ביקורת על "בואי הרוח" של חיים סבתו, הוצאת "ידיעות אחרונות"

"בואי הרוח", ספרו החדש של חיים סבתו, מתרחש בשיכון עולים ירושלמי. זמנו מתפרש משנות החמישים ועל פני כמה עשרות שנים הלאה, אך התרחשויותיו מושפעות מהצל הגדול שמעיבה עליהן המחצית הראשונה של המאה העשרים, המחצית שבה היו שתי מלחמות עולם.

            המספר הוא ילד (שהופך לנער ולגבר) מעולי מצרים. הרומן, שנראה בתחילה כאוסף אפיזודות מהשיכון, מתמקד והולך, הולך ומתמקד, ככל שנמשכת הקריאה בו וככל שמתבהרת דמותו של הגיבור: משה פרקש. פרקש, ניצול שואה מהונגריה, יהודי שומר מצוות כבן שלושים, הוא סמכות מוסרית במציאות הדלה והקשה של שיכון העולים. הוא מנהל פעילות צדקה בשיכון, תומך בחלשים ומנחה את הילד-המספר כיצד להתבונן בעולם שסביבו. פרקש אף מצרף את הילד לפעילויותיו, וכשהשניים מתקרבים, ברבות השנים, חושף לפניו את הביוגרפיה הקשה שלו: ילדות של דוחק ומחסור בהונגריה, מקצת ממה שעבר עליו במחנות עבודה במלחמה (פרקש אינו מוכן לספר הכל), ולבסוף את סיפורו ואת סודו של אביו, שלחם במלחמת העולם הראשונה.

רוח של תום שורה על הספר הזה. חום אנושי ומתיקות אנושית. לעתים גם הומור דק טוב לב, למשל כשהחזן קורא את המגילה בפורים כמו עיתונאי בשידור חי: "הנה המן ואחשוורוש מסובים במשתה אסתר, והנה האחשתרנים, רוכבי הרכש, דוהרים בכל כוחם לבטל את הגזירה הרעה, והעיר שושן צוהלת" (עמ' 33). בתרבות שלנו הורגלנו להתייחס בחשדנות לרגשות אנושיים חיוביים וחמים המובעים בגלוי, או, במקרה הטוב, לראות בהם נאיביות וחוסר תחכום. ההישג של סבתו הוא שהאנושיות ה"פשוטה" שלו, האנושיות של גיבוריו, אינה מעוררת בנו אי נוחות, היא מתקבלת על הלב.

הקורא מאמץ אל לבו את ההומניזם של סבתו מפני שסבתו, קודם כל, מצליח להעביר, בין השיטין ובשיטין עצמן, את ההרגשה שהוא מודע לכך שבני אדם יכולים להיות אכזריים, אנוכיים, קטנוניים וחמדניים, ובכל זאת בוחר לתארם אחרת. הבחירה שלו להדגיש את הצדדים החיוביים באדם אינה נובעת מחוסר דמיון או מניסיון לא ישר ללמד עליהם סנגוריה; הבחירה הזאת היא בדיוק מה שהיא: בחירה. בחירה להדגיש צדדים שגם הם, בסופו של דבר, חלק מהמציאות האנושית. סבתו כמו אומר לנו: אני יודע היטב שבשיכון העולים, בתקופה ההיא, היו הרבה אנשים והתנהגויות אנושיות שאינם טובי לב, כפי שאני יודע שכמותם ישנם בכל מקום, אבל אני מעדיף להתמקד בפרקש.

שנית, שפתו של סבתו, הארכאית מעט במכוון, (שפה "עגנונית"), יוצרת לכידות ייחודית בין התום התוכני לבין הלשון היהודית המסורתית. כך מגויסים (במרומז) היסודות ההומניסטיים שבמורשת היהודית לגיבוי התנהלותן ההומניסטית של הדמויות.

אבל היסוד החשוב ביותר שתורם לכך שאנו קוראים בהנאה ולא בהסתייגות את קורותיו של הצדיק השכונתי פרקש הוא מבנה העומק של הרומן הזה. התחושה שהקורא מקבל במהלך הקריאה, גם אם באופן מודע-למחצה, היא שלפניו סיפור שהושקעה בו מחשבה תחילה. מבנה העומק הסיפורי הברור מוביל לכך שאנחנו מרגישים שלפנינו סיפור מתוחכם למדי על תום אנושי, כך שה"צורה" המוקפדת מובילה להערכת ה"תוכן" הסיפורי הישר והפשוט.

מהו מבנה העומק הזה? בתמצית: גילויי סולידריות במציאות חברתית מקוטבת. אביא רק מקצת מהדוגמאות שאפשר להביא למצע הזה שעליו נחה היצירה כולה. בשכונה הירושלמית שוכנו אשכנזים וספרדים יחדיו: "אנחנו ושכנינו עולי מצרים, אדון סלומון ישראל ומסייה ענתבי, והגברת ג'מילה שחייבר, ומשפחת מנשה, ומשפחת עגמי, ואדון מוריס ברסאנו, רגילים היינו לבתים פתוחים, שכנים נכנסים ויוצאים בלי לבקש רשות, החלונות קרועים לרווחה, ריח התבשילים המטוגנים והמתובלים מתפשט בכל הסביבה, וקולות הילדים משחקים וצהלתם נשמעת בכל מקום. אבל בבתי ההונגרים היה תמיד שקט, ותמיד הם ביקשו מאיתנו הילדים שקט, שקט" (עמ' 22). להבנה בין העדות, שמושתתת על הומניזם עמוק, תורמות דמויות משנה ברומן, כמו אביו של הילד המספר, שאירגן תפילה משותפת לאשכנזים וספרדים על האונייה שהעלתה אותם ארצה, או הרב גוטהולד: "הרב גוטהולד התהלך בבית-מזמיל כמו אציל אנגלי, בחליפת פסים אפורה מחויטת היטב. הליכתו מדודה היתה ונאה. ענו, אוהב את הבריות ומכבד את העולים החדשים. הוא ידע כי יש בהם הרבה יותר מכפי שחושבים הפקידים הרואים אותם בעליבותם. הרב גוטהולד היה הראשון, ואולי היחיד, שבא להקביל את פנינו כשעלינו ארצה. הוא ישב בביתנו ודיבר איתנו על ענייני תורה וענייני מדינה. הוא התפעל מחידושי התורה של סבא ומן העברית הצחה של אבא" (עמ' 85).  

מכל הדמויות שברומן, הדמות שתורמת יותר מכל להומניזם הסולידרי הזה היא כמובן פרקש. פרקש הוא שמציג לילד המספר את מה שעבר על ניצולי השואה. פרקש אף מייסד בית כנסת משותף לאשכנזים וספרדים בשכונה. הוא עצמו נישא לעולה יוצאת מרוקו. ההיסטוריה המשפחתית הקשה, שהוא מגולל טיפין טיפין באוזני הילד, חושפת את השורש הקדום והאפל שממנו צמחה שנאת הכיתתיות וההתנשאות העדתית, שמניעה אותו באובססיביות. את הלקח שלו על אחדות הגורל היהודי למד פרקש לא, כפי שניתן להסיק, ממוראות השואה (שדווקא כמעט לא פגעה ביהדות הספרדית), אלא ממלחמת העולם הראשונה.

ביקורת צפויה על ספרו של סבתו תכפור בכך שמה שמניע את הספר ואת גיבוריו הוא "הומניזם". אין כאן אלא רגשות אתנוצנטריים לאומיים, יאמרו המבקרים. על כך ניתן לענות בכמה אופנים. ראשית, ההומניזם שמתבטא בספר אינו מיוחד רק לפן העדתי אלא גם לפן המעמדי. בנוסח דיקנסי מובהק מתאר פרקש באוזני הילד בן שיחו את ילדותו הענייה ואת האופה הרשע שבמאפייתו עבד. ניסיונו האישי בתלאות העוני הוא שמעניק לו את העוצמה הנפשית לא להתייחס לעניים בהתנשאות. פרקש הוא גם זה שמשדך בין בן של פרופסור מרחביה ל"בת של אוחיון, שהיה חופר גומות בקרן קיימת" (עמ' 123). שנית, הרוח העולה מהספר אינה בשום פנים ואופן רוח של שנאת זרים. לכל היותר אפשר להסיק מהספר שניתנת בו קדימות לעניי-עירך על פני עניי עיר-אחרת.

סבתו, שהספרות שהוא כותב ספוגה בגעגועים לעולם תם יותר, הוא קול ספרותי שטוב שהוא קיים בספרות הישראלית. לא, לא מדובר כאן בספרות גדולה, ואף לא בצלה של ספרות כזאת. אבל כן מדובר כאן בקול, שמלבד היכולת ההגונה שלו לספר סיפור, ספוג בהומניזם יהודי עמוק, הומניזם של אחריות הדדית ובוז משחרר להבדלי מעמד ומוצא. סבתו מעניק לנו תזכורת מהמורשת היהודית אוהבת האדם אל מול המורשת הפרוטסטנטית-קלוויניסטית, האינדיווידואליסטית והמעמדית, שהתרבות הישראלית ייבאה אליה בששון כזה בעשורים האחרונים.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שאני פרקש  On ספטמבר 18, 2008 at 9:04 PM

    היכן ניתן לרכוש את הספר ???
    הדוד של אבי …שמו :משה פרקש זצ"ל…ישנה אנדרטה באוקריאנה- המסמלת גבורתו !!!!

    גם אבי,יוסף פרקש זצ"ל,ניצול שואה.
    -פרטיזן למען עם ישראל.עדות ב-יד ושם

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: