Monthly Archives: פברואר 2008

על היי-טק, טכנוקרטיה, מריטוקרטיה, ריאליטי ואמלי נותומב

הידעת? אקזיט ישראלי חדש יצא לדרך וכולנו גאים!

חברת הסטארט-אפ הישראלית "ידעת" נרכשה שלשום על ידי מייקרוסופט בסכום המוערך כמלאן (הייתה לי כאן בדיחה וולגרית הקשורה לצירוף סטארט-אפ, המוצג באופן משובש וזימתי, ואז: "הXXX-XXXXX של 'ידעת' הולבש והוחדר למייקרוסופט באקזיט" – אבל ויתרתי עליה).

 

היה משהו משעשע במיוחד בידיעה בדה-מארקר על העסקה הזו. בניגוד שבין אישיותו הצבעונית של אחד היזמים, ישי אורן:

"אורן סיים בגיל 21 דוקטורט במתמטיקה באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. לאחר מכן התגייס לחיל המודיעין, ועד היום הוא משמש יועץ לענייני הצפנה בצה"ל. אורן נחשב לאחד האנשים המובילים בחיל המודיעין בתחום של פיצוח צפנים וזכה על כך בפרס ביטחון ישראל. לפני חמש שנים פתח עם אשתו תהל מסעדה הנושאת את שמה במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. בין לבין הספיק להוציא ספר ("הדבר האחרון שאבא שלי הבין") ולשחק בתיאטרון הסמטה".

לבין מה שהחברה של השחקן והסופר והמסעדן – אגב, אורן, אפשר קצת להירגע עם המחירים בתהל; מסעדה איכותית אבל בכל זאת – אשכרה עושה בחיי היומיום:

"ידעת פועלת בתפר שבין מערכות ניהול שירות לקוחות (CRM), שמסייעות לאנשי המכירות, ופתרונות בינה עסקית (BI), שמספקות מידע חשוב ומשמעותי למנהלים בארגון. המנוע שפיתחה ידעת קורא את המידע הקיים במאגר המידע של הארגון – ה-Data Warehouse – מבצע ניתוחים סטטיסטיים ויוצר קבוצות וסגמנטים בעלי מאפיינים דומים". הבנתם? נכון נשמע מעניין? אולי אפשר להמחיז את זה ואז לגשר בין כישרונותיו הברוכים המרובים של היזם!

הניגוד היה משעשע יותר בידיעה המקורית באתר "הארץ", שבינתיים עברה עריכה, אבל בכמה שעות שהייתה ללא יד עורך צוין שם בהתפעמות שהיזם הוא אישיות מרתקת – משהו בסגנון, אני לא זוכר את הנוסח המדויק – ואז ממרומי אישיותו המרתקת הצניחה לעניין הטכני חסר-הלשד-והליחה, שבו אשכרה החברה שלו עוסקת, היה משעשע ביותר.

 

אבל זו לא הנקודה שאני רוצה לדבר עליה. הנה מה שאני רוצה לדבר עליו: האקזיט הזה עבר את כל התחנות הידועות של התקשורת הישראלית, שהביעה עניין וקנאה לבבית בחבר'ה המוכשרים מההיי-טק, אותם הרפתקנים כורי-זהב של שלהי המאה ה – 20 וניצני המאה ה – 21. החבר'ה הטובים של ישראל החכמה.

אבל האמת היא שההצלחות הפנומנליות הללו הן הרסניות לחברה לא פחות משהן מועילות לה. ההצלחות הללו יוצרות חוסר-יציבות חברתי עמוק. יש משהו לא-אנושי במובן העמוק בהצלחות אסטרונומיות כאלה. הן משטחות כל דבר אחר. הן משתקות. הן הופכות אותנו לאילמים.

 

רגילים לבקר דעות סוציאל-דמוקרטיות בטענה שהן נובעות מקנאה וצרות-עין. ובכן, זה נכון. אבל זה אינו מבטל את הטענה. כאן הדיון מתחיל – לא מסתיים. כי קנאה מסוג מסוים היא רגש הרסני מבחינה חברתית. 

יש שני סוגים של קנאה: קנאת סופרים שתרבה חוכמה וקנאה שאינה פרודוקטיבית ומייצרת תסכול ואלימות. הכלכלה – ואגב, גם הספרות – אינה יכולה בלי תחרות. התחרות והקנאה הן השמרים שמתפיחים אותה. אבל כשההצלחות גדולות ממידת אנוש, פנומנליות, המגזרים האחרים – ומה לעשות, לא כולם יכולים או רוצים להיות אנשי היי-טק – אינם מדורבנים לפרודוקטיביות על ידי הקנאה אלא מאבדים את ערכם האנושי לנוכח ההצלחה הבלתי נתפסת. הקנאה מהסוג הזה קורעת את המרקם החברתי לגזרים במקום להצעיד את החברה קדימה. כך נוצר חוסר-יציבות חברתי, הר געש לוחש ורדום-לפי-שעה שייתכן מאד שיתפרץ בלבה הרסנית לא בעוד הרבה זמן.

 

ההצלחה הפנומנלית של ההיי-טק, בה למעטים בחברה יש הכל, היא המקבילה בכלכלה ל"שיטת" הסלבריטאים בתרבות. יש מיעוט שמגיע לו הכל, ובעיקר "המבט" החברתי, וציבור ענק שלא נראה. ואם לגנוב אבחנה מג'ונתן פראנזן, בספרו (המומלץ) The Discomfort Zone, ציבור מצומצם חי באמת – והרוב מסתפק בסימולאקרה.שתי "השיטות" מנסות לשכנע אותנו שכך הוא טבע-הדברים, זו "האמת" האנושית העמוקה. השיטות מנסות לכפות עלינו חוסר-אונים משתק לנוכח ההצלחות הפנומנליות שהן מציגות בפנינו. אבל לנו, שלמדנו היסטוריה, ידוע שלא כך הוא. אנחנו יודעים מה קרה בשנות השלושים – כשמחוץ לפעילות הפוליטית-כלכלית של רוזבלט, הספרות והקולנוע האמריקאיים – פיצ'ג'ראלד, סינקלייר לואיס, פרנק קאפרה וכו' – הציגו מורשת אינטלקטואלית מפעימה של התמודדות עם הטענה על זכאותם של העשירים לעושרם. אנחנו יודעים מה קרה ברומא העתיקה כשעבד אחד, ספרטקוס, החליט למרוד. אנחנו יודעים עוד.

 

כמה מחבריי הטובים הם אנשי היי-טק (ואני בונה עליכם בפנסיה. שומעים?). אנשי עבודה הגונים, מוכשרים, אוהבים את עבודתם באמת. אני מכבד את זה ומעריך את זה מאד. אבל אני חושב שגם אנשי המגזר הזה, הישרים ביניהם והם הרוב, מבינים שיש כאן בעייה אמיתית, כשהאליטה הישראלית היא טכנוקרטית בלבד ולא רוחנית, כשהעושר מחולק במידה כזו של חוסר-שוויון.

 

אנחנו חיים בטכנוקרטיה ובמריטוקרטיה (שלטון המוכשרים). לכאורה, מה אפשר לטעון נגד שיטת משטר כזו? הרי מי שמוכשר מגיע לו, לא מגיע לו?! אז זהו, שאפשר ואפשר לטעון. הכישרון, כמו האפיל המיני, כמו אלף ואחד תכונות, הוא בדיוק זה, תכונה, תכונה של הסובייקט האנושי. לא פחות ולא יותר. מתחת לתכונות מסתתרת נפש נרעדת – או נוירוטרנסמיטורים מרצדים, זה לא משנה – סובייקט חופשי, נפש וסובייקטיביות המשותפות לכולם, וסליחה על הפאתוס, משותפות לגאון המחשבים ולמאדונה כמו גם לאבי וגלית מאשדוד. ועוד אפשר לטעון נגד המריטוקרטיה: אולי זו שיטה צודקת. אבל בטווח הארוך היא לא חכמה. כי המרד בוא יבוא. כשדני וגלית יידחקו עד לקצה הפינה – הם ימרדו.   

 

 אני מצרף כאן מאמר שפרסמתי ב – 2007 בעיתון "מקור ראשון", מאמר על הסופרת הצרפתייה הפרובוקטיבית והעכשווית, אמלי נותומב, מהסופרות המעניינות הפעילות היום. ספרה השערורייתי – שמתאר תוכנית ריאליטי של "מחנה ריכוז" – לא הובן כהלכה. הנושא שלו הוא לא זילות-השואה בעידן הטלביזיה, אלא בדיוק מה שדיברתי עליו כעת, פגמי המריטוקרטיה:

 

"חומצה גופריתנית" של הסופרת הבלגית אמלי נותומב (הוצאת "אסיה"; מצרפתית: חגית בת עדה) הוא רומן פרובקטיבי. הוא רומן פרובוקטיבי שנכשל אולם הוא נכשל לא משום שהוא פרובוקטיבי. ולבסוף, הוא רומן פרובוקטיבי שנכשל אך עם זאת נותר מעניין.

 

מילה על פרובוקציה. ברומן הראשון של דוסטוייבסקי אחרי חזרתו מסיביר, מחווה אחת הדמויות הציניות ברומן, דמות שמבשרת את שורת הגיבורים הניהיליסטיים של דוסטוייבסקי, ש"לו היו בני האדם חושפים את כל סודותיהם הכמוסים בפני החברה לא הייתה יכולה האנושות לעמוד אף רגע אחד בצחנה" (ציטוט חופשי מהזיכרון).

הפרובוקציה האמנותית היא תופעה שמציגה את היחסים המורכבים בין האמן לחברה, ולמעשה: בין היחיד לחברה. במאבק בין הפרובוקטור לחברה אין צדיקים ורשעים גמורים. הדחייה שדוחה החברה את הפרובוקטור, את היחיד משולח-הרסן, אינה דווקא "שמרנות צרת אופקים" אלא צורך של החברה להגן על קיומה. מאידך גיסא, לפעמים מה שנתפס לחברה כפרובוקציה בלתי נסבלת הוא ראיית עולם אותנטית של האמן שבוער בו הרצון לבטאה (ביצירה העברית חנוך לוין הוא הדוגמה הבולטת).

 

לומר באמנות את הדבר שאין לאומרו, להיות "פרובוקטיבי", וגם אם הפרובוקציה אותנטית, זה כשלעצמו אינו השג תרבותי משמעותי. היצירה הפרובוקטיבית היא בעלת ערך כאשר כושר הביטוי של האמן הוא בעל כוח משחרר לחלקים בחברה שהאמן היה להם לפה. היצירה הפרובוקטיבית היא בעלת ערך כאשר מצעקה מסוכסכת היא הופכת לנגינה ערבה; כלומר, כאשר "הצורה" של היצירה, האסתטיקה, "משחדת" ומרככת אותנו ואת "תוכנה", ומאפשרת לנו להאזין לקולות אנטי-סוציאליים. ולבסוף, היצירה הפרובוקטיבית היא בעלת ערך כאשר, להפך, האמן דווקא מזקק בשבילנו את "התוכן" הפרובוקטיבי וכך מאפשר לנו להתבונן בו מחוצה-לנו ו"להכיל" אותו.

אמילי נותומב היא סופרת מסקרנת מאד (ילידת 1967). ממה שאני מכיר יצירתה אפלה, אפלה באמת, ועוסקת בסוגיות הנוגעות ליחסי כוח ושליטה בחברה שלנו. ספרה "חרפות וגידופים" (ראה אור ב"עם עובד") הוא יצירה סאטירית עזה, מבחילה ומצחיקה כאחת. הסרט שנעשה על פי ספרה "בחיל וברעדה", שמתאר את קורותיה של עובדת זוטרה ממוצא בלגי העמלה בקצה שרשרת המזון של תאגיד יפני, הוא אחד הסרטים המטרידים ביותר שראיתי מימי.

 

ב"חומצה גופריתנית" צועדת נותומב צעד קדימה. נותומב בוראת תוכנית טלביזיה, מתוכניות ה"ריאליטי" שפשו בעולם המערבי בעשור האחרון. אולם ה"ריאליטי-טי.וי" בספרה של נותומב נקרא "ריכוז" ובמסגרתו נחטפים אזרחים תמימים למחנה ריכוז המנוהל בידי קאפואים, לנוכח המצלמות ולתאוות הצופים. הרייטינג של התוכנית מרקיע שחקים ולמרות מחאות וזעקות הנשמעות בעיתונים איש לא מצליח להוריד מהמרקע את התוכנית המצליחה.

 

הפרובוקציה החשופה ברומן אינה מונעת ממנו לעסוק בסוגיות חשובות ומרתקות ולכן לא הפרובוקציה כשלעצמה אחראית לכישלונו. לטעמי, הסוגיות הפחות מעניינות ברומן הן אלה היותר מובנות מאליהן בהינתן תקציר העלילה שלעיל. למשל, הביקורת על הרעבתנות של תרבות-ההמונים שדבר לא קדוש בעיניה אם תוכל לשעשע. הביקורת הזו מגיעה לשיא ברומן כאשר, למען הרייטינג, הצופים מתבקשים לערוך את "הסלקציה" בעצמם. התוכנית "ריכוז", רומזת נותומב, היא רק תוצר מסקני של תוכניות כמו ג'רי ספרינגר וריקי לייק. אבל הנקודה הזו לעוסה. גם הביקורת הסאטירית שהרומן מותח על הרלטיביזם הפוסט-מודרני אינה גולת הכותרת שלו בעיניי. כך, למשל, מצדיקה את עצמה הקאפו זְדֶנה בריאיון: "אני חושבת שאסור לשפוט אף פעם, כי מי אנחנו שנשפוט? (…) מה זה בדיוק נורמלי? מה זה בדיוק טוב, רע? זה עניין של תרבות" (עמ' 13). גם הביקורת על הקפיטליזם הדרוויניסטי (כך זדנה : "תגידו מה שתגידו, אבל אני חושבת שלא במקרה בן אדם מוצא את עצמו עם החלשים" – עמ' 14) היא ביקורת מוצדקת אך שחוקה.

 

הנקודות בהן נותומב מקורית באמת, בהן היא מתגלה כסופרת חשובה, הן אחרות. נותומב פורשת בלב הרומן את סיפור ההתאהבות של הקאפו הלא-מבריקה וחסרת-החן זדנה באסירה היפה, החכמה והאצילית, פאנוניק. המפגש בין השתיים, בין בעלת הכוח חסרת החן לחסרת הכוח בעלת החן הופך לביקורת מצמררת על השיטה החברתית ה"הגיונית" וחסינת-הביקורת מכולן: המריטוקרטיה. המריטוקרטיה, שלטון המוכשרים, הוא יסוד מוסד במערכת החברתית המערבית. מי שנולד עם חושי יזמות כלכלית ממולחים, מי שנולד עם כשרון מתמטי חריף, מי שנולד יפה זכאי ליותר בעולם מריטוקרטי. ולכאורה, מה ניתן לומר נגד זה? זו הרי הכרעה של הטבע. אבל האמת היא שמבקרים חברתיים נידחים ומקוריים הצביעו על זה שאי אפשר לפתור אולי את הבעיות שמניבה המריטוקרטיה אבל זה לא אומר שהן תעלמנה וזה לא אומר, לפיכך, שאי-יציבות חברתית לא תישאר עמנו תמיד. נותומב מצטרפת כאן לבעלי הראייה החדה הללו ועושה זאת באופן מקורי ביותר. "בזמנים רגילים אנשים כמוך לא נפגשים עם אנשים כמוני" (עמ' 149), מטיחה זדנה בפאנוניק. כשהיא רואה את אחד האסירים נושא חן בעיניה של פאנוניק, היא מתפלצת מהמחשבה שזה שבכוחה "לשלוח אל מותו ברגע שיתחשק לה, עלה עליה בכוחו; בכוח לשאת חן" (עמ' 89). מחנה הריכוז מתפרש כך לא כביקורת על עולם הטלביזיה העכשווי אלא כנקמה הנוראה של אלה שנמצאים בתחתית "השיטה" המריטוקרטית, כמרד הקיומי של חסרי החן והכשרון נגד הסדר "ההגיוני" הקיים.

 

נקודה מרתקת נוספת ברומן היא סוגיית הדת. פאנוניק נאלצת לראשונה בחייה לבחון את סוגיית אמונתה באלוהים לנוכח ייסוריה. אבל ייסוריה הם אלה שבו זמנית מצריכים את האלוהות ומכחישים אותה. נותומב מעבירה את גיבורתה בשורה של הרהורים מטאפיסיים שמהווים אילוסטרציה מרתקת להתפתחות הדתות וההומניזם. כשנואשה מאלוהים מחליטה פאנוניק להיות אלוהים בעצמה, כלומר דמות שמשתדלת להיטיב עם חבריה, כדוגמת ישו הנוצרי. לבסוף היא מאמצת כמודל את דמותו של שמעון איש קירניה, שלפי הברית החדשה עזר לישו לשאת את צלבו. ההומניזם האקזיסטנציאליסטי של פאנוניק נוסח אלבר קאמי ("יצור אנוש העוזר לזולתו, רק משום שהמשא המוטל על כתפיו כבד מדי" – עמ' 81) אינו מוצג ללא מודעות-עצמית וקורט אירוניה מרה של הסופרת.

 

אז אם הרומן מעניין מדוע הוא כישלון? נראה שנותומב לא הייתה בטוחה מה ברצונה לומר וירתה לכל הכיוונים. חלק מהיריות פגעו במטרות ראויות מאד אבל הרומן נותר לא לכיד ולא אפוי. נוסף על כך: לו הייתה הסופרת מתאמצת יותר לשכנע אותנו באפשרות הריאלית של תוכנית כמו "ריכוז" היה האפקט חזק יותר. בנוסחו הנוכחי, אנחנו לא מצליחים לשכוח לרגע שמדובר בסאטירה מקצינה ותו לא. 

 

כמה הערות על ספרות וטלביזיה, מעודכנות ואנכרוניזם

1. החלטת בג"ץ בעניינו של הנשיא קצב, הזכירה לי ראיון שערכה אילנה דיין לפני כחודש עם פרקליטו, אביגדור פלדמן. הראיון שקודם על ידי דיין כחסר-תקדים ושהוּלל אחר כך בביקורות הטלביזיה עד השמיים, ממחיש את המחיר החברתי הכבד של אובדן הרזולוציה והתחכום, בחברה שויתרה על הספרות היפה ועל נורמות גבוהות של ספרות. כי מה היה הראיון הזה כולו אם לא ספרות גרועה? אם לא קיטש וקלישאה? הרי אין דבר יותר קיטשי מפרקליט מיוסר שמודה שמקצועו הוא מקצוע השקר. הרי ההתייסרות הזו היא רק אקסטנציה של הנרקיסיזם ולא ויתור על האני. בבחינת: ראו איזה מורכב וטראגי אני, גם איש רב עוצמה וגם מתייסר על כך! פלדמן, שלזכותו ייאמר שהוא איש ספר, ניסה לרמוז לדיין על האירוניה שב"וידוי" "האמיץ" שלו, בכך שרמז שוידוי כזה כבר מצוי בספרות, אצל קאמי, אבל דיין לא נרמזה כי הרי יש לה ראיון "מרתק" ביד. המופע הקיטשי הזה (ואני לא מתייחס לפלדמן האדם או לפלדמן האיש בעל הזכויות, אלא לפלדמן-של-דיין, פלדמן של אותה חצי שעה) הוא אותו קיטש של המתנחלים שפונו מעזה (עם כל הסימפטיה שיש לי אליהם) והקיטש של השמאל הרדיקלי עם ראיית העולם המניכאית (מניכיאית?) והילדותית שלו של טובים ורעים מוחלטים. כל זה הוא פשוט ספרות גרועה במיטבה. 

כך משתרכת פסגת הטלביזיה – כך הרי רואה דיין את עצמה, והאמת, בצדק ביחס לשאר – הרחק אחרי הספרות הטובה. ואת המחיר של איבוד התבונה המתונה שקיימת בספרות אנחנו משלמים ונשלם.

2. כל התפיסה הזו של "מעודכנות" ויתרון-הערך של נקודת-התצפית של היום על פני זו של העבר בטעות יסודה. האינסטינקטים הראשוניים והקדמוניים שלנו הם בדרך כלל הנכונים. לפיכך, ספרות והגות המאה ה – 19 רלוונטיות פי אלף להבנת מצבו של האדם, יותר מכל ההגיגים וההוגגים העכשוויים. במאה ה – 19 התבררו כמה אמיתות מזעזעות על טבעו של האדם (דארווין, בעיקר, וכן מארקס). התגובות הראשוניות לחשיפות המזעזעות הללו, התגובות הראשוניות של המוחות הגדולים של המאה ה – 19 (דוסטוייבסקי, באלזאק, פלובר, ניטשה, טולסטוי, וובר ואחרים) "מעודכנות" וחשובות פי אלף מכל ההוגים הגמדיים של המחצית השנייה של המאה ה – 20. כן, חשובות אפילו מבודריאר וז'יז'ק.

3. יש פוסטמודרניסטיים שכופרים ב"קדמה" ובהתקדמות האנושית לכלל תכלית כלשהי. הכל טוב ויפה. אבל מדוע, אם כך, הם פוסלים גישות אחרות כ"אנכרוניסטיות"?

  

שלוש הערות קצרות ועוד אחת על סופרים בישראל

1. ספר ראשון היום הוא כמו תואר ראשון – לכולם יש (וחלק מההוצאות הפכו מזמן למכללות או למוסדות אקדמיים ידועים ממזרח אירופה).

2. סופר יכול להיקרא היום רק מי שיש לו דוקטורט, כלומר מהספר השלישי ואילך (למעט מאה, מאתיים – שלוש מאות? – ארבע מאות?! – ?!?!?! – איש, שהדוקטורט שלהם מזויף).

3. מי שחפץ היום להיות סופר חייב לשאול את עצמו את השאלה הבאה: לו ניתנה בידי הבחירה, מה אאעדיף, שלא תהיה ספרות חיה בעולם אבל אני אהיה סופר, או שתהיה ספרות חיה בעולם ואני לא אהיה סופר? אם התשובה היא הראשונה: אינך סופר, אלא וואנבי-סלבריטאי ומתאים – אף פורה – יותר לפנות לאחת מתוכניות הריאליטי הסמוכות לביתך.   

 

ואולי, אולי, הכי-הכי קוּלי היום לא לפרסם כלל וכלל.

הספרות הישראלית 2005-2007; מיפוי והמלצות

להלן נמצאות שלוש רשימות סיכום של מגמות בספרות הישראלית  העכשווית והמלצות קריאה שפירסמתי בשלהי דצמבר של 2005, 2006, 2007, במוסף הספרותי של "מעריב".

 

כמה מילות הקדמה:

בשלוש וחצי שנים האחרונות קראתי כ – 200 רומנים ישראליים. 20 מהם נראו לי מרשימים או ראויים לציון. זה לא הרבה (ה – 20, כן? (~: ). הספרות הישראלית מצויה במיתון כבר שנים רבות. אבל זו לא הנקודה שברצוני להדגיש. מה שברצוני לומר הוא זה: על מנת לחוות דיעה על הספרות הישראלית העכשווית צריך לעשות דבר אלמנטרי אחד: לקרוא אותה. כשאני קורא ראיונות עם פרופסורים מכובדים (חלקם אפילו מכובדים באמת) המחווים דיעה על הספרות הישראלית היום (בדרך כלל את הקלישאה: "היא גרועה"; לפעמים בבימות מדיה שאינן מבחינות בין ימינן לשמאלן בנושאי ספרות ושגם ב – 2052 ימשיכו לשאול את מנחם פרי – שכבודו בהחלט במקומו ועד 120 – על מצב הספרות העכשווית, את פרי שאין לו הכרה של הספרות העכשווית כפי שיש למבקר שביקורתו אומנותו) או כשאני קורא מסות "פנורמיות" ב"הארץ" על מצב הספרות העכשווית, מסות שנכתבות בעקבות קריאה מגוחכת-בכמותה של עשרים רומנים, אני מתקומם. גם אני – שאני קורא רומנים ישראליים בכמות גדולה יותר מהכמות שאני מבקר בפועל – חושש שמא נשמטה ממני יצירה ישראלית חדשה חשובה. אבל מי שאינו מבקר שמכיר את ההיצע הספרותי היוצא לאור, לכל הפחות בהוצאות המרכזיות, עושה מעשה לא מוסרי בחיווי דיעה נחרצת על ספר פלוני או אלמוני או על הסצינה (על סמך מה הוא קובע שא' חשוב ואת ב' הרי לא קרא? על סמך מה הוא אומר שהספרות הצעירה גרועה ואת חמישה או שישה הסופרים המעניינים שפועלים בה הוא אינו מכיר?).

 

ושוב, ביקורת הספרות הישראלית אינה עסק של אדם אחד. במציאות מתוקנת (למשל, בסצינה ביקורתית כמו הסצינה של מוספי הספרות בבריטניה) היו ארבעה חמישה מבקרי ספרות מקור ישראליים פעילים שמחווים דעתם על הספרים הרואים אור מדי שבוע. ודוק: מבקרים, לא חוקרי אקדמיה, שכבודם במקומם מונח, שמבליחים ממחקריהם על פוגל או גנסין ופולטים אמירה מעורפלת או נחרצת מדי על מצב הספרות הישראלית.

 

דבר אחד ברור לי: ללא ביקורת ספרות לא תהיה סצינה ספרותית מעניינת, וללא סצינה ספרותית, החיים בישראל – הלא קלים ממילא – יהפכו לחלולים עוד יותר. וגם חיים נוצצים יכולים להיות חלולים. 

 

ועוד דבר ברור לי: צומח פה דור ספרותי חדש. "דור ילידי שנות ה – 70", אני קורא להם בשם זמני. חלקם עדיין לא הבשיל, אבל התכוונותם הספרותית מובחנת ורצינית ושונה מהותית מהדור שקדם להם.

 

 

ולסיכומים:  

לסיכום 2006:

http://www.notes.co.il/arik/39892.asp

 

לסיכום 2007:

http://www.notes.co.il/arik/39842.asp

 

סיכום 2005:

 

סיום השנה האזרחית אינו אירוע ברצף הזמן של הספרות הישראלית (בניגוד לסיום השנה העברית, שלקראתו ולקראת החגים מוציאות ההוצאות את הספרים הבולטים בעיניהן), אבל הוא עילה מספקת להרמת ראש מהשטף הספרותי השגרתי ולניסיון להתבונן בזרמים השונים שזורמים בו. בספרות של השנה החולפת אפשר לאתר כמה מגמות. הראשונה, והמינורית מבחינה כמותית אך לא מבחינה מהותית, ממשיכה מגמה שנמשכת זה שנים אחדות של יצירות שעוסקות במעמדו של הסופר בעידן שלנו. תהיות פילוסופיות עקרוניות על סמכותו ועל תפקידו של הסופר בעולם הפוסט-מודרני חברו למציאות המטרידה של ריבוי ספרים ו"סופרים", וכן להתמקצעות שמאפיינת את התרבות שלנו באופן כללי (ומקשה על הסופר להרחיק את עדותו לתחומי חיים אחרים), והביאו להופעתן של יצירות שמציבות במרכזן דמות של סופר או סופרים. למגמה זו שייכים הרומנים של אופיר טושה גפלה ("הקטרקט בעיני הרוח"), של בני ציפר ("עלייתו השמימה של העורך הספרותי"), של סביון ליברכט ("הנשים של אבא") ועוד. אפילו ברומן ריאליסטי רחב יריעה כמו "עדן" של יעל הדיה ראתה הסופרת צורך (או כורח) להעניק לשתי דמויות מרכזיות את מקצועות העורך הספרותי והסופר.

            מגמה שנייה וחשובה, שהנוכחות שלה דומיננטית מאוד, היא הכתיבה בז'אנר האוטוביוגרפי-משפחתי. אירועי האינתיפאדה השנייה וסדקים עמוקים שנוצרו בנרטיב הציוני בעשור וחצי האחרונים הולידו התכנסות וצורך בהתבוננות לאחור, אל חוויות ההגירה שהביאה רבים מאיתנו לחיות פה. פתחו במגמה הזאת בשנים האחרונות חיים באר ("חבלים") ועמוס עוז ("סיפור על אהבה וחושך"). השנה המשיכו בכך יצירות רבות, של רינה פרנק-מיטרני ("כל בית צריך מרפסת"), אסתר אטינגר ("פלא לילה"), עדנה מזי"א ("רומן משפחתי"), במובן מסוים גם חיים סבתו ("כעפעפי שחר") ועוד.

מגמה שקשורה למגמה זו ולמניעיה היא הנהייה לרומנים רחבי היקף: "אנכיים"-היסטוריים או "אופקיים"- חברתיים. רומנים כמו "אנה" של דורון ברוש, "וידוי" של יוכי ברנדס, "רחמים" של מיכל שלו, "למלך אין בית" של חגי דגן, "העולם קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד ועוד, פרשו לאחור מניפה היסטורית רחבה, שאת פרישׂתה אפשר להסביר, ולו חלקית, ברצון להתמצא איכשהו בתוך מציאות פוליטית וקיומית מבלבלת. יצירות העוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני קשורות למגמה זו, כמובן, וגם הן לא נעדרו השנה: "יונים בטרפלגר" של סמי מיכאל, "יסמין" של אלי עמיר ועוד. 

רומנים אחרים פרשו את יריעתם הרחבה על פני ההווה, באופן "אופקי" ולא "אנכי". אפשר לאתר משיכה לעבר הרומן החברתי רחב היריעה בספרים כמו "עדן" של יעל הדיה או "אותה האהבה כמעט" של מירי רוזובסקי, וכן ב"באהבה, נטליה" של רות אלמוג או "אם יש גן עדן" של רון לשם. שוב, הניסיונות הללו מעידים על צורך באוריינטציה ובנקודת תצפית שתעניק מבט מקיף אל עולם מורכב מדי, מסובך מדי, שעבר תהליכי הפרטה והתמקצעות מפוררים.

כפי שקרה רבות בשני העשורים האחרונים, גם השנה יצאו רומנים שמנסים לנסח אמירה עקרונית על המצב הנשי או על מוסד המשפחה מבעד לעיניים נשיות. "תרה" של צרויה שלו, "ספינת הבנות" של מיכל זמיר ומחזותיה של ענת גוב הם דוגמאות בולטות. השנה נוספו להם ניסיונות גבריים לניסוחה של אמירה עקרונית על המצב הגברי. הבולט שבהם הוא "שיטפון" של יגאל סרנה, וקשור אליהם גם "ויסקי זה בסדר" של יהושע סובול.

יצירות מעטות, מעטות מדי, עסקו בחיים בישראל כמדינה מערבית. בארץ כמעט שלא נכתבות יצירות שמבקשות להיות התשובה הישראלית ליוצרים עכשוויים חשובים כמו ג'ונתן פרנזן ומישל וולבק, יצירות שעוסקות במקומם של המין, הטכנולוגיה החדשה, האינטרנט, עולם הפרסומות, תרבות הסלבז, הכסף הגדול וכן הלאה בחיינו העכשוויים. הבולט וכמעט היחיד שעסק השנה בתמות האלה הוא יזהר הר לב ("מיקסי גריל"). עסקו בכך, בין השאר, גם יוסי סוכרי ("מקלטור") ורן שריג ("חיים שתיים").

 

*

 

בעסק הזה של איתור מגמות בספרות, וודאי שבניסיון להרכיב רשימות כמו הרשימה שלהלן, יש להיזהר. ריבוי ספרי הפרוזה המקוריים הרואים אור בישראל מונע, מעצם טיבו, "כיסוי" מלא של כל פני השטח. קשה עד בלתי אפשרי לכפות מגמות-על על מגוון עצום כל כך של ספרים, וודאי ששום מבקר, גם לא חרוץ במיוחד, אינו מסוגל, טכנית, להקיף במבט ביקורתי את מלוא היצירה המקומית ולברור מתוכה את "הטובים ביותר".

            עם זאת, ולמרות הסובייקטיביות הברורה מאליה, רשימות כאלה הן המשך טבעי לכתיבת הביקורות השוטפות, וערך מיוחד נודע להן אם הן מכילות יצירות שלא זכו להכרה מספקת מצד ציבור הקוראים. נדמה לי שלפחות מחציתה של הרשימה שלהלן היא כזאת. וכמובן, מכיוון שהצלחה של רומן אינה עניין משוקץ, הרשימה מכילה גם, רחמנא לצלן, רבי מכר.

            במרוצת השנה ראו בארץ אור ספרים טובים רבים שלא נכנסו לבסוף לרשימה. שתי אמות המידה המרכזיות שעמדו בבסיס הרכבתה הן, ראשית, יצירות שיש בהן בשלות אמנותית, תחושה של מוצר מוגמר ושלם, וכן יצירות שהמקוריות הרבה שלהן, או אפילו התמה הנועזת שבהן, מחפות על העדרה של בשלות שכזאת. הספרים מובאים על פי הסדר האלפביתי של מחבריהם.

 

 

"העולם, קצת אחר כך" / אמיר גוטפרוינד (זמורה ביתן)

פרקי הרומן השאפתני של גוטפרוינד ממוקמים בערבוביה כרונולוגית על ציר הזמן שבין 1920 ל-1978. כל פרק מתמקד בדמות או בכמה דמויות, והמבט הפנורמי הרחב שמספקת היצירה מאפשר לגוטפרוינד שיפוט ממעוף הציפור של המפעל הציוני. השיפוט הזה מציע לראות את המפעל הציוני כ"עיר מקלט", ולא כפרויקט קולוניאליסטי דורסני כפי שהוא מוצג בידי מבקריו. גלריית הדמויות של גוטפרוינד רחבה ומשובבת נפש בססגוניותה, והיא שמעניקה לרומן את עיקר כוחו, לצד עלילות המשנה הפתלתלות-פנטסטיות וההומור הייחודי.

 

"פרסה וכינור" /  ערן בר גיל (חרגול)

האם חיינו, הפעוטים והעצומים, חד פעמיים? האם תיעלם התרכובת הייחודית של קיומנו עם מותנו? ספרו העדין, היפהפה והעצוב-לפרקים של ערן בר-גיל עונה בשלילה על השאלות האלה דרך סיפורם של תאומים זהים, יוני ודני, שנמסרו לאימוץ לשתי משפחות שונות ואינם יודעים זה על קיומו של זה. על פני השטח התאומים שונים מאוד, אולם בר-גיל, בעדינות ובחוכמה, מצליח להמחיש את הדמיון ביניהם ואיך מצב נפשי ייחודי יכול לקום לתחייה בנסיבות חיים משתנות במעין "הישארות נפש" חילונית, העומדת גם בבסיס הרעיון הניטשיאני על "החזרה הנצחית".

 

"עדן" /  יעל הדיה (עם עובד)

יצירה ריאליסטית עכשווית, מרשימה ומספקת. הדיה חולשת בגאון על אינספור פרטי חיים וחלקיקי רגש, וממקמת בעזרתם את עולמן של חמש הדמויות הראשיות שלה, החיות במושב החקלאי-לפנים "עדן". זרם התודעה של הדמויות מקרב אותנו אליהן באורח אינטימי, ושפתה העשירה אך המדודה של הדיה מסייעת לתחושת הדיוק בתיאור עולמן. רוחב היריעה מעניק לרומן גם איכות של רומן חברתי, המשרטט את משבר הזהות של המעמד שהעיתונאי האמריקני דייוויד ברוקס כינה בשם הקולע "בובו" (בורגני-בוהמייני).

 

"מיקסי גריל" / יזהר הר-לב (ידיעות אחרונות)

טקסט מוראליסטי יוצא דופן המציג את עולמו המתפורר של איש פרסום ישראלי. נתן פיין, הגיבור, הוא "מצליחן" שנישואיו מתפוררים והוא אכול תשוקת הרס עצמי. את החיים בכלל ואת חייו האישיים בפרט הוא רואה באופן רדוקטיבי, אבולוציוני וביוכימי, ראיית עולם שמשתלבת יפה עם מקצועו. קרן אור אחת יש בחייו: אהבתו-תשוקתו לדוגמנית המושלמת שהוא מצלם לפרסומת לחטיף "מיקסי גריל". הניסיון לממש את התשוקה לדוגמנית מוביל אותו להכרה טרגית במוגבלות ראיית העולם שלו. הטקסט של הר-לב מעודכן ורלוונטי, והעמדה המוסרית שבו מתוחכמת ויציבה.

 

"הקטרקט בעיני הרוח" / אופיר טושה גפלה (כתר)

פרק אחר פרק מציג טושה גפלה דמות שונה של פרח ספרות הנאנק ליצור. הרומן מפתח יחס גוֹגוֹליאני מעניין של תיעוב מהול באמפתיה כלפי הסופרים המתחילים המתייסרים האלה. לבסוף, הסופרים המתחילים נרצחים בידיו של רוצח סדרתי, שמתקומם על ריבוי הכותבים הבינוניים בדורנו. טושה גפלה כתב רומן עדכני ומבריק (אם כי הובעו עליו דעות אחרות, בין השאר כאן במוסף זה), שמתמודד עם מציאות עכשווית של ריבוי כותבים ודלות כתיבה, של שפעת ייצוגים ופיחות בערכם. ההמצאות המתוחכמות והמקוריות שלו, הנבקעות כמו מעיינות תחת רגלי הקורא, משעשעות ומעוררות עניין, והקריאה בכללותה מבדרת מאוד.

 

"אותה האהבה כמעט" / מירי רוזובסקי (זמורה ביתן)

יצירה ישראלית עד שורשה, עמוקה ואכזרית ועם זאת מלאת חמלה, המתחקה אחר חברות בין שלוש נערות ואחר כך נשים על פני קרוב לחמש-עשרה שנה. רומן פסיכולוגי שכתוב במהירות ובדחיסות של מותחן, בראש ובראשונה מפני שלסופרת יש מה לספר והיא יודעת איך לעשות זאת. המהירות הזאת והריאליזם הלא מתפשר יונקים את הקורא פנימה לרומן שהוא גם רומן חברתי, כיוון שבתוך המערבל המהיר שלו מתערבלות לבטון-פרוזה-מזוין פיסות חיים ישראליות שלמות, הכוללות צבא, חזרה בתשובה, שחיתות ממשלתית, נוער גבעות וקיבוץ.

 

"עלייתו השמימה של העורך הספרותי" / בני ציפר (אוב זע"פ)

ספר מטורף, נועז ומצחיק, שגיבורו הוא "ציפר", עורך ספרותי נוירוטי ויצרי. בני ציפר רקח ספר רב קולי שבו מובאים, בין השאר, יומניה הרהוטים והנוקדניים של מזכירת המדור לספרות, בצד תגובות מתלהמות ועילגות של קוראים לטקסטים של "ציפר" עצמו. בברק ובאופן דקונסטרוקטיבי סב הרומן סביב "הספרות" וחושף את הביורוקרטיה, היצריות והעסקנות הקטנונית המתלוות לעיסוק בה. כך, בצד תשוקה נעלה ליצירת יצירת-מופת, מעסיקות את "ציפר" (הגיבור) שאלות הנוגעות לתשמיש מיטתו, לעתידו במערכת העיתון, ולכתבי יד גרועים שהתלכלכו מהסנדוויץ' שלו ולכן אי אפשר להחזירם לשולח.

 

"תרה" / צרויה שלו (קשת)

"תרה" חותם טרילוגיה משמעותית ביצירה הישראלית, טרילוגיה שראשיתה באתגר שמציבה המיניות לזוגיות ("חיי אהבה"), המשכה בבחינה של מוסד הנישואים ומועקותיו ("בעל ואישה") וסופה בבחינה של "מוסד" הגירושים וצרותיו ("תרה"). "תרה" מספר את סיפורה של אלה מילר, ארכיאולוגית ירושלמית בת 36, המחליטה להתגרש מבעלה. בגוף ראשון נרגש ונרקיסיסטי מצליחה שלו לנפוח חיים בתחנות השחוקות של הליכי הפרידה, ומניידת את גיבורתה אֵלָה בכישרון רב בין פוזיציות נפשיות מגוונות של "אם", "בת", "אישה", "מאהבת" וכו'. לבסוף מוליכה אותנו שלו להכרה הפסימית אך המשחררת במידת החירות המוגבלת שלנו בהתניידות הזאת. את הדרך להכרה הקתרטית הזאת היא מרצפת במשפטים יפהפיים ומדויקים.

 

 

 

לסיכום 2006:

http://www.notes.co.il/arik/39892.asp

 

לסיכום 2007:

http://www.notes.co.il/arik/39842.asp

 

 

ארץ נהדרת – לקט

1. הפרסומת החדשה לדה-מארקר מקדמת בסב-טקסט (במובן דומה לסמוך-למודע הפרוידיאני, כלומר לא בלא-טקסט, בסב-טקסט) שלה את התפיסה שכלכלה זה הכל, לא רק הדברים המשעממים הרגילים (אלה שתמצאו ב"כלכליסט" או ב"גלובס"). זו התגובה הפומבית הראשונה למלחמת העיתונים הכלכלית. תגובה כלכלית למהדרין: פריצה לשווקים חדשים. עיתון כלכלי הוא לא רק על כלכלה. עיתון כלכלי הוא…ובכן, הוא גם עיתון. כלומר, כמו, נניח, זה שמעבר לכביש ברחוב שוקן. זה שממנו ברחנו רק לפני כמה שנים לצד הזה של רחוב שוקן והותרנו שם רק אנשים מרמריים.

2. שבע וחצי בשבת. לא ממש פריים טיים. משעמם לי ואני פותח את הטלביזיה לכמה דקות. דיאלוג חי. שני שחקנים רוסיים-ישראליים מדברים כמו בני אדם. מעניין. אמיתי. נדיר, כל כך נדיר. מה קורה פה? האם עלתה סדרה איכותית חדשה בלי שקודמה לעייפה בכל עיתוננו כנהוג? בלי אירוח אצל ליאור שליין ההורס? בלי פרומואים שוטפי-מוח? ואיך סדרה כמו זו משתחלת לערוץ 2? אני רץ לאינטרנט לבדוק במה מדובר. כן, "מרחק נגיעה" בשידור חוזר. נסים קורים פה רק אחת לכמה שנים.

3. הלהיט הוותיק של השמאל הרדיקלי הישראלי, "מדינת כל אזרחיה", או "דו לאומית", צץ לאחרונה בכל פינה. חודר אט אט למיינסטרים (הרעב לגירויים, כמובן). עזבו שזה נוגד את הטרנד העולמי: בלגיה (פלמים ואלונים), ספרד והבסקים והקטלונים, אפילו אנגליה וסקוטלנד (וכמובן, קוסובו, אחותנו הפעוטה). זה מתכון עם קבלות למלחמת אזרחים. הרי "מדינה דו לאומית" אין פירושה רק שבת אחים גם יחד על חומוס וגפילטע. פירושה חלוקת הרישיון לאלימות שווה בשווה בין שני החלקים האתניים, חלוקה שווה בשווה של הנשק. כך נולדות מלחמות אזרחים. כשלשני הצדדים נדמה שיש סיכוי. לפעמים התנהגות מוסרית נוגדת את האינסטינקט השוויוני. זה המקרה.

4. מודי בראון הבזוי (אין לי מילים מעודנות יותר למי שמכר את נשמתו) מוליך קו חדש בפרסומות לבנק ההוא. הקו: יורדים על מודי שהוא סלבריטאי שחושב את עצמו (תיקי דיין לפני שנה, "סלבריקה", ועכשיו הויברגר: "סלבריקה עאלק"). אבל זה בדיוק העניין, זו בדיוק התרמית: בראון המיר את ההון הסלבריטאי בהון קשיח. עכשיו אפשר להריץ דאחקות על ההילה הסלבריטאית המפוקפקת, דאחקות על חשבונו, כי חשבונו נמצא בכלל בבנק אחר. לא בבנק הסלבריטאי.בבנק האמיתי. וכך, אגב, גם "הירידות" על קיציס הסלבריטאי שעושה פרסומות "בזויות". אלה ירידות-כביכול, כי ההון הסלבריטאי כבר הומר למטבע קשיח והוא כעת לא רלוונטי.

5. מעניין אותי אם קיימת עוד ארץ אחת בעולם בה מדברים כתבי החדשות בדיקציה אטית ובנעימה הידועה המובחנת – הרצינית כביכול – המגוחכת כל כך והניתנת לחיקוי כמו בישראל. כמו שמדברים לילדים מפגרים.

6. זו אחת מתקופות השפל הגרועות ביותר של הטלביזיה הישראלית (ע"ע סעיף 2. ע"ע "הישרדות", "הדוגמניות", התוכנית ההיא עם אורנה דץ,  תחרויות האכול ושתה כי מחר סטפן וכו'). מזכירה את ימי הראשית של ערוץ 2, לפני שנרצח רבין וכולנו בכינו.

7. אני צריך להקשיב יותר לעצמי – http://www.notes.co.il/arik/41306.asp – ולשמוע רק פעם ביום חדשות. ברדיו.    

הנקודה היא

הנקודה היא שנחוצות עשרים שנים בערך להבין את המכונה החברתית שנבנתה למעוך אותך – לפצח את התוכנה שתוכנהּ מפצח אותך.

ואז אתה כבר בן ארבעים.

והסיגריות –

ביקורת על "זה הילד שלנו", של אלון אלטרס, "סימן קריאה/ הקיבוץ המאוחד"

הגיבור-המספר, איתי זר, בן ארבעים, תל אביבי, נשוי ואב, נפגש יום אחד במקרה עם מכר מימי שירותו הצבאי כפקיד בבסיס חיל האוויר בחצור. המכר, אבי רזי, גרוש ואב, מיבנה, מזכיר לאיתי פרשה עכורה, מזוהמת, מימי הצבא. איתי היה אז חבר-מאוהב של נטע, חיילת יפה ויהירה, שהתערבה איתו שתוכל לצאת מהבסיס במכונית, שאותה ינהג איתי, כשלפלג גופה התחתון בגד ים בלבד. המזימה נתגלתה והיא נלקחה לחדר הרס"ר ועברה שם התעללות. רזי, שליש המחנה שהיה מעורב בהענשתה של נטע על ידי הרס"ר ועובדיו (נטע נהגה ללעוג להם), הציע אז לאיתי המבוהל עיסקה: אם איתי לא יספר על עיכובה של נטע בחדר הרס"ר (איתי אינו יודע מה בדיוק עושים לה שם), יועבר לבסיס אחר ולא תוגש נגדו תלונה על המעשה שעשה עם נטע. איתי המפוחד הסכים לעיסקה ומעולם לא פגש שוב את נטע. עוד רזי מחטט עכשיו, בזמן ההווה, בפצעיו של איתי, הוא מבקש ממנו ליטול חלק בפרשה מזוהמת חדשה: נקמה בגרושתו שלו, של רזי.

 

          התיאור שלעיל הוא תקציר מלא למדי של עשרות עמודיו הראשונים של הרומן החדש של אלון אלטרס. השהיית אינפורמציה כאמצעי ליצירת מתח היא, כמובן, אמצעי אמנותי מקובל ואף חיוני לעתים, אבל במסירה האיטית של המידע ברומן הזה, שמועבר אלינו טיפין טיפין, יש בעיה. בספרות, כמו בחיים, טיזינג יכול להיות חינני ואפקטיבי, אבל יכול גם להיות מקומם. כאן הוא מקומם, מפני שהקורא חש במניפולציה שמופעלת עליו. יש עוד סיבה שבשלה ראוי להתעכב על ההתחלה של הרומן. פתיחות של רומנים הן קריטיות. סופר מן השורה, לא מי שבהמשך הקריאה יתגלה כתומס מאן או כפרוסט, אינו יכול לסמוך על כך שהקורא יסלח לו, או אף יישאר איתו, אם אחרי כמה עשרות עמודים הסיפור אינו ממריא. ברומן זה, ההמראה מתעכבת בחמישים-שישים עמודים, וזה יותר מדי.

 

בהמשך, הרומן מתגלה דווקא כנמרץ ומלא חיים. איתי מחליט להיפגש עם נטע ולנסות לקבל את סליחתה. העניינים מסתבכים כיוון שהוא חושש שאשתו יעל, שעד כה הסתיר ממנה את הפרשה, תגלה את כישלונו המוסרי. המפגש המחודש עם נטע (כששניהם כבר לא-צעירים: "מה היא תגלה בפני? הירהרתי. הן עגולות משהיו בימי חצור, ואת הסנטר הכפול אני יכול להסתיר רק כשאני מושך את הראש כלפי מעלה"), גלילתה של הפרשה במלואה (כולל החלקים שאיתי לא שמע מעולם), התהייה על האפשרות לתקן חטאי נעורים, התפיסה שמעשים שעשינו בעבר אינם נמחקים והם שבים וצצים בחיינו – כל אלה הופכים את הרומן לטעון ודחוס. תורמת לכך גם העובדה שאלטרס מבקש לגעת כאן בנושא המודלק של מלחמת המינים, ועושה זאת בהצלחה מסוימת: "ברית נשית, הירהרתי בחרדה פתאומית, נכרתה מבלי דעת בין שתי הנשים הללו, והאחת מענישה אותי, וגם משלמת באושרה, על העוול שנגרם לאחרת, עוול שכלל אינה חושדת בו, כי כזכור, לא סיפרתי ליעל על נטע" (עמ' 60).

 

מלחמת המינים היא המוקד של הרומן הזה, ומלבד הסיפור על נטע במשרד הרס"ר (שיש בו הדים ל"התגנבות יחידים" של יהושע קנז), היא באה לידי ביטוי בסיפורו של רזי, שאשתו נטשה אותו עם בנם וכעת הוא מבקש לנקום בה. רזי הולך לרב מקובל על מנת שיקלל את אשתו (ומושלך בחרפות מביתו של הרב), וכן מספר לאיתי באריכות את סיפורו המזעזע של גבר נטוש שאותו פגש בקבוצת תמיכה של גברים גרושים. אחד הקטעים החזקים ברומן מתרחש כשרזי חושף בפני איתי את אוסף מאות גיליונות "לאישה" שהוא אוגר בביתו. לשאלה מדוע הוא אוסף את הגיליונות הוא עונה: "בכל העיתונים האלה, אתה יכול לבדוק בעצמך, עמוד אחר עמוד, ויש פה לפחות מאתיים וחמישים גיליונות, לא תמצא שום דבר על אישה שעשתה לבעלה מה שהיא עוללה לי. תתפלא, בדקתי בכל המכתבים למערכת, בכל השאלות לפסיכולוג או לסקסולוג, בכל הכתבות, ולא מצאתי סיפור ממש דומה לשלי. אני הייתי בטוח שאמצא כאן עשרות מקרים כאלה, ואולי אוכל להבין את המחשבות שלה, איך היא פועלת, מה היא מתכננת לעשות כשנועם יגדל" (עמ' 66). 

 

אבל למרות העוצמה שיש בחלק הזה, ולמרות התחושה הכללית של יד-מספר מיומנת, הקורא, או לפחות הקורא שלפניכם, אינו מצליח להיחלץ מהעמדה האמביוולנטית שלו ביחס לרומן הזה. כי סיפורו של רזי, המו[שורוק]כלב לתוך סיפורו של איתי, סובל מבעיה חמורה של אמינות. רזי מבקש לנקום באשתו על ידי חטיפת בנו, שהגיע למצוות, ולצורך כך הוא מבקש את סיועו של איתי. והקורא אינו משתכנע: מדוע שאיתי יסכים ליטול חלק במעשה הזה? הסופר חש בבעיה ומפזר שלל סיבות: הכרת תודה על העזרה שרזי הגיש לאיתי בצבא, הבטחתו של רזי לסייע בתמורה באיתורה של נטע, איום מרומז של רזי לגלות ליעל, הרעיה, את מה שאירע אי-אז בצבא, פיתוי כספי. אבל ריבוי ההסברים הזה רק מחדד את מצוקת האמינות של הכותב ושל הכתוב.

 

בעיית אמינות ברומן איננה עניין שרירותי, אינה תחרות משיכת-חבל בין סופר למבקר, להנאת הצופים. מה שאנחנו מכנים "אמינות" הוא קריטי לחוויית הקריאה, כי באופן הזה הופכת הספרות את חיינו הסתמיים למרתקים, אפלים, משמעותיים. הספר לוחש, כביכול, באוזנו של הקורא: הנה, ראה, מתוך השתלשלות עניינים רגילה והגיונית נוצר סיפור מעשה מסעיר שכזה, וייתכן שגם חייך נוצְרים בתוכם אפשרויות מסעירות. באין אמינות – הקסם פג.

 

גם מבחינה אידיאית הרומן מעט מרתיע. סיפורו של איתי וסיפורו של רזי הם לכאורה סיפורים הפוכים. בסיפור הראשון הגבר נטש ואילו בסיפור השני האישה נטשה. אבל בסופו-של-רומן הגברים הם הנבלים הגדולים והנשים הן הצדיקות. אף שהעמדה הזאת, בפי גברים, הפכה כיום לביטוי של רוח הזמן, אין זה אומר שאין בה טעם לפגם. בספרות – שוב, כמו בחיים – חנפנות גברית יכולה להיות חיננית ויכולה להיות מרתיעה.

 

על אינטלקטואלים ניאו-ליברלים

הם בני המעמד הבינוני ואף הבינוני-נמוך. הם אוהבים את ניטשה ואדם סמית'. היד הנעלמה תסדר כבר איכשהו שהם יהיו אדמים-עליונים.

השקפתם מחניפה להם-עצמם. לכן הם אוחזים בה בכזו פנאטיות. האין הם אינדיבידואליסטים? האין הם מוכשרים יותר מהאחרים? האין האופק פתוח לרווחה לדהרתם האצילית?

כן, הם יבנו את עצמם במו-ידם וירחיקו לפסגות.

הם מעריצים את אמריקה. קליפתה המפתה, הנוצצת, יאכלו ותוכה – הקשה, הרקוב, המורכב, המתבטא בספרות-היפה האדירה של הארץ הזו – ישליכו אחרי גוום.

 

הם אינם יודעים שהם אינם פנתרים אלא חתלתולים. חתולי-השעשועים של הטיגריסים הגדולים.

או במלים של פייר בורדייה: "החלק הנשלט במעמדות השולטים".

 

 

 

ציטוט, ציתות

אנשים מבוגרים ממך מצטטים אותך, אותך הקטן! כן – בלי להזכיר את שמך.

איך הם לא מתביישים?! הם הרי אנשים מבוגרים!

ממך הקטן.

קצר על חנוך לוין

יותר משהגברים של לוין קטנים ואפרוריים באמת,

כוח-המְדמה שלהם עצום וססגוני.