אוטוביוגרפיה וספרות (מהארכיון)

אוטוביוגרפיה וספרות

כשהייתי צעיר פיעם בי חזון ספרותי רומנטי, מלהיב ונאיבי. הספרות, כך חשבתי, תפקידה לקבץ את כל מעללי חיינו ודקויותיהם בין שתי כריכות וכך, במטמורפוזה אלכימאית שלא הרביתי לתת עליה את הדעת, להפוך את החומר האפור והמפורר של החיים ליהלום מלוכד ונוצץ. אי נתינת הדעת למהות המטמורפוזה האלכימאית הזו, שמייד אעסוק בה, היא זו שהפכה את חזון נעוריי לנאיבי.

אולם גם היום, אחד הז'אנרים האהובים עלי ביותר בספרות הוא הביוגרפיה. וביוגרפיה לא – או לא רק – במובן הצר של המושג אלא במובן הרחב. כלומר יצירה בדיונית (שייתכן שכל הנכתב בה הוא אמת אולם לא נמצא אותה במדף ה"ביוגרפיות" בחנויות הספרים אלא במדף ה"פרוזה") שסבה סביב חייו של אדם אחד ומתארת את התפתחותם.

בדיון היפה של פרופסור מנחם ברינקר באוטוביוגרפיוּת של כתבי ברנר (בספרו "עד הסימטה הטבריינית") מציע ברינקר לקרוא ליצירות של ברנר, בעלות הסממנים האוטוביוגרפיים, לא "אוטוביוגרפיות" אלא "מִבְדה אוטוביוגרפי". בלי להיכנס לדקויות שברינקר נכנס אליהן אני מאמץ את המונח שלו לאותו סוג של ספרים שאני אוהב במיוחד: מבדים אוטוביוגרפיים וביוגרפיים, כדוגמת "ילדות, נעורים, עלומים" של טולסטוי, "דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'ויס, "בחורף" של ברנר או "מומנט מוזיקלי" של קנז.

היצירות הללו מעניקות לנו מקסימום של קרבה לגיבוריהן בגלל שגיבורהּ של כל יצירה הוא דמות יחידה ולא שלל דמויות ובגלל שאנחנו עוקבים אחר התפתחותה עקב בצד אגודל. הן גם מעניקות תחושה של סדר ומאורגנות בגלל ההתקדמות הכרונולוגית העקשנית שלהן. בנוסף, וכאן אני סוטה מהמודל של ברינקר, החשד המרחף מעל יצירות אלה שהן אוטוביוגרפיות או ביוגרפיות באמת, כלומר שכל שנכתב בהן אמיתי הוא, עם כל היותו "פרימיטיבי", מוסיף לחוויית הקריאה עוצמה לא מבוטלת.

ליצירות הללו יש איכות ארוטית הן בגלל האינטימיות המקסימלית שהן מעניקות לנו (כאמור: גיבור יחיד שאנחנו עוקבים אחרי התפתחות חייו בקריאה "צמודה") והן בגלל חותם האמת שהן חתומות בו והמוציא את היצירה מכלל פנטזיות הדמיון אל "המציאות".

אולם היצירות הללו מציבות לכותב אתגר גדול. בעצם שני אתגרים. כי הצגת החיים "כמו שהם" אף פעם לא מעניינת. החיים משופעים בעניינים טפלים ומקריים שכינוסם בספר יותיר את הקורא אדיש. האתגר הראשון, אם כן, הוא הפעלת מנגנון סלקציה נכון לברירת העיקר מהטפל של החיים. האתגר השני נוגע לשאלת העלילה. איך יוצרים עלילה מושכת מסיפור חיים שלם? תפקיד העלילה ברומן אינו רק למשוך אותנו לקרוא כדי לדעת "מה קורה בהמשך", אלא להעניק לכל היצירה לכידות. ואילו סיפור חיים מטיבו אינו מממוקד סביב עלילה אחת ולכן נוטה "להתפורר". על כך בדיוק דיבר אריסטו ב"פואטיקה", כשהסביר את ההבדל בין ה"אודיסיאה", יצירה עלילתית, לביוגרפיות על חיי הרקלס לדוגמה. הביוגרפים, טוען אריסטו, סבורים בטעות "שמאחר שהרקלס היה אדם אחד, יוצא שגם העלילה שלו היא אחדותית. אבל הומירוס (…) בחיבור ה'אודיסיאה' לא גילם את כל הדברים שקרו לאודיסיאוס, כגון פציעתו בפרנסוס ושגעונו המדומה בזמן הגיוס, שאף לא באחד מהם, על ידי התרחשותו, אין הכרח או הסתברות שגם השני יתרחש, אלא הוא בנה את ה'אודיסאה' על פעולה אחדותית (…) שאם אחד מן החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה ותתמוטט" (פרק ח' בתרגום שרה הלפרין).

היצירות המוצלחות בז'אנר ניסו להתמודד עם האתגרים הללו בדרכים מגוונות. מטבע הדברים יותר קל להראות את ההתמודדות עם האתגר השני, אתגר הלכידות.

אצל ברנר ב"בחורף", למשל, משמשת הראייה "הדכאונית" הגורפת של הגיבור בן העשרים, הסוקר את חייו, לא רק לשם עצמה אלא כאמצעי ליצירת משמעות לכידה והאחדה של כל פרטי החיים שהוא סוקרם. "עובדות ימי חיי עוברות לפני. ברובן הן פרטים שונים קטנים ופעוטים, סותרים ומתנגדים זה לזה, אך הצד השוה שביניהם – שהם מוכיחים, כי איני גיבור".

קנז פיצל את ה"מבדה האוטוביוגרפי" שלו ב"מומנט מוזיקלי" לארבעה סיפורים המתרחשים בפרקי זמן קצרים, בדיוק על מנת להימנע מהתפוררות האוטוביוגרפיה. המבדה האוטוביוגרפי של קנז, לפיכך, מתמקד בפסגות-חיים; זו אוטוביוגרפיה של שיאים ורגעים מכוננים.

טולסטוי, לעומת זאת, "ריסק" את האוטוביוגרפיה של גיבורו לעשרות סיפורונים קצרים, לאו דווקא "מכוננים", אך לכידים.

ג'ויס יצר את המסגרת המלכדת של הסיפור על ידי הפיכתו לסיפור חניכה של אמן (אגב: 'החניכה' בז'אנר האוטוביוגרפי והביוגרפי, לפעמים, היא רק "תירוץ" להאחדת העלילה ולנתינת כיוון מוגדר לסיפור). כך עשה גם פיצ'ג'ראלד ב"בואכה גן עדן", רומן הביכורים המעניין שלו. כך עשה, אמנם מעט בפרודיה, גם ג"מ.קוטזי ב"עלומים". כך עשה, באי הצלחה, המשורר דילן תומס ברומן "דיוקן האמן ככלב צעיר"; רומן כושל שמבטא את המהמורות בז'אנר: סיפורים לא מתלכדים והיעדר ברירה של עיקר מטפל.

תומס וולף, הסופר האמריקאי הדגול מהמחצית הראשונה של המאה ה – 20, ליכד את הרומנים האוטוביוגרפיים הגדולים שלו (תרתי משמע), "הבט הביתה, מלאך" ו"על הזמן והנהר", בין השאר, באמצעות הסמכה מעניינת, דקה ודיאלקטית, של התפתחותו האישית של הילד, הנער והגבר, יוג'ין גאנט, להתעצמותה של ארצות הברית של אמריקה.

יצירת נפלאה, שלא מספיק שמו לב אליה, בז'אנר הזה, שיצאה ב – 2002, היא הרומן "ספק חיים" של המשורר אורי ברנשטיין. גיבורו של ברנשטיין – והמסווה כאן שקוף וטוב שכך – הוא היסטוריון הסוקר פרקים מחייו לפי סדר כרונולוגי. ברנשטיין מצליח ליצור קוהרנטיות מופלאה ליצירה שלו בראש ובראשונה בעזרת השפה השירית הייחודית באמצעותה גיבורו מספר את סיפורו. אבל הגיבור של ברנשטיין עסוק מדי פעם בלתאר לנו את המקומות השונים בהם הוא יושב ומספר לנו את סיפורו מהם. העיסוק בסיטואציה של המקום ממנו מסופר הסיפור – "סיטואציית הסִיפּר", בז'רגון – נועד כדי ליצור מסגרת יציבה ומלכדת לחומרי האוטוביוגרפיה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יונתן  ביום ינואר 31, 2008 בשעה 8:09 PM

    ובהצלחה. אעקוב בעניין.
    עצה קטנה: כדאי להפריד בין פסקאות. זה מקל על הקריאה מן המסך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: