ביקורת על "זה הילד שלנו", של אלון אלטרס, "סימן קריאה/ הקיבוץ המאוחד"

הגיבור-המספר, איתי זר, בן ארבעים, תל אביבי, נשוי ואב, נפגש יום אחד במקרה עם מכר מימי שירותו הצבאי כפקיד בבסיס חיל האוויר בחצור. המכר, אבי רזי, גרוש ואב, מיבנה, מזכיר לאיתי פרשה עכורה, מזוהמת, מימי הצבא. איתי היה אז חבר-מאוהב של נטע, חיילת יפה ויהירה, שהתערבה איתו שתוכל לצאת מהבסיס במכונית, שאותה ינהג איתי, כשלפלג גופה התחתון בגד ים בלבד. המזימה נתגלתה והיא נלקחה לחדר הרס"ר ועברה שם התעללות. רזי, שליש המחנה שהיה מעורב בהענשתה של נטע על ידי הרס"ר ועובדיו (נטע נהגה ללעוג להם), הציע אז לאיתי המבוהל עיסקה: אם איתי לא יספר על עיכובה של נטע בחדר הרס"ר (איתי אינו יודע מה בדיוק עושים לה שם), יועבר לבסיס אחר ולא תוגש נגדו תלונה על המעשה שעשה עם נטע. איתי המפוחד הסכים לעיסקה ומעולם לא פגש שוב את נטע. עוד רזי מחטט עכשיו, בזמן ההווה, בפצעיו של איתי, הוא מבקש ממנו ליטול חלק בפרשה מזוהמת חדשה: נקמה בגרושתו שלו, של רזי.

 

          התיאור שלעיל הוא תקציר מלא למדי של עשרות עמודיו הראשונים של הרומן החדש של אלון אלטרס. השהיית אינפורמציה כאמצעי ליצירת מתח היא, כמובן, אמצעי אמנותי מקובל ואף חיוני לעתים, אבל במסירה האיטית של המידע ברומן הזה, שמועבר אלינו טיפין טיפין, יש בעיה. בספרות, כמו בחיים, טיזינג יכול להיות חינני ואפקטיבי, אבל יכול גם להיות מקומם. כאן הוא מקומם, מפני שהקורא חש במניפולציה שמופעלת עליו. יש עוד סיבה שבשלה ראוי להתעכב על ההתחלה של הרומן. פתיחות של רומנים הן קריטיות. סופר מן השורה, לא מי שבהמשך הקריאה יתגלה כתומס מאן או כפרוסט, אינו יכול לסמוך על כך שהקורא יסלח לו, או אף יישאר איתו, אם אחרי כמה עשרות עמודים הסיפור אינו ממריא. ברומן זה, ההמראה מתעכבת בחמישים-שישים עמודים, וזה יותר מדי.

 

בהמשך, הרומן מתגלה דווקא כנמרץ ומלא חיים. איתי מחליט להיפגש עם נטע ולנסות לקבל את סליחתה. העניינים מסתבכים כיוון שהוא חושש שאשתו יעל, שעד כה הסתיר ממנה את הפרשה, תגלה את כישלונו המוסרי. המפגש המחודש עם נטע (כששניהם כבר לא-צעירים: "מה היא תגלה בפני? הירהרתי. הן עגולות משהיו בימי חצור, ואת הסנטר הכפול אני יכול להסתיר רק כשאני מושך את הראש כלפי מעלה"), גלילתה של הפרשה במלואה (כולל החלקים שאיתי לא שמע מעולם), התהייה על האפשרות לתקן חטאי נעורים, התפיסה שמעשים שעשינו בעבר אינם נמחקים והם שבים וצצים בחיינו – כל אלה הופכים את הרומן לטעון ודחוס. תורמת לכך גם העובדה שאלטרס מבקש לגעת כאן בנושא המודלק של מלחמת המינים, ועושה זאת בהצלחה מסוימת: "ברית נשית, הירהרתי בחרדה פתאומית, נכרתה מבלי דעת בין שתי הנשים הללו, והאחת מענישה אותי, וגם משלמת באושרה, על העוול שנגרם לאחרת, עוול שכלל אינה חושדת בו, כי כזכור, לא סיפרתי ליעל על נטע" (עמ' 60).

 

מלחמת המינים היא המוקד של הרומן הזה, ומלבד הסיפור על נטע במשרד הרס"ר (שיש בו הדים ל"התגנבות יחידים" של יהושע קנז), היא באה לידי ביטוי בסיפורו של רזי, שאשתו נטשה אותו עם בנם וכעת הוא מבקש לנקום בה. רזי הולך לרב מקובל על מנת שיקלל את אשתו (ומושלך בחרפות מביתו של הרב), וכן מספר לאיתי באריכות את סיפורו המזעזע של גבר נטוש שאותו פגש בקבוצת תמיכה של גברים גרושים. אחד הקטעים החזקים ברומן מתרחש כשרזי חושף בפני איתי את אוסף מאות גיליונות "לאישה" שהוא אוגר בביתו. לשאלה מדוע הוא אוסף את הגיליונות הוא עונה: "בכל העיתונים האלה, אתה יכול לבדוק בעצמך, עמוד אחר עמוד, ויש פה לפחות מאתיים וחמישים גיליונות, לא תמצא שום דבר על אישה שעשתה לבעלה מה שהיא עוללה לי. תתפלא, בדקתי בכל המכתבים למערכת, בכל השאלות לפסיכולוג או לסקסולוג, בכל הכתבות, ולא מצאתי סיפור ממש דומה לשלי. אני הייתי בטוח שאמצא כאן עשרות מקרים כאלה, ואולי אוכל להבין את המחשבות שלה, איך היא פועלת, מה היא מתכננת לעשות כשנועם יגדל" (עמ' 66). 

 

אבל למרות העוצמה שיש בחלק הזה, ולמרות התחושה הכללית של יד-מספר מיומנת, הקורא, או לפחות הקורא שלפניכם, אינו מצליח להיחלץ מהעמדה האמביוולנטית שלו ביחס לרומן הזה. כי סיפורו של רזי, המו[שורוק]כלב לתוך סיפורו של איתי, סובל מבעיה חמורה של אמינות. רזי מבקש לנקום באשתו על ידי חטיפת בנו, שהגיע למצוות, ולצורך כך הוא מבקש את סיועו של איתי. והקורא אינו משתכנע: מדוע שאיתי יסכים ליטול חלק במעשה הזה? הסופר חש בבעיה ומפזר שלל סיבות: הכרת תודה על העזרה שרזי הגיש לאיתי בצבא, הבטחתו של רזי לסייע בתמורה באיתורה של נטע, איום מרומז של רזי לגלות ליעל, הרעיה, את מה שאירע אי-אז בצבא, פיתוי כספי. אבל ריבוי ההסברים הזה רק מחדד את מצוקת האמינות של הכותב ושל הכתוב.

 

בעיית אמינות ברומן איננה עניין שרירותי, אינה תחרות משיכת-חבל בין סופר למבקר, להנאת הצופים. מה שאנחנו מכנים "אמינות" הוא קריטי לחוויית הקריאה, כי באופן הזה הופכת הספרות את חיינו הסתמיים למרתקים, אפלים, משמעותיים. הספר לוחש, כביכול, באוזנו של הקורא: הנה, ראה, מתוך השתלשלות עניינים רגילה והגיונית נוצר סיפור מעשה מסעיר שכזה, וייתכן שגם חייך נוצְרים בתוכם אפשרויות מסעירות. באין אמינות – הקסם פג.

 

גם מבחינה אידיאית הרומן מעט מרתיע. סיפורו של איתי וסיפורו של רזי הם לכאורה סיפורים הפוכים. בסיפור הראשון הגבר נטש ואילו בסיפור השני האישה נטשה. אבל בסופו-של-רומן הגברים הם הנבלים הגדולים והנשים הן הצדיקות. אף שהעמדה הזאת, בפי גברים, הפכה כיום לביטוי של רוח הזמן, אין זה אומר שאין בה טעם לפגם. בספרות – שוב, כמו בחיים – חנפנות גברית יכולה להיות חיננית ויכולה להיות מרתיעה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • איריס ח.  ביום פברואר 23, 2008 בשעה 5:52 PM

    מעניין. עוד משהו שהוא לכאורה הפוך (אם הבנתי נכון) הוא שהעבריינים הגדולים הם רזי והרס"ר, אבל מי שבאמת שומר את הסוד (רז) הוא איתי. לכאורה גם כאן הם משלימים זה את זה, או מעשיהם מתשתקפים זה בזה.
    חבל שיצא ככה. לפי הביקורת הזו, "הנקמה של מאריצ'יקה" היא עדיין הספר הכי טוב (ונדמה לי הפעם הראשונה שהוא פרסם פרוזה) של אלטרס (שאותו הרבה יותר אהבתי גם מ"השמלה השחורה של אמליה"). כבר שם יש הזדהות (לטעמי אמינה מאוד) של ילד עם אימו, והמידע המוחץ שבסוף אינו מושהה, אבל צובע אחרת את הסיפור.

  • אלעד  ביום פברואר 23, 2008 בשעה 8:46 PM

    זה בעיקר שילוב של בהלה והתנשאות, וציורן בגוון אחד שאין בו מורכבויות

  • יוסי  ביום פברואר 23, 2008 בשעה 9:50 PM

    לאריק גלסנר,

    יש דרך פשוטה לנקד (בלי לכתוב [שורוק].
    תלחץ על Caps Lock. אחר כך Shif, ואז עוד קליד בשורת המספרים. תוכל לנקד כל מילה בקלות.

  • דקלה  ביום אפריל 14, 2008 בשעה 6:40 PM

    בהחלט לא ספר גרוע, אך גם די סתמי. לא משהו שאזכור בעוד שנה מהיום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: