ארץ נהדרת – לקט

1. הפרסומת החדשה לדה-מארקר מקדמת בסב-טקסט (במובן דומה לסמוך-למודע הפרוידיאני, כלומר לא בלא-טקסט, בסב-טקסט) שלה את התפיסה שכלכלה זה הכל, לא רק הדברים המשעממים הרגילים (אלה שתמצאו ב"כלכליסט" או ב"גלובס"). זו התגובה הפומבית הראשונה למלחמת העיתונים הכלכלית. תגובה כלכלית למהדרין: פריצה לשווקים חדשים. עיתון כלכלי הוא לא רק על כלכלה. עיתון כלכלי הוא…ובכן, הוא גם עיתון. כלומר, כמו, נניח, זה שמעבר לכביש ברחוב שוקן. זה שממנו ברחנו רק לפני כמה שנים לצד הזה של רחוב שוקן והותרנו שם רק אנשים מרמריים.

2. שבע וחצי בשבת. לא ממש פריים טיים. משעמם לי ואני פותח את הטלביזיה לכמה דקות. דיאלוג חי. שני שחקנים רוסיים-ישראליים מדברים כמו בני אדם. מעניין. אמיתי. נדיר, כל כך נדיר. מה קורה פה? האם עלתה סדרה איכותית חדשה בלי שקודמה לעייפה בכל עיתוננו כנהוג? בלי אירוח אצל ליאור שליין ההורס? בלי פרומואים שוטפי-מוח? ואיך סדרה כמו זו משתחלת לערוץ 2? אני רץ לאינטרנט לבדוק במה מדובר. כן, "מרחק נגיעה" בשידור חוזר. נסים קורים פה רק אחת לכמה שנים.

3. הלהיט הוותיק של השמאל הרדיקלי הישראלי, "מדינת כל אזרחיה", או "דו לאומית", צץ לאחרונה בכל פינה. חודר אט אט למיינסטרים (הרעב לגירויים, כמובן). עזבו שזה נוגד את הטרנד העולמי: בלגיה (פלמים ואלונים), ספרד והבסקים והקטלונים, אפילו אנגליה וסקוטלנד (וכמובן, קוסובו, אחותנו הפעוטה). זה מתכון עם קבלות למלחמת אזרחים. הרי "מדינה דו לאומית" אין פירושה רק שבת אחים גם יחד על חומוס וגפילטע. פירושה חלוקת הרישיון לאלימות שווה בשווה בין שני החלקים האתניים, חלוקה שווה בשווה של הנשק. כך נולדות מלחמות אזרחים. כשלשני הצדדים נדמה שיש סיכוי. לפעמים התנהגות מוסרית נוגדת את האינסטינקט השוויוני. זה המקרה.

4. מודי בראון [במקור הופיעה כאן מילה חריפה ולא מכבדת בלשון המעטה, "בזוי", שאני מתפלא על עצמי שנקטתי בה ומבקש מחילה על השימוש בה – בהחלט לא מגיעה לבראון, עם כל הביקורת שנמתחת כאן, מילה חריפה כזו, ולכן מחקתי אותה בקריאה אחרי שנים] מוליך קו חדש בפרסומות לבנק ההוא. הקו: יורדים על מודי שהוא סלבריטאי שחושב את עצמו (תיקי דיין לפני שנה, "סלבריקה", ועכשיו הויברגר: "סלבריקה עאלק"). אבל זה בדיוק העניין, זו בדיוק התרמית: בראון המיר את ההון הסלבריטאי בהון קשיח. עכשיו אפשר להריץ דאחקות על ההילה הסלבריטאית המפוקפקת, דאחקות על חשבונו, כי חשבונו נמצא בכלל בבנק אחר. לא בבנק הסלבריטאי.בבנק האמיתי. וכך, אגב, גם "הירידות" על קיציס הסלבריטאי שעושה פרסומות "בזויות". אלה ירידות-כביכול, כי ההון הסלבריטאי כבר הומר למטבע קשיח והוא כעת לא רלוונטי.

5. מעניין אותי אם קיימת עוד ארץ אחת בעולם בה מדברים כתבי החדשות בדיקציה אטית ובנעימה הידועה המובחנת – הרצינית כביכול – המגוחכת כל כך והניתנת לחיקוי כמו בישראל. כמו שמדברים לילדים מפגרים.

6. זו אחת מתקופות השפל הגרועות ביותר של הטלביזיה הישראלית (ע"ע סעיף 2. ע"ע "הישרדות", "הדוגמניות", התוכנית ההיא עם אורנה דץ,  תחרויות האכול ושתה כי מחר סטפן וכו'). מזכירה את ימי הראשית של ערוץ 2, לפני שנרצח רבין וכולנו בכינו.

7. אני צריך להקשיב יותר לעצמי – http://www.notes.co.il/arik/41306.asp – ולשמוע רק פעם ביום חדשות. ברדיו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דרומי  ביום פברואר 25, 2008 בשעה 12:25 AM

    תמיד משעשעים אותי אלו שפוסלים את רעיון המדינה הדו-לאומית על סמך מה הבעיות הקשות מהן סובל הרעיון בבלגיה ובקנדה.
    ביום שנגיע לבעיות כמו של הבלגים, נדע שהצלחנו.
    (ועזוב את הבסקים בשקט, זה סיפור אחר לגמרי)

  • ד.ט  ביום פברואר 25, 2008 בשעה 1:11 AM

    אני שונא פרסומות בלהט רב, אבל לא חושב שמי שמופיע בהן כפרנסה צדדית, גם לא בדמות שהיא מעין פרודיה על עצמו, מוכר את נשמתו.

    זה בטח לא הופך את מי שיצר את "הכל אנשים" המעולה לאדם בזוי. אפילו לאה גולדברג כתבה פרסומות.

  • עוברת אורח  ביום פברואר 25, 2008 בשעה 8:08 AM

    הוא מוכיח כי מלבד תאוות הממון והפרסום לא נותר בו דבר, גם לא טיפת בושה.
    כך אגב גם לפיד ג'וניור , נניט, והגדיל לעשות הבר-און , שפעם נודע יותר כשחקן ובמאי תוכניות טלוויזיה. כל אלה, ככך הידוע לי, דווקא לא רעבים ללחם, אך תאוות הממון והפרסום מעבירה אותם על דעתם. פרסום דה-ל'שמטע. בזוי, בזוי עד לעצם .

  • אורי  ביום פברואר 25, 2008 בשעה 8:38 AM

    הוא לא סתם בזוי, הוא בזוי מן הסוג הגרוע ביותר. הוא רוצה להרוויח כסף. כן, לא מספיקים לו המיליונים שהוא עשה מ"הכל אנשים", מהתכנית ההיא על תולדות הבידור הישראלי ומכתיבה לחמישיה הקאמרית. לא. הוא רוצה עוד ועוד כסף, כדי שיוכל לחיות ברמת חיים גבוהה. איכס. מגעיל אותי לחשוב על זה. בכלל, כסף זה כל כך דוחה.

    איפה הם הקדושים כמו דוד אבידן שמתו ברעב ובעוני למען האמנות שלהם?

    וברצינות: יש בארץ שחקנים אמנים ויוצרים מעטים שיכולים לחיות רק ממשחק ואמנות. אולי זה עצוב, אבל ככה זה. יש לי הרגשה שאם היה יכול להשתכר בכבוד רק מעבודתו הטלוויזיונית הוא לא היה עושה פרסומות. אני מעדיף שהוא ימשיך לעשות את הפרסומות האלה עוד עשרים שנה, אם תוך כדי הוא ימשיך ליצור תכניות טלוויזיה טובות כמו אלה שהוא עשה עד היום.

  • דרומי  ביום פברואר 25, 2008 בשעה 9:08 AM

    הבעיה היא לא עם פרסומות כשלעצמן, אלא אם הז'אנר של הפרסומות שמכריז 'איזה איכס זה פרסומות'.

    ובכל זאת, בזוי נראה לי קצת מוגזם.

  • אסתי  ביום פברואר 25, 2008 בשעה 9:24 AM

    בזמנו התקשרתי אליו כמה וכמה פעמים מתוך רצון לעשות איתו כמה דברים. הוא סירב בכל תוקף. זה היה מוקצה בעיניו. והוא באמת מת חסר כל. אבל לא בזוי. העיקר שלא בזוי.
    ואני באמת שלא מבינה מה הבעיה בכך שיוצר או אמן ירוויח קצת (או הרבה) כסף מאמנותו או מ"סלבריטאיותו". ממש לא מבינה. ומודי בר און?
    מה כל כך נורא בקמפיין שהוא מוביל?
    אין בו מסרים פשיסטיים וגם לא מסרים המקדשים את הכסף ואת הכוח

    אז הוא עושה פרסומת. ועוד לבנק. אז אם כך מי שבזכותו חלק לא מבוטל מהציבור מכיר כמה דמויות היסטוריות וחשובות לתחייתה של האומה שלנו וזה כמובן בזכות התכנית המופלאה שלו "הכל אנשים" הוא בעצם בוגד?
    בואו נתלה אותו בכיכר מלכי ישראל ובא לציון גואל.

  • אריק גלסנר  ביום פברואר 25, 2008 בשעה 11:31 AM

    תודה על התגובות.
    כמה הבהרות:
    דרומי, אבל זו בדיוק הנקודה! אחרי שנעבור את כל התהפוכות מאז הרנסנס – כולל מאות שנים של מלחמות דת – נוכל, כמו בבלגיה, להקים בכייף מדינה דו-לאומית ואז להתלבט אם להיפרד או לחזור על ופל בלגי טוב.
    לגבי מודי בראון. מודי בראון אינו אמן או בדרן שעושה פרסומות. מודי בראון מופיע בקמפיין של בנק במשך שנים רצופות. זה ההסכם. כלומר, הוא השכיר את זהותו. וכן, זה בזוי.
    הניגוד אינו אבידן מול מודי בראון. אני לא מאמין בלרעוב. אבל אני כן מאמין בקוד של המעמד הבינוני שמופעל על מי ששובר את החוקים. לא, אני לא רוצה לתלות את מודי בראון. חלילה וחס. אני כן עומד על זכותי לבוז לו.
    ואסיים במילים של מאיר אריאל
    (בשיר האפוקליפטי החזק שכתב לשלום חנוך): "וכולם מוכרים וכולם קונים".

  • אורי  ביום פברואר 26, 2008 בשעה 9:24 AM

    זכותך לבוז למי שאתה רוצה. ומהרשימה שלך על אינטלקטואלים ניאו-ליברלים אני מסיק (וסליחה אם נחפזתי במסקנתי) שהבוז שלך לא נתון למודי בר-און בלבד. בשני המקרים הבוז קשור לגישה כלכלית מסוימת, לאותם "כולם" שמוכרים וקונים.

    ובכן, זכותך לבוז. אני, כשאני מתבונן בחיי, איני מרגיש שמפריע לי לחיות בחברה שבה כולם מוכרים וכולם קונים. לעומת זאת, פחות נעים לי לחיות בחברה שבה כולם בזים וכולם בזויים.

    אתה דן בבלוג שלך בתפקיד המבקר. האם בעיניך חלק מתפקיד המבקר הוא לבוז למושאי ביקורת שלו? האם חשוב לקדש את זכות המבקר לבוז?

  • אריק גלסנר  ביום פברואר 26, 2008 בשעה 10:17 AM

    אורי, אני מבין את הרתיעה מהשפה החריפה שהשתמשתי בה. אבל לעתים התוקפנות היא פשוט הגנה-עצמית. בעולם העכשווי להיות אינדיבידואל מהשורה פירושו של דבר לחיות תחת התקפה. מודי בראון מתקיף אותי, בפרסומות האינסופיות שבהן מושקע תחכום וכסף רבים, שנועדו לכייר את תודעתי כמו פלסטלינה. לפעמים, הדרך לשמור על האנושיות שלך היא להתקיף בחזרה (כפי שניסח זאת בערך פרנץ פאנון; ולא, אני נגד אלימות. חס ושלום). צריך להבין, זה לא מודי בראון באופן אישי: זו מערכת שלמה שתפקידה לשחוק את העמידות של המעמד הבינוני, את גאוותו העצמית. בראון, לפיד, קושניר, קיציס, אסי כהן וכו' וכו', כולם אנשים טובים בדל"ת אמותיהם. אני שמח להניח שכך הוא. אבל הם פולשים לדל"ת אמותיי כמשת"פים של כוחות שגדולים מהם והדרך שלי להיאבק בהם, הדרך הצנועה עד מאד, היא לבוז להם. להם זה לא יזיז. אבל לי זה מזיז ועוזר.

  • טלי  ביום פברואר 27, 2008 בשעה 3:46 PM

    אבל אני לא רק שלא בזה למודי בראון,אני אפילו מעריכה אותו.
    הוא הגדיר פעם את הפרסומות שלו כ"מפעלות דיסקונט לתרבות ואמנות" וזה בדיוק העניין- הוא מתפרנס מהפרסומות (שלטעמי הן, אגב, חינניות לכשעצמן, אבל זה באמת עניין של טעם אישי)ואת שאר זמנו מקדיש לעשייה תרבותית איכותית ועמוקה וחפה משיקולי רייטינג (מה שאי אפשר לומר על השמות האחרים שהוזכרו פה).
    אני בהחלט מסכימה שהפרסומות ככלל מטמטמטת לנו את המוח ומייצרות רעש מיותר אבל כמו שהיטבת לכתוב- אנחנו ממש לא חייבים לראות כל כך הרבה טלויזיה ותמיד אפשר לכבות, להשתיק או לזפזפ בזמן הפרסומות.

  • אריק גלסנר  ביום פברואר 27, 2008 בשעה 9:25 PM

    ברור לי שמודי בראון האדם הוא אדם בעל משקל סגולי, לאור הדברים שעשה בעבר.
    אבל דווקא העובדה הזו גורמת לי להחמיר איתו. כי הוא מודע למה שהולך מסביב, הוא לא טיפש ולא רקוב ולא פיון במכונה הזו, כמו כמה מחבריו המפרסמים. ולכן מוטלת על כתפיו אחריות כבדה יותר. הוא גם סימן דרך: עם מודי בראון, הבוהמיין והאינדיבידואליסט השרמנטי, יכול – אז למה בעצם לא אני, השחקן המוכשר שמעולם לא באמת הבין מה רע כל כך בפרסומות ועל מה כל האינטלקטואלים הפלצניים האלה מדברים כשהם מדברים על התפוררות חברתית והרס מדינת הרווחה.
    אבל כמו שאומרים בסדנאות למנהלים בכירים: בואי נסכים לא להסכים
    (:

  • אסתי  ביום פברואר 27, 2008 בשעה 11:03 PM

    עליו למות ברעב או להיות מתחת לקו העוני ובלבד שהוא יקדש את הערכים שאתה מוכן שיהרג על קיומם
    יפה. למה לא תשלח אותו לשדרות? שגם ימות על אוזלת היד הפושעת של הממשלה?.

    ואגב, עדיין לא הצלחתי להבין מה רע בפרסומות שהוא עושה. אין בהן שובניזם, אין בהן כוחנות, אין בהן אטימות, אין בהן התנשאות אין בהן סגידה לכסף
    ומצד שני הן חינניות להפליא כפי שכבר אמרה טלי לפני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: