תודעה משוסעת: על דוריס לסינג, פיצ'ג'ראלד, דוסטוייבסקי (מהארכיון)

זכייתה השנה של דוריס לסינג בנובל לספרות הייתה זכייה ששימחה אותי ממש. יותר מכל הזכיות בנובל מאז עמדתי על דעתי. אני מצרף מאמר שפירסמתי על לסינג בעיתון "מקור ראשון" ב – 2004 (מעט בוסרי בהתנסחויותיו, אם יותר לי לבקר את עצמי) עליה ועל שני יוצרים בעלי תודעה משוסעת כמותה.

 

 

תודעה משוסעת

 

הספר הטוב ביותר שקראתי בשנה האחרונה חידד לי תובנה לגבי חלק מהסופרים שאני אוהב במיוחד. זה ספר ותיק ומפורסם-בשעתו, שראה אור לפני ארבעים ושתיים שנה, של הסופרת הבריטית (וקודם לכן: זימבאווה), דוריס לסינג, ושמו "מחברת הזהב". זוהי יצירה מורכבת, שנסובה בסחרור מרהיב סביב תימות מרתקות כמו פמיניזם, בדיון-מציאות-ונרקיסיזם ביצירת אמנות ועוד, אבל מה שבעיקר שבה אותי בו היה מה שניתן לכנות "תודעה משוסעת" של היוצרת. הרקע ההיסטורי שניצב בגב הספר הזה הינו היחלשות המפלגה הקומיניסטית הבריטית, שעל שורותיה נמנתה המספרת, אנה וולף, היחלשות שבאה בעקבות הטפטוף למערב של הידיעות על פשעי הסטליניזם, טפטוף שהפך לשיטפון עם ההצהרה, של כרושצ'וב, על פשעים אלה, ב"ועידה העשרים" של המפלגה הקומוניסטית, ב – 1956.

 

המספרת, סופרת באמצע שנות השלושים לחייה, מציגה בספר טקסט וידויי, אם כי מרובה מראות מגדילות ומקטינות, שמתאר את השבר שחל בחייה עם התרחקותה מביתה השני, המפלגה הקומוניסטית הבריטית. העניין בטקסט הזה נובע מכך שההתרחקות הזו אינה נובעת בעיקרה מהגילויים המחרידים על פשעי סטלין. בצורה מגולה ומכוסה מתארת המספרת שבר עמוק יותר בחייה, שהביא להתרחקות הזו. היא מגדירה את סיבת השבר הזה כ"געגועים למוות", אבל התמונה העולה מהספר היא של תשוקה לאינדיבידואליות כש"המוות", כאחד משני האירועים הפרטיים והבודדים ביותר שעובר כל בן תמותה, משמש לה כמטאפורה. השבר הזה, בין הכרתה המוסרית-שכלית בנכונותה של שאיפת השיוויון הקומוניסטית לבין הרצון שלה בקיום פרטי חסר-רסנים ומחויבויות, יוצר את אותה "תודעה משוסעת", יוצר את המנוע של היצירה הגדולה הזו. יש סיטואציות ודילמות בחיים שקשה עד בלתי אפשרי לפתור אותן קוהרנטית בעולם המעשה והדרך היחידה שניתן להתמודד איתן, ליצור מהן סינתזה כלשהי, היא בבקיעה אל היצירה. יש דילמות בחיים שהסבל שהן יוצרות, השאלות התהומיות ו"המכוערות" שמתגלמות בהן, מחייבות אסתטיזציה ועיצוב אמנותי שלהן, בכדי שיהיה אפשר לשאתן. "מחברת הזהב" נולד מסוג דילמה כזו. כשסיימתי לקרוא את הספר עלו בדעתי לפחות שני יוצרים נוספים שמה שמאפיין את יצירתם זו אותה תופעה של "תודעה משוסעת", של היטלטלות עזה בין שני דחפים סותרים. האחד הוא הסופר האמריקאי הגדול סקוט פיצ'ג'ראלד והשני הוא דוסטוייבסקי.

 

לאורך כל הקריירה הספרותית של פיצ'ג'ראלד ניתן לאתר תנועת מטוטלת הנעה מהיקסמות מהעושר והכוח של אותם אלה שהגשימו את "החלום האמריקאי" לעבר ניסיון לביסוס של עמדה מוסרית מול הכוח הזה, עמדה שביסודה מצויה ההכרה בקיומו של "זולת" ובאחריות כלפיו. יצירת הביכורים של פיצ'ג'ראלד, יצירה מעניינת מאד הגם שבוסרית, "בואכה גן עדן", שיצאה ב – 1920, היא רומן חניכה של צעיר מבריק ומבולבל, סטודנט בפרינסטון, המגדיר את עצמו בפתח הרומן כ"אגואיסט רומנטי". כבר בהגדרה הזו מסתתר האוקסימורון שמטלטל את אימורי בליין, גיבור הרומן, מאגואיזם ונרקיסיזם קיצוני לעמדה "סוציאליסטית" ואחראית כלפי "הזולת". ביצירה המפורסמת ביותר של פיצ'ג'ראלד, "גטסבי הגדול", ניכרת מצד אחד ההיקסמות של הסופר והמספר, בן המעמד הבינוני, מהעושר האגדי של גטסבי וכן של בני הזוג, תום ודייזי, מכריו האמידים מ"המערב התיכון", ומצד שני הניסיון שלו לייצב עמדה מוסרית בעקבות התנהגותם של השניים, התנהגות שהובילה למותו של גטסבי. "הם היו אנשים לא-זהירים, טום ודייזי – הם הרסו חפצים ויצורים, ואחר כך חזרו ונסוגו אל תוך כספם או אל תוך אי-הזהירות העצומה שלהם, או אל תוך הדבר – יהיה טיבו אשר יהיה – שהחזיק אותם יחד, והניחו לאנשים אחרים לנקות את הלכלוך שהם עשו", מציין המספר בסוף הנובלה, באחד המשפטים המפורסמים ביותר ביצירתו של פיצ'ג'ראלד. גם ברומן האחרון שלו, "הטייקון האחרון", המספר על מפיק-על הוליוודי, נע הרומן בין התפעלות מהכוח שבידיו של המפיק לבין התפעלות מהקוד האתי שלו, למרות, או בגלל, הכוח הרב הזה שנצבר בידיו. ההיטלטלות הזו היא שמאפשרת לפיצ'ג'ראלד להחדיר לעולם המודרני והמחולן שלנו את אותה תחושה טראגית, המעניקה לו סוג של משמעות.

 

הסופר המודרני הטראגי המובהק ביותר הוא דוסטוייבסקי. וההיטלטלות הזו, בין אגואיזם קיצוני לתחושת אחריות כלפי הזולת, מאפיינת את כל יצירתו הפוסט-סיבירית. אביא רק אחת מהדוגמאות המובהקות לכך, מהרומן "אידיוט".   

 

דוסטוייבסקי, בשנות הששים של המאה ה – 19, נקרע בין דחפים סוציאליסטיים עזים, אידיאות "שוויוניות", לבין תפיסה קיומית-דתית חריפה של חירות הפרט ושמירה על האוטונומיות של האינדיבידואל.

 

ב"אידיוט" ביקש דוסטוייבסקי "לשרטט דיוקן של אדם יפה בשלמות". "היופי", שדוסטוייבסקי מכוון לו, הוא יופי מוסרי. במכתביו ובמחברות העבודה שלו מציין דוסטויבסקי את דון קישוט כתקדים כזה, אלא שדון קישוט הינו דמות מגוחכת ומטרתו הינה לשרטט דמות כזו בצורה "רצינית", דמות שיהיו בה תכנים אנלוגיים לא מוסווים ל"יצור היפה ביותר שנברא אי פעם" – ישו. כך נוצר הנסיך מישקין, גיבור הרומן, כדמות בעלת מוסריות נעלה.

אבל הנסיך מישקין נכשל. לב הרומן הינו ההיקרעות של הנסיך בין האהבה הנוצרית, הא-פרסונאלית, לאישיותה הטראגית של נאסטאסיה פילפובנה, לבין אהבתו הפרטית, "האגואיסטית", לאגלאיה איבאנובנה. בניסוח וולגרי במכוון: הנסיך נקרע בין ערך "השוויון", המתבטא באהבה הנוצרית, הכללית והא-פרסונלית, אהבתו ל"נופלת" הפאם-פאטאלית, נאסטאסיה פיליפובנה, לבין רעיון "הרכוש הפרטי", הדחף האינדיבידואליסטי (המקושר לרעיון "החירות"), המתבטא באהבתו לאגלאיה.

 

הרעיון שהנישואים הינם בעיה מבחינה נוצרית, העסיק את דוסטוייבסקי בכמה הזדמנויות בימי חייו. אין כאן, אצל דוסטוייבסקי,  תפיסה נוצרית שמרנית היוצאת כנגד "חטאי הבשר". כמעט ולהפך. החטא, מבחינה נוצרית, שמוצא דוסטוייבסקי בנישואין הינו הבדלנות שבהם, האגואיזם של שני אנשים שמונעים את חסדם משאר באי עולם. באחרית הימים, הדגיש דוסטוייבסקי, האהבה תהיה כללית, כל אדם יאהב את הכל וייאהב על ידי כולם. (אצל דוסטוייבסקי הכוונה לאהבה רוחנית, אמנם, אבל אצל אחדים מתלמידיו – רוזאנוב לדוגמה – עלו גם רעיונות גשמיים יותר).

 

הגישה הנוצרית של דוסטוייבסקי לחיי הנישואין דומה – ולא במפתיע – לתפיסות של "אהבה חופשית", של המשפחה כחלק מ"הסדר הבורגני", של המשפחה כמבטאת את עוולות "הרכוש הפרטי" וכדומה, שרווחו בקרב זרמים סוציאליסטיים בכל הדורות האחרונים.

אבל אצל דוסטוייבסקי – הקרוע בין השקפות עולם מנוגדות – מומרת האידיאולוגיה המונוליטית של הסוציאליסטיים לטרגדיה פוליפונית של הנסיך מישקין.

 

בלב היצירה עומדת הסצינה בה מוטל על הנסיך לבחור בין שתי הנשים:

 "גם היא (נסטסיה פיליפובנה ) גם אגלאיה עמדו תחתיהן כבציפיה, ושתיהן הביטו בנסיך כאילו השתבשה עליהן דעתן. אבל הוא אף לא הבין כנראה את כל עוצמתה של קריאת התיגר הזאת, ואפשר אפילו לומר בוודאות שלא הבין. הוא רק ראה מולו את הפנים הנואשות, המטורפות, ש'פלחו בו פצע שלא יגליד לעולם' כמו שאמר פעם לאגלאיה. הוא לא יכול לשאת זאת עוד, ופנה אל אגלאיה בתוכחה ובתחנונים, מצביע על נאסטאסיה פיליפובנה:

'איך אפשר ככה! היא הרי…כל-כך אומללה!'

רק זאת הספיק לומר, ומייד נאלם לנוכח מבטה האיום של אגלאיה. מעיניה נשקפו ייסורים רבים כל כך, ועימם גם שנאה לאין-קץ, עד שהוא נופף בידיו, פלט צעקה והסתער לעברה – אבל כבר היה מאוחר מדי! היא לא עמדה גם בהרף-עין זה של היסוס מצידו, הליטה את פניה בידיה, צעקה: 'אה, אלי שבשמיים!' וברחה מן החדר.(…) גם הנסיך רץ אחריהם, אבל על המיפתן לפתו אותו שתי ידיים. פניה הרצוצות, המעונות, של נאסטאסיה פיליפובנה פערו אליו מבט נוקב, ושפתיה המכחילות נעו בשאלה:

'אחריה? אחריה?'

היא נפלה מתעלפת בזרועותיו. הוא הרים אותה, נשא אותה אל החדר, הניחה על הכורסה וניצב מעליה בציפייה קהה" (שם, עמ' 234-233. תרגום: נילי מירסקי).

 

זוהי ליבתה של היצירה: המפגש – שלקראתו "מחמם" דוסטוייבסקי את הקורא לאורך דפים רבים –  הקריאה להכרעה בין שתי הנשים, ההיסוס, ולבסוף הטרגדיה. אין כאן היסוס רומנטי, שגרתי בז'אנר "הרומן הרומנטי", של גבר הנמשך לשתי נשים, המתחרות ביניהם על ליבו. לא. יש כאן קונפליקט בין שני סוגים שונים לחלוטין של אהבה: זו הנוצרית, הכללית, וזו הפרטית, "האגואיסטית". אגלאיה נפגעת פגיעה חמורה ביותר מאהבתו "הכללית" של הנסיך לנאסטאסיה. היא נישאת, לבסוף, בנישואים בעייתיים, שאינם לפי ערכה. דומה שדוסטוייבסקי אומר כי מי שאינו יודע לאהוב אהבה פרסונלית, אחת, ומחפש "אחווה" כללית, א-פרסונאלית, יכול למצוא את עצמו מזיק יותר משהוא מועיל. אבל הטרגיות והכוח של היצירה נובעים מאותה "תודעה משוסעת" של היוצר, הרואה הן בכיוון "האגואיסטי" והן בכיוון "הזולתני" ערכים נעלים.

 

המציאות הזו, הנתינות "בין שני מגנטים", כניסוחו של ביאליק, יכולה להניב יצירה גדולה. אבל היא טומנת בחובה גם סכנות: הסכנה להתמכר לקיום "טראגי" – "הירואי", ולדחייה לתיאבון של כל ניסיון להרמוניזציה מסויימת של החיים, כמו גם הסכנה לאימפוטנציה פוליטית, מוראלית וקיומית, אותה אימפוטנטיות של החמור, במשל הפילוסופי, שמת מרעב כיוון שהיה נתון במרחק שווה משני הגרנות ולא יכול היה להכריע באיזו מהן לבחור.

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חן  On פברואר 28, 2008 at 9:53 AM

    רשימה מצוינת ומאירת עינים. באשר ל"מחברת הזהב"- אולי הספר לא עמד במבחן הזמן, אולי קשה לקרוא ב-2008 את הרומן הזה ולהתפעל מההתכוונות הפמיניסטית שלו (שברור שהיתה אז פורצת דרך), אבל ממש לא יכולתי לסבול אותו. קשה לי להסביר את זה אבל הקריאה שלי בו היתה מלאת סבל (ולא במובן הטוב). ומעניין- דווקא קראתי אותו במהלך טיול ברוסיה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: