Monthly Archives: ינואר 2008

מיומנו של מבקר ספרות (מהארכיון)

 

היום בבוקר שוב התעוררתי בחמש. משאית של הוצאת "גוֹדש" חנתה מול ביתי ונהגהּ, בתרגולת הידועה, משך במכשיר הזה (איך קוראים לו? מאז שהתחלתי לקרוא ספרים למחייתי ומלים באלפיהן מזדמזמות במוחי אני מתקשה לאתר את המלים הפשוטות ביותר), שְמטֶה את האחורה של המשאית (ואיך קוראים לו?), ועשרות ספרים החליקו במורד השיפוע המתכתי מול חזית ביתי. התעוררתי מהרעש, מתקשה מעט לנשום בגלל ערמת הספרים שעל חזי והרומן הפתוח שעל פני ונחיריי, וגיששתי אחר המשקפיים שלי שהוטמנו אמש, אני משוכנע, אי שם בינות ערמת הספרים שעל שידת הלילה. בדרכי למקלחת, נתקלה בוהני בערמה של ספרים שהבטחתי לבת זוגי לסלקם כבר לפני חודש (או שהיה זה לפני שנה? סדרי הזמנים שלי משובשים לחלוטין. האם היה זה על רקע תקופת המנדט? האם נשמעה זעקתה של בת זוגי מתוך הדמדומים של אירופה הגוססת שבין המלחמות? או שבת זוגי זעמה עלי בכלל בעתיד, במציאות מנוכרת בה אהבה ורגש אינם קיימים?). בכל אופן, הערמה הזו צריכה להסתלק כיוון שהיא חוסמת כעת את השביל הצר היחיד שנותר למעבר בין חדרי הדירה. כמו במשחק "סנייק" שבטלפונים הסלולרים, "אכילת" הספרים שלי מצמצמת מאד את יכולת התמרון בדירה. את הדירה הזו בחרנו אי אז משום שקירות הסלון שלה היו ספונים בספריית עץ גבוהה; ספרייה שקשה מעט לראות אותה היום מבעד לערמות הספרים המתעצמות לגבוה.

את מברשת השיניים שלפתי ביד ימין מתוך אחד הספרים שעל השיש, בעוד ידי השמאלית אוחזת במקום בו הפסקתי לקרוא בספר, ובתום הצחצוח השבתי את המברשת למקומה. שפתי מים לקפה פילטר. את המים אני מרתיח באש הניזונה מספרים גרועים ("ספרי בישול", אני קורא להם בהומור מבקרים עצי), ואת הפילטר אני מסנן בעזרת דפים מספרים שאינם הדוקים מספיק לטעמי. לאחר השתייה אזרתי כוח להדוף בכתפי את דלת ביתי ולספור בלב עד שתיים, עת אשמע את קול הצניחה וההתרסקות של ערמת הספרים שבפתח, שהונחה שם בידי שליח מאחר בנשף. בעיניים שמתקשות להיפתח דידיתי במדרגות, פותח את ארונות החשמל בדרך למטה מעשה שיגרה, שמא הוטמנו בהן ספרים, וכשהגעתי למטה עמסתי על עצמי, בידיים נסוכות תנומה, את הערימה החדשה של הוצאת "גודש". ברחוב, החשוך עדיין, נצנצה הסיגריה של הנהג שנשען למנוחה על דלת המשאית הפתוחה וענה בקשר: "כן, כן/ אני כבר בדרך למנחם בן". הנהנתי לו לשלום בסנטרי, כיון שידי היו תפוסות בספרים והבטתי בדרכי חזרה בנוגות בתיבת הדואר, שהתמלאה בהודעות של אותן הוצאות סוררות שחוסכות על חשבוני בשליחים ומריצות אותי לדואר פעמיים ביום.

לקחתי אתי ספר או שניים ויצאתי למכון הכושר. לאחרונה פיתחתי דרך לאמוד את ערכו של ספר על פי כמות הזמן שהוא מצליח להסיח את דעתי כאשר אני על ההליכון. ספרות גרועה תסב את תשומת לבי לשעון שעל ההליכון כעבור דקות ספורות ואילו ספר טוב ישכיח ממני את הזמן למשך רבע שעה ואולי יותר. אני אף חושב להתחיל לבקר ספרים באופן הבא: "החדש של עמוס עוז הוא רומן סביר. תשע דקות על ההליכון מבלי להסתכל בשעון".

כששבתי הביתה היום כבר עלה ואחרי המקלחת ירדתי עם שניים שלושה ספרים לבית הקפה השכונתי. אני משתדל לא להביט לצדדים כשאני מתיישב בבית הקפה הזה, הפופולרי בקרב כותבים למיניהם, כיון שאינני בטוח שהאיש שלידי, המלצרית או החתול המפונק שמסתובב בין רגלי הלקוחות אינם במקרה סופרים שכתבתי עליהם אי אז ואי שם ביקורת לא אוהדת. כתוצאה מכך יצא לי בקפה שם של בחור רציני המרוכז בקריאה; מוניטין שזוכים לחיזוק בעקבות המבט המזוגג והמנותק שאני שולח בזהירות אל החלל כאשר אני נח לרגע. אולם האמת היא שהמבט הזה הוא מבט של אימה וחוסר אוריינטציה שהחזרה מהקריאה למציאות הכאוטית והלא-כרוכה מעוררת בי בחודשים האחרונים. אני מנחם את עצמי בכך שההתרגלות לעולם המובנה של הספרות רק מעצימה את התחושה המשותפת לכל אדם חושב ורגיש בימינו; התחושה שהמציאות מורכבת מדי, נזילה מדי, סואנת מדי ולא מפוענחת.

בדרך חזרה מהקפה עוצרים מולי בחריקת אופנועיהם השליחים. בזה אחר זה הם מעמיסים על ידי את ספרי ההוצאות השונות – "ספריית נרטיב", "עם כותב", "מֶלֶל", הוצאת "להפך" החתרנית – ושועטים אל המבקר הבא. בפתח הבית, אני מבחין בקורת רוח, ממתינים לי צמד המובילים הרוסיים החסונים. אני מסייע להם בהעמסת הספרים ושלושתנו יוצאים אל אחת מחנויות היד השניה הקרובות לביתי. בחודשים האחרונים אני מדלל באופן שיטתי את ספרות האיכות בחנויות היד השנייה בתל אביב כאשר אני מחליף את הספרים הבינוניים והגרועים שביקרתי במיטב הספרות העולמית שמכונסת במדפיהן.   

אחר הצהרים יש לי פגישה עם הפסיכולוג. חיי הנפש שלי נהיו סבוכים במיוחד מאז נוספו להם מאות ואלפי דמויות בדויות, אך משמעותיות, ומאז שאירועים בדויים, חלקם טראומטיים, נשזרו בביוגרפיה שלי לבלי התר. אנחנו עובדים על "חילוצו של אריק הלטנטי, אריק הילד הבור, האידיוט החביב שלא קרא ספר מימיו", מתוך "אריק המבוגר, אריק הקורא הכפייתי המתוסבך והמעצבן שלא משלם בזמן", כניסוחו. בעקבות הקריאה בעמוד ארבע מאות ושבע של אחד הרומנים עלתה בי תובנה חשובה הנוגעת לחיי שרציתי לדון בה עמו, אולם קודם לכן היה עלי לספר לו את עלילת הרומן. בחלוף חמישים דקות חלפה הפגישה כשאני רק בעמוד שלוש מאות.

בדרך חזרה לביתי צעדתי בשדרת רוטשילד והרהרתי בקנאה באנשים שעבודתם אינה עושה שמות בראשם כמו עבודת מבקר הספרות. אולם פתאום סוג הקנאה הזה זכור היה לי במעומעם מאיזשהו רומן שקראתי וניסיתי להיזכר איזה הוא.

את שעות הלילה הקדשתי שוב לקריאה. כרגע אני קורא שבעה רומנים. עלילתם היא כדלקמן: בספרו, "1967", מתאר תום שגב עולם עתידני של רובוטים בעלי אינטליגנציה מלאכותית. איש, מלבד פיליפ מרלו, הבלש, לא מצליח לפצח את הפסיכולוגיה שלהם, שנגזרת, כפי שרק ג'ורג' סימנון יודע לתאר, ממעמדם הכלכלי. אולם יחסי הבת ואביה עולים על שרטון בעקבות נישואיו של האב לאישה אוקראינית צעירה, בעוד הילד, לימים: המשורר דילן תומס, לומד לראשונה אהבה מהי. בהמשך מצליחים הסופרים לדחוס דיון על ההבדלים בין תל אביב ליפו, בין קובה למיאמי ובין גברים לנשים והכל בשבעה ספרים בלבד!

 

שלום!

אני שמח להיות פה.

בבלוג שלי אתמקד בעיקר בביקורות ספרות. כאלה שאני כותב בהווה וגם כאלה שכתבתי בעבר (עליהן אשתדל לכתוב שהם מ"הארכיון", על מנת לא להטעות את הקורא לראות בהם מוצר חדש) ונראה לי שיש טעם להעלותן באוב.

יש לי מחשבות רבות על ביקורת הספרות בעידן שאנחנו חיים בו. כמה מהן ביטאתי בעבר במקומות שונים (ואף משונים). ריכזתי כמה מהן בבלוג הזה במדור שנקרא "על ביקורת הספרות". אבל כל החשבון בעניין – המסובך, מסובך יותר ממה שנראה גם למראית עין חקרנית – של ביקורת הספרות עוד לא נגמר.

 

כיוון שאני בתול-בלוגים אני לא יודע עדיין (כלומר, אינני יודע) אלה תכנים אחרים אעלה כאן (מתכונים?). ימים יגידו (ואולי לילות). 

אוטוביוגרפיה וספרות (מהארכיון)

אוטוביוגרפיה וספרות

כשהייתי צעיר פיעם בי חזון ספרותי רומנטי, מלהיב ונאיבי. הספרות, כך חשבתי, תפקידה לקבץ את כל מעללי חיינו ודקויותיהם בין שתי כריכות וכך, במטמורפוזה אלכימאית שלא הרביתי לתת עליה את הדעת, להפוך את החומר האפור והמפורר של החיים ליהלום מלוכד ונוצץ. אי נתינת הדעת למהות המטמורפוזה האלכימאית הזו, שמייד אעסוק בה, היא זו שהפכה את חזון נעוריי לנאיבי.

אולם גם היום, אחד הז'אנרים האהובים עלי ביותר בספרות הוא הביוגרפיה. וביוגרפיה לא – או לא רק – במובן הצר של המושג אלא במובן הרחב. כלומר יצירה בדיונית (שייתכן שכל הנכתב בה הוא אמת אולם לא נמצא אותה במדף ה"ביוגרפיות" בחנויות הספרים אלא במדף ה"פרוזה") שסבה סביב חייו של אדם אחד ומתארת את התפתחותם.

בדיון היפה של פרופסור מנחם ברינקר באוטוביוגרפיוּת של כתבי ברנר (בספרו "עד הסימטה הטבריינית") מציע ברינקר לקרוא ליצירות של ברנר, בעלות הסממנים האוטוביוגרפיים, לא "אוטוביוגרפיות" אלא "מִבְדה אוטוביוגרפי". בלי להיכנס לדקויות שברינקר נכנס אליהן אני מאמץ את המונח שלו לאותו סוג של ספרים שאני אוהב במיוחד: מבדים אוטוביוגרפיים וביוגרפיים, כדוגמת "ילדות, נעורים, עלומים" של טולסטוי, "דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'ויס, "בחורף" של ברנר או "מומנט מוזיקלי" של קנז.

היצירות הללו מעניקות לנו מקסימום של קרבה לגיבוריהן בגלל שגיבורהּ של כל יצירה הוא דמות יחידה ולא שלל דמויות ובגלל שאנחנו עוקבים אחר התפתחותה עקב בצד אגודל. הן גם מעניקות תחושה של סדר ומאורגנות בגלל ההתקדמות הכרונולוגית העקשנית שלהן. בנוסף, וכאן אני סוטה מהמודל של ברינקר, החשד המרחף מעל יצירות אלה שהן אוטוביוגרפיות או ביוגרפיות באמת, כלומר שכל שנכתב בהן אמיתי הוא, עם כל היותו "פרימיטיבי", מוסיף לחוויית הקריאה עוצמה לא מבוטלת.

ליצירות הללו יש איכות ארוטית הן בגלל האינטימיות המקסימלית שהן מעניקות לנו (כאמור: גיבור יחיד שאנחנו עוקבים אחרי התפתחות חייו בקריאה "צמודה") והן בגלל חותם האמת שהן חתומות בו והמוציא את היצירה מכלל פנטזיות הדמיון אל "המציאות".

אולם היצירות הללו מציבות לכותב אתגר גדול. בעצם שני אתגרים. כי הצגת החיים "כמו שהם" אף פעם לא מעניינת. החיים משופעים בעניינים טפלים ומקריים שכינוסם בספר יותיר את הקורא אדיש. האתגר הראשון, אם כן, הוא הפעלת מנגנון סלקציה נכון לברירת העיקר מהטפל של החיים. האתגר השני נוגע לשאלת העלילה. איך יוצרים עלילה מושכת מסיפור חיים שלם? תפקיד העלילה ברומן אינו רק למשוך אותנו לקרוא כדי לדעת "מה קורה בהמשך", אלא להעניק לכל היצירה לכידות. ואילו סיפור חיים מטיבו אינו מממוקד סביב עלילה אחת ולכן נוטה "להתפורר". על כך בדיוק דיבר אריסטו ב"פואטיקה", כשהסביר את ההבדל בין ה"אודיסיאה", יצירה עלילתית, לביוגרפיות על חיי הרקלס לדוגמה. הביוגרפים, טוען אריסטו, סבורים בטעות "שמאחר שהרקלס היה אדם אחד, יוצא שגם העלילה שלו היא אחדותית. אבל הומירוס (…) בחיבור ה'אודיסיאה' לא גילם את כל הדברים שקרו לאודיסיאוס, כגון פציעתו בפרנסוס ושגעונו המדומה בזמן הגיוס, שאף לא באחד מהם, על ידי התרחשותו, אין הכרח או הסתברות שגם השני יתרחש, אלא הוא בנה את ה'אודיסאה' על פעולה אחדותית (…) שאם אחד מן החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה ותתמוטט" (פרק ח' בתרגום שרה הלפרין).

היצירות המוצלחות בז'אנר ניסו להתמודד עם האתגרים הללו בדרכים מגוונות. מטבע הדברים יותר קל להראות את ההתמודדות עם האתגר השני, אתגר הלכידות.

אצל ברנר ב"בחורף", למשל, משמשת הראייה "הדכאונית" הגורפת של הגיבור בן העשרים, הסוקר את חייו, לא רק לשם עצמה אלא כאמצעי ליצירת משמעות לכידה והאחדה של כל פרטי החיים שהוא סוקרם. "עובדות ימי חיי עוברות לפני. ברובן הן פרטים שונים קטנים ופעוטים, סותרים ומתנגדים זה לזה, אך הצד השוה שביניהם – שהם מוכיחים, כי איני גיבור".

קנז פיצל את ה"מבדה האוטוביוגרפי" שלו ב"מומנט מוזיקלי" לארבעה סיפורים המתרחשים בפרקי זמן קצרים, בדיוק על מנת להימנע מהתפוררות האוטוביוגרפיה. המבדה האוטוביוגרפי של קנז, לפיכך, מתמקד בפסגות-חיים; זו אוטוביוגרפיה של שיאים ורגעים מכוננים.

טולסטוי, לעומת זאת, "ריסק" את האוטוביוגרפיה של גיבורו לעשרות סיפורונים קצרים, לאו דווקא "מכוננים", אך לכידים.

ג'ויס יצר את המסגרת המלכדת של הסיפור על ידי הפיכתו לסיפור חניכה של אמן (אגב: 'החניכה' בז'אנר האוטוביוגרפי והביוגרפי, לפעמים, היא רק "תירוץ" להאחדת העלילה ולנתינת כיוון מוגדר לסיפור). כך עשה גם פיצ'ג'ראלד ב"בואכה גן עדן", רומן הביכורים המעניין שלו. כך עשה, אמנם מעט בפרודיה, גם ג"מ.קוטזי ב"עלומים". כך עשה, באי הצלחה, המשורר דילן תומס ברומן "דיוקן האמן ככלב צעיר"; רומן כושל שמבטא את המהמורות בז'אנר: סיפורים לא מתלכדים והיעדר ברירה של עיקר מטפל.

תומס וולף, הסופר האמריקאי הדגול מהמחצית הראשונה של המאה ה – 20, ליכד את הרומנים האוטוביוגרפיים הגדולים שלו (תרתי משמע), "הבט הביתה, מלאך" ו"על הזמן והנהר", בין השאר, באמצעות הסמכה מעניינת, דקה ודיאלקטית, של התפתחותו האישית של הילד, הנער והגבר, יוג'ין גאנט, להתעצמותה של ארצות הברית של אמריקה.

יצירת נפלאה, שלא מספיק שמו לב אליה, בז'אנר הזה, שיצאה ב – 2002, היא הרומן "ספק חיים" של המשורר אורי ברנשטיין. גיבורו של ברנשטיין – והמסווה כאן שקוף וטוב שכך – הוא היסטוריון הסוקר פרקים מחייו לפי סדר כרונולוגי. ברנשטיין מצליח ליצור קוהרנטיות מופלאה ליצירה שלו בראש ובראשונה בעזרת השפה השירית הייחודית באמצעותה גיבורו מספר את סיפורו. אבל הגיבור של ברנשטיין עסוק מדי פעם בלתאר לנו את המקומות השונים בהם הוא יושב ומספר לנו את סיפורו מהם. העיסוק בסיטואציה של המקום ממנו מסופר הסיפור – "סיטואציית הסִיפּר", בז'רגון – נועד כדי ליצור מסגרת יציבה ומלכדת לחומרי האוטוביוגרפיה.

ביקורת על "אסתרי", של אומרי טגאמלק אברה, הוצאת "ידיעות אחרונות"

טענה ידועה היא כי ישראלים מעדיפים לקרוא ספרי מקור, אך לחוויית הקריאה בספרות מתורגמת יש יתרון בסיסי, והוא יתרון הקסם שבזרות. ולא פחות מהמפגש עם תרבויות רחוקות, מענגת את הקורא בספרות הזו ההכרה כי מתחת לזרות מצוי בסיס אנושי משותף. כמובן, הקסם הזה פועל חזק יותר ככל שהתרבות שממנה בא הספר רחוקה יותר. הספר "אסתרי", ספר הביכורים של אומרי טגאמלק אברה, שעלה לישראל בצעירותו מאתיופיה, אמנם נכתב בעברית, אך הוא נהנה מהיתרון הזה של הספרות המתורגמת.

            גיבור הרומן הוא פטגו, יהודי-אתיופי מקהילת "ביתא ישראל", והרומן עוקב, בגוף שלישי, אחר חייו מילדות לבגרות. הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים: חייו של פטגו באתיופיה, מסעותיו יחד עם משפחתו וקהילתו לארץ, וחייו בישראל. חוויית הקריאה "התרגומית" בולטת במיוחד, מטבע הדברים, בחלק הראשון. מבעד לזווית האישית של פטגו, נמצא כאן תיאור של חיי הקהילה היהודית-אתיופית על צדדיהם הריאליים ("בבעלות המשפחות העשירות יותר היו גם שוורים שבעזרתם חרשו את האדמה, אך הוריו של פטגו גידלו רק צאן מפני שלא עסקו בחקלאות. באזור זה רק עבודת חקלאות כיבדה את בעליה" – עמ' 15) וצדדיהם המיתיים ("מיום שהחל פטגו להבין את העולם, הוא ידע על קיומם של השדים, של הקולוץ'", עמ' 17); על צדדיהם האתיים ("כוראט הוא שורש כל רע, הוא הגאוותנות והיוהרה שנמצאות עמוק בכל אחד מאיתנו", עמ' 29) וצדדיהם הפולחניים ("הנשים בימי הנידה נחשבו טמאות, ואנקואייה כבר החל בבניית מֶרְגֶם גוג'ו, שבו תשהה אשתו בימי נידתתה", עמ' 32). בחלק הזה גם מצויים תיאורים יפים של עולם הטבע האתיופי, שהוא חלק אינטגרלי מחייהם של תושבי המקום.

החלק השני, ובו תיאור המסע לישראל, מעביר פחות את חוויית התרבות הזרה, אך מעורר עניין מכיוון אחר: מעצם התופעה המופלאה שהוא מתאר. עשרות אלפי אנשים העוזבים את הארץ שהיתה ביתם במשך עשרות דורות ויוצאים כאיש אחד למסע רגלי רצוף סכנות, מידי אדם ומידי הטבע כאחד. המחבר, דרך מבטו הסופג של פטגו, אינו נמנע מלחשוף את הניוון המוסרי שצמח בשולי העדה בזמן שבניה המתינו בתנאים קשים ובמשך חודשים ארוכים במחנות פליטים בסודן. כך, למשל, אנו קוראים על טובות ההנאה המיניות שדרשו לעצמם כמה מהמנהיגים שהופקדו על רישום הממתינים לעלייה.

החלק השלישי, קורות בני העדה בארץ, מתמקד בזרות העולם המודרני בעיני בני העדה, ולקורא הישראלי נוצרת כאן הזרה מיוחדת במינה: הזרת חייו המערביים דרך תחושת הזרות שחוו בני העדם למולם. ארה בחר לתאר את הפער הזה באופן קומי-טרגי, למשל: החיפוש של העולים בחלל המטוס אחר האדם שנושא את נאום קבלת הפנים המסתורי (הנאום נישא ברמקול); הסלידה שלהם מהמאכלים המוגשים להם במטוס, והחלטתם כאיש אחד לאכול רק את הביצים הקשות המוכרות להם; תהייתם בבואם ארצה כיצד הבניינים רבי הקומות שמסביבם אינם נופלים ברוח; חוסר היכולת שלהם להבדיל בהתחלה בין הלבנים.

אבל אחרי זמן מה מפנה האווירה הקומית-טרגית את מקומה לכאב, כאב עז, שבו נעוץ לבו של הספר ושהוא היה הדחף לכתיבתו. העולים, שעם הגיעם ביקשו מיד ללכת ולחזות בבית המקדש בירושלים, נתקלו עד מהרה בכותל המציאות, כותל הדמעות. אברה מתאר את עלבונם של בני העדה על כך שנתבעו להתגייר, את אובדן הזהות של הצעירים, את חוסר האונים של המבוגרים, את הגזענות שהם נתקלים בה, הן זו הבוטה והן זו "המעודנת" ("'זה טפשי לשבח חייל אתיופי', אמר המפקד, 'האתיופים נולדו חזקים וחרוצים'", עמ' 208).

לקראת סיום הרומן מסמן אברה פתרון לשבר הנורא של בני העדה, פתרון שכרוך בחזרה גאה למורשת ולשורשים האתיופיים. בהתאם לכך, סוף הספר מכיל מעין נספח המתאר את תולדותיה המופלאות של העדה היהודית באתיופיה.

המלצה או אי-המלצה על הספר הזה כרוכה בציפיותיהם של הקוראים. אם אתם מחפשים בין דפי הספר הזה יצירת ספרות, כלומר יצירה שבה "איך" מספרים חשוב לא פחות מ"מה" שמסופר, יצירה שבה המילים שנבחרו להיכתב טעונות במשקל המילים שנבחרו שלא להיכתב, יצירה ששפתה יוצרת מוזיקה ייחודית, הספר לא ימלא את ציפיותיכם. "אסתרי" – הכתוב ברהיטות עיתונאית (להבדיל מ"רהיטות" ספרותית, שמשמעותה פעמים רבות אי-רהיטות מכוונת) ובתכליתיות עיתונאית (להבדיל מנרטיב ספרותי, שאינו חותר דווקא להעברת מידע בדרך הבהירה ביותר) – הוא ספר שמבחינה ז'אנרית ניצב בין הכתיבה העיתונאית-מגזינית לבין הספרות. מבעד לעיני הדמות של גיבורו (זו התרומה של הספרות) הוא מספר על אחד האירועים המפעימים ביותר בהיסטוריה הישראלית  (זה החלק העיתונאי-מגזיני). אמנם סיפורה של העלייה האתיופית כבר סופר רבות בעבר, אבל קוראים שמחפשים עדות מפורטת, "מבפנים", לסיפור ישראלי מרטיט, קשה, ובחלקו פשוט לא-ייאמן, בהחלט ימצאו בספר עניין.

עם זאת, נקודה אחת מעיבה על הספר מכל היבט שבוחנים אותו. בצד סיפורם האופייני של בני העדה נמסר לכל אורך הספר, במפוזר, תת-סיפור נוסף, סיפור הקדשתו של פטגו להנהגה הרוחנית. פטגו נמשח לגדולה בילדותו על ידי סבתו, שפתחה לפניו שער לתורת הסוד של יהודי אתיופיה (שם הספר עצמו הוא שמה של ציפור בעלת משמעות מיסטית במורשת האתיופית). תת-הסיפור הזה פורץ לקדמת הבימה בחלק השלישי, כשפטגו מחליט לקבל אחריות על חייו בארץ ולהתנער מעפר הדיכאון ששקעו בו הוא ובני עדתו. עם כל ההבנה לצורך שחש פטגו במשענת מטאפיזית כדי להתגבר על הקשיים שמציבה בפניו המציאות הישראלית, תת-הזרם המיסטי ו"הרוחני" הזה שביצירה מעורר אי-נוחות. ההמלצות הרוחניות שפטגו מקבל, ולבסוף מיישם, נראות כתובנות ניו-אייג'יות שחוקות ומעצבנות (סתם דוגמה: "עליך להבין שאתה האוויר, שאתה המים, שאתה האדמה" – עמ' 72), הרבה יותר משהן נחוות כחוכמה אתיופית עתיקה. כל עוד אברה דבק במייצג ובאופייני, יש בספרו עניין, שכן המייצג והאופייני בסיפורה של יהדות אתיופיה הוא למעשה היוצא-דופן והמעניין. אך סיפורו של החריג, המוקדש מילדות ל"רוחניות", דווקא הוא כאן הקלישאי והמקומם.

 

משהו על "תרבות גבוהה"

לו הייתה "התרבות הגבוהה" ערך הרי שלא הייתה לה תקומה. אבל "תרבות גבוהה" אינה ערך – היא צורך. צורך של אנשים – לא רבים אולי, לא הרוב בוודאי, אבל גם לא כל כך מעטים כפי שנהוג לחשוב – צורך למצוא בתרבות שהם צורכים מקבילה למורכבות, לסתירות, לקוהרנטיות, למסתורין, לשטיחות הבוהקת, לאפלה, לאור, לריקבון, לאצילות, לעליבות, ליופי, שהם מוצאים בנפשם פנימה

קצר ו(כמעט) לא מנומק

שוב, חוות דעת קצרה באופן מקומם ושערורייתי על ספרים שראו אור לאחרונה, מבציר הקריאה שלי בשבועות האחרונים. אני מרשה לעצמי, ברשותכם, להסיר מעלי כאן את הצורך המייגע – והמוצדק! – לנמק, נימוק עליו אני עמל בביקורות בעיתון.

 

"חיי שניים", של ויקראם סת. למרות שחברי הטוב ניר רצ'קובסקי כתב ביקורת מסוייגת ב"מעריב", אני התפעלתי למדי ובייחוד התפעלתי מהנסיקה ההיסטוריוסופית ברומן מסיפורם של היהודייה הגרמנייה ודודו ההודי של המספר אל תפקידה של גרמניה במאה ה – 20.

 

"בריחה", אליס מונרו. יצירת מופת.

 

"השלהבת המסתורית של המלכה לואנה", אומברטו אקו. מה שמעניין בספר הזה הוא איך מדמות שלא ניתנים לה קווי אופי מובהקים, כלומר דמות לא "עגולה", מצליח אקו ליצור רומן מסקרן שעוסק בזיכרון אישי. כלומר דמות של כל-אדם מחד גיסא וזיכרון פרטי אישי מאד מאידך גיסא. בקיצור, מעניין

 

"לב החורף", מאריה הורנבאכר. רומן לא מהודק ובינוני, אך ישר, לא סנטימנטלי  וכן, על משפחה שהאב בה התאבד.  

 

"משימתו של המתרגם הזה", טוד חזק-לואי. תופעה תרבותית: סופר יהודי אמריקאי המושפע במוצהר מיעקב שבתאי והספרות העברית. בגדול: מוכשר. זה קובץ סיפורים. סיפור אחד מבריק על מיליונרים אמריקאיים שמנים ששוכרים מאבטחים שימנעו מהם בכוח לאכול: מצחיק ומעורר שאלות מרתקות. חזקים גם החלקים בסיפורים בהם מעומת חניך האקדמיה האמריקאית במדעי הרוח, האמון על התיאוריות "הנכונות", עם החיים האמריקאיים הממשיים. עם זאת, לא חסרות נקודות חלשות. המובהקת שבהן: הרצון להדהים דרך עימות אירועים קוסמיים עם קטנוניות אנושית (שואה ומריבה בקפטריה, או שואה אטומית ואיבוד ארנק). זו מחלה של סופרים מתחילים, וגם המוכשרים שבהם. גם הסיפור המחקה את שבתאי במובהק (ועליו מתוודה המספר באחרית דבר) הוא, ובכן, פלגיאטי. ושוב, כתופעה תרבותית גרידא זהו קובץ מאלף.

 

שלוש נובלות של בנימין תמוז שראו אור מחדש הן, בהתאמה, משובחת, מסקרנת אך לא שלמה וגרועה.

 

קובץ מאמרים מעניין של מנחם ברינקר ראה אור ב"כרמל". שמו חמק ממני כרגע. זה לקט של מאמריו של המחבר משלושים השנים האחרונות. אני אוהב את השכל הישר והאנליטי של ברינקר. אינטלקטואל לא מתחכם ומעניין (וחבר של כבוד ב"מועדון  ברנר", כמובן).

 

ז'ורז' אמדו, "גלימה, מדים וכתונת לילה". ספר על ברזיל במלחמת העולם השנייה. מעניין מאד מנקודת מבט אינטלקטואלית-בורדייאנית כי הוא מעמת בין הממסד הספרותי-תרבותי לממשל הבריזלאי. איש המשטרה החשאית, רוצח עם קבלות, מבקש להתקבל לאקדמיה הברזילאית ונדחה באמצעות פעילות של שני הומניסטיים קשישים. קומי, מלא ליבידו (וגם כפשוטו, וגם כפשוטו שהופך לסובלימטיבי וד"ל). על ההומניזם המבוטא בו הייתי לא בונה, הוא לא קשיח כמו אצל אחרים (ומעטים: ברנר, קאמי, דוסטוייבסקי).

 

 

בזכות ביקורת הספרות

המצב

 

שפע עצום ורב של ספרים רואים אור בישראל של שנות האלפיים: כ-5,000 כותרים בשנה. ולא רק בישראל. בארצות הברית מתפרסמים מדי שנה כ-150 אלף ספרים. למעשה, כפי שמציין סטיב וסרמן, שהיה העורך של מדור הספרות ב"לוס אנג'לס טיימס" ופירסם לאחרונה מאמר בנושא ב"קולומביה ג'ורנליזם רוויו", מעולם בהיסטוריה האנושית לא ראו אור כל כך הרבה ספרים.

            ולספרים האלה יש קוראים. מחקר שערכו פרופ' חנה אדוני ופרופ' הלל נוסק, שהתפרסם בספר "קולות הקוראים" (מאגנס, 2007), מתאר תמונה מעודדת, שעומדת בניגוד מוחלט לאינטואיציה שאולי יש לחלקנו. מתברר שבישראל של שנת 2001, 81% מהישראלים קראו לפחות ספר אחד בשנה. שיעור זה גבוה מזה שדווח ב-1990 (76%) ומזה שדווח ב-1970 (78%). ולא רק זאת, אלא שכ-40% מכלל קוראים הספרים – כלומר, כשליש מהאוכלוסייה הכללית – קוראים יותר מ-11 ספרים בשנה. כמעט ספר בחודש. בכלל, על פי המחקרים, שיעור קוראי הספרים בישראל גבוה יותר מאשר בכל אחת מארצות האיחוד האירופי ובארה"ב. גם אם הנתונים הללו אינם משקפים את המצב לאשורו, שכן ייתכן שאנשים מפליגים בהערכותיהם בסקרים שכאלה, הרי שהצורך להתהדר בקריאת ספרים גם הוא משמעותי, ומסמל שספרים הם עדיין מדיום תרבותי שנתפס כאטרקטיבי.

            על רקע השפע הזה של ספרים ושל קוראים, יש מקום לשאול מדוע מעמדה של ביקורת הספרות בעיתונות אינו מובן מאליו. והוא אינו כזה. בארצות הברית קוצצו בשנים האחרונות – גם אם בעיקר בעיתונים הלא מובילים – כמה מוספי ספרות (חלקית או כליל), או שנדרשו לשנות את אופיים ולהחליף את הדיון הענייני בספרות בסיקור יחצ"ני. הדבר מעורר דיון לוהט בעיתונות האמריקאית, ורק בחודש שעבר הקדיש ה"ניו ריפבליק" כמה מאמרים לנושא, ובכלל זה מאמר המערכת שלו, וגם כתב העת "הארפר'ס" עסק בזאת בדצמבר האחרון. גם בארץ אנו עדים לשינויים במדורי הספרות בעיתונים – זאת לאחר שמדורים אלה כבר הלכו והתכווצו בעשורים האחרונים – שמעוררים חשש באשר לאופיים העתידי. איך אפשר להסביר את התופעה הזאת?

 

הסיבות למצב

 

בניסיונו להסביר מדוע הולכים מדורי הספרות בעיתונים ומאבדים ממעמדם, וסרמן פוסל הסברים על כך שמדורי הספרות "מפסידים כסף" לעיתון כיוון שאינם מניבים מודעות פרסומת. גם עמודי הספורט – שאגב, מעיר וסרמן, אינם נכתבים לקוראים אקראיים אלא מכוונים "גבוה", לאוהדי הספורט המומחים – "מפסידים כסף", משום שגם בהם אין מודעות, ובכל זאת איש אינו חולם לקצצם או לבטלם. ויתרה מזאת, וסרמן טוען שאין כל בעיה להרוויח כסף ממדורי הספרות. אם פרנסי העיתונים ינתחו נכונה את הנתונים על אופיים של קוראי המדורים הספרותיים – בדרך כלל המשכילים והמשגשגים כלכלית מבין קוראי העיתון – הם יגלו שכדאי להציע למפרסמים לפרסם במדורי הספרות מוצרים בעלי אפיל "איכותי", כגון ויסקי, קפה וסרטים.

הסיבה העיקרית שווסרמן מוצא למעמדה המעורער של ביקורת הספרות בעיתונים היא סיבה מפתיעה ומעוררת מחשבה: האשמה, הוא אומר, נעוצה במסורת האנטי-אינטלקטואלית שמאפיינת את העיתונות האמריקאית. בעיתונות האמריקאית (ואצלנו?) יש עוינות כלפי כל מה שנחשד ב"אליטיזם". העיתונאים מבינים התייחסות לספר שנמצא כעת ב"חדשות", ברשימת רבי המכר, אבל אינם מבינים ואינם ומוכנים לקבל התייחסות לספרות בעלת ערך ממשי. וסרמן טוען, אם כן, כי יותר משהעיתונים משקפים את רוח התקופה בכך שהם מקצצים את מדורי הספרות, הם יוצרים אותה מתוך הטיה מקצועית-סקטוריאלית.

אבל המשבר בביקורת הספרות עמוק מכדי לפטור אותו ברגשי הנחיתות של סקטור העיתונאים, כפי שמציע וסרמן. המשבר הזה נובע באופן אורגני מהאקלים התרבותי הפוסט-מודרני, והוא נפרד מהמשבר (שעל פי המחקרים אינו קיים) בתרבות הקריאה.

אחת ההגדרות החלוציות והקולעות ביותר למצב הפוסט-מודרני היא ההגדרה שהציע ב-1979 הפילוסוף הצרפתי ז'ן-פרנסואה ליוטאר, בספרו "המצב הפוסט-מודרני" (הקיבוץ המאוחד, 1999). הפוסט מודרניות, טוען ליוטאר, היא בפשטות "חוסר האמון כלפי סיפורי-העל". אם עד המחצית השנייה של המאה העשרים נהתה האנושות אחרי שורה ארוכה של "סיפורי-על" (סיפור-העל של הדת, סיפור-העל של הקידמה והנאורות, סיפור-העל של הלאומיות, סיפור-העל המרקסיסטי), הרי שבמצב הפוסט מודרני הגיעה הנהייה הזאת אל סיומה. לא עוד סיפורי-על שמסבירים את כלל התופעות, אלא סיפורים "קטנים" ונפרדים.

            מה הקשר בין ההגדרה הכוללנית של ליוטאר למצב הפוסט מודרני לביקורת הספרות? קשר הדוק. בעבר שימשו סיפורי-העל – לטוב ולרע – כהצדקה לביקורת הספרות בכללותה, כמצע האידיאולוגי שעליו היא צמחה. מבקרי ספרות נהגו, למשל, לשבח או לפסול יצירות ספרות על פי המידה שבה הן משרתות את סיפור-העל של הלאומיות. כך, לדוגמה, י"ח ברנר שיבח את יצירתו של מנדלי מוכר ספרים מפני שהציגה לדעתו את המצב היהודי בצורה הקולעת ביותר. באופן דומה, המבקר ברוך קורצווייל העלה על נס את יצירתו של ש"י עגנון מפני שביטאה נכונה את משבר אובדן הוודאות האמונית, סיפור-העל הלאומי לפי תפיסתו. וחשוב להבין: לא רק תוכנם של ספרים נמדד על פי ההיבט הלאומי. עצם קיומם נתפס כצורך לאומי, שכן התפיסה היתה שיש לשמור על רמה גבוהה של יצירה ספרותית כדי שהספרות הלאומית – גם זו שאינה עוסקת בתכניה בלאום – תוכל להתחרות בתרבויות ספרותיות לאומיות אחרות.

גם סיפורי-על אחרים שימשו כאמות מידה לבחינת יצירות ספרות. המבקר והמרקסיסט גיאורג לוקאץ' שפט יצירות על פי עומק הביטוי שניתן בהן למלחמת המעמדות, וטרי איגלטון, המבקר והיסטוריון הרעיונות הבריטי החשוב, סבור עד היום שביקורת צריכה להיכתב מנקודת מבט של הסיפור המעמדי, ולא, אין לה זכות קיום. במסורות אחרות, הבריטית בעיקר, שימש כהצדקה לביקורת הספרות סיפור-העל של הנאורות והקידמה.

            חיוני ביותר להבין כי לא רק סיפורי-על פוליטיים או אידאולוגיים קרסו בעשורים האחרונים, אלא גם סיפורי-על מופשטים יותר, כמו עליונותו של "היפה" או החשיבות שב"עומק". כפי שכתב בלעג הסופר והמבקר הבריטי המבריק מרטין איימיס, שמייצג גישה אליטיסטית שמאדירה את האיכות האסתטית של הכתיבה (בפתח קובץ מאמרי הביקורת שלו מ-2004 The War Against Cliché), "היום, אתה יכול להיות עשיר בלי שיהיה לך כשרון, אתה יכול להיות מפורסם בלי שיהיה לך כשרון, אבל אינך להיות כשרוני בלי שהיה לך כשרון. אי לכך, הכשרון צריך לעוף".

סיפורי-על חדלו אם כן מלהיות המסד שעליו נחות ביקורות הספרות, כפי שחדלו להיות המסד הרעיוני באופן כללי בתרבות הפוסט מודרנית. וללא סיפור-על – ללא עמדה ברורה בשאלות כמו "מה חשוב ולמה" – נשמטת הקרקע מתחת לרגליו של המבקר. המבקר נותר עירום, לשפוט את היצירה על פי טעמו שלו, המקרי והלא-מנומק, ללא מסגרת גדולה יותר שבשמה הוא נושא את דברו. הוא נותר ללא סמכות, ושום דבר אינו מבדיל אותו כביכול מכל אדם שיכול לפרסם ביקורת או טוקבק באינטרנט. בתחום הספרות, אגב, המצב חמור במיוחד, שכן בתחומי תרבות אחרים – סרטים, מוזיקה, תיאטרון – אנשים חשים כי בכל זאת נדרש ידע מסוים כדי להביע בהם דעה, ואילו בספרות – מה הבעיה? הרי כולנו יודעים לקרוא.

 

 

ומה עכשיו

 

ניתוח הסיבות לירידת מעמדה של ביקורת הספרות עלול להישמע פסימי, אך דווקא בו טמון המפתח להכרה כי לביקורת הספרות יש תפקיד, ותפקיד מכריע, גם בעידן שלנו.

            ראשית, יש לזכור כי המצב הפוסט מודרני אינו עובדה מוגמרת, וכי הוא לא הכרית לגמרי את סיפורי-העל ואת ההיררכיה שהתקיימו לפניו, שעדיין משמשים תפקיד בחלקים נרחבים בחברה ובתרבות. במציאות פולמוסית זו, של מאבק בין שני עולמות, בכוחה של ביקורת הספרות להחזיר אל סדר היום סולמות ערכים שכביכול אבדו לעד, הן ברובד האידיאולוגי והפוליטי והן ברובד הספרותי הטהור. והיא אכן עושה זאת. בישראל, למשל, הצלחתו הרבה של "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז קשורה הדוקות לתחושת הזהות הלאומית שהרומן סיפק לקוראיו, ונותחה ככזאת גם בביקורת. "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה הוצג אף הוא במרבית הביקורות כרומן שמבטא היטב מצוקה מעמדית-פריפריאלית, ויש עוד דוגמאות רבות.

שנית, ההגדרה של ליוטאר על התמוטטות סיפורי-העל מטשטשת את העובדה כי סיפור-על אחד נותר על כנו גם בעולם הפוסט מודרני, והוא סיפור-העל הכלכלי. בהעדר (כביכול) של כל קריטריון אחר לשיפוט, הקריטריון הברור היחיד שנותר הוא מידת ההצלחה הכלכלית, ובמקרה של הספרות: הקיום ברשימות רבי המכר. על הפוסט מודרניזם אפשר לומר את מה שמגלה המהפכן הפנאטי שיגליוב ברומן "שדים" של דוסטויבסקי על המהפכה הסוציאליסטית: "התחלתי בחופש בלתי מוגבל, וסיימתי בעריצות בלתי מוגבלת". במציאות כזאת, של קריטריון אחד עריץ שכזה, ביקורת הספרות משמשת בעצם קיומה כהצהרה לכך שיש עוד קריטריונים להערכת ספרות, ובכך היא כלי דמוקרטי ראשון במעלה.

ההגות הפוליטית הצביעה כבר לפני עידן ועידנים על הסכנה הגדולה של המשטרים הדמוקרטיים: עריצות הרוב. גם בשדה הספרות מאיים שלטון רבי המכר לדרוס את כל שאר הספרים. ביקורת הספרות היא כלי השומר על "איזונים ובלמים", כיוון שהיא מאפשרת את קיומה של קהילה – גם אם קהילת מיעוט (ולמרות הכול, מיעוט לא קטן בישראל) – שמעוניינת למצוא בספרות מורכבות, עומק, יופי ותחכום. המבקר – כמו הפובליציסט שתומך באופוזיציה ושזכותו להתבטא בחופשיות במשטר דמוקרטי – הוא נציג של אופוזיציה בספרות, נציג של קהילה, שפעמים רבות מוצאת את עצמה מדוכאת בתרבות ההמונים הרווחת. ובמיוחד בתחום הספרות חשוב לשמור על "האיזונים והבלמים" הדמוקרטיים הללו. הספר הוא חזון של אדם אחד – הוא נוצר בידי אדם בודד ונצרך בבדידות – ולכן הוא סמל להומניזם. כמו כן, הספר, בהשוואה למדיומים אחרים בתרבות הפופולרית, הוא מוצר שעלות הפקתו אינה גבוהה, ולכן ניתן להסתכן בו יותר: לתת מקום ללא-שגרתי, ליוצא הדופן, לחתרני, למדוכא, למתוחכם. ביקורת ספרות לוחמנית ודעתנית תילחם על מקומם של קולות אינדיווידואליים כאלה, ותשמור עליהם שלא יירמסו ב"שלטון הרוב". (אגב, חשוב לזכור כי העובדה שספר הוא רב מכר אינה בהכרח ערובה לכך שרוב דמוקרטי בחר בו לכזה. פעמים רבות ספר נהיה רב מכר רק בזכות מניפולציות שיווקיות המוכתבות "מלמעלה": פרסום, מיקום בחנויות, הוראות למוכרים להמליץ על ספר מסוים וכדומה).

שלישית, דווקא מי שמתעקש שאנחנו חיים בעידן אחר, עידן צרכני פוסט-אידיאולוגי, צריך לאמץ את ביקורת הספרות בעיתונות כחלק אינטגרלי של העידן החדש הזה. התודעה הצרכנית הולכת ומתפתחת בחברה הישראלית, ומדוע ייגרע חלקו של שוק הספרים? במציאות של שפע ספרותי כמו זה שהוצג בפתח המאמר, יש צורך מובהק במבקרים שיציגו לציבור את דעתם על הספרים. ספר הוא מוצר שההגדרה הקלאסית "חתול בשק" הולמת אותו באופן החד ביותר: אי אפשר למדוד אותו בחנות, אי אפשר לבדוק איך הוא פועל (לכל היותר אפשר לקרוא מעט ממנו), ואי אפשר להחזירו בטענה שהוא מקולקל. במובן הזה, הצרכני, ביקורת הספרות אינה שונה מהותית מביקורות תרבות אחרות – סרטים, מוזיקה, תיאטרון – שמקומן בעיתון מובן מאליו.

            משלושה טעמים אפוא – אידיאולוגי, דמוקרטי וצרכני – ראוי לשמור על מקומה של ביקורת הספרות. כמובן, כדי שהביקורת תתעלה לרמה הנחוצה למילוי תפקידיה החשובים – מלחמה על הערכים שראוי להילחם עליה, הגנה על קולות אינדיווידואליים שראוי להגן עליהם, שירות של ציבור הקוראים והנחייתו במבוך הספרים הרבים הרואים אור – עליה להיות ביקורת מתוחכמת, מעמיקה בתובנותיה ומדויקת בניסוחיה, בעלת יושרה לא מתפשרת בהתכוונותיה; משלח יד שהשולחים בו את ידם מתייחסים אליו במלוא הרצינות והחומרה.

 

 

 

 

 

 

ביקורת על "בואי הרוח" של חיים סבתו, הוצאת "ידיעות אחרונות"

"בואי הרוח", ספרו החדש של חיים סבתו, מתרחש בשיכון עולים ירושלמי. זמנו מתפרש משנות החמישים ועל פני כמה עשרות שנים הלאה, אך התרחשויותיו מושפעות מהצל הגדול שמעיבה עליהן המחצית הראשונה של המאה העשרים, המחצית שבה היו שתי מלחמות עולם.

            המספר הוא ילד (שהופך לנער ולגבר) מעולי מצרים. הרומן, שנראה בתחילה כאוסף אפיזודות מהשיכון, מתמקד והולך, הולך ומתמקד, ככל שנמשכת הקריאה בו וככל שמתבהרת דמותו של הגיבור: משה פרקש. פרקש, ניצול שואה מהונגריה, יהודי שומר מצוות כבן שלושים, הוא סמכות מוסרית במציאות הדלה והקשה של שיכון העולים. הוא מנהל פעילות צדקה בשיכון, תומך בחלשים ומנחה את הילד-המספר כיצד להתבונן בעולם שסביבו. פרקש אף מצרף את הילד לפעילויותיו, וכשהשניים מתקרבים, ברבות השנים, חושף לפניו את הביוגרפיה הקשה שלו: ילדות של דוחק ומחסור בהונגריה, מקצת ממה שעבר עליו במחנות עבודה במלחמה (פרקש אינו מוכן לספר הכל), ולבסוף את סיפורו ואת סודו של אביו, שלחם במלחמת העולם הראשונה.

רוח של תום שורה על הספר הזה. חום אנושי ומתיקות אנושית. לעתים גם הומור דק טוב לב, למשל כשהחזן קורא את המגילה בפורים כמו עיתונאי בשידור חי: "הנה המן ואחשוורוש מסובים במשתה אסתר, והנה האחשתרנים, רוכבי הרכש, דוהרים בכל כוחם לבטל את הגזירה הרעה, והעיר שושן צוהלת" (עמ' 33). בתרבות שלנו הורגלנו להתייחס בחשדנות לרגשות אנושיים חיוביים וחמים המובעים בגלוי, או, במקרה הטוב, לראות בהם נאיביות וחוסר תחכום. ההישג של סבתו הוא שהאנושיות ה"פשוטה" שלו, האנושיות של גיבוריו, אינה מעוררת בנו אי נוחות, היא מתקבלת על הלב.

הקורא מאמץ אל לבו את ההומניזם של סבתו מפני שסבתו, קודם כל, מצליח להעביר, בין השיטין ובשיטין עצמן, את ההרגשה שהוא מודע לכך שבני אדם יכולים להיות אכזריים, אנוכיים, קטנוניים וחמדניים, ובכל זאת בוחר לתארם אחרת. הבחירה שלו להדגיש את הצדדים החיוביים באדם אינה נובעת מחוסר דמיון או מניסיון לא ישר ללמד עליהם סנגוריה; הבחירה הזאת היא בדיוק מה שהיא: בחירה. בחירה להדגיש צדדים שגם הם, בסופו של דבר, חלק מהמציאות האנושית. סבתו כמו אומר לנו: אני יודע היטב שבשיכון העולים, בתקופה ההיא, היו הרבה אנשים והתנהגויות אנושיות שאינם טובי לב, כפי שאני יודע שכמותם ישנם בכל מקום, אבל אני מעדיף להתמקד בפרקש.

שנית, שפתו של סבתו, הארכאית מעט במכוון, (שפה "עגנונית"), יוצרת לכידות ייחודית בין התום התוכני לבין הלשון היהודית המסורתית. כך מגויסים (במרומז) היסודות ההומניסטיים שבמורשת היהודית לגיבוי התנהלותן ההומניסטית של הדמויות.

אבל היסוד החשוב ביותר שתורם לכך שאנו קוראים בהנאה ולא בהסתייגות את קורותיו של הצדיק השכונתי פרקש הוא מבנה העומק של הרומן הזה. התחושה שהקורא מקבל במהלך הקריאה, גם אם באופן מודע-למחצה, היא שלפניו סיפור שהושקעה בו מחשבה תחילה. מבנה העומק הסיפורי הברור מוביל לכך שאנחנו מרגישים שלפנינו סיפור מתוחכם למדי על תום אנושי, כך שה"צורה" המוקפדת מובילה להערכת ה"תוכן" הסיפורי הישר והפשוט.

מהו מבנה העומק הזה? בתמצית: גילויי סולידריות במציאות חברתית מקוטבת. אביא רק מקצת מהדוגמאות שאפשר להביא למצע הזה שעליו נחה היצירה כולה. בשכונה הירושלמית שוכנו אשכנזים וספרדים יחדיו: "אנחנו ושכנינו עולי מצרים, אדון סלומון ישראל ומסייה ענתבי, והגברת ג'מילה שחייבר, ומשפחת מנשה, ומשפחת עגמי, ואדון מוריס ברסאנו, רגילים היינו לבתים פתוחים, שכנים נכנסים ויוצאים בלי לבקש רשות, החלונות קרועים לרווחה, ריח התבשילים המטוגנים והמתובלים מתפשט בכל הסביבה, וקולות הילדים משחקים וצהלתם נשמעת בכל מקום. אבל בבתי ההונגרים היה תמיד שקט, ותמיד הם ביקשו מאיתנו הילדים שקט, שקט" (עמ' 22). להבנה בין העדות, שמושתתת על הומניזם עמוק, תורמות דמויות משנה ברומן, כמו אביו של הילד המספר, שאירגן תפילה משותפת לאשכנזים וספרדים על האונייה שהעלתה אותם ארצה, או הרב גוטהולד: "הרב גוטהולד התהלך בבית-מזמיל כמו אציל אנגלי, בחליפת פסים אפורה מחויטת היטב. הליכתו מדודה היתה ונאה. ענו, אוהב את הבריות ומכבד את העולים החדשים. הוא ידע כי יש בהם הרבה יותר מכפי שחושבים הפקידים הרואים אותם בעליבותם. הרב גוטהולד היה הראשון, ואולי היחיד, שבא להקביל את פנינו כשעלינו ארצה. הוא ישב בביתנו ודיבר איתנו על ענייני תורה וענייני מדינה. הוא התפעל מחידושי התורה של סבא ומן העברית הצחה של אבא" (עמ' 85).  

מכל הדמויות שברומן, הדמות שתורמת יותר מכל להומניזם הסולידרי הזה היא כמובן פרקש. פרקש הוא שמציג לילד המספר את מה שעבר על ניצולי השואה. פרקש אף מייסד בית כנסת משותף לאשכנזים וספרדים בשכונה. הוא עצמו נישא לעולה יוצאת מרוקו. ההיסטוריה המשפחתית הקשה, שהוא מגולל טיפין טיפין באוזני הילד, חושפת את השורש הקדום והאפל שממנו צמחה שנאת הכיתתיות וההתנשאות העדתית, שמניעה אותו באובססיביות. את הלקח שלו על אחדות הגורל היהודי למד פרקש לא, כפי שניתן להסיק, ממוראות השואה (שדווקא כמעט לא פגעה ביהדות הספרדית), אלא ממלחמת העולם הראשונה.

ביקורת צפויה על ספרו של סבתו תכפור בכך שמה שמניע את הספר ואת גיבוריו הוא "הומניזם". אין כאן אלא רגשות אתנוצנטריים לאומיים, יאמרו המבקרים. על כך ניתן לענות בכמה אופנים. ראשית, ההומניזם שמתבטא בספר אינו מיוחד רק לפן העדתי אלא גם לפן המעמדי. בנוסח דיקנסי מובהק מתאר פרקש באוזני הילד בן שיחו את ילדותו הענייה ואת האופה הרשע שבמאפייתו עבד. ניסיונו האישי בתלאות העוני הוא שמעניק לו את העוצמה הנפשית לא להתייחס לעניים בהתנשאות. פרקש הוא גם זה שמשדך בין בן של פרופסור מרחביה ל"בת של אוחיון, שהיה חופר גומות בקרן קיימת" (עמ' 123). שנית, הרוח העולה מהספר אינה בשום פנים ואופן רוח של שנאת זרים. לכל היותר אפשר להסיק מהספר שניתנת בו קדימות לעניי-עירך על פני עניי עיר-אחרת.

סבתו, שהספרות שהוא כותב ספוגה בגעגועים לעולם תם יותר, הוא קול ספרותי שטוב שהוא קיים בספרות הישראלית. לא, לא מדובר כאן בספרות גדולה, ואף לא בצלה של ספרות כזאת. אבל כן מדובר כאן בקול, שמלבד היכולת ההגונה שלו לספר סיפור, ספוג בהומניזם יהודי עמוק, הומניזם של אחריות הדדית ובוז משחרר להבדלי מעמד ומוצא. סבתו מעניק לנו תזכורת מהמורשת היהודית אוהבת האדם אל מול המורשת הפרוטסטנטית-קלוויניסטית, האינדיווידואליסטית והמעמדית, שהתרבות הישראלית ייבאה אליה בששון כזה בעשורים האחרונים.

 

 

ביקורת על "האיש המאושר", של צור שיזף. הוצאת "חרגול"

"האיש המאושר" של צור שיזף הוא רומן שמבחינה ספרותית יש בו פגמים רבים אולם הוא ראוי לתשומת לב מרבית, כיוון שבין דפיו מקופלת ביקורת-תרבות מעניינת, מקורית ולפרקים מזהירה.

הרומן, המסופר במונולוגים מתחלפים של גיבוריו, מגולל את תולדות המרד הבדואי שפורץ בדרום ישראל בעתיד הקרוב. בתחילת הרומן אנו כבר יודעים שהמרד דוכא ביד קשה ובעקבותיו גורשו הבדואים מהנגב. הגיבוריו הראשיים הם בועז, איש "מוסד" משכיל וקילר מקצועי, הרודף אחרי נג'יב הבדואי, מנתח מוח ב"סורוקה" שעומד בראשות המרד. בתווך נמצא נועם, גיאולוג שחי במדבר ואוהב אותו ואת יושביו, חברו הטוב של נג'יב עד לרציחתם של בנותיו בפיגוע של המורדים. גיבורי משנה ברומן הן הנשים: זורה, קירגיזית שהוברחה לארץ מסיני והתאהבה בנג'יב, ונועה, צעירה ישראלית שעובדת כמחסלת ונערת פיתוי ב"מוסד".

לא רק הדמויות הראשיות הן גבריות. זה רומן גברי, כתוב במשפטים קצרים, קצבי לא רק בניסוחיו אלא גם בתחלופת התרחשויותיו, נע מהר בצורה ובתוכן. זה רומן מדברי-סלעי: יבש, קשוח, קוצני, וניכר שכותבו מכיר באופן חושני את האתרים המדבריים שבהם הוא מתרחש. שיזף שייך לזן הולך ונכחד של כותבים ישראלים שמכירים את ישראל במובן הגשמי ביותר. כל הדברים הללו עומדים לזכותו. ועם זאת, מבחינה ספרותית הרומן אינו מספק. בעיה ראשונה כרוכה בדמויות. אלה אמנם "עגולות", כלומר לא "שטוחות", אבל העגלגלות שלהן נובעת מפיטומן בדיוק באותן תכונות שיתאימו לתזה של הרומן. התכליתיות הזאת נוגעת גם לעלילה – וזו הבעיה השנייה – עלילה שנעזרת בזימוני מקרים מאולצים. משום כך, התזה אינה מפציעה בטבעיות מהרומן. התזה היא-היא הרומן. במקום שתחדור בהתגנבות אל תודעת הקורא, היא מוטחת בו, ולכן גם נהדפת חזרה. בעיה נוספת נוגעת לחוסר הסימטריה הכמותי בהיקף המונולוגים ובנפחיהן השונים של הדמויות, שיוצר תחושה של היעדר בשלות.

אבל החלק הרעיוני של הרומן מרתק. כדי להבין את התרומה של שיזף לדיון הביקורתי הישראלי, צריך להפריד בין האמירות השונות של הרומן. המרד הבדואי פורץ בגין דחיקה הולכת ונמשכת של הבדואים: "הקימו לנו את המפעלים הכימיים מהצד השני של הכביש, ואחר כך את תחנת הכוח עם טורבינת הגז בלב השטח שלנו, ואת בית הכלא של באר שבע באמצע כפר הפחונים שלנו, ואת בית הכלא של נפחא מעל הכפר ביובלים העליונים של ואדי אל-הווא" (עמ' 57). הבדואים, ההולכים ונדחקים בין רמת חובב ל"התיישבות הבודדים", שהמדינה מקצה ליהודים-ישראלים,  יוצאים למרד מזוין, בתחילה בפיקודו החשאי של תת-אלוף אחמד דגוני, "המח"ט האכזר והנחוש שהדביר את הפלסטינים ברצועה", ואחרי תפיסתו בפיקודו של נג'יב. לו היה הרומן מסתכם בהצגת המצוקה הבדואית, הוא היה ראוי אמנם לתשומת לב, אך לא להתפעלות (לתיאור הריאלי של מצוקת הבדואים ייחד שיזף חלק מספר העיון החשוב שהוציא בשנה שעברה, "סוף הדרך: מותה של מדינה", בהוצאת עם עובד, ואכן המדיום העיוני הולם אותו יותר). אבל הרומן משתמש במצורה הבדואית כדי לנתח את הישראליות, ובזה טמון כוחו.

ההבדל בין היהודים-הישראלים לבין הבדואים, טוען נג'יב, הוא זה: "אנחנו בני המדבר, והיהודים, כמו הבריטים, הם אבותיו. כל אלה שרוצים לשנות אותו, לכבוש, להתיישב. אנחנו לא רוצים לשנות כלום, רק להבין" (עמ' 58). בפרשנות של שיזף, הציונות, לפחות בגילומה העכשווי, מתייחסת אל ארץ ישראל הגשמית באופן אינסטרומנטלי. שיזף מזהה בציונות העכשווית תו אופי מפתיע, תחושת שייכות לארץ שמתבטאת דווקא בבוז: "התחושה שלהם שהמדבר שייך להם ולכן אין שום צורך לשמור עליו, רק לנצל אותו (…) אני לא יכול לרדת לסוף דעתם של אנשים שמתעקשים לגור במקום שהם בזים לו" (עמ' 62). וכאן מגיע העוקץ המחודד הראשון בניתוח של שיזף: הישראליות העכשווית היא בעצם גילום נוסף של היהודיות, "העברי החדש" אינו האנטגוניסט של "היהודי הישן", הפרויקט הציוני של ימינו הוא אורבני-קפיטליסטי במהותו, ממש כשם שהיה הקיום הפרה-ציוני. כך בועז: "פעם הייתי ישראלי, ציוני. היום אני חושב שהיהודי עובר לאט ובשלמות קדימה. בולע את הציוני והישראלי (…) אני יותר ויותר קרוב ליהודים האמריקאים" (עמ' 132-133). שיזף מעניק כאן פרשנות היסטוריוסופית מרתקת: שתי האופציות הגדולות של היהדות בפתח המאה ה-21, ישראל ויהדות אמריקה, הולכות ונדמות זו לזו, ושתיהן מבטאות תהליכים של אורבניזציה, קפיטליזם, היעדר שורשיות.

האזכור של ארצות הברית וישראל מוביל לעוקץ המחודד הנוסף שיש ברומן. דמותו של בועז, סוכן המוסד, הוא דמות של ניאו-שמרן ישראלי, כזה שאישיותו מלכדת תפיסה "מצליחנית" קפיטליסטית עם מגלומניה לאומנית ("האנגלים שלטו עם כמה אלפי אנשים בהודו (…) אנחנו אימפריה. אפשר לראות את זה לפי הצעירים שנוסעים לכל העולם, כובשים אותו. בכל מקום יש ערים ישראליות חדשות. הודו שלנו. ניו יורק ולוס אנג'לס", עמ' 12). בועז הוא טיפוס שמחפש זיונים בפיק-אפ ברים ובמקביל רוחש הערצה אינטלקטואלית לישראליות ההיי-טק. דמותו, שכמו לקוחה מרומן של מישל וולבק, היא יותר מהברקה. בשיח הביקורתי הישראלי משמשים המתנחלים כבובת-וודו של השמאל הישראלי. שיזף מציע ראייה חדה יותר. המתנחלים והימין הישראלי המסורתי (תרתי משמע) הם דמויות משניות, קומי-טרגיות, בסיפור גדול בהרבה. המרכז הישראלי החילוני, זה שאימץ את המודל האמריקאי, זה שמאמץ את תרבות "המצליחנות", זה שלכאורה עוין את הממסד הביטחוני הישראלי, הוא הנשא של האימפריאליזם הישראלי במרחב המזרח תיכוני. בועז המחסל הוא צדו האפל של חזון "המזרח התיכון החדש" הקפיטליסטי. מיקוד המבט העולמי בישראל, בגין הסמיכות ההיסטורית בין נפילת מגדלי התאומים ו"המלחמה בטרור" האמריקאית לבין האינתיפאדה השנייה, הוא מפחיד אך אינו שגוי, מציע שיזף.

התמונה ששיזף מצייר מרתיעה. אפשר לאמץ את הניתוח שלו בלי לאמץ את היחס הביקורתי שלו לישראליות. אבל לא הייתי ממליץ להתעלם מהניתוח הזה, אף שטענותיו של שיזף כלפי היהדות הישראלית מזכירות טענות ידועות בשיח האנטישמי הקלאסי. יש לו קייס.

יורם ברונובסקי המבקר

תענוג גדול לקרוא ב"ביקורת תהיה – רשימות על שירה, פרוזה ומסה בספרות העברית" של יורם ברונובסקי ז"ל (1948-2001), גם אם כדאי להצביע על "השטחים המתים", שנסתרו מעיניו של המבקר והמסאי החשוב הזה. רשימות על עשרות יוצרים ספציפיים (פוגל, עגנון, רטוש, פנחס שדה, בנימין תמוז, לאה איילון וכן הלאה) מכיל הקובץ בצד כמה מסות עקרוניות על הספרות העברית ועל תפקידה של הביקורת.

מדוע תענוג לקרוא בו? בגלל ההיקף, בגלל הענווה, בגלל הבהירות, בגלל החריפות.

ההיקף: הקף ידיעותיו של ברונובסקי בספרות העברית ובספרות העולם (בעיקר: הצרפתית, הרוסית, הפולנית, האנגלית והקלאסית) עצום. הקורא בקובץ הרשימות יכול להתרווח במושבו ולהתענג על עושר הידיעות הזה כמו על ארוחה מרובת-מנות.

ההיקף הזה מעניק לשיפוטים של ברונובסקי סמכותיות נדירה. כשברונובסקי דן ב"קלאסיקה המודרנית" של הספרות העברית וכותב ש"גדולתם, אולי גאונותם של כמה מאותם קלסיקאים מודרניים (…) ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין – ניכרת בעליל", אבל הספרים הללו "נושאים עליהם מין חותם של מאבק היולי של הסופר עם החומר (…) ואינם מספקים באמת את הקורא, שלעולם אינו חופשי לקרוא את היצירה סתם כך, כפי שהוא קורא סיפור של זוֹלה או סיפור של תומס מאן" (עמ' 259), כשאתה קורא חיווי מקיף כזה, מגוּבּה בהיקף ידיעות פנומנלי שמאפשר השוואות-ענק תרבותיות כאלו, נשימתך נעתקת.

ההיקף מבליט את התכונה השנייה של הרשימות הללו: הענווה. כי ברונובסקי, למרות היקף ידיעותיו, מסרב להציב תיאוריה מקיפה וכוללת אודות הספרות העברית. בויכוח עם דן מירון (בו הוא מכיר, בענווה קורקטית, כ"גדול הביקורת העברית בימינו"), טוען כנגדו ברונובסקי שמא ראוי לוותר על תיאוריות גורפות כאלו מכל וכל (עמ' 255).

הענווה, והבהירות והחריפות שנלוות לה, נובעות מהז'אנר בו יצר ברונובסקי במוצהר ולו הוקדשו כמה מהמאמרים היפים הפותחים את הקובץ: המסה. מה הן תכונותיה של המסה אליבא דברונובסקי? המסה חופשית, אישית, נסיינית (כפי שמרמז שמה), לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה, ונדרשת "לחומר קל, משעשע ומהנה כלפי חוץ ורציני לאמיתו של דבר" (עמ' 13).

הקלילות שעל פני השטח היא זו שהופכת את העיתון למעונה הטבעי של המסה, טוען ברונובסקי, שאימץ את המסקנה הזו אל לבו. כמה מרשימותיו, לפיכך, מוקדשות למסאים עבריים: לשלמה גרודזנסקי (שכינה את עצמו "עתונאי ספרותי"; וכי "יש עוד דבר-מה נחות בעולמה של ספרות, חושבים הדבילים, מ'עיתונאי ספרותי'?"), ליוסף קלאוזנר, לדב סדן, ואפילו למשורר כאצ"ג, שעליו מחיל ברונובסקי את משפט (השבח!) האוקסימורוני "קלסיקן של דפי העיתון" (עמ' 168).      

אדם, נדמה, ניכר במה שהוא שונא יותר מבמה שהוא אוהב. את מה ברונובסקי שונא?

ראשית, ברונובסקי שוטם את הפרובינציאליות הישראלית, זו הסבורה שאפשר לדבר על ספרות עברית במנותק מהספרות העולמית. ברונובסקי מייחל ליום בו "הספרות העברית תהיה אוטרקית במידה מספקת להודות, שאין היא אוטרקית" (עמ' 25). האישים בספרות העברית שמעניינים את ברונובסקי, לפיכך, הם אותם, שכמותו, הנם רב-לשוניים ורואים את עצמם כשייכים לספרות העולם: טשרניחובסקי ("אזרח העולם", שתרגומי האיליאדה והאודיסיאה שלו הם "יצירתו המקורית ביותר"); שלונסקי (כנ"ל לגבי תרגומו לפושקין); אלתרמן (שדימוי תל אביב שלו מטמיע בתוכו את פריז); וכמובן, לאה גולדברג, "הצברית האירופאית".

ברונובסקי כתב את מאמריו החל מסוף שנות הששים, תקופת דמדומים בספרות העברית, עת רבים מבוניה הרב-לשוניים נאספו אל אבותיהם. כיום, כשאפילו ברונובסקי, הצעיר מהם בהרבה, איננו, התרעתו על הפרובינציאליות הישראלית רלוונטית אף יותר (למרות ה"גלובליזציה"). אולם ברונובסקי לא התכוון, נדמה (וכפי שעולה מהקובץ הזה שכולו עוסק בספרות עברית), שהסלידה מהפרובינציאליות הזו תהפוך להסבת פנים מקיפה מהספרות הנעשית בארץ, כפי שסבורים, אולי, כמה מחבריו.

השנאה השנייה של ברונובסקי שמורה לאקדמיזציה של הספרות, ניגודה של רוח המסה החופשית והבהירה. ברונובסקי מייחד מסות מאלפות ללאה גולדברג ומעלה אותה על נס (את לאה גולדברג המסאית! לא המשוררת, שפחות אהודה עליו) דווקא בגלל שהאשימו את "שיטותיה וכתיבותיה שמעולם לא היו חפות מ'אימפרסיוניזם'" (עמ' 21).

הצידוד בכתיבה העיתונאית, הלא-אקדמית, על ספרות מוביל לכמה ממסות היסוד בקובץ, הדנות בתפקידה של הביקורת.

במסות עקרוניות אלה מצביע ברונובסקי על "דלותה של הביקורת המתמודדת עם הכאן-והעכשיו (…) הביקורת שהעוסקים בה הם באמת (או שהם מתויגים כך מלכתחילה) הנמושות" (עמ' 209), לעומת הפריחה, הממשית או המדומה, של מחקר הספרות האקדמי.

ברונובסקי דן במסות הללו באופייה הלא אתי ו"הלקקני" של חלק מהביקורת הישראלית, אכן דברים כדורבנות, בהבדל בין ביקורת "צרכנית" מכוונת מטרה (היצירה "טובה"/"לא טובה") לביקורת אישית שמציגה את מחשבותיו של הכותב על היצירה, ובשנאת הביקורת הנפוצה בקרב סופרים וחלק מהציבור. אולי, הוא משער, השנאה הזו היא קו מאפיין של החברה הישראלית, ששונאת ביקורת עצמית ולא רק בתחום הספרות (עמ' 196-197).

הרשימות העקרוניות על מוסד הביקורת נוקבות ומרתקות אך הן חסרות. דוגמה בולטת לכך היא רשימת היסוד שנתנה לקובץ את שמו: "ביקורת תהיה".

מה עונה ב – 1983 ברונובסקי על הערעור כנגד מוסד הביקורת? בקצרה: א. אמני אמת דווקא אוהבים ביקורת. ב. רק בתרבות פרובינציאלית כמו ישראל מעלים שאלות תהומיות כל כך כמו "למה בכלל צריך ביקורת".

אלה תשובות של איש ספרות אנין, שגדל בתקופה ואטמוספירה של אמונה בלתי מעורערת בספרות. המבקר או הסופר בן זמננו נתקל בשאלות מפחידות בהרבה, שמערערות מהיסוד את מקומה של הספרות (ובכלל זה הביקורת) בתרבות. לאיש ספרות בין ימינו, הספקות התהומיים של ברנר לגבי הספרות, שלברונובסקי נראים תמוהים (עמ' 259), קרובים בהרבה.

כי ברונובסקי לא ממש רצה להבין את הפוסט-מודרניזם וההתייחסות העקיפה אליו מצויה במסה אחת בלבד (עמ' 290-291), בה מבחין ברונובסקי בין הדקדנס של שלהי המאה ה – 20 לזה של שלהי המאה ה – 19 (האבחנה: אז, לפחות, נכתבו יצירות גדולות).

האמונה הבלתי מעורערת בספרות מעניקה לספר חלק ניכר מכוחו אבל היא גם (בצד כמה טעויות הגהה מיותרות) המגרעת הקטנה שבו.