יורם ברונובסקי המבקר

תענוג גדול לקרוא ב"ביקורת תהיה – רשימות על שירה, פרוזה ומסה בספרות העברית" של יורם ברונובסקי ז"ל (1948-2001), גם אם כדאי להצביע על "השטחים המתים", שנסתרו מעיניו של המבקר והמסאי החשוב הזה. רשימות על עשרות יוצרים ספציפיים (פוגל, עגנון, רטוש, פנחס שדה, בנימין תמוז, לאה איילון וכן הלאה) מכיל הקובץ בצד כמה מסות עקרוניות על הספרות העברית ועל תפקידה של הביקורת.

מדוע תענוג לקרוא בו? בגלל ההיקף, בגלל הענווה, בגלל הבהירות, בגלל החריפות.

ההיקף: הקף ידיעותיו של ברונובסקי בספרות העברית ובספרות העולם (בעיקר: הצרפתית, הרוסית, הפולנית, האנגלית והקלאסית) עצום. הקורא בקובץ הרשימות יכול להתרווח במושבו ולהתענג על עושר הידיעות הזה כמו על ארוחה מרובת-מנות.

ההיקף הזה מעניק לשיפוטים של ברונובסקי סמכותיות נדירה. כשברונובסקי דן ב"קלאסיקה המודרנית" של הספרות העברית וכותב ש"גדולתם, אולי גאונותם של כמה מאותם קלסיקאים מודרניים (…) ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין – ניכרת בעליל", אבל הספרים הללו "נושאים עליהם מין חותם של מאבק היולי של הסופר עם החומר (…) ואינם מספקים באמת את הקורא, שלעולם אינו חופשי לקרוא את היצירה סתם כך, כפי שהוא קורא סיפור של זוֹלה או סיפור של תומס מאן" (עמ' 259), כשאתה קורא חיווי מקיף כזה, מגוּבּה בהיקף ידיעות פנומנלי שמאפשר השוואות-ענק תרבותיות כאלו, נשימתך נעתקת.

ההיקף מבליט את התכונה השנייה של הרשימות הללו: הענווה. כי ברונובסקי, למרות היקף ידיעותיו, מסרב להציב תיאוריה מקיפה וכוללת אודות הספרות העברית. בויכוח עם דן מירון (בו הוא מכיר, בענווה קורקטית, כ"גדול הביקורת העברית בימינו"), טוען כנגדו ברונובסקי שמא ראוי לוותר על תיאוריות גורפות כאלו מכל וכל (עמ' 255).

הענווה, והבהירות והחריפות שנלוות לה, נובעות מהז'אנר בו יצר ברונובסקי במוצהר ולו הוקדשו כמה מהמאמרים היפים הפותחים את הקובץ: המסה. מה הן תכונותיה של המסה אליבא דברונובסקי? המסה חופשית, אישית, נסיינית (כפי שמרמז שמה), לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה, ונדרשת "לחומר קל, משעשע ומהנה כלפי חוץ ורציני לאמיתו של דבר" (עמ' 13).

הקלילות שעל פני השטח היא זו שהופכת את העיתון למעונה הטבעי של המסה, טוען ברונובסקי, שאימץ את המסקנה הזו אל לבו. כמה מרשימותיו, לפיכך, מוקדשות למסאים עבריים: לשלמה גרודזנסקי (שכינה את עצמו "עתונאי ספרותי"; וכי "יש עוד דבר-מה נחות בעולמה של ספרות, חושבים הדבילים, מ'עיתונאי ספרותי'?"), ליוסף קלאוזנר, לדב סדן, ואפילו למשורר כאצ"ג, שעליו מחיל ברונובסקי את משפט (השבח!) האוקסימורוני "קלסיקן של דפי העיתון" (עמ' 168).      

אדם, נדמה, ניכר במה שהוא שונא יותר מבמה שהוא אוהב. את מה ברונובסקי שונא?

ראשית, ברונובסקי שוטם את הפרובינציאליות הישראלית, זו הסבורה שאפשר לדבר על ספרות עברית במנותק מהספרות העולמית. ברונובסקי מייחל ליום בו "הספרות העברית תהיה אוטרקית במידה מספקת להודות, שאין היא אוטרקית" (עמ' 25). האישים בספרות העברית שמעניינים את ברונובסקי, לפיכך, הם אותם, שכמותו, הנם רב-לשוניים ורואים את עצמם כשייכים לספרות העולם: טשרניחובסקי ("אזרח העולם", שתרגומי האיליאדה והאודיסיאה שלו הם "יצירתו המקורית ביותר"); שלונסקי (כנ"ל לגבי תרגומו לפושקין); אלתרמן (שדימוי תל אביב שלו מטמיע בתוכו את פריז); וכמובן, לאה גולדברג, "הצברית האירופאית".

ברונובסקי כתב את מאמריו החל מסוף שנות הששים, תקופת דמדומים בספרות העברית, עת רבים מבוניה הרב-לשוניים נאספו אל אבותיהם. כיום, כשאפילו ברונובסקי, הצעיר מהם בהרבה, איננו, התרעתו על הפרובינציאליות הישראלית רלוונטית אף יותר (למרות ה"גלובליזציה"). אולם ברונובסקי לא התכוון, נדמה (וכפי שעולה מהקובץ הזה שכולו עוסק בספרות עברית), שהסלידה מהפרובינציאליות הזו תהפוך להסבת פנים מקיפה מהספרות הנעשית בארץ, כפי שסבורים, אולי, כמה מחבריו.

השנאה השנייה של ברונובסקי שמורה לאקדמיזציה של הספרות, ניגודה של רוח המסה החופשית והבהירה. ברונובסקי מייחד מסות מאלפות ללאה גולדברג ומעלה אותה על נס (את לאה גולדברג המסאית! לא המשוררת, שפחות אהודה עליו) דווקא בגלל שהאשימו את "שיטותיה וכתיבותיה שמעולם לא היו חפות מ'אימפרסיוניזם'" (עמ' 21).

הצידוד בכתיבה העיתונאית, הלא-אקדמית, על ספרות מוביל לכמה ממסות היסוד בקובץ, הדנות בתפקידה של הביקורת.

במסות עקרוניות אלה מצביע ברונובסקי על "דלותה של הביקורת המתמודדת עם הכאן-והעכשיו (…) הביקורת שהעוסקים בה הם באמת (או שהם מתויגים כך מלכתחילה) הנמושות" (עמ' 209), לעומת הפריחה, הממשית או המדומה, של מחקר הספרות האקדמי.

ברונובסקי דן במסות הללו באופייה הלא אתי ו"הלקקני" של חלק מהביקורת הישראלית, אכן דברים כדורבנות, בהבדל בין ביקורת "צרכנית" מכוונת מטרה (היצירה "טובה"/"לא טובה") לביקורת אישית שמציגה את מחשבותיו של הכותב על היצירה, ובשנאת הביקורת הנפוצה בקרב סופרים וחלק מהציבור. אולי, הוא משער, השנאה הזו היא קו מאפיין של החברה הישראלית, ששונאת ביקורת עצמית ולא רק בתחום הספרות (עמ' 196-197).

הרשימות העקרוניות על מוסד הביקורת נוקבות ומרתקות אך הן חסרות. דוגמה בולטת לכך היא רשימת היסוד שנתנה לקובץ את שמו: "ביקורת תהיה".

מה עונה ב – 1983 ברונובסקי על הערעור כנגד מוסד הביקורת? בקצרה: א. אמני אמת דווקא אוהבים ביקורת. ב. רק בתרבות פרובינציאלית כמו ישראל מעלים שאלות תהומיות כל כך כמו "למה בכלל צריך ביקורת".

אלה תשובות של איש ספרות אנין, שגדל בתקופה ואטמוספירה של אמונה בלתי מעורערת בספרות. המבקר או הסופר בן זמננו נתקל בשאלות מפחידות בהרבה, שמערערות מהיסוד את מקומה של הספרות (ובכלל זה הביקורת) בתרבות. לאיש ספרות בין ימינו, הספקות התהומיים של ברנר לגבי הספרות, שלברונובסקי נראים תמוהים (עמ' 259), קרובים בהרבה.

כי ברונובסקי לא ממש רצה להבין את הפוסט-מודרניזם וההתייחסות העקיפה אליו מצויה במסה אחת בלבד (עמ' 290-291), בה מבחין ברונובסקי בין הדקדנס של שלהי המאה ה – 20 לזה של שלהי המאה ה – 19 (האבחנה: אז, לפחות, נכתבו יצירות גדולות).

האמונה הבלתי מעורערת בספרות מעניקה לספר חלק ניכר מכוחו אבל היא גם (בצד כמה טעויות הגהה מיותרות) המגרעת הקטנה שבו.       

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: