עוד על ביקורת הספרות

על  ביקורת הספרות א'

הייתי רוצה שהביקורות (החיוביות) שאני מפרסם כאן ובמקומות אחרים מעת לעת ייתפסו כהצעה לחוויה רוחנית. כאופציה – לא כאיזו חובת קריאה שלדעת המבקר הנכבד יש למלאה. יש אנשים שבהחלט יכול לחיות חיים שלמים ומספקים גם בלי לקרוא ספר אחד. אחרים יוכלו לחיות טוב גם בלי לקרוא את הספר שלדעת המבקר הדעתן הוא מצוין. אני מציע הצעה, מבטא טעם מסוים. למה אני אומר את הדברים המובנים מאליו הללו? כי אני זוכר מנעוריי את הטעם המתכתי, המריר, שהתלווה לקריאת מבקרים סמכותנים שמהם השתמע שללא קריאת הספרים האלה וההם חייך אינם חיים. אולי גם הכתיבה שלי נתפסת ככזו לעתים? ובכן, החיים גדולים מהספרות. בודאי שהם גדולים מביקורת הספרות. רק אצל מיעוט (מבורך) הספרות היא היא אופן הקיום העיקרי. וגם המיעוט הזה לא חייב לחיות דווקא דרך הספרות שלך.

על ביקורת הספרות ב'

כל התחלה של פעולת קריאה כיום דורשת מאמץ אקטיבי על מנת להיכנס לפסיביות של הקריאה; תחושת חובה עדינה ומעט מעיקה שמתלווה לפתיחת ספר. בעידן הנוכחי, בו האינטימיות, ההתנתקות, ההתכנסות והשקט הנפשי שדורשת פעולת הקריאה אינם זמינים בקלות, הספרים הטובים נחלקים לשני סוגים. יש ספרים טובים שקריאתם מחייבת מאמץ אקטיבי גם אחרי העמודים הראשונים. בספרים המצוינים, לעומת זאת, המאמץ האקטיבי נמוג חיש-קל והקורא מתמסר כולו לקריאה, מניח את המשוטים וצף עם הזרם. חוות דעת ביקורתית על ספר צריכה להתייחס לאלה משני הסוגים הספר הטוב שייך.

על ביקורת הספרות ג'

ובעצם, גם הספרים המצוינים נחלקים לשני סוגים. פעולת הקריאה מכוננת יחסי חוֹדֵר-נחדר. יש ספרים "נשיים", שמפתים אותך; מפתים לחשוף עוד ועוד מהם, לחדור לתוכם עוד ועוד. ספרים אחרים, "גבריים", חודרים את הקורא בכוח, לא מותירים בידו ברירה אלא להתמסר. אין צורך לומר: אין קשר למינו של הקורא או הכותב ביחס לשאלה איזה ספר שייך לאיזה סוג. אורלי קסטל-בלום, במיטבה, היא, סופרת "גברית", וא.ב. יהושע, במיטבו המאוחר, "נשי".

על ביקורת הספרות ד'

בעיתונים וברשת פועלים כיום כמה מבקרי ספרות טובים וטובים יותר. ממנחם בן הותיק והמצוין (גם אם אינני מסכים אתו לעתים) ועד פרחי מבקרים צעירים ומבטיחים. אבל אולי אנסר לרגע את הענף שעליו אני יושב ואשאל: האם ייתכן ויש לנו יותר מדי מבקרי ספרות? האם אנחנו רבים מדי במיוחד ביחס לכמות הלא רבה של ספרים ישראלים טובים שרואים אור? ביקורת ספרות פירושה דעתנות, נחרצות, שיפוטיות. האם ריבויים של מבקרי ספרות אצלנו אינו עדות לכך שאנחנו חברה דעתנית, נחרצת, בטוחה בעצמה מדי? ספרות טובה, בניגוד לביקורת, היא הרבה פעמים מהוססת, שוללת עצמה, נבוכה, רועדת ורוטטת (אבל עושה כל זאת באורח סמכותני). "מחר בקרב חשוב עלי" של חוויאר מריאס, לדוגמה, שהיללתי כאן לפני כמה שבועות, הוא רומן שכולו פקפוק עצמי, היסוס, סתירות, עדות לחמקמקות המציאות. זה אחד היתרונות של הספרות על פני ביקורת הספרות. בחברה שלנו, הרוויה באנשים בעלי דעה מוצקה על כל דבר ועניין, האם איננו זקוקים לאמביוולנטיות של הספרות ופחות לחד-משמעיות של הביקורת?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: