הספרות הישראלית 2005-2007; מיפוי והמלצות

להלן נמצאות שלוש רשימות סיכום של מגמות בספרות הישראלית  העכשווית והמלצות קריאה שפירסמתי בשלהי דצמבר של 2005, 2006, 2007, במוסף הספרותי של "מעריב".

 

כמה מילות הקדמה:

בשלוש וחצי שנים האחרונות קראתי כ – 200 רומנים ישראליים. 20 מהם נראו לי מרשימים או ראויים לציון. זה לא הרבה (ה – 20, כן? (~: ). הספרות הישראלית מצויה במיתון כבר שנים רבות. אבל זו לא הנקודה שברצוני להדגיש. מה שברצוני לומר הוא זה: על מנת לחוות דיעה על הספרות הישראלית העכשווית צריך לעשות דבר אלמנטרי אחד: לקרוא אותה. כשאני קורא ראיונות עם פרופסורים מכובדים (חלקם אפילו מכובדים באמת) המחווים דיעה על הספרות הישראלית היום (בדרך כלל את הקלישאה: "היא גרועה"; לפעמים בבימות מדיה שאינן מבחינות בין ימינן לשמאלן בנושאי ספרות ושגם ב – 2052 ימשיכו לשאול את מנחם פרי – שכבודו בהחלט במקומו ועד 120 – על מצב הספרות העכשווית, את פרי שאין לו הכרה של הספרות העכשווית כפי שיש למבקר שביקורתו אומנותו) או כשאני קורא מסות "פנורמיות" ב"הארץ" על מצב הספרות העכשווית, מסות שנכתבות בעקבות קריאה מגוחכת-בכמותה של עשרים רומנים, אני מתקומם. גם אני – שאני קורא רומנים ישראליים בכמות גדולה יותר מהכמות שאני מבקר בפועל – חושש שמא נשמטה ממני יצירה ישראלית חדשה חשובה. אבל מי שאינו מבקר שמכיר את ההיצע הספרותי היוצא לאור, לכל הפחות בהוצאות המרכזיות, עושה מעשה לא מוסרי בחיווי דיעה נחרצת על ספר פלוני או אלמוני או על הסצינה (על סמך מה הוא קובע שא' חשוב ואת ב' הרי לא קרא? על סמך מה הוא אומר שהספרות הצעירה גרועה ואת חמישה או שישה הסופרים המעניינים שפועלים בה הוא אינו מכיר?).

 

ושוב, ביקורת הספרות הישראלית אינה עסק של אדם אחד. במציאות מתוקנת (למשל, בסצינה ביקורתית כמו הסצינה של מוספי הספרות בבריטניה) היו ארבעה חמישה מבקרי ספרות מקור ישראליים פעילים שמחווים דעתם על הספרים הרואים אור מדי שבוע. ודוק: מבקרים, לא חוקרי אקדמיה, שכבודם במקומם מונח, שמבליחים ממחקריהם על פוגל או גנסין ופולטים אמירה מעורפלת או נחרצת מדי על מצב הספרות הישראלית.

 

דבר אחד ברור לי: ללא ביקורת ספרות לא תהיה סצינה ספרותית מעניינת, וללא סצינה ספרותית, החיים בישראל – הלא קלים ממילא – יהפכו לחלולים עוד יותר. וגם חיים נוצצים יכולים להיות חלולים. 

 

ועוד דבר ברור לי: צומח פה דור ספרותי חדש. "דור ילידי שנות ה – 70", אני קורא להם בשם זמני. חלקם עדיין לא הבשיל, אבל התכוונותם הספרותית מובחנת ורצינית ושונה מהותית מהדור שקדם להם.

 

 

ולסיכומים:  

לסיכום 2006:

http://www.notes.co.il/arik/39892.asp

 

לסיכום 2007:

http://www.notes.co.il/arik/39842.asp

 

סיכום 2005:

 

סיום השנה האזרחית אינו אירוע ברצף הזמן של הספרות הישראלית (בניגוד לסיום השנה העברית, שלקראתו ולקראת החגים מוציאות ההוצאות את הספרים הבולטים בעיניהן), אבל הוא עילה מספקת להרמת ראש מהשטף הספרותי השגרתי ולניסיון להתבונן בזרמים השונים שזורמים בו. בספרות של השנה החולפת אפשר לאתר כמה מגמות. הראשונה, והמינורית מבחינה כמותית אך לא מבחינה מהותית, ממשיכה מגמה שנמשכת זה שנים אחדות של יצירות שעוסקות במעמדו של הסופר בעידן שלנו. תהיות פילוסופיות עקרוניות על סמכותו ועל תפקידו של הסופר בעולם הפוסט-מודרני חברו למציאות המטרידה של ריבוי ספרים ו"סופרים", וכן להתמקצעות שמאפיינת את התרבות שלנו באופן כללי (ומקשה על הסופר להרחיק את עדותו לתחומי חיים אחרים), והביאו להופעתן של יצירות שמציבות במרכזן דמות של סופר או סופרים. למגמה זו שייכים הרומנים של אופיר טושה גפלה ("הקטרקט בעיני הרוח"), של בני ציפר ("עלייתו השמימה של העורך הספרותי"), של סביון ליברכט ("הנשים של אבא") ועוד. אפילו ברומן ריאליסטי רחב יריעה כמו "עדן" של יעל הדיה ראתה הסופרת צורך (או כורח) להעניק לשתי דמויות מרכזיות את מקצועות העורך הספרותי והסופר.

            מגמה שנייה וחשובה, שהנוכחות שלה דומיננטית מאוד, היא הכתיבה בז'אנר האוטוביוגרפי-משפחתי. אירועי האינתיפאדה השנייה וסדקים עמוקים שנוצרו בנרטיב הציוני בעשור וחצי האחרונים הולידו התכנסות וצורך בהתבוננות לאחור, אל חוויות ההגירה שהביאה רבים מאיתנו לחיות פה. פתחו במגמה הזאת בשנים האחרונות חיים באר ("חבלים") ועמוס עוז ("סיפור על אהבה וחושך"). השנה המשיכו בכך יצירות רבות, של רינה פרנק-מיטרני ("כל בית צריך מרפסת"), אסתר אטינגר ("פלא לילה"), עדנה מזי"א ("רומן משפחתי"), במובן מסוים גם חיים סבתו ("כעפעפי שחר") ועוד.

מגמה שקשורה למגמה זו ולמניעיה היא הנהייה לרומנים רחבי היקף: "אנכיים"-היסטוריים או "אופקיים"- חברתיים. רומנים כמו "אנה" של דורון ברוש, "וידוי" של יוכי ברנדס, "רחמים" של מיכל שלו, "למלך אין בית" של חגי דגן, "העולם קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד ועוד, פרשו לאחור מניפה היסטורית רחבה, שאת פרישׂתה אפשר להסביר, ולו חלקית, ברצון להתמצא איכשהו בתוך מציאות פוליטית וקיומית מבלבלת. יצירות העוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני קשורות למגמה זו, כמובן, וגם הן לא נעדרו השנה: "יונים בטרפלגר" של סמי מיכאל, "יסמין" של אלי עמיר ועוד. 

רומנים אחרים פרשו את יריעתם הרחבה על פני ההווה, באופן "אופקי" ולא "אנכי". אפשר לאתר משיכה לעבר הרומן החברתי רחב היריעה בספרים כמו "עדן" של יעל הדיה או "אותה האהבה כמעט" של מירי רוזובסקי, וכן ב"באהבה, נטליה" של רות אלמוג או "אם יש גן עדן" של רון לשם. שוב, הניסיונות הללו מעידים על צורך באוריינטציה ובנקודת תצפית שתעניק מבט מקיף אל עולם מורכב מדי, מסובך מדי, שעבר תהליכי הפרטה והתמקצעות מפוררים.

כפי שקרה רבות בשני העשורים האחרונים, גם השנה יצאו רומנים שמנסים לנסח אמירה עקרונית על המצב הנשי או על מוסד המשפחה מבעד לעיניים נשיות. "תרה" של צרויה שלו, "ספינת הבנות" של מיכל זמיר ומחזותיה של ענת גוב הם דוגמאות בולטות. השנה נוספו להם ניסיונות גבריים לניסוחה של אמירה עקרונית על המצב הגברי. הבולט שבהם הוא "שיטפון" של יגאל סרנה, וקשור אליהם גם "ויסקי זה בסדר" של יהושע סובול.

יצירות מעטות, מעטות מדי, עסקו בחיים בישראל כמדינה מערבית. בארץ כמעט שלא נכתבות יצירות שמבקשות להיות התשובה הישראלית ליוצרים עכשוויים חשובים כמו ג'ונתן פרנזן ומישל וולבק, יצירות שעוסקות במקומם של המין, הטכנולוגיה החדשה, האינטרנט, עולם הפרסומות, תרבות הסלבז, הכסף הגדול וכן הלאה בחיינו העכשוויים. הבולט וכמעט היחיד שעסק השנה בתמות האלה הוא יזהר הר לב ("מיקסי גריל"). עסקו בכך, בין השאר, גם יוסי סוכרי ("מקלטור") ורן שריג ("חיים שתיים").

 

*

 

בעסק הזה של איתור מגמות בספרות, וודאי שבניסיון להרכיב רשימות כמו הרשימה שלהלן, יש להיזהר. ריבוי ספרי הפרוזה המקוריים הרואים אור בישראל מונע, מעצם טיבו, "כיסוי" מלא של כל פני השטח. קשה עד בלתי אפשרי לכפות מגמות-על על מגוון עצום כל כך של ספרים, וודאי ששום מבקר, גם לא חרוץ במיוחד, אינו מסוגל, טכנית, להקיף במבט ביקורתי את מלוא היצירה המקומית ולברור מתוכה את "הטובים ביותר".

            עם זאת, ולמרות הסובייקטיביות הברורה מאליה, רשימות כאלה הן המשך טבעי לכתיבת הביקורות השוטפות, וערך מיוחד נודע להן אם הן מכילות יצירות שלא זכו להכרה מספקת מצד ציבור הקוראים. נדמה לי שלפחות מחציתה של הרשימה שלהלן היא כזאת. וכמובן, מכיוון שהצלחה של רומן אינה עניין משוקץ, הרשימה מכילה גם, רחמנא לצלן, רבי מכר.

            במרוצת השנה ראו בארץ אור ספרים טובים רבים שלא נכנסו לבסוף לרשימה. שתי אמות המידה המרכזיות שעמדו בבסיס הרכבתה הן, ראשית, יצירות שיש בהן בשלות אמנותית, תחושה של מוצר מוגמר ושלם, וכן יצירות שהמקוריות הרבה שלהן, או אפילו התמה הנועזת שבהן, מחפות על העדרה של בשלות שכזאת. הספרים מובאים על פי הסדר האלפביתי של מחבריהם.

 

 

"העולם, קצת אחר כך" / אמיר גוטפרוינד (זמורה ביתן)

פרקי הרומן השאפתני של גוטפרוינד ממוקמים בערבוביה כרונולוגית על ציר הזמן שבין 1920 ל-1978. כל פרק מתמקד בדמות או בכמה דמויות, והמבט הפנורמי הרחב שמספקת היצירה מאפשר לגוטפרוינד שיפוט ממעוף הציפור של המפעל הציוני. השיפוט הזה מציע לראות את המפעל הציוני כ"עיר מקלט", ולא כפרויקט קולוניאליסטי דורסני כפי שהוא מוצג בידי מבקריו. גלריית הדמויות של גוטפרוינד רחבה ומשובבת נפש בססגוניותה, והיא שמעניקה לרומן את עיקר כוחו, לצד עלילות המשנה הפתלתלות-פנטסטיות וההומור הייחודי.

 

"פרסה וכינור" /  ערן בר גיל (חרגול)

האם חיינו, הפעוטים והעצומים, חד פעמיים? האם תיעלם התרכובת הייחודית של קיומנו עם מותנו? ספרו העדין, היפהפה והעצוב-לפרקים של ערן בר-גיל עונה בשלילה על השאלות האלה דרך סיפורם של תאומים זהים, יוני ודני, שנמסרו לאימוץ לשתי משפחות שונות ואינם יודעים זה על קיומו של זה. על פני השטח התאומים שונים מאוד, אולם בר-גיל, בעדינות ובחוכמה, מצליח להמחיש את הדמיון ביניהם ואיך מצב נפשי ייחודי יכול לקום לתחייה בנסיבות חיים משתנות במעין "הישארות נפש" חילונית, העומדת גם בבסיס הרעיון הניטשיאני על "החזרה הנצחית".

 

"עדן" /  יעל הדיה (עם עובד)

יצירה ריאליסטית עכשווית, מרשימה ומספקת. הדיה חולשת בגאון על אינספור פרטי חיים וחלקיקי רגש, וממקמת בעזרתם את עולמן של חמש הדמויות הראשיות שלה, החיות במושב החקלאי-לפנים "עדן". זרם התודעה של הדמויות מקרב אותנו אליהן באורח אינטימי, ושפתה העשירה אך המדודה של הדיה מסייעת לתחושת הדיוק בתיאור עולמן. רוחב היריעה מעניק לרומן גם איכות של רומן חברתי, המשרטט את משבר הזהות של המעמד שהעיתונאי האמריקני דייוויד ברוקס כינה בשם הקולע "בובו" (בורגני-בוהמייני).

 

"מיקסי גריל" / יזהר הר-לב (ידיעות אחרונות)

טקסט מוראליסטי יוצא דופן המציג את עולמו המתפורר של איש פרסום ישראלי. נתן פיין, הגיבור, הוא "מצליחן" שנישואיו מתפוררים והוא אכול תשוקת הרס עצמי. את החיים בכלל ואת חייו האישיים בפרט הוא רואה באופן רדוקטיבי, אבולוציוני וביוכימי, ראיית עולם שמשתלבת יפה עם מקצועו. קרן אור אחת יש בחייו: אהבתו-תשוקתו לדוגמנית המושלמת שהוא מצלם לפרסומת לחטיף "מיקסי גריל". הניסיון לממש את התשוקה לדוגמנית מוביל אותו להכרה טרגית במוגבלות ראיית העולם שלו. הטקסט של הר-לב מעודכן ורלוונטי, והעמדה המוסרית שבו מתוחכמת ויציבה.

 

"הקטרקט בעיני הרוח" / אופיר טושה גפלה (כתר)

פרק אחר פרק מציג טושה גפלה דמות שונה של פרח ספרות הנאנק ליצור. הרומן מפתח יחס גוֹגוֹליאני מעניין של תיעוב מהול באמפתיה כלפי הסופרים המתחילים המתייסרים האלה. לבסוף, הסופרים המתחילים נרצחים בידיו של רוצח סדרתי, שמתקומם על ריבוי הכותבים הבינוניים בדורנו. טושה גפלה כתב רומן עדכני ומבריק (אם כי הובעו עליו דעות אחרות, בין השאר כאן במוסף זה), שמתמודד עם מציאות עכשווית של ריבוי כותבים ודלות כתיבה, של שפעת ייצוגים ופיחות בערכם. ההמצאות המתוחכמות והמקוריות שלו, הנבקעות כמו מעיינות תחת רגלי הקורא, משעשעות ומעוררות עניין, והקריאה בכללותה מבדרת מאוד.

 

"אותה האהבה כמעט" / מירי רוזובסקי (זמורה ביתן)

יצירה ישראלית עד שורשה, עמוקה ואכזרית ועם זאת מלאת חמלה, המתחקה אחר חברות בין שלוש נערות ואחר כך נשים על פני קרוב לחמש-עשרה שנה. רומן פסיכולוגי שכתוב במהירות ובדחיסות של מותחן, בראש ובראשונה מפני שלסופרת יש מה לספר והיא יודעת איך לעשות זאת. המהירות הזאת והריאליזם הלא מתפשר יונקים את הקורא פנימה לרומן שהוא גם רומן חברתי, כיוון שבתוך המערבל המהיר שלו מתערבלות לבטון-פרוזה-מזוין פיסות חיים ישראליות שלמות, הכוללות צבא, חזרה בתשובה, שחיתות ממשלתית, נוער גבעות וקיבוץ.

 

"עלייתו השמימה של העורך הספרותי" / בני ציפר (אוב זע"פ)

ספר מטורף, נועז ומצחיק, שגיבורו הוא "ציפר", עורך ספרותי נוירוטי ויצרי. בני ציפר רקח ספר רב קולי שבו מובאים, בין השאר, יומניה הרהוטים והנוקדניים של מזכירת המדור לספרות, בצד תגובות מתלהמות ועילגות של קוראים לטקסטים של "ציפר" עצמו. בברק ובאופן דקונסטרוקטיבי סב הרומן סביב "הספרות" וחושף את הביורוקרטיה, היצריות והעסקנות הקטנונית המתלוות לעיסוק בה. כך, בצד תשוקה נעלה ליצירת יצירת-מופת, מעסיקות את "ציפר" (הגיבור) שאלות הנוגעות לתשמיש מיטתו, לעתידו במערכת העיתון, ולכתבי יד גרועים שהתלכלכו מהסנדוויץ' שלו ולכן אי אפשר להחזירם לשולח.

 

"תרה" / צרויה שלו (קשת)

"תרה" חותם טרילוגיה משמעותית ביצירה הישראלית, טרילוגיה שראשיתה באתגר שמציבה המיניות לזוגיות ("חיי אהבה"), המשכה בבחינה של מוסד הנישואים ומועקותיו ("בעל ואישה") וסופה בבחינה של "מוסד" הגירושים וצרותיו ("תרה"). "תרה" מספר את סיפורה של אלה מילר, ארכיאולוגית ירושלמית בת 36, המחליטה להתגרש מבעלה. בגוף ראשון נרגש ונרקיסיסטי מצליחה שלו לנפוח חיים בתחנות השחוקות של הליכי הפרידה, ומניידת את גיבורתה אֵלָה בכישרון רב בין פוזיציות נפשיות מגוונות של "אם", "בת", "אישה", "מאהבת" וכו'. לבסוף מוליכה אותנו שלו להכרה הפסימית אך המשחררת במידת החירות המוגבלת שלנו בהתניידות הזאת. את הדרך להכרה הקתרטית הזאת היא מרצפת במשפטים יפהפיים ומדויקים.

 

 

 

לסיכום 2006:

http://www.notes.co.il/arik/39892.asp

 

לסיכום 2007:

http://www.notes.co.il/arik/39842.asp

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אוסקר  On פברואר 25, 2008 at 11:06 PM

    למה סקירת 2007 עמומה יותר ולא זכתה לדירוג? דעותיך מעניינות וחבל להחמיץ אותן. מעבר לזה, קריאת כל כך הרבה ספרי מקור מתוך תחושת שליחות מעוררת התפעלות

  • מספר 666  On פברואר 26, 2008 at 4:38 PM

    נציין שאלו הן סקירות שכמוהן לא היו מזה שנים רבות אולי מאז שנות השמונים על המצב הספרות הישראלית במשך השנה .
    אני עצמי הכנתי סקירות כאלה על מצב הספרות
    הישראלית הפנטסטית אבל אין להשוות אותן לאלו של גלסנר מבחינת העמקות .
    ואני מסכים עם כל מילה של גלסנר על ההתקפות של "המבקרים " על מצבה הירוד של הספרות הישראלית כשהאמת המרה היא שרוב התוקפים הנחרצים האלו קראו פחות מעשירית של מה שיוצא לאור כל שנה אם גם זה ,ואין אפילו טעם להתייחס ברצינות להכרזותיהם הנחרצות .

  • אריק גלסנר  On פברואר 27, 2008 at 12:27 PM

    על התגובות המעודדות.
    לגבי סיכום 2007, אוסקר, אכן יש טעם לערוך אותו מעט. בכל אופן, ההמלצות על הספרים הראויים מצויים שם לקראת הסוף. אם ייתן לי אלוהים (מטבע לשון) כוח אערוך שם את הדברים.

  • אסף  On פברואר 27, 2008 at 5:26 PM

    אני מסכים עם האופן בו אתה רואה את תפקיד המבקר הספרותי (גם על סמך רשימות קודמות שלך) אבל יותר מכך, תודה שאתה מציג כאן רשימות שהתפרסמו בעיתונים. אני נהנה לקרוא, וחושב שהן מביעות דיעה מושכלת.
    מגיע להן זמן מחייה ארוך יותר מסופשבוע אחד.

    במבחן המציאות הגעתי לסמוך על הטעם שלך.

    גם אם אני לא מגיב לכל רשימה, אני קורא כאן.
    תודה.

  • אריק גלסנר  On מרץ 16, 2008 at 11:33 AM

    תודה על ההתייחסות ואף על הפולמוס.

Trackbacks

  • By קראתי ספר on מרץ 16, 2008 at 12:14 AM

     
    פוריםתכתוב משהו פורימי, היא אמרה. הגליון הבא יופיע בפורים ממש. איכשהו נראה לי שתכניתי המקורית, לכתוב על לקויי למידה ועברינות נוער לא ממש תשתלב בקונספציה הפורימית. מילא, יחכה לשבוע הבא. אולי לג

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: