ'ג'ראלד לדעוך ואילו ידידו-יריבו, ארנסט המינגווי, עלה כפרח, במכירות כבביקורות. "ארנסט", אמר פיצ'ג'ראלד, שבאופן מעורר השראה סרב לקבל את מדד היקף המכירות כמעיד על טיב אמנותו, "מדבר בסמכותיות של ההצלחה, אבל גם אני מדבר בסמכותיות, בסמכותיות שמעניק הכישלון".

על ביקורת הספרות.

ארבעה רומאנים שיצאו לאור בשנה האחרונה מבטאים מגמה חדשה בספרות העברית. יציאתם לאור תוחמת קו גבול ברור בינם לבין היוצרים הספרותיים הבולטים של שנות התשעים. משותפת לכולם האמונה המרכזית שאמנות אמת בכוחה לרגש, שאמנות אמת בכוחה לגאול, ושאלה היודעים את הסוד הזה חיים בבידוד. ארבעת הרומאנים הללו, המציבים במרכזם דמויות של אמנים, הם: "אבנר ברנר" של דרור בורשטיין, "פרא אציל" של דודי בוסי, "נקישות ורמזי אור – מדינת ישראל נגד נוח שטרן" של רני יגיל, ו"ללכת יומם ולילה" של משה אופיר. בדור "האבות", הקרוב אליהם ביותר, ולאו דווקא המשפיע ביותר, הוא יהושע קנז. החוויה הישראלית המעצבת שלהם אינה האינתיפאדה הראשונה והשנייה, אינם הסכמי אוסלו ורצח רבין, אלא חדירתה המאסיווית של "תרבות ההמונים" לחברה הישראלית במשך שנות התשעים, חדירה שעיטרה את הפיכתה של החברה הישראלית לחברה קפיטליסטית-מטריאליסטית באופן קיצוני.

עוד על ביקורת הספרות

על  ביקורת הספרות א'

הייתי רוצה שהביקורות (החיוביות) שאני מפרסם כאן ובמקומות אחרים מעת לעת ייתפסו כהצעה לחוויה רוחנית. כאופציה – לא כאיזו חובת קריאה שלדעת המבקר הנכבד יש למלאה. יש אנשים שבהחלט יכול לחיות חיים שלמים ומספקים גם בלי לקרוא ספר אחד. אחרים יוכלו לחיות טוב גם בלי לקרוא את הספר שלדעת המבקר הדעתן הוא מצוין. אני מציע הצעה, מבטא טעם מסוים. למה אני אומר את הדברים המובנים מאליו הללו? כי אני זוכר מנעוריי את הטעם המתכתי, המריר, שהתלווה לקריאת מבקרים סמכותנים שמהם השתמע שללא קריאת הספרים האלה וההם חייך אינם חיים. אולי גם הכתיבה שלי נתפסת ככזו לעתים? ובכן, החיים גדולים מהספרות. בודאי שהם גדולים מביקורת הספרות. רק אצל מיעוט (מבורך) הספרות היא היא אופן הקיום העיקרי. וגם המיעוט הזה לא חייב לחיות דווקא דרך הספרות שלך.

על ביקורת הספרות ב'

כל התחלה של פעולת קריאה כיום דורשת מאמץ אקטיבי על מנת להיכנס לפסיביות של הקריאה; תחושת חובה עדינה ומעט מעיקה שמתלווה לפתיחת ספר. בעידן הנוכחי, בו האינטימיות, ההתנתקות, ההתכנסות והשקט הנפשי שדורשת פעולת הקריאה אינם זמינים בקלות, הספרים הטובים נחלקים לשני סוגים. יש ספרים טובים שקריאתם מחייבת מאמץ אקטיבי גם אחרי העמודים הראשונים. בספרים המצוינים, לעומת זאת, המאמץ האקטיבי נמוג חיש-קל והקורא מתמסר כולו לקריאה, מניח את המשוטים וצף עם הזרם. חוות דעת ביקורתית על ספר צריכה להתייחס לאלה משני הסוגים הספר הטוב שייך.

על ביקורת הספרות ג'

ובעצם, גם הספרים המצוינים נחלקים לשני סוגים. פעולת הקריאה מכוננת יחסי חוֹדֵר-נחדר. יש ספרים "נשיים", שמפתים אותך; מפתים לחשוף עוד ועוד מהם, לחדור לתוכם עוד ועוד. ספרים אחרים, "גבריים", חודרים את הקורא בכוח, לא מותירים בידו ברירה אלא להתמסר. אין צורך לומר: אין קשר למינו של הקורא או הכותב ביחס לשאלה איזה ספר שייך לאיזה סוג. אורלי קסטל-בלום, במיטבה, היא, סופרת "גברית", וא.ב. יהושע, במיטבו המאוחר, "נשי".

על ביקורת הספרות ד'

בעיתונים וברשת פועלים כיום כמה מבקרי ספרות טובים וטובים יותר. ממנחם בן הותיק והמצוין (גם אם אינני מסכים אתו לעתים) ועד פרחי מבקרים צעירים ומבטיחים. אבל אולי אנסר לרגע את הענף שעליו אני יושב ואשאל: האם ייתכן ויש לנו יותר מדי מבקרי ספרות? האם אנחנו רבים מדי במיוחד ביחס לכמות הלא רבה של ספרים ישראלים טובים שרואים אור? ביקורת ספרות פירושה דעתנות, נחרצות, שיפוטיות. האם ריבויים של מבקרי ספרות אצלנו אינו עדות לכך שאנחנו חברה דעתנית, נחרצת, בטוחה בעצמה מדי? ספרות טובה, בניגוד לביקורת, היא הרבה פעמים מהוססת, שוללת עצמה, נבוכה, רועדת ורוטטת (אבל עושה כל זאת באורח סמכותני). "מחר בקרב חשוב עלי" של חוויאר מריאס, לדוגמה, שהיללתי כאן לפני כמה שבועות, הוא רומן שכולו פקפוק עצמי, היסוס, סתירות, עדות לחמקמקות המציאות. זה אחד היתרונות של הספרות על פני ביקורת הספרות. בחברה שלנו, הרוויה באנשים בעלי דעה מוצקה על כל דבר ועניין, האם איננו זקוקים לאמביוולנטיות של הספרות ופחות לחד-משמעיות של הביקורת?

החיים הסודיים של מבקרי הספרות – חלק ב'

החיים הסודיים של מבקרי ספרות – חלק ב'

לפני שלוש שנים, בגיל 30, התחלתי לכתוב ביקורות ספרות. לא תכננתי קודם לכן להיות מבקר ספרות, רציתי (וזו עדיין כוונתי) להיות סופר והתחלתי במקביל בקריירה אקדמית. לא תכננתי להיות מבקר ספרות, אם כי בדיעבד כמה בחירות-חיים שעשיתי מלמדות אותי שבלי משים וללא-מודעות הכשרתי את עצמי למקצוע הזה. בכל אופן, התחלתי לכתוב ביקורות פשוט על מנת להתפרנס.

בחלוף הזמן מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר לעיסוק הזה, המאתגר ומעשיר מאין-כמוהו. אם לתמצת את לוז ההנאה שאני מוצא בעיסוקי: הבחינה של מאות ספרים מאפשרת לך לנסח לעצמך עמדה על טיבו של המדיום שקשרת בו את חייך, מאפשרת לך לנסח לעצמך עמדה בשאלה מה זו ספרות טובה ומה זו ספרות לא טובה. וכמו שאמר הרמב"ם: אין שמחה כהתרת ספקות ואין – את זה כבר לא אמר הרמב"ם – עונג מהעונג שבתחושה שאתה יודע על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על הנושא שמרתק אותך.

מאידך גיסא, אין הכוונה בדברי שאחרי כך וכך מאות ספרים הגעתי למנוחה ולנחלה, ובפי התשובה לשאלה הנצחית "מה זו ספרות?". כל ספר שאתה קורא ומחווה את דעתך עליו מוסיף צלע למצולע דמיוני שלאט לאט, ברבות השנים והספרים, שואף להפוך לעיגול שלם שמסמל את מהות אמנות הפרוזה. אבל זו, כמובן, משימה אין סופית. כל ספר שאתה קורא, טוב או רע, אמנם מוסיף להבנתך מה זו ספרות, כל ספר, טוב או רע, אמנם מוסיף לצלעות המצולע הדמיוני והופך אותו לסובטילי יותר, ל"עגול" יותר, אולם לעולם המצולע יישאר מצולע ולא יגיע להיות עיגול שלם.

אולם גם (ודווקא) האינסופיות הזו מלהיבה, הידיעה שהמקצוע הזה, מקצוע הביקורת, יכול ללוות אותך כל חייך, לשכלל את הבנתך ללא "קו סיום" בו הגעת כביכול למטרתך והתשובה לשאלה מה זו ספרות צונחת מפיך כשאתה צונח לארץ בתום המרוץ. 

הגעתי למקצוע הביקורת עם צדקנות מזן מיוחד, הצדקנות של איש האקדמיה. כאנשים הניזונים על דיאטה קפדנית של קלסיקונים, יש לאנשי אקדמיה שבאים לבקר ספרים שרואים אור בהווה עמדה מתנשאת א-פריורית; התנשאות לא מוצדקת, מוטעית, שנובעת מבורות. העיסוק בחומרים "לוהטים מהתנור", ביצירות ספרותיות עכשוויות, לימד אותי ענווה. הכתיבה הביקורתית השוטפת לימדה אותי שהכלים האקדמיים, הקאנון הנלמד באקדמיה כמו גם כלי הניתוח הניתנים שם, אינם מקיפים מספיק על מנת להתמודד עם ההיצע הקונקרטי והמטאפיסי (בהיותו אינסופי כמעט) של שוק הספרים הממשי. ולשיעור הזה שקיבלתי אני אסיר תודה במיוחד.

בשורות הבאות בכוונתי לשתף אתכם בכמה מחשבות על ביקורת הספרות. כמה רעיונות שונים, שאינם בהכרח מתלכדים ולכן אמסור אותם סעיף-סעיף. העיסוק הזה בביקורת, כאמור, מיילד את עצמו ללא הרף, הרֵה, מתעבר ויולד את עצמו עם כל מפגש ומפגש בספר בודד. לכן, קשה לדבר על אמיתות מוחלטות במקצוע הביקורת וקל לדבר על קרעי רעיונות העומדים רעיון-רעיון לעצמו. כמה מקרעי הרעיונות ניתנים כאן:

א.      ביקורת ספרות לא-אקדמית – כלומר ביקורת ספרות חיה, שמגיבה בזמן אמת להתרחשויות בשדה הספרות – נעשית מעל דפי עיתונים. העובדה הזו יוצרת מתח בין הצרכים של העיתון לצרכים של הביקורת. העיתון מבקש להתייחס לאירועים תרבותיים והביקורת מבקשת להתייחס להישגים ספרותיים. יש הישגים ספרותיים שאינם אירועים תרבותיים. סופר אלמוני שהוציא יצירת מופת וקל וחומר סופר אלמוני שהוציא ספר ראוי אך לא יצירת מופת אינם אירועים תרבותיים אבל הם בהחלט הישגים ספרותיים. נוסף על העניין הזה: ריבוי הכותרים הרואים אור אף מחייב להשתמש בפרמטר העיתונאי שמאתר "אירועים תרבותיים" פשוט על מנת לסייע בסינון חלק ממבול הספרים הרואים אור. אין ברירה אחרת. במצב הזה, תחת המתח המובנה הזה בין "העיתון" ל"ביקורת", מנהל המבקר משא ומתן עדין מול העיתון (אינני מדבר על משא ומתן קונקרטי, שמתרחש בפועל, אלא על מתח מובנה שיוצר ויתורים מחד גיסא ועמידה על שלך מאידך גיסא). האתגר הוא להגיע למקסימום הישגים ספרותיים מתוך העמדה שמעניק לך העיתון, כלומר מתוך עמדה שמגיעה לקהל רחב יחסית, ולא קהל מסתגר של "מומחים". לפיכך על המבקר להיות מתוחכם מספיק על מנת לשמר את בימתו בד בבד עם שימור האינטגריטי שלו. הרי, בינינו, לאף אחד אין צורך במבקר הספרות, כמו שלאף אחד אין צורך באמת במבקר המדינה, מלבד הציבור עצמו. המבקר הרי מפריע לסופרים להתפרסם ולהוצאות ולחנויות הספרים להרוויח כי הוא מחדיר פרמטרים לא-כלכליים בעליל ל"מערכת". לכן לא מספיק להיות צודק במקצוע הזה אלא צריך גם להיות חכם. 

ב.      תרבות ספרותית משמעותית אינה זקוקה ליותר מאשר עשרה אנשים, מוכשרים מאד אמנם (אבל לא בהכרח גאוניים!), שמקנאים זה בזה ומתחרים ביניהם. ספרות לאומית שלמה, הוויי תרבותי משמעותי שלם, אני אומר לכם, יכולים לקום וליפול על מציאותם של עשרה יוצרים כאלה. ברגע שאין מוסד ביקורת משמעותי, כלומר ברגע שאין שופט מהימן, ממילא מתבטלת התחרות. מה הטעם, חושב לעצמו אלמוני המוכשר, להתאמץ אם אין מי שישפוט את הישגי הספרותיים ופרמטרים אחרים (יח"צנות, סלבריטאות, שיווק) יקבעו הצלחה או כישלון של ספר. מדוע לטרוח, יאמר פלוני, אם אף אחד לא יקרא אותי במקביל לאלמוני ויבחין שאני מוכשר ממנו. "קנאת סופרים", השמרים של התרבות, של כל תרבות, לא תתפיח אף עוגה אם לא תתאפשר תחרות הוגנת, כלומר אם לא יהיה מוסד ביקורת משמעותי.

ג.        למבקר ראוי מספיק לדעת מה "לא" – הוא לא חייב לדעת מה "כן". שאט נפש ספרותי הוא עמדה פוזיטיבית בהחלט. אבל האם רצוי בכלל שמבקר יידע מה "כן"? האם אין זה מגביל את פתיחותו? זו שאלה מורכבת. אני סבור שמבקר צריך לשאת במוחו איזו אידיאה אפלטונית של יצירת הספרות המושלמת, שלאורה הוא שופט את היצירות הספציפיות והקונקרטיות שנקרות על דרכו. ללא אידיאה אפלטונית כזו, ללא כוכב צפון מנחה-דרך כזה, אין למבקר את אותה נקודה ארכימדית (הופה, דימוי שלישי כבר!) שממנה הוא שופט את שיפוטיו. אולם האידיאה הזו צריכה להיות עמומה מספיק על מנת לאפשר פתיחות לכל מיני סוגים של הישגים ספרותיים. כי בעצם המבקר דווקא מחכה, מייחל ממש, שיפתיעו אותו, שיהממו אותו, בחזון ספרותי שלא חלם עליו אפילו בחלומותיו הפרועים. מה זו ספרות טובה, יאמר אז המבקר: לא יודע. אבל כשאראה אחת אדע לזהותה.

ד.      הסכנה הגדולה ביותר של זירה ספרותית קטנה יחסית כמו הזירה הישראלית היא קריסתה של "המערכת" הספרותית לרשת של קשרים חברתיים. כמו בתחומים אחרים בציבוריות הישראלית, גם בתחום הספרות סכנת השחיתות מרחפת מעל כצל קודר. במצב הזה האינטגריטי של המבקרים הוא קריטי כמו שגם קשה ליישום. נוסף על המציאות הריאלית של שוק קטן, שכולם מכירים בו את כולם, כלומר נוסף על סכנת השחיתות, מרחפים על המערכת הספרותית הענן הקודר והרוח הצינית, גם אם המדויקת בחלק מניתוחיה, של תפיסת העולם הבורדיאנית, כלומר זו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה. התפיסה הזו רואה בשדה האמנות שדה-כוח, שאינו שונה בהרבה משדה הכלכלה. אמנם ה"הון" שבשדה הספרות אינו ממשי בהכרח, אלא הוא "הון סימבולי" (כבוד ויוקרה), אולם סופרים מקדמים את ענייניהם כמו שחקנים בשדות כלכליים ומנהלים "קריירה" ממש כמו עורכי דין ואנשי עסקים. התפיסה הזו, שאינה לא נכונה, מביאה לתפיסה צינית שרואה את ההצלחה הספרותית כהצלחה שנובעת מקשרים, טיימינג טוב, קריאת הלכי רוח נכונה, שיווק ויח"צנות טובים וכד'. המבקר צריך להיאבק גם בתפיסה הצינית הזו, כלומר גם בתפיסה הצינית הזו שקיבלה גושפנקה "אקדמית" והפכה ל"פילוסופיה".

ה.      התפיסה הקלאסית של הספרות העברית ראתה במבקר כמו בסופר את "הצופה לבית ישראל", כלומר מי שתפקידו להדריך את הציבור בדרך הנכונה אשר ילך בה. מה המשמעות שנותרה לתפיסה הזו בעידן שלנו? מלבד המעמד השונה לחלוטין של הספרות במערכת התרבותית הכללית (במאה ה – 19 וראשית המאה ה – 20 הספרות העברית הייתה התרבות; לא היה מעבר לה דבר), שני פקפוקים נוספים ומכריעים כמעט שאינם מותירים מהתפיסה הקלאסית הזו של תפקיד המבקר והסופר אבן על אבן. הראשון: במציאות מורכבת כמו המציאות של שלהי המאה ה – 20 וראשית המאה ה – 21 תודעה אחת, מפותחת ככל שתהיה, אינה יכולה להכיל את כוליות המציאות ולכן גם לא להדריך בבטחה את "קהלה". השני: אנחנו חיים בעידן חשדני, בו כל יומרה להדרכה רוחנית נתפסת כאינטרסנטית, קרייריסטית, כבאה למלא את תאוות השלטון של נושאה. החשד הזה בהחלט מוצדק בעיני כותב שורות אלה. אולם גם אם איננו יכולים לתפוס את תפקיד המבקר כפי שתפס אותו ברנר, למשל, ברנר שתפס את תפקיד המבקר כתפקיד מוסרי נעלה, כמי שייעודו "לטהר" את האוויר הרעיוני, לדבר דברי אמת ולהצביע על השקר, גם אם אין לנו את הסמכות המוסרית והאינטלקטואלית הזו, אנחנו לפחות יכולים – כמו בסיפור החסידי על צאצא שושלת הצדיקים בעלי המופת שאינו יכול לשחזר את מופתיהם אבל יכול לכל הפחות "לספר את הסיפור" – "לספר את הסיפור".

ו.        ומדוע באמת ביקורת? מה החשיבות של "שמירה על הטעם הטוב"? מה זה משנה בעצם? מדוע להגיד זה "טוב" וזה "רע"? מדוע לא "שאלף פרחים יפרחו להם"? מה הלגיטימציה שלך, בעל הטעם האליטיסטי או האישי, לבקר יצירות שהרבה אנשים נהנים מהם? אפשר לענות ששתיקה של המבקר פשוט מאפשרת מציאות שקרית. כשאנשים חושבים שרע או בינוני זה טוב השקר מנצח. כשאנשים לא מודעים לזה שאפשר יותר ממה שישנו חשוב שיהיה מי שיגיד את זה. כמו לקחי המלחמה האחרונה שנוגעים בתחומים אחרים כך גם יש לנהוג בתחום הספרות: אסור לטייח, אסור לשתוק, חובה לדרוש יצירות מתוחכמות ומורכבות שיבטאו את המציאות המורכבת הישראלית. אבל בתשובה הזו יש קצת היסחפות לכיוון של "הצופה לבית ישראל", שהוזכר לעיל. לכן אענה תשובה אחרת: מדוע לבקר? מדוע לפסול? מדוע להגיד זה רע? פשוט, בגלל שאני יכול. אני יכול לעשות את זה ולכן אני עושה את זה. אתם, הסופרים, רוצים שאפסיק? אין בעיה! כתבו יצירה שאי אפשר לתקוף אותה, יצירה בלתי-תקיפה, ואז תראו איך אני שותק. ליצירה שלא אוכל להתקיפה יש לי כבוד. בהחלט.

ז.       בכלל, לעתים מתגנבת מחשבה מיסטית אל הלב, שהחיפוש של הביקורת אחרי היצירה המושלמת יש לו יסודות רליגיוזיים יותר מאשר אסתטיים. "יצירת המופת" האפלטונית היא היעד הלא מושג, "הטירה", שהמבקר חותר אליהם כל חייו.

ח.      פעולת הביקורת דורשת מהמבקר תכונות של שחקן. תחילה עליו "להיכנס לדמות"; לדמות של קורא תמים שנתקל בספר במקרה. אחרי ש"נכנס לתפקיד" עליו לעקוב אחרי עצמו התמים בעיניים של הקורא הלא-תמים שהנו: האם הוא נהנה הקורא התמים? אם כן ממה? וממה לא? כך קורא המבקר בשני זוגות עיניים, שמציצים ללא הרף זה מאחורי זה.

ט.      ללא הקריאה הכפולה הזו מסכנת הפוזיציה הספציפית של המבקר את איכות קריאתו משני כיוונים מנוגדים. מצד אחד התנפחות-יתר – אח! אני מבקר! פ-פם פ-פם! – התנפחות שמובילה לאטימות ולזלזול לא מוצדק ביצירה הנגללת לעיניו. מצד שני, הצד ההפוך, התרכזות היתר שנובעת מהחובה המקצועית מובילה לעתים לאהבה לא מוצדקת של היצירה המבוקרת (כמו שלפעמים אנחנו מתאהבים במי שלא מתאים לנו אבל פשוט נמצא בסמוך אלינו). קריאה כזו היא קריאה שגויה כי אינה משחזרת קריאה של קורא רגיל שזכותו למאוס בספר ברגע שבא לו.  

י.        המבקר צריך לדעת להיות תוקפני, לפתח תכונות תוקפניות. אולם זו תוקפנות פרדוקסאלית, כי זו תוקפנות שבאה להגן על עדינות. התוקפנות של המבקר נועדה לפלס את הדרך ליצירות הספרותיות העדינות והמעודנות שטקסטים גסים וחצופים מכסים מהן את אור השמש של הקוראים.

יא.   משהו על ספרים בינוניים. ספרים בינוניים הם אימת המבקרים בגלל שאינם מאפשרים אמירה חדה. גם פה הצרכים העיתונאיים מתנגשים בצרכים הספרותיים. העיתון אוהב נחרצות אבל הטקסט הספרותי אינו תמיד מאפשר עמדה נחרצת. מכיוון אחר לחלוטין : חשוב לומר שספר בינוני הוא ספר לא טוב. יש ספק – אין ספק, כמו שאומרים בצבא. על פי שורת הדין, בעידן קצר רוח כמו שלנו, זו עזות-מצח לא קטנה מצד הסופר לתבוע מהקורא להפסיק את שגרת חייו האינטנסיביים על מנת לקרוא את ספרו הבינוני. סופרים! זכרו זאת! פחות ממצוין זה לא מספק! זה אכזרי, אבל ככה זה. אבל לפנים משורת הדין, ומשיקולים כוללים יותר הנוגעים ל"רפובליקה הספרותית", ל"מערכת" הספרותית, חשוב לעודד גם יוצרים שכתבו ספר בינוני. הן מכיוון שייתכן ויכתבו בעתיד ספר מצוין, ואין לרפות את ידם, והן מכיוון שמבחינה מערכתית חשובה פעילות ספרותית (שאינה גרועה) על מנת ליצור את אותו נפח תרבותי, אותו דשן, שרק עליו יכולות להבשיל יצירות ספרות מצוינות.

יב.    מבקר ספרות הוא תפקיד "אבהי" מטיבו; מי ששמח בשמחה "אבהית" בהצלחת הסופרים או נוזף בהם מאותה עמדה "אבהית" עצמה. החשש הגדול של המבקר הוא שימעל בתפקידו "האבהי" ובייחוד שלא יידע כלל שבן נולד לו. כלומר שבגלל ריבוי הכותרים יפספס יצירה משמעותית. הרי לנו, מבקרי הספרות, בניגוד לעמיתנו, מבקרי המוזיקה והסרטים, לוקח כמה וכמה שעות טובות להתרשם מיצירה אפילו רק בקריאה אחת (סרט אורך שעה וחצי בממוצע וכך בערך גם דיסק; ספר, בממוצע, לפחות פי ארבעה). לכן גדול החשש שנחמיץ יצירה משמעותית. מכיוון שאני זוכר היטב איך ציפיתי להכרה ממבקרים כשפרסמתי את הרומן הראשון שלי, אני רוצה לומר משהו בעניין הזה לסופרים צעירים. הצפייה הפסיבית ש"יגלו אותך", שמבקר כלשהו יאחז אותך בציצת ראשך וישלוף אותך מההמון במלים: "הנה האיש", היא אנושית מאד אבל לא מציאותית. מאות ואלפי ספרים מתחרים על תשומת הלב הציבורית והסופר צריך לגלות כוח-עמידה, נחישות והתמדה על מנת שילכוד את עינו של המבקר. כלומר, יש כאן עבודה משותפת ואי אפשר להשליך את כל יהבך על המבקר; "האב" יוכל למלא את תפקידו אם יראה ש"הבן" חזק גם בפני עצמו. מי שלא יגלה חוסן עצמי לא ישרוד בשדה הקרב האבולוציוני של הספרות, עם כל הרצון הטוב.

יג.     כמה מוקשים עומדים לפתחו של המבקר! הרלטיביזם הפוסט-מודרני המאיים על העמדה שלו באופן פילוסופי; היעדר ההגנה של המבקר מפני המילייה שלו עצמו. וכמה ז'אנרים קלוקלים של ביקורת רווחים בשוק: הביקורות המתמוגגות באופן כרוני, הביקורות האקדמיות המשמימות, הביקורות הפוליטיות הצפויות, הביקורות הפרובוקטיביות "המפתיעות" והצפויות לא פחות. הרבה הרבה סכנות ומוקשים לפתח, אם כך.

יד.    אבל גם הרבה עניין.    

 

החיים הסודיים של מבקרי ספרות – חלק א'

 

 

לכבוד צאת ספרו של מבקר הספרות הפעיל המעניין ביותר בישראל, מנחם בן, "משלמה המלך עד שלמה ארצי; מיונה הנביא עד יונה וולך", הרשו לי לחלוק עמכם כמה רעיונות והרהורים, כמה מחשבות שיטתיות יותר וכמה פרגמנטים שיטתיים פחות, כמה לבטים וסודות מקצועיים של מבקרי ספרות בישראל 2006, מהם שקשורים ישירות למנחם בן ומהם שלא.

החלק הראשון של מאמרי יעסוק בבן; לאו דווקא בספרו האחרון, המעניין כשלעצמו, אלא בפעילותו הביקורתית בכללותה, כפי שאני מבין אותה. החלק הבא, שיתפרסם בקרוב, יהיה בעל אופי כללי יותר.

א

מנחם בן (שייאמר אגב אורחא, אינני מכירו באופן אישי), חוזר אני ואומר, הוא מבקר הספרות המעניין ביותר בישראל 2006; ועם זאת, מנחם בן אינו מבקר הספרות ששיפוטיו הם הנכונים ביותר מבין המבקרים הפעילים היום (אם כי הוא בוודאי אחד מהבולטים גם בשיפוטיו).

כדי להבין את הפרדוקס הזה אסביר קודם מדוע לדעתי מנחם בן הוא המבקר המעניין ביותר כיום. הסיבה היא פשוטה: מנחם בן הוא היחיד כמעט שמבין את התקופה שבה אנחנו חיים, ליתר דיוק: את תפקוד הספרות בתוך המערכת החברתית-תרבותית שבה אנחנו חיים בהווה, וליתר דיוק אף יותר: מנחם בן הוא היחיד שמעז להסיק מסקנות מרחיקות-לכת מהבנתו המעמיקה (ולדעתי: האינטואיטיבית) את יחסי הגומלין בין הספרות למערכת החברתית-תרבותית בהווה, הבנה שכשלעצמה ייתכן ושותפים לה אנשים אחרים מלבדו.

באופן הזה  – אשתמש לרגע במלים מפוצצות, שאשתדל להסבירן מייד – מנחם בן, בלי לדעת שהוא כזה, הוא המבקר הפוסט-מודרני החשוב ביותר שקם לנו בארץ; ומכיוון שהעידן שאנחנו חיים בו הוא פוסט-מודרני (בחלקו, לא בכללותו; ההפרזה בעניין הזה מוטעית מאד), בן הוא המבקר המותאם ביותר לרוח התקופה ולכן המעניין ביותר. עם זאת, שיפוטיו הספציפיים אינם בהכרח הטובים ביותר ואנסה להסביר מדוע להלן.

ב

כמה תופעות מאפיינות את העידן הפוסט-מודרני בספרות:

א. קריסתה של היררכיה תרבותית, שהייתה קיימת בארץ עד לשנות השמונים לפחות, ועלייתה כנגד זה של "תרבות רבי-המכר", שמנסה להציב אליטה מתחרה לאליטה "האיכותית"; כלומר, באומרי "אליטה מתחרה", כוונתי לסופרים ומערכות תרבותיות קונקרטיות ואידיאולוגיות, שאינם מתכוונים רק למכור יותר ספרים בפועל, אלא, במשתמע ואף לעתים במפורש, מבקשים לטעון לעליונות הפרמטר הכמותי על שאר הפרמטרים שבהם נידונה ספרות בעבר. 

ב. היותה של הספרות, ותרבות הכתב בכללותה, שולית-יחסית בהווה (יחסית; גם כאן לא צריך להפריז) לעומת המקום שהיא תפסה במרחב התרבותי בעבר. מדיומים וויזואליים ואחרים דחקו את מקומה של הספרות ולא פחות חשוב: קצב החיים המערבי התזזיתי הפך להיות אנטגוניסטי לפעולת הקריאה המצריכה פענוח, השתהות, מחשבה.

ג. קשור לשני הסעיפים הקודמים: הקהילה הספרותית הישראלית (וגם בעולם המערבי, אם כי בארץ, בהיעדר מסורת ארוכת שנים ובהינתן עוד סיבות סוציולוגיות שקצרה כרגע היריעה לנתחן, המצב מוקצן) הופכת להיות קהילה שהיחס בין כותבים לקוראים בה משתנה באורח רדיקלי למדי: הולכים ומתרבים הכותבים ומאידך גיסא מתמעטים הקוראים.

יש עוד תופעות פוסט-מודרניות המשפיעות על העולם הספרותי, אבל נסתפק באלה כאן.

כעת, אנשי הספרות המובהקים, שהספרות היא חייהם וטעם חייהם (יש לקרוא את המשפט האחרון ללא פתוס, בבקשה, למרות הפיתוי הרב), יכולים לבחור בכמה אסטרטגיות להתמודד עם המצב התרבותי הזה. אסטרטגיית "בת היענה" היא אסטרטגיית-ההתמודדות הנפוצה מכולן והגרועה מכולן. אסטרטגיית ההתכנסות האליטיסטית נפוצה גם היא, ומעוררת כבוד מצד אחד ומשיכת כתפיים על חוסר-האונים שלה וקרבתה לאסטרטגיית "בת היענה" מצד שני. אסטרטגיית הזעם הקדוש, המעוררת אמפטיה גדולה, לא בהכרח אפקטיבית, כי יש כאן כמה כוחות תרבותיים סטיכיים, שקשה לגבור עליהם בנאומי תוכחה, וצריך לבחור באסטרטגיות מתוחכמות יותר.

ואילו מנחם בן הוא המבקר – ולמעשה איש הספרות – היחיד בישראל (כמעט, יש עוד כמה), שהעז להישיר מבט אל לב המאפלייה הפוסט-מודרנית ולצאת מהתופת בחיים-חייתו, כשהוא חמוש בתובנות רעננות, מרתקות, נועזות, תמוהות, מופרכות ומסוכנות (כן, כן, כל התשובות נכונות) על מה זו ספרות ומה טעמה של ספרות בעידן שלנו.

ג

מהן התשובות והתובנות שמצא מנחם בן אחרי שהישיר מבט אל המציאות הספרותית כהווייתה? (ושוב, לדעתי מדובר בתשובות פרי אינטואיציה ולא בהליך מחשבה שיטתי; וזה לא גורע מהכבוד שאני רוחש לבן).

אמנה כמה עיקרים בתפיסתו הספרותית של בן שמבטאים את הפתרונות הרעננים, הנועזים, המופרכים והמסוכנים שהוא מציע כמבקר למצב הספרותי הפוסט-מודרני.

הפתרון הראשון, מבחינת בליטותו אך לא מבחינת משקלו, ושעורר כבר פולמוס עז, היא ההכרזה של בן שמה שהוא מכנה "שירת הכתב" פינתה את מקומה לפזמון; כלומר: הכרזתו שיורשיהם של ביאליק, אלתרמן, אבידן ווולך, הם לא אגי משעול, רוני סומק או דורי מנור, אלא ברי סחרוף, שלמה ארצי, אתי אנקרי ומיכה שטרית.

בניגוד למבקרים הנזעמים של ההכרזה הזו אני חושב שזו הכרזה רצינית ביותר (אם כי אינני מוכן לצדד בה באותו להט של בן). בתרבות שקצרה רוחה מקריאת שירה "נטו", למעט כיסים חברתיים אליטיסטיים באמת או אליטיסטיים-בעיני-עצמם, ושמקבלת עם זאת באהבה ובהתלהבות טקסטים, חלקם בהחלט "שיריים" פר-אקסלנס, שנלווה להם לחן וביצוע, צריך לשקול בכובד ראש את הטענה שיש להתייחס לטקסטים של הפזמונים הפופולריים ברצינות רבה מכפי שנהוג היה עד לעידננו.

המניעים שהביאו את בן להכרזה הדרמטית הזו הם חיפושיו אחר הכוח ביצירה הספרותית בהווה. "כוח" אינה מילה גסה; אמנות בעלת כוח היא אמנות משפיעה, ויטלית, נוכחת בחיים. בן הוא מבקר "פרימיטיביסט", כלומר מי שחותר לחוויות הקמאיות והבסיסיות שמעניקות השירה והספרות, לחוויות שמטלטלות אנשים והרבה אנשים. וכיוון שהפזמונים הישראליים נוכחים בתרבות שלנו יותר מאשר השירה כשלעצמה, והם מעניקים לשומעיהם חוויות טוטאליות של מילה וצליל, מבקש בן להכתיר אותם תחתיה. כן, זה מקומם, כן, זה כואב, כן, זה אולי אף מופרך בסופו של חשבון (כי בכל זאת הטקסטים ה"שיריים" מורכבים בדרך כלל יותר מהפזמונים הרווחים), אבל בהחלט זו קביעה הראויה להתייחסות רצינית. זו, למעשה, קריאת תגר אדירה על מוסכמות תרבותיות עתיקות-יומין, קריאת-תגר מסקרנת ומטלטלת של מבקר ערני ביותר ונועז.     

וזה מוביל אותי לתובנה הבאה של בן, לאסטרטגיה הביקורתית המרכזית שלו, שההכרזה על הכתרת הפזמון הישראלי על מקומה של "שירת הכתב" היא רק סניף שלה. כוונתי לחיפוש של בן אחר "ההקסמות" מהיצירה העומדת לביקורת, להפיכת "ההקסמות" בעיניו לקריטריון-על לקריאת שירה ואף פרוזה. גם הקביעה הזו של בן נובעת מהחיפוש שלו אחר "הכוח" בספרות בהווה הפוסט-מודרני-למחצה שאנחנו שרויים בו.

כמו הרבה אנשים מקוריים באמת, free spirits אמיתיים, חטף גם בן חרפות וגידופים על קריטריון ההקסמות העמום, האמורפי והלא-רציני כביכול שלו. אבל האמת היא שזה קריטריון מכריע בעידן הפוסט-מודרני שאנחנו חיים בו. כי יצירת ספרות שפועלת עלינו באורח מיידי בקסמה היא יצירת ספרות שהצליחה לצלוח את המכשול האדיר שניצב בפני הספרות בעידן קצר-רוח ואנטגוניסטי-לפעולת-הקריאה כזה שלנו.

ועם זאת, הקריטריון הזה גם מסוכן. בן, לעניות דעתי, עיוור בגינו ליצירות שאף על פי שאינן קוסמות לנו באופן מיידי יש בהן ערך רב. אמשול לכך משל, שאף על פי שיש בו שמינית (ואולי רבע) של וולגריות, לא מצאתי טוב ממנו: הספרים הטובים מתחלקים לשניים. יש כאלה שתהליך קריאתם דומה לעשיית סקס ויש כאלה שתהליך קריאתם דומה לעשיית ספורט.

למה כוונתי? סקס וספורט הן שתי פעולות גופניות, לפעמים מאומצות, שיוצרות בנו עם זאת תחושה של סיפוק ואושר. ההבדל המכריע הוא שלסקס אנחנו נמשכים מלכתחילה ואילו התחושה הטובה שמביא לנו הספורט באה רק אחרי שנכנסנו כבר לפעילות, רק בעיצומה או אף בסופה. לפני שהתחלנו בהתעמלות, נתפס הספורט, פעמים רבות, כמטלה, כעונש, כעינוי.

ובנמשל: יש ספרים שבהחלט לא "קוסמים" לנו בהתחלה, הם דורשים מאמץ, פענוחם ממושך, המבנה שלהם מורכב, הלהט והשיא שבהם מעוכבים ומותנים בקריאה ממושכת. אבל אחרי שנכנסנו אליהם, בייסורים קלים או אף לא קלים, הם מתגלים כמתגמלים ביותר. אם נפעל רק לפי קריטריון ההקסמות של בן נחמיץ את הספרים הללו, כלומר, נחמיץ חוויות רוחניות שיכולות להיות כבירות.

ועיוורון מסוים נוסף של בן, שקשור בעקיפין לבכורה שהוא מעניק לקריטריון "ההקסמות", נוגע ליצירות שמעלתן היא הרובד הרעיוני שלהן. לא הרובד הלשוני, שבן חד ביותר לגביו, לא הרובד הפסיכולוגי, שבן ערני ביותר גם לגביו אם כי הוא סלקטיבי כלפי התכנים הפסיכולוגיים, שחלקם קרובים ללבו וחלקם לא (כלומר הוא שופט לפי הקריטריון הזה, של הקרבה ללבו, ולא לפי קריטריון "צונן" ו"אובייקטיבי" יותר של מידת עמקות החדירה הפסיכולוגית, בלי קשר לתכנים הספציפיים). בן לא מחשיב במיוחד את הרובד הרעיוני של יצירות פרוזה וזה "שטח מת" אצלו, לעניות דעתי.

ד

החיפוש של מנחם בן אחר מה שאני מכנה "הכוח" בספרות, הוביל אותו לכמה אסטרטגיות והכרעות ביקורתיות נוספות, מלבד עקרון "ההקסמות" והעדפת הפזמון שנובעת ממנו, שהזכרתי זה עתה.

ראשית, בן, עד כמה שאפשר למצוא שיטתיות בקו הביקורתי שלו, אינו פוסל א-פריורית שום ספר משום שאינו נענה לקודים היררכיים-אליטיסטיים כלשהם. אם ספר פופולרי ורב-מכרי מגיע לידיו הוא אינו מוטה מראש נגדו; אם ספר יצא בהוצאה "זולה" אין הדבר מונע מבן להלל אותו עד אין קץ, אם מצא בו מה שלבו חפץ. וזה בניגוד מוחלט למסורת הביקורת שעד שקם בן, וודאי בניגוד למבקרים מסוימים מאסכולת "הזעם הקדוש" (אנשי אסכולת "בת היענה" ו"ההתכנסות האליטיסטית" לא יטרחו לכתוב ביקורת על ספר כזה).

היעדר הדעות הקדומות של בן מרענן, אותנטי, וחשוב ביותר באקלים הספרותי הישראלי הנחלק בין אליטיסטים מסתגרים מחד גיסא ו"המון" חסר השכלה וטעם ספרותי מאידך גיסא. בן לימד אותנו לשאוף למלא את התווך הפורה בין שני חלקי "הרפובליקה הספרותית", בין הפטריקים-כביכול לפלבאים-כביכול. התפקיד שהוא מילא כאן הוא בעיניי היסטורי. לא פחות.

בהערת אגב: אי זלזולו של בן ב"רבי המכר" קשור גם לעמדות הפטריוטיות שלו. מה שהעם אוהב, מה שהעם מצדד בו, אינו יכול להיות שקרי מכל וכל. ספרות היא לא עניין ל"מקצוענים" בלבד כמו שהלאומיות – אם לסרס אמרה של, נדמה לי, פול ואלרי – היא הפואטיקה של ההמונים. גם הערצתו של בן את התנ"ך, מתגנבת מחשבה ממזרית אל הלב, אינה בלתי קשורה להיותו של התנ"ך רב מכר היסטרי, ככלות הכל…

עם זאת, היעדר הדעות הקדומות של בן הרחיק לכת עד כדי ניסיון להצדיק פופולריות של ספרים פופולריים מסוימים, כלומר, עד כדי הניסיון למצוא ביסודות הפופולריים עצמם מעלות ספרותיות.

אינני כותב את הדברים בביקורת גורפת על בן. לעתים הוא צודק בהחלט: ספרים מצליחים הם הרבה פעמים ספרים מצוינים, לא למרות הצלחתם, אלא בגלל שהיסודות שגורמים להם להצליח (בהירות, רלוונטיות, נועזות), הם גם אלה שגורמים להם להיות איכותיים.

אולם, לעתים, חיפושו של בן אחר "הכוח" בספרות מוביל אותו – וזה נובע גם ממזג אישי, כנראה – להערצה של טראש ספרותי בגין הצלחתו או בגין טראשיותו.

האנטי-אליטיזם הנועז והחשוב של בן, ההקשבה הדמוקרטית והעממית הטובה שלו ל"קול המון", שיש בו לעתים בהחלט מ"קול שדי", מוביל אותו לעתים לשבחים ביקורתיים תמוהים לסופרים מצליחים. ולעתים האנטי-אליטיזם פועל בכיוון ההפוך: כנוח עליו הרוח בן יתקוף סופר שנחשב לאיכותי גם אם הוא מצליח. בגלל שהוא מצליח.

ה

בקשת הקסם ו"הכוח" מובילה להכרעה ביקורתית נוספת של בן. בן חווה את הספרות כשמחה גדולה. השמחה הזו קשורה למושג "הכוח" בתפיסתו, בכך ששני המושגים מדברים על הנעה נפשית עזה שגורמת הספרות. ההנעה הנפשית הזו מוחלפת לעתים אצל בן בבקשת הנאה כפשוטה מהספרות.

וזה נכון ומוצדק. כמו שאמר גיבורו של ברנר, הקדוש החילוני אברהם מנוחין, ב"מן המיצר":       "בעיקר הדבר, אין לנו בעולמנו, באמת, מלבד העונג".

אולם בן לעתים חוטא לדעתי בהחלפת הצורה בתוכן ומעדיף לעתים ספרים שלא רק ה"איך" שלהם מלא "כוח", כלומר לא רק אופן הסיפור מלא חדווה ועזוז ושמחה ועונג, אלא שגם התוכן שלהם, ה"מה" שלהם, קומי-קליל, לא לוקח עצמו ברצינות, סקסי ועליז. הוא מבכר את אותם ספרים על פני ספרים שהם בעיניו מה שהוא מכנה "דכאוניים".

אבל אני חולק כאן על בן. ודאי שספרים "דכאוניים", שהסופרים שכתבו אותם לא הצליחו להיחלץ מן המצר של תוכנם לטובת דרך רחבה ומשוחררת באופן סיפורם, הם ספרים לא טובים. אולם ספרים בעלי תוכן דכאוני שהסופר כן הצליח ליצור מהתוכן מעדן ספרותי ממלאים את הקורא בשמחה מכופלת: גם על ההצלחה הספרותית וגם על ההצלחה הספרותית שנובעת מתוכן כל כך קודר. הרי כשקוראים את "זיכרון דברים" של שבתאי הנחמה הגדולה של הטקסט אינה נובעת מתוכנו, נעדר התקווה והקודר מכל קודר, אלא מהיכולת של שבתאי ליצור מהחושך של החיים יצירת מופת זוהרת כזו, כלומר מיכולתו להשתלט על החושך, להנהיר אותו ולהבהיר אותו, תרתי משמע.

ו

אבל אולי ההתמודדות המעניינת ביותר של בן עם המצב הפוסט-מודרני בספרות, האסטרטגיה הביקורתית המעניינת ביותר שלו, שמבטאת את חיפושו אחר "הכוח" במערכת ספרותית הרפה והחלושה יחסית של זמננו, היא הסגנון והאופי-המיוחד של הכתיבה הביקורתית שלו-עצמו.

סגנון ואופי הם כמובן גם עניין של כשרון. אבל בן אינו רק כותב מוכשר מאד אלא, באופן עקרוני (ולא מודע ואינטואיטיבי, כאמור), השכיל להפוך את ביקורת הספרות שלו-עצמו לאירוע ספרותי בפני עצמו.

ביקורת ספרות מחולקת לשלושה חלקים: השיפוט הסופי, הנימוקים לשיפוט הסופי וההוכחות לנימוקים (בעצם, אם לדייק, ארבעה חלקים: סקירה תקצירית, שיפוט, נימוקים והוכחות). ביקורת ספרות היא הכרח לתרבות ספרותית משמעותית – וארחיב על כך בחלק השני של מאמרי – אבל חייבים להודות: ביקורת ספרות היא גם ז'אנר תובעני בעבור הקוראים ואינה הז'אנר המרתק ביותר בעולם, בלשון המעטה. היעדר המרתקות שבה נובע הן מהרכיב התקצירי-סקירתי שקיים בביקורת, והן מרכיבי הוכחות-הנימוקים והנימוקים עצמם שבה, שהנם למעשה מפגש ב"כלי שני" אנליטי ביצירה הספרותית שהיא ה"כלי הראשון" החווייתי.

האלמנט המסעיר, הדרמטי אם אפשר לומר כך, בטקסט הביקורתי, הוא הרכיב השיפוטי שבו. "הבעד" או "הנגד" של המבקר מסקרנים אותנו, ורצוי שיהיה גורפים, רצוי שיהיו זקיפת בוהן או נטייתו-מטה, שיהיו "לחיים" או "למוות". רוב האנשים המתעניינים ונזקקים לביקורות ספרות, אם נדבר גלויות, חותרים בעיניהם הסורקות בזריזות את הביקורת אל השיפוט הזה ומרפרפים על רכיבי הסקירה, הנימוקים לשיפוט וההוכחות לנימוקים. בן – ואני רוצה שדברי ייקראו לא בסרקזם ואירוניה; את הביקורת על בן אומר מייד בגלוי – השכיל להבין זאת ומציב את החלק השיפוטי בלב המעשה הביקורתי שלו.

לכן, פעמים רבות, בן לא מנמק את התרשמויותיו, או ליתר דיוק עושה זאת, מנמק בחריפות, בדיוק רב לעתים, אך גם בתמציתיות רבה ובלי להתעכב על החלק המשעמם – חלק ההוכחה. לעומת זאת רכיב השיפוט נפרש בהרחבה; קריאות התיעוב השיפוטיות שלו או צווחות העונג השיפוטיות טעונות בכל כך הרבה אנרגיה, ארס, התלהבות, פרובוקטיביות, מקוריות, בהירות, חדות, שהקריאה בביקורת הבנ-ית היא פשוט תענוג צרוף והופכת לאירוע ספרותי בפני עצמו.

בן הופך למעשה את התלהבותו המדבקת או סלידתו המדבקת לתחליף לנימוק ולהוכחה.

זה מעשה רב. אל יקל הדבר בעינינו. המעשה הרב, בוא נבהיר, הוא הבנתו של בן את הדינמיקה של הקריאה, החשיבה על קורא הביקורת, וההחלטה לפעול בהתאם לצורכי הקורא, תוך כדי ניסיון לא לוותר על מהותה של הביקורת. אמנם ההתמקדות ברכיב השיפוט באה גם על חשבון ההנאה החרישית והמעמיקה, שבכל זאת קיימת, וודאי אצל "השרידים המעטים" (אם להיזקק לביטוי ברנרי נוסף), בפרישתו של תהליך הניתוח. אבל ההכרעה של בן לגיטימית בגלל מבחן התוצאה: הוא פשוט מעניין לקריאה. בן פשוט מצליח להפוך ביקורת ספרותית לאירוע ספרותי בעידן שמקשה על כותב הביקורות להרוס (במובן התנ"כי) אל קהלו.

ואחרי ולמרות כל הדברים האלה אני סבור שהחתירה של בן לשיפוט נחרץ, ברור, מלהיב, סעור, קולני, פוגמת לעתים לא מעטות בטיב השיפוטים שלו. ולכן, אחזור למה שפתחתי בו: בן אינו בעיניי מבקר הספרות הישראלי המהימן מכולם אבל בהחלט המעניין מכולם. 

 

המשך יבוא

מיומנו של מבקר ספרות

 

היום בבוקר שוב התעוררתי בחמש. משאית של הוצאת "גוֹדש" חנתה מול ביתי ונהגהּ, בתרגולת הידועה, משך במכשיר הזה (איך קוראים לו? מאז שהתחלתי לקרוא ספרים למחייתי ומלים באלפיהן מזדמזמות במוחי אני מתקשה לאתר את המלים הפשוטות ביותר), שְמטֶה את האחורה של המשאית (ואיך קוראים לו?), ועשרות ספרים החליקו במורד השיפוע המתכתי מול חזית ביתי. התעוררתי מהרעש, מתקשה מעט לנשום בגלל ערמת הספרים שעל חזי והרומן הפתוח שעל פני ונחיריי, וגיששתי אחר המשקפיים שלי שהוטמנו אמש, אני משוכנע, אי שם בינות ערמת הספרים שעל שידת הלילה. בדרכי למקלחת, נתקלה בוהני בערמה של ספרים שהבטחתי לבת זוגי לסלקם כבר לפני חודש (או שהיה זה לפני שנה? סדרי הזמנים שלי משובשים לחלוטין. האם היה זה על רקע תקופת המנדט? האם נשמעה זעקתה של בת זוגי מתוך הדמדומים של אירופה הגוססת שבין המלחמות? או שבת זוגי זעמה עלי בכלל בעתיד, במציאות מנוכרת בה אהבה ורגש אינם קיימים?). בכל אופן, הערמה הזו צריכה להסתלק כיוון שהיא חוסמת כעת את השביל הצר היחיד שנותר למעבר בין חדרי הדירה. כמו במשחק "סנייק" שבטלפונים הסלולרים, "אכילת" הספרים שלי מצמצמת מאד את יכולת התמרון בדירה. את הדירה הזו בחרנו אי אז משום שקירות הסלון שלה היו ספונים בספריית עץ גבוהה; ספרייה שקשה מעט לראות אותה היום מבעד לערמות הספרים המתעצמות לגבוה.

את מברשת השיניים שלפתי ביד ימין מתוך אחד הספרים שעל השיש, בעוד ידי השמאלית אוחזת במקום בו הפסקתי לקרוא בספר, ובתום הצחצוח השבתי את המברשת למקומה. שפתי מים לקפה פילטר. את המים אני מרתיח באש הניזונה מספרים גרועים ("ספרי בישול", אני קורא להם בהומור מבקרים עצי), ואת הפילטר אני מסנן בעזרת דפים מספרים שאינם הדוקים מספיק לטעמי. לאחר השתייה אזרתי כוח להדוף בכתפי את דלת ביתי ולספור בלב עד שתיים, עת אשמע את קול הצניחה וההתרסקות של ערמת הספרים שבפתח, שהונחה שם בידי שליח מאחר בנשף. בעיניים שמתקשות להיפתח דידיתי במדרגות, פותח את ארונות החשמל בדרך למטה מעשה שיגרה, שמא הוטמנו בהן ספרים, וכשהגעתי למטה עמסתי על עצמי, בידיים נסוכות תנומה, את הערימה החדשה של הוצאת "גודש". ברחוב, החשוך עדיין, נצנצה הסיגריה של הנהג שנשען למנוחה על דלת המשאית הפתוחה וענה בקשר: "כן, כן/ אני כבר בדרך למנחם בן". הנהנתי לו לשלום בסנטרי, כיון שידי היו תפוסות בספרים והבטתי בדרכי חזרה בנוגות בתיבת הדואר, שהתמלאה בהודעות של אותן הוצאות סוררות שחוסכות על חשבוני בשליחים ומריצות אותי לדואר פעמיים ביום.

לקחתי אתי ספר או שניים ויצאתי למכון הכושר. לאחרונה פיתחתי דרך לאמוד את ערכו של ספר על פי כמות הזמן שהוא מצליח להסיח את דעתי כאשר אני על ההליכון. ספרות גרועה תסב את תשומת לבי לשעון שעל ההליכון כעבור דקות ספורות ואילו ספר טוב ישכיח ממני את הזמן למשך רבע שעה ואולי יותר. אני אף חושב להתחיל לבקר ספרים באופן הבא: "החדש של עמוס עוז הוא רומן סביר. תשע דקות על ההליכון מבלי להסתכל בשעון".

כששבתי הביתה היום כבר עלה ואחרי המקלחת ירדתי עם שניים שלושה ספרים לבית הקפה השכונתי. אני משתדל לא להביט לצדדים כשאני מתיישב בבית הקפה הזה, הפופולרי בקרב כותבים למיניהם, כיון שאינני בטוח שהאיש שלידי, המלצרית או החתול המפונק שמסתובב בין רגלי הלקוחות אינם במקרה סופרים שכתבתי עליהם אי אז ואי שם ביקורת לא אוהדת. כתוצאה מכך יצא לי בקפה שם של בחור רציני המרוכז בקריאה; מוניטין שזוכים לחיזוק בעקבות המבט המזוגג והמנותק שאני שולח בזהירות אל החלל כאשר אני נח לרגע. אולם האמת היא שהמבט הזה הוא מבט של אימה וחוסר אוריינטציה שהחזרה מהקריאה למציאות הכאוטית והלא-כרוכה מעוררת בי בחודשים האחרונים. אני מנחם את עצמי בכך שההתרגלות לעולם המובנה של הספרות רק מעצימה את התחושה המשותפת לכל אדם חושב ורגיש בימינו; התחושה שהמציאות מורכבת מדי, נזילה מדי, סואנת מדי ולא מפוענחת.

בדרך חזרה מהקפה עוצרים מולי בחריקת אופנועיהם השליחים. בזה אחר זה הם מעמיסים על ידי את ספרי ההוצאות השונות – "ספריית נרטיב", "עם כותב", "מֶלֶל", הוצאת "להפך" החתרנית – ושועטים אל המבקר הבא. בפתח הבית, אני מבחין בקורת רוח, ממתינים לי צמד המובילים הרוסיים החסונים. אני מסייע להם בהעמסת הספרים ושלושתנו יוצאים אל אחת מחנויות היד השניה הקרובות לביתי. בחודשים האחרונים אני מדלל באופן שיטתי את ספרות האיכות בחנויות היד השנייה בתל אביב כאשר אני מחליף את הספרים הבינוניים והגרועים שביקרתי במיטב הספרות העולמית שמכונסת במדפיהן.   

אחר הצהרים יש לי פגישה עם הפסיכולוג. חיי הנפש שלי נהיו סבוכים במיוחד מאז נוספו להם מאות ואלפי דמויות בדויות, אך משמעותיות, ומאז שאירועים בדויים, חלקם טראומטיים, נשזרו בביוגרפיה שלי לבלי התר. אנחנו עובדים על "חילוצו של אריק הלטנטי, אריק הילד הבור, האידיוט החביב שלא קרא ספר מימיו", מתוך "אריק המבוגר, אריק הקורא הכפייתי המתוסבך והמעצבן שלא משלם בזמן", כניסוחו. בעקבות הקריאה בעמוד ארבע מאות ושבע של אחד הרומנים עלתה בי תובנה חשובה הנוגעת לחיי שרציתי לדון בה עמו, אולם קודם לכן היה עלי לספר לו את עלילת הרומן. בחלוף חמישים דקות חלפה הפגישה כשאני רק בעמוד שלוש מאות.

בדרך חזרה לביתי צעדתי בשדרת רוטשילד והרהרתי בקנאה באנשים שעבודתם אינה עושה שמות בראשם כמו עבודת מבקר הספרות. אולם פתאום סוג הקנאה הזה זכור היה לי במעומעם מאיזשהו רומן שקראתי וניסיתי להיזכר איזה הוא.

את שעות הלילה הקדשתי שוב לקריאה. כרגע אני קורא שבעה רומנים. עלילתם היא כדלקמן: בספרו, "1967", מתאר תום שגב עולם עתידני של רובוטים בעלי אינטליגנציה מלאכותית. איש, מלבד פיליפ מרלו, הבלש, לא מצליח לפצח את הפסיכולוגיה שלהם, שנגזרת, כפי שרק ג'ורג' סימנון יודע לתאר, ממעמדם הכלכלי. אולם יחסי הבת ואביה עולים על שרטון בעקבות נישואיו של האב לאישה אוקראינית צעירה, בעוד הילד, לימים: המשורר דילן תומס, לומד לראשונה אהבה מהי. בהמשך מצליחים הסופרים לדחוס דיון על ההבדלים בין תל אביב ליפו, בין קובה למיאמי ובין גברים לנשים והכל בשבעה ספרים בלבד!

 

 

"גולם במעגל"

מיקי סתיו. זה שמה של מספרת וגיבורת הרומן "גולם במעגל", שרואה אור מחדש אחרי שהתפרסם בפעם הראשונה לפני עשרים שנה (ושעלילתו מתרחשת באמצע שנות השבעים). ואחרי עשרים, אולי שלושים, לא שנים כי אם עמודים, יש סיכוי סביר שתתחילו להתאהב בגיבורה הזאת. וכשתסיימו את הרומן, ההתאהבות תהיה עזה כבראשונה, עזה מכבראשונה.

זה מאורע לא כל כך שכיח, להתאהב בגיבורה של רומן. אפשר להתפעל ממורכבות ועומק של רומן, להתרשם מגיבוריו המסקרנים והמורכבים, להיות מרותקים לעלילותיהם, לכסוס ציפורניים בדאגה להם, להתבשם מניחוח השפה המתארת את קורותיהם – ולעשות את כל אלה בלי להתאהב בהם. כאן, הגיבורה של לילי פרי – שספר ביכוריה זה זכה בעבר להצלחה צנועה ואף הוסרט, אך שלמרות זאת, נשכח ברבות השנים – מפילה את הקורא שדוד.

מה יש בה, במיקי סתיו? לכאורה, בסך הכל פסנתרנית שיועדה על ידי אמה לגדולות, להיכל התרבות, אבל בינתיים מנגנת לזאטוטים באורגן חשמלי, ובינתיים הבינתיים הפך לקבע. מה יש ברווקה בת העשרים ושש שמעוררת בגברים את ההרגל המגונה לזרוק אותה? מה יש בבת הזאת למשפחה מתפקדת למחצה, שאמה ניצולת שואה, פולנייה לפי הספר ושרוטה עמוק?

יש, קודם כל, הומור עצמי מפוכח, שאילולא היה מתפקע ממתיקות היה נחשב בטעות למריר. "הייתי מתוקה", מסבירה מיקי את התנהגותה האדיבה כלפי מחזר דוחה במיוחד, "כי עם תשעים ושמונה, שישים ותשעה, תשעים ושמונה סנטימנטרים לא נחטפים על ידי בחורים פנויים" (עמ' 62). לעתים, מיקי מרשה לעצמה להיסחף קצת בחלומות גדו[שורוק]לה, שרק מחדדים את החן האנדר-דוגי המנצח שלה: "זובין מהטה ישאל אם גברת סתיו הצעירה יכולה להחליף הערב את הסולנית שלו שמתה לפתע פתאום, ויותר לא תוכל לנגן בקונצרטים של הפילהרמונית (…) אני אבקש לרשום את מספר הטלפון שלו שכן אינני יכולה לגשת ברגע זה" (עמ' 48). כן, מיקי סתיו היא מהצד של החיים, כפי שהיא מטעימה לאביה המגונן, שאותו, לעומת האם המופרעת, לא "עשו בגליציה" (ושהוא הדמות המתוקה האחרת ברומן): "מר סתיו יצטרך להתמודד עם הבחורים של החיים ולא עם הגיבורים של הסרטים האמריקניים. הגיבורים האלה שייכים לאותן נשים שמופיעות בסרטים בסצנות אחרות, ושאין לי קשר איתן. אני מהצד של החיים" (עמ' 112).

אבל הגיבורה של פרי דווקא מזכירה מאוד כמה שחקניות קולנוע, שחקניות מתור הזהב ההוליוודי של שנות השלושים, שחקניות קומיות דגולות כמו קלודט קולבר, רוזלינד ראסל וג'ין ארתור, שבהחלט לא היו הבחורות היפות ביותר בלוס אנג'לס בזמנן, אבל קרוב לוודאי שלא היו להן מתחרות, בזמנן או בזמננו, בתועפות החן שניתן היה לשאוב מהן בדליים כבדים.

ההומור המפוכח-מתוק-מריר הוא חלק משלם גדול יותר, הטון הייחודי שהאצילה הסופרת לגיבורה הכובשת הזאת. מיקי סתיו מספרת את סיפורה בשילוב חד פעמי של ילדותיות, סרקסטיות ורגישות רכה. הנה דוגמה אקראית לכל שלושת הרכיבים הללו: "טיפות הגשם ירדו על השמשה. שרקתי לכבודן את נעימת הים המכושף, אבל הן המשיכו לחבוט את עצמן על שמשת המכונית, כמו עקרות בית טרחניות שמטיחות את הראש בקיר בגלל שדורכים על הרצפה הרטובה. הפעלתי את המגבים והטיפות נמחקו מהשמשה. המשכתי לשרוק, ושאלתי אותן בלב אם ככה יותר טוב, אבל הטיפות כבר לא יכלו לענות לי. אם הן היו מתרוצצות בכעס סביר הייתי יכולה להסיע אותן עד המלון של רו[שורוק]ב[סגול]ן ולתת להן לנוח בחניה עד שהשמש של הבוקר תאסוף אותן אליה. טיפות טיפשות שלא גילו חוכמת חיים בזמן ועכשיו החזקות שבהן מפרפרות על המגבים בגלל יצר הקיום" (עמ' 201). העירוב הזה של רוך וסדיזם רך, פגיעות ונוקשות, מתבטא גם בשילוב בין ההומניזם של מיקי, שמטפלת בשכנה[מפיק] ניצול השואה הזקן, מר פולנסקי, לבין האכזריות שלה ביחס לאמה, שאל שיחות הטלפון המתרות והאינסופיות שלה על מר גורלה העתידי ועל כפיות טובתה של בתה מגיבה מיקי באדישות, ובמהלכן היא ממשיכה לסדר דברים בדירתה ורק לעתים רחוקות טורחת להגיע לשפופרת הטלפון על מנת להמהם פה ושם ברגעים אקראיים בשיחה.

ככל שמתקדם הרומן מתפתחת חידה בלשית: מי יהיה הגבר של מיקי סתיו? האם יהיה זה דני אורנשטיין, עורך הדין השרמנטי, שעזב אותה בפתח הרומן, לטובת "חלום נעוריו", איריס? האם יהיה זה אורי רוזס, הפסנתרן הגאון, שנטש אותה בעבר בצמידות חשודה לתחילת עלייתו לפסגה? האם יהיה זה ימבי, הרופא הביישן והעדין, שיש לו למרבה הצער, מה שנקרא, בעיית מחויבות? האם יהיה זה הנהג האלמוני שמתחיל איתה ברחוב? ואולי יהיה זה רוני הוולגרי, שטווה את קוריו המריירים סביב מיקי? החידה הבלשית מורכבת יותר מאשר שאלת זהותו של המחזר המנצח, מפני שכישלונה של מיקי עם גברים מוצג ברומן כניתן לפרשנויות סותרות: כפרי בינוניותה הכללית בעיני גברים, או כתולדה ישירה של התנהגותה הפלגמטית: "את יודעת למה את מקבלת גריפ[דגש+קמץ]ה כשאת צריכה להילחם על משהו? אני אגיד לך, כי הכניסו לך לראש שיש לך דם כחול בגוף" (עמ' 278). 

יש ברומן יסודות של רומן "דור שני": כשהוריה מעניקים לה מתנה במעטפה, מיקי חושדת "שלכל היותר יש בה תעודת ביטוח למקרה שתפרוץ שואה, שאני אזכור שיש לי סידור אצל משפחה נוצרית" (עמ' 163). יש בו גם יסוד של סאטירה חברתית, כלפי המשפחה הפולנית שבה "צורחים בשקט, בוכים בשקט וצוחקים בשקט" (עמ' 61); והדמות המזרחית היחידה ברומן, מרגלית הפרוצה שמיקי מתיידדת איתה, רק מדגישה את הקלאוסטרופוביה של העולם האשכנזי שמיקי חיה בו (את התובנה הזאת אני חב לדן מירון, שזיכה את הרומן בהקדמה שמתאפיינת במבטו הפנורמי האופייני המרשים ובניתוחיו האנליטיים, שכשהם צודקים אין צודקים מהם). אבל זה רומן ג'יין אוסטיני וצ'יק-ליטי הרבה יותר משהוא רומן חברתי "כבד", ורומן צ'יק-ליטי משובח. הבחירה להוציא את "גולם במעגל" מחדש היא הברקה.

 

"המקומיים"

 

 

 

עלילת "מקומיים" מתרחשת במשך כמה ימים ביולי 1973, כלומר שלושה חודשים לפני אחד הסיבובים היותר עקובים מדם בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, אבל עד מהרה מתברר ששורשי העלילה נעוצים שבעים-שמונים שנה קודם לכן.

בפתח הרומן מספר שאול גליקסון, איש עסקים כבן חמישים, לאחותו, דינה, קרטוגרפית במקצועה, על אזהרה שקיבל מעיתונאי ערבי ישראלי, בן גילו פחות או יותר, שלא ייכנס בשותפות עם איש עסקים פלסטיני מהגדה, כי הלה עוסק בריגול. העיתונאי הערבי ספק בא להציל את שאול מליפול לבור חשוך, ספק רוצה לאיים עליו ולמנוע ממנו את הרווחים שקיווה להם. אולם מה שהפחיד את גליקסון במיוחד בפגישה איתו היה אמירותיו הסתומות על עברה של משפחת גליקסון, שלמרות סתימותן העידו על בקיאות בקורות המשפחה.

מנקודת הפתיחה הזאת יוצאת דינה, הגיבורה הראשית, לנסות לברר את הסוד האפל שנחבא, כך היא מרגישה, בעבר של משפחתה, ושצף כעת באופן עמום באזהרותיו-איומיו של העיתונאי הערבי. אנחנו מתלווים אליה למסע שהופך למיפוי של קורות הארץ במשך שלושה רבעים של המאה לפחות. משפחתה של דינה שייכת למתיישבים הוותיקים בזכרון יעקב. אביה, אבינועם, יליד 1897, היה קבלן וקניין קרקעות בתקופת המנדט ואחריה. תחנות חשובות נוספות בדרכה של דינה לחשיפת האמת הן משפחת בעלה, משפחת ענתבי, משפחה ס"ט-ית ותיקה ואמידה, שהיתה שותפתו של אבינועם עד לסכסוך שהתגלע בין שני הצדדים בסוף שנות השלושים; ומשפחתם של אבו מאהר ואשתו פטמי, שעבדו כפועלים (חארת'ים) בחצר משפחת גליקסון בזכרון יעקב משלהי המאה ה-19 עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

"מקומיים" מתעכב בהמראה. הקריאה בעשרות עמודיו הראשונים מקרטעת ולא בהירה, מסיבות קטנות (פה ושם משפטים שצריך לקרוא פעמיים על מנת להבינם) כגדולות (על מנת לממש את מלוא היומרה האפית שלו, הרומן מוסר פרטי אינפורמציה רבים, מסתעף לשלל כיוונים ונחווה כלא-ממוקד). הכתיבה גם נתפסת כחסרת אלגנטיות במידת מה, וזאת משני טעמים: ראשית, הטריגר לעלילה, שיחת האזהרה-איום, נתפס כלא יותר מאשר אמתלה לפרישת היריעה ההיסטורית. שנית, הספר מעורר את התחושה שיש משהו שרירותי באופן שבו הוא מוסר את עלילתו (הרומן כתוב בעיקרו בגוף שלישי, אבל מדי פעם מופיעים בו פרקים שבהם פוצחים הגיבורים במונולוגים בגוף ראשון). חוסר אלגנטיות מצוי לטעמי גם בהסברים הניתנים לביטויים שונים לאורך הרומן בהערות שוליים, משל היה זה ספר עיון. בפרוזה בדיונית רצוי להימנע מהערות שוליים, הפוגעות ב[דגש+קמץ]הינשאות על כנפי המציאות הבדויה ומורידות את הקורא בחבטה ארצה, אל עולם העובדות, וגם מזכירות לו שיש בורא חיצוני לבדיה, תזכורת שמפריעה לאשליית הקריאה.

לרומן ממוצע (מבחינת אורכו ואיכותו) אין הפריבילגיה להיות לא ברור ומקרטע במשך יותר מכמה עשרות עמודים. תומס מאן יכול להרשות לעצמו להיות לפעמים משעמם – לא סופר מהשורה. בטח לא בתחילתו של רומן. אבל "מקומיים" מתגלה בסופו של דבר כספר שכדאי להתאמץ בשבילו, אף שחבל שמלכתחילה היה צריך להתאמץ.

כדאי להתאמץ לקרוא את הרומן הזה בגלל התמה המרכזית שלו: היחסים הבלתי ניתנים להתרה בין יהודים וערבים בארץ, דבקות גורל שמקצתה היא דבקות של חיבוק ורו[שורוק]ב[דגש]ה דבקות של היאבקות. התמה הזאת, כפי שהיא מוצגת כאן, מצליחה לפרקים להותיר רושם אפי, כפי שאכן ראוי לה. נמצא כאן את התורכים והבריטים, את ניל"י והמרד הערבי הגדול, את לח"י וההגנה, את מלחמת העצמאות וגירוש חלק מערביי הארץ, את מלחמת ששת הימים ותחילת מפעל ההתנחלות. אבל ההיסטוריה הזאת, שנעשו בה מעשים מגונים בכמה וכמה רומנים רומנטיים ישראליים, שביקשו לבוא בציבור באצטלה מכובדת של "רומן היסטורי", אינה נחווית כ"היסטוריה", מפני שהיא ארוגה כאן בדמויות אינדיווידואליות נושמות ולעתים מרשימות. למשל, צבי, דודה של דינה, שליהטט בין שני תפקידיו כאיש ביון בשירות הבריטים וכאיש לח"י, והוצא להורג בידי האחרונים באשמת שיתוף פעולה עם הראשונים. למשל דינה עצמה, שניהלה רומן עם ארכיאולוג בריטי שמשקיף על האירועים בפלשתינה ואחר כך בישראל בבוז מהול בסקרנות.

האירועים הדרמטיים שעברו על הארץ הזאת מתחילת המאה ה-20 מקבלים כאן קונקרטיות באמצעות הדמויות האמינות. לעתים, אמנם לעתים רחוקות, שורה על הרומן הקסם הייחודי של סיפורי דוד שחר על המרחב המזרח תיכוני המנדטורי, לפני החלוקה הגיאוגרפית-אתנית הנוקשה; ימים שבהם נסיעה מחיפה לקהיר היתה התניידות במרחב אחד, מרחב שזהרה בו שכבת אצולה יהודית וערבית (האופיינית לקולוניאליזם), ושכנו בו זה בצד זה יהודים, ערבים ובריטים, כפי ששכנו זה בצד זה מרגלים כפולים ומשולשים ופרשות אהבים לוהטות, יקידות אידיאולוגיות בצד תאוות בצע.

שמו של הרומן מלמד על התפיסה ההיסטוריוסופית שלו, שתורמת רבות לתחושה הטרגית שהוא מצליח לעתים להעביר. יהודים כערבים נתפסים כאן כ"מקומיים", כבני הארץ הזאת, שנאבקים במאבק טרגי-תנ"כי על הבכורה בה. ועם זאת, לעתים מתגנבות לרומן אמירות שמביעות תפיסה שעל פיה הערבים הם אדוני הארץ האמיתיים ואילו היהודים הם האורחים בה, רגשי נחיתות שמאפיינים חלקים מסוימים בשמאל הישראלי: "ולא משנה מה קרה בינתיים, כל המלחמות, כל הניצחונות, כל הבורחים והמגורשים (…) הם תמיד מוצאים את הדרך חזרה. השטחים הנידחים האלה הם שלהם" (עמ' 197). הרומן חזק במיוחד כשהוא ממחיש את האנשים המצויים בתווך של הסכסוך הזה, כמו משפחת ענתבי האריסטוקרטית, שחיה בין הערבים במשך מאות שנים ומצדדת, בתקווה פוחתת והולכת, בדו-קיום; או כמו משפחת גליקסון ביחסיה הסימביוטיים עם פטמי ואבו-מאהר.

הדמויות הבריטיות ברומן הן שמעניקות לו את הפרשנות המסכמת. כך, למשל, מספר לנו במונולוג איש הביון הבריטי, ידידו הטוב של צבי, שנים אחרי תום המנדט ומותו של צבי: "משהו מופיע כאן שוב ושוב, משהו שנוהגים לכנותו טירוף, והוא חמור בהרבה מטירוף (…) המקום הזה לא היה עוד סתם מקום קולוניאלי עם גולף וטניס, ערבים ויהודים היו חיים כאן פוליטיקה כאילו פלסטיין זה מרכז העולם, וגם אנחנו איכשהו נדבקנו בזה".