ביקורת על "אחוזת דג'אני", של אלון חילו, הוצאת "ידיעות ספרים"

הרומן "אחוזת דג'אני"  – שמבקש בבירור להיעשות קנוני – כתוב כקנון לשני קולות. הקול האחד הוא קולו של חיים מרגליות קלווריסקי, אגרונום צעיר, שעולה ארצה ב – 1895. הקול השני הוא קולו של הנער הרך, צאלח דג'אני, הגר עם אמו באחוזת דג'אני הסמוכה ליפו (מקום, שלימים יוקמו עליו מגדלי עזריאלי). קלווריסקי, הכותב ביומנו, וצאלח, הכותב במחברותיו, מספרים את סיפורם לסירוגין, מתוך פרספקטיבות שונות, ומציגים דו-קרב של גרסאות שמבשיל אט אט לדו-קרב אחר.

 

העובדות ששני הקולות מסכימים עליהן הן כדלקמן: קלווריסקי הטרְזן, שאשתו הוורשאית אינה מתמסרת לו, מנהל רומן-בשרים עם אמו של צאלח. משחוזר אביו של צאלח ממסעות מסחרו, מבקש קלווריסקי לרכוש את אחוזתו. בעל-האחוזה מסרב ומעט אחר כך מת מיתה פתאומית. קלווריסקי ממשיך את הרומן המענג עם האם והופך להיות מנהל האחוזה. הוא מנשל את האריסים ומתעמת עם צאלח, אחוז האימה ותקוּף נבואות-הפורענות. העובדות ששני הקולות אינם מסכימים עליהן: האִם נרצח אביו של צאלח ביוזמת קלווריסקי הערמומי?; האם אונס קלווריסקי את האם להעביר לרשותו את האחוזה?; האם פלירטט קלווריסקי, הבלונדי הנאה, עם צאלח בכוונת מכוון זדונית להשתלט על האחוזה?

 

ברמת הטקסטורה, המיקרו, פני-השטח, הרומן הוא הישג ודאי. חילו הוא סופר. לא עיתונאי בחיפוש-דרך מקצועי, לא הרפתקן שמחפש תהילה (בשדה מפוקפק מבחינת האאוּרה הסלבריטאית), לא גרפומן שהלך לו קלף. סופר. אותה חיה בסכנת הכחדה. השפה הארכאית שחילו מעניק לקלווריסקי משכנעת. וצריך להבין, אין זו עברית משוחזרת. זו ארכאיות פיקטיבית במכוון. כשחילו שם בפי קלווריסקי ביטויים כגון "חלושעס", "פרצוף תוחעס", הוא קורץ אלינו. שפת הפייטן של צאלח היא דוגמה טובה – וחריגה – לכתיבה מסולסלת, "בארוקית", שאינה מייגעת כיוון שהיא עוטפת יצרים עזים. הרומן מעורר הערכה גם בהגבהה קלה מעל פני השטח. ראשית, המעקב אחר הגרסאות השונות לסיפור מעניין. שנית, הרומן מעודד פרשנות אלגורית מסקרנת. האם האֵם היא הארץ הזאת, עליה ניצים היהודי והערבי, בעוד הערבי חוזה בעיניים כלות בבגידתה? וגם אלגוריה ספרותית חבויה כאן: האם צאלח הוא המלט, שאמו וקלווריסקי רצחו את אביו? ואולי צאלח הוא בכלל אופליה – נשי, אובדני? ואולי הוא המלט פרוידיאני (לפי המאמר המפורסם של פרויד על המלט), שעבר טוויסט: הוא חושד שאמו רוצחת אבל ייסוריו אינם נובעים מכך שהוא-עצמו הזה ברצח האב ושְגילת האם – כגרסת פרויד – אלא ייסוריו נובעים מתשוקתו אל הזר הרוצח?

 

אבל הרומן של חילו הוא מעשה חנופה ועיוות מוסרי. כישרון ספרותי משמעותי מעצב בעצמו את קהל קוראיו. כישרון ספרותי חשוב מחדיר לעולם הספרות פרספקטיבה רעננה (ושאחרי כניסתו לזירה הופכת, לעתים, למובנת מאליה).  אבל חילו כותב לקהל שכבר קיים, הוא מתחנף ביודעין לאגף מבוסס, קולני ודומיננטי באינטליגנציה הישראלית. כי ממה מורכב המבנה הרעיוני של הרומן? הרומן מציע היסטוריוסופיה מסוימת של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. על פי ההיסטוריוסופיה הזו הציונות הינה בשר מבשרו של הקולוניאליזם האירופאי. כמו צרפת באלג'יריה כך קלווריסקי ביפו. הגרסה הערבית ברומן, צאלח, מקבלת בכירות מוסרית. גם בהצגת דמותו של קלווריסקי בידיו-הוא מודגשים הצדדים הכוחניים, המתנשאים, הזדוניים של הציונות. היהודים הם החזקים, העשירים והרשעים והפלשתיניים הם החלשים, העניים והצדיקים. בצד החנופה לאגף הפוסט-ציוני של האינטליגנציה הישראלית (שביחסי-הכוחות בתוך האינטליגנציה הוא אינו אגף נידח) יש כאן מעשה עיוות היסטורי. עד מחצית המאה ה – 20, למעלה מחמישים שנה אחרי האירועים ברומן, יחסי הכוחות בין המתיישבים הציונים לפלשתינים היו שקולים למדי ולא היה ברור כלל לאן תיטה הכף (ויעיד ההיסוס המפורסם אם להכריז על הקמת המדינה).

 

אבל מעשי החנפנות והעיוות-המוסרי של חילו מעודנים יותר. כי הוא מתחנף לא רק לאגף באינטליגנציה הישראלית, אלא לזרם מובחן באקדמיה הישראלית. הרומן שלו הוא יישום שקדני של ספרו (החשוב) של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם", ושל מגמות אופנתיות במחקר הספרות העברית היום. חילו, בעקבות "אוריינטליזם" והאופנה המִגְדריסטית באקדמיה, עורך סקסואליזציה של ההיסטוריה, אירוטיזציה של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הפלשתיני הנשי, הפסיבי, מול היהודי הגברי, האקטיבי (כך, דוגמה ממאה, מתואר ערבי: "האיש אשר לפני אינו נראה כמו האיש אלא כמו האישה" – עמ' 119). בלי להיכנס לוויכוח האם נכון לפרש כך את ההיסטוריה (ולהתעלם מדחפים חומריים ונפשיים שאינם מיניים), נותרת בעינה העובדה שהספרות – חוץ מזה שהיא הופכת, לעתים, לגרסה של יהושע בר-יוסף הסנסציוני, רק שבמקום חרדים משתגלים חלוצים משתגלים – הופכת לשפחתם ונושאת-כליהם של התיאוריה והשיח האקדמי השליט. נכון, הרומן עורך וואריאציה על האופנה השלטת, הגורסת שהציונות ניסתה להפוך את היהודי לגברי (ויש לאופנה הזו קייס). אבל כאן בדיוק נעוץ העיוות המוסרי העמוק של הרומן: כי אצל חילו, ב – 1895, היהודי הבלונדי בעל העיניים הכחולות (בפירוש כך!) הוא כבר גברי, כבר ארי, ואילו הערבים (שבמציאות היו נערצים, למשל, על אנשי "השומר", בגלל גבריותם) הם כבר נשיים וחלושים. וכך הדבר על מנת שהרומן יוכל לקדם את תפיסתו הדיכוטומית של טובים/רעים, נשיים/גבריים ("אדמה ערביאה ואישה ערביאה, לבוא על זו ולבוא על זו" – עמ' 53).

 

אבל השקר הגדול ביותר של הרומן הוא הצגתו של אסקפיזם (ערמומי) כיצירה אמיצה. הנטייה להרחיק ראות, אל ראשית הציונות, על מנת "לחשוף" שהראשית הזו פגומה מהשורש היא אסקפיזם בעור של נועזות. הרומן הוא אסקפיסטי כיוון שהמחשבה שהכל רקוב היא האליבי המושלם לאי-עשייה (כי מה הטעם?). הרומן הוא אסקפיסטי כי דרך החשיבה הקונספירטיבית שהוא מעודד, לפיה הכל (כאן: הציונות) מזימה זדונית, הוא להיט אצל נערים – ואמריקאיים – ולא מעודד מחשבה בוגרת. הרומן הוא אסקפיסטי במיוחד כי הוא קושר את מגדלי עזריאלי לסכסוך הישראלי פלשתיני וכך מסיט את המבט מהמשמעות הרלוונטית פי אלף של מגדלי עזריאלי בהוויה הישראלית העכשווית, משמעות חמורה שאינה קשורה בכך שהם הוקמו על אדמת דג'אני, אלא לחלוקת הטובין היום בחברה הישראלית (סוגיה הנוגעת לאזרחי ישראל הערבים והיהודים כאחד).         

 

"מות הנזיר", רומן הביכורים של חילו, היה רומן מעניין בזכות נועזות התמה שלו: הרצחנות שמידרדר אליה דווקא החלש והמנודה. כאן, התמה החנפנית והשקרית, הופכת את הרומן לחלוש. לא מזמן פרסם צור שיזף רומן שהציג היסטוריוסופיה משלו לסכסוך הישראלי ערבי. מן הבחינה הספרותית "הטהורה", הרומן של שיזף נופל בכמה דרגות מזה של חילו. אבל הפרשנות האוריגינאלית והלא מתחנפת שלו לסכסוך, הופכת את יצירתו ראויה פי כמה מ"אחוזת דג'אני".    

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • א. שטיגליץ  ביום מרץ 1, 2008 בשעה 7:09 PM

    עשית לי חשק לקרוא את הספר. מזמן לא קניתי ספר של "ידיעות ספרים". חידוש מרענן.

  • אבי  ביום מרץ 1, 2008 בשעה 7:54 PM

    מה קרה שכולם מבקרים את אותם ספרים? בכל העיתונים ראיתי ביקורות לספר של חילו, לספר של מאיה ערד ולספר של פרויד אודות הבדיחה. אין ספרים אחרים שאפשר לכתוב עליהם ביקרות?

  • לויתן על החוף  ביום מרץ 1, 2008 בשעה 9:03 PM

    לידיעות אחרונות יש ים של כסף

  • אביבה  ביום מרץ 2, 2008 בשעה 8:27 AM

    אבל איך קוראים לרומן של צור שיזף?

  • שירה  ביום מרץ 2, 2008 בשעה 4:12 PM

    עם כל הכבוד, מדוע אינך מסוגל להתמודד עם תמונת העולם שעולה מן הספר? האם לא ייתכן שחילו עצמו מוטרד באמת ובאופן עמוק מפרצופה הקולוניאליסטי של הציונות? דבריך חמורים מאוד, משום שבעיניך כל מבט שאיננו ציוני למהדרין איננו לגיטימי, ולכן אתה צריך להסביר אותו כחנופה – ולא כמה שהוא באמת – אמירה אמיצה החושפת את השקר הפנימי של הציונות. האם גם את הספרים הציוניים של עוז ויהושע אתה מגדיר כחנופה לשלטונות?

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 2, 2008 בשעה 4:30 PM

    הנקודה שניסיתי להעביר היא שונה. סופר, בעינייף הוא המקצוע האינדיבידואליסטי ביותר שבנמצא ולכן הוא גם, אגב, סמל להומניזם. כותבים ביחידות וקוראים ביחידות. כשסופר – ציוני או פוסט-ציוני – כותב מתוך מוסכמה שיש לה קהל קוראים לא מבוטל הוא לא יכול להיות בעיניי סופר חשוב. חילו הוא מוכשר, מוכשר מאד, אבל הספר הזה הוא יצירה לא-אינדיבידואליסטית. צור שיזף שהוזכר במאמרי כתב רומן – בינוני מבחינה ספרותית – אבל בו קיימת תפיסה לא פחות "חתרנית" ולא פחות פוסט-ית מזו של חילו. אבל ההבדל הקריטי היא שתפיסתו מקורית: הציונות כאורבניזם לעומת הבדוויים והקשר שלהם לאדמה. אני לא מסכים פוליטית עם שיזף אבל כן התרשמתי מהמקוריות והאותנטיות של תפיסתו. שם הרומן שלו הוא "האיש המאושר".

  • קוראת  ביום מרץ 2, 2008 בשעה 10:06 PM

    אולי חילו אינו חנפן, אלא כמו רבים, שטוף מוח?
    התזה האופנתית הרואה בציונות קולוניאליזם היא ייבוא מאירופה, לא ממש מתאימה למקרה הזה.

  • דוד  ביום מרץ 5, 2008 בשעה 11:04 AM

    שמע גלסנר, התרשמתי
    עשית כברת דרך מאז הכתבה המוזרה ב"הארץ" על השומרים באוניברסיטה. אתה צודק בענק והניתוח שלך פשוט מעולה!רק טעות אחת יש לך. מבחינה זו, חילו אינו סופר. כי מי שמתחנף אינו ראוי להיקרא סופר. מחשבתו אינה חופשית ומשפטיו פוזלים הצידה ולמעלה, אל היד שתלטף אותם,ואולי גם תרים טלפון ותשבח, כשתגמור את הספר בעוד כך וכך עמודים.

  • יניב ב.ג.  ביום מרץ 10, 2008 בשעה 6:02 PM

    אני מאוד מאוד מאוד מאוכזב מהספר של אלון חילו. אחרי שקראתי בהנאה רבה את ספרוה ראשון, וחיכיתי לשני, אני חש שיש כאן מעשה רמייה. יש כאן פוליטיזצהי שלה ספרות, ואולי נכון יותר- ספרותיזציה של הפולטיקה הקלוקלת של צעיר ישראלי שלבו נוהה אחרי ערבים, ושוב ושוב מללק לסיפור הלאומי שלהם.
    אם בספר הראשון הוא עושה את זה במצאעותה זדנות עם הומו יהודי צעיר, שרק נראה ערבי ומתנהג ערבי, בדמשק, כעת הוא מזדהה עם צעיר ערבי הומו מיפו, שננס- תרתי משמע- על ידי סחר קרקעות יהודי ארי מאירופה.
    פשוט גועל נפש. כמה נמוך אפר לרדת?? כדי לקבל עוד ביקורת משמאלנים קיצוניים? כדי שיקנו אותך בהוצאת ספרים בצרפת וספרד ואיטליה? –
    חבל לי עליך, אלון.

  • ערן  ביום מרץ 14, 2008 בשעה 2:09 PM

    ביקורת נהדרת חדה ובשלה (אריק) על ספר של סופר מעולה שעוד נכונו לו הישגים רבים (אלון)
    ישר כח

  • רונה  ביום מרץ 28, 2008 בשעה 10:53 PM

    קראתי את כל הספר. ברור לחלוטין שהסופר קרא תיאוריות על הגבר הלבן, יחסו לאישה ולאדם החום ולאדמה. אבל, בחייאת, אריק, הדמות "הנשית" של הערבי בספר,היא של בן אריסטוקרטיהעירונית מנוונת. הערבים שאנשי השומר העריצו את גבריותם הם בדואים מעמק יזרעאל שלא ראו בימי חייהם ביארה מבפנים, בטח לא ביפו.
    ידעת שלפני 48 היו לפלסטינים בישראל קהילות עירוניות?

  • זקן השבט  ביום אפריל 12, 2008 בשעה 12:28 PM

    אלון חילו שייך לדור של גרפומנים צעירים [דרור בורשטיין, ניר ברעם, שמעון אדף, עינת יקיר, הגר ינאי, מאיה ארד וכו'] שהעושר הלשוני כביכול של כתיבתם רק מבליט את הבנאליות והדלות הרעיונית של ספריהם.

    הדמויות העלובות בספריהם של בורשטיין, יקיר, חילו ושות' אינן מעניינות. העלילות [אם הן בכלל קיימות] מועתקות רע מספרים אחרים
    התובנות הפסיכולוגיות שחוקות ועודף המלל מזכיר שיחות קפיטריה של סטודנטים לא חכמים במיוחד מגילמן

    בנוסף, מרבית הספרים מכילים מאות עמודים מיותרים

    כנראה שלא נשארו עורכים בארץ!?

  • תודה ושאלה למבקר  ביום מאי 30, 2008 בשעה 2:12 AM

    תודה על הבקורת. רציתי להעיר 2 דברים: בענין תפיסתו של צור שיזף-זו התפיסה של ס. יזהר שכתב נגד החלוציות הציונית שהרסה את טוהר המדבר (קטע מהטכסט הזה נמצא בקריינות של סרט מטעם משרד התרבות על החלוצים ששודר בטלויזיה החינוכית, לילדים כמובן). אמנם לדעתי מתעוררת השאלה על מי חשוב יותר לשמור, על טוהר חולות המדבר או על חיי היהודים שמצאו כאן מקום קיום, אך שאלה זו לא כ"כ חשובה למשרד התרבות וכו'. דבר נוסף: לדעתי לא התייחסת לכתיבה ולסגנון של חילו בספר הנ"ל, שאינם טובים בלשון המעטה. תודה.

  • קרן  ביום יוני 28, 2008 בשעה 8:58 PM

    מפריע במיוחד היא ההשואה בין היהודים לנצים ותמונות הגרוש ושדידה שמתלוות לה, שאין להן שחר ומורות על שנאה והלקאה עצמית שלא ברור לי מהיכן באו

  • מיכל  ביום יולי 5, 2008 בשעה 10:30 AM

    אני דווקא לא מסכימה איתך בנקודה אחרת. אני לא חושבת שחילו הוא סופר ואני לא חושבת ש"אחוזת דג'אני" הוא ספר. מדובר בתרגיל מעניין, אולי, בשפה. תעלול היסטורי מתחכם שיכל להספיק בדיוק לעשרים עמודים, לענ"ד. אין דמות עגולה אחת בספר הזה, אין דמות שהיא לא קריקטורה,אין נקודת אחיזה, אין מקום להזדהות רגשית.
    אותי הוא פשוט שעמם.

  • אלי  ביום יולי 19, 2008 בשעה 9:59 AM

    סופר או גרפומן חנפן או מהימן תמיד היה לי קושי בניתוחים המורכבים של בעלי המקצוע
    יחד עם זאת הביקורת קולעת יפה להצגת דו-קרב של גרסאות וגם הפירוש האלגורי מעניין.
    הספר מבחינתי הוא קולח ומרתק ומעורר מחשבה אם כי אני מודע לסכנה שבעצם ההצגה האותנטית (וכאן אולי הזיוף) על אף שברור כי הסופר משתמש בכך להוכחת תפיסת עולם מוסטת .מבחינה ספרותית הצגת העולמות השונים השפה והאווירה- יוצא מגדר הרגיל ומקסים : גם אם העין הלא מקצועית חשה שזהו אינו רומן ספרותי במובן הרגיל אילא תערובת של רומן ותחקיר/תיזה.

  • חיים  ביום אוגוסט 10, 2008 בשעה 6:55 PM

    (באיחור מה) קראתי את ספרו של חילו, ואני שותף מלא לביקורת שלך.
    הספר מצטיין בשחזור השפה של ראשית דוברי העברית בעת החדשה. גם אם הוא לעתים מוגזם ומעבר לאותנטי הוא משכנע מספיק עבור קורא בן זמננו.
    הקטעים המגוחכים ביותר של אדוארד סעיד אודות תפיסת המערב את המזרח כנשי ורופס, מולבשים באופן גס כמחשבותיו של הגיבור היהודי של הסיפור.
    הנבואות אודות בן גוריון, גולדה ודיין על פי מאפייניהם הפיזיים מיותרות ומגוחכות, כיוון שהן בוודאי אינן במסגרת מה שהיה ניתן לצפות מראש.
    יש כאן אימוץ מוחלט של הנראטיב הפלסטיני, שלפיו ההתנגדות המוחלטת להגירה היהודית היתה מוצדקת, כיוון שגירוש הערבים היה חלק הכרחי של הציונות.

  • אורה עשהאל  ביום אוגוסט 30, 2008 בשעה 4:44 PM

    אני בהחלט מסכימה לביקורתו של אריק גלסנר אודות אחוזת דג'אני. אלון חילו הוא איש צעיר מוכשר, אזרח ישראל השולט בשפה העברית וטוב יעשה אם ישתמש ביכולת התחקור המעמיקה שלו, בכלים התיאטרליים שרכש, בכשרונו הלשוני, בחריצותו ובשאפתנותו לכתיבה שיש בה אצילות הרוח, רצון לפתרון בעיות וכיוצא באלה ויזנח את הרכילות, התאורים הזנותיים וההתחפרות בעולמות הצללים שמעבר לשפיות ולאסטטיקה.

  • קרן  ביום ספטמבר 14, 2008 בשעה 6:06 AM

    אני בסיומו של קריאת הספר .. הספר כתוב יפה ובאופן מאוד מיוחד ללא צל של
    ספק, אך ככל שאני קוראת יותר קשה לי לסיימו, אני מרגישה קצת שמשכו אותי
    לקרוא דעה מאוד שלילית על ה"כיבוש" "המחריד" שעם ישראל ביצע , באמצעות שפה
    מסוגננת.
    מרגישה שהסופר לקח את השפה שלנו והשתמש בה כנשק נגדינו..
    לא ניתן לדעת מה מן הכתוב קרוב למציאות

  • אפי נחמיאס  ביום ינואר 17, 2009 בשעה 9:56 PM

    ספר איכותי ושפה רהוטה המענגת כל עין השוזפת את ספרו של אלון חילו,הלואי ויתווספו כותבים בסיגנון העברית ..של פעם

    אפי נחמיאס-מנחיל היסטוריה וחוויות לקבוצות

  • יואל שם-טוב  ביום פברואר 20, 2009 בשעה 11:00 AM

    הגדרת זרם מסויים בביקורת הספרות כ"אופנתי" ו"להיט" הוא עצמו מעשה חנופה לזרמים מתנגדים ואומנם מייד זכה פה המבקר באהדת נציגי הזרמים הללו.

    חיפשתי בספר ולא ראיתי בו שום איזכור של אדוארד סעיד. מסתבר שאפילו צאלח המופרע לא הצליח לחזות את עלייתו לגדולה של בן עמו מאלקודס. המיישם השקדן, אם כך, של אדוארד סעיד אינו אלון חילו אלא המבקר. הוא הוא הקורא את אחוזת דג'אני כיישום של "אוריינטליזם". בעיני שלי נכתב הספר בלי קשר לסעיד ויכול היה להיכתב הרבה לפניו (אז מגדל שלום היה ממלא תפקיד מגדלי עזריאלי).

    המבקר רואה "עיוות היסטורי" בהצגת היהודים כחזקים והערבים כחלשים. מסתבר שבעיניו חייב הסיפור לייצג את יחסי הכוחות ה"גלובליים" בין הציונות לבין הערבים. על כן חייבים היהודים להיות חלשים והערבים חזקים שכן לדעתו כך היו (או לפחות כך נראו) יחסי הכוחות באותה תקופה ואף חמישים שנה אחר כך. מסתבר שהצגת היהודים כחזקים מהערבים מפריעה לרבים מאיתנו. כיון שגדלנו על "מעטים מול רבים" אנו שואפים להאמין שלפחות בראשית הציונות כך היה. אבל חילו אינו עוסק בשאלה היסטורית – הוא רק מציג אפיזודה ואף היא פרי דמיונו. כל טענה הסטורית מקורה במבקר, לא במחבר.

    למעשה משכה ישראל את הסיפור של "דויד מול גולית" הרבה מעבר לחמישים שנה – עד 67 ואפילו עד 73 שיחקנו יפה את הקטע המכוער של "שמשון המסכן". רק מבצע "שלום הגליל" קרע את סופית את המסכה הטובה ההיא. היום כבר מקובל יותר "בעל הבית השתגע"

  • בהתייחס למר "יואל"  ביום מרץ 20, 2009 בשעה 5:33 PM

    לעומת מאות מיליוני ערבים עויינים למיעוט הזה, שאמנם היה עד כה חזק מספיק כדי לשרוד, כנגד כל הסיכויים.זה וודאי מפריע למר "יואל" ודומיו. העובדה שהמיעוט מצליח לשרוד "מוכיחה" שהוא החזק. אכן, הגיון תואם לגמרי את מושגי אדוארד סעיד ומעריציו. ולענין ספרו של חילו שאכן נראה שנכתב גם בהשראתו (האנטישמית) של סעיד, ניכר שהמחבר עשה מאמץ לרצות קוראים לצרכים כלכליים בעצם. על מנת שהספר יתקבל היטב, מועיל מאוד בחוגים מסויימים להשתמש באנטישמיות כמקדמת מכירות. מלבד זאת, נראה שהפינוק והנהנתנות מנעו מהמחבר נסיון אנושי יותר, שנמנעותו גורמת לו ככל הנראה חוסר יכולת רגשית להבין את סבלו של המיעוט. בכלל, כדי להבין את סבלו של המיעוט היהודי דרושה גם נפש, וגם השכלה, וזו דרישה מוגזמת מסופר.

  • הילית  ביום יוני 7, 2009 בשעה 9:22 AM

    שווה קריאה
    ביקורת של דן לחמן על הספר
    http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2187.htm

  • ק.  ביום יוני 23, 2009 בשעה 5:32 PM

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1095245

  • אני  ביום יולי 6, 2009 בשעה 4:49 PM

    את השפה הנמלצת, ואת הסגנון הנפוח, הארכאי והמזויף. גם אם התוכן ראוי היה להיכתב, הרי שבאופן זה נעלם ממני הצורך והיכולת לקוראו. כבר נאמר שיש לתאר את המורכבות במילים פשוטות ולא ההיפך. אולי בכך טמונה יכולתו וכישרונו האמיתיים של הסופר. הכתיבה הפומפוזית יצרה אצלי לאורך כל הפרק הראשון תחושה של אילוץ מגוחך. לא היה בכוחי לצלוח יותר מפרק זה.

  • לא מצליחה להבין  ביום יולי 6, 2009 בשעה 11:09 PM

    ובודאי לא מוסיפה לה, יכולה להחשב איכותית וספרותית. השפה היא אחת הבעיות המאוד חמורות לדעתי, של הרומן הזה.

  • יעלה  ביום יולי 30, 2009 בשעה 6:12 PM

    ספר שהסיפור בו רע, עטוף בפירוטכניקה שפתית ותו-לא. מנסה להתחנף לתפיסה הפוסטציונית קיצונית, לא להאמין שרצו לתת לו את פרס ספיר – אין גבול לרוע שלנו כלפי עצמנו. מסכימה עם כל מילת ביקורת

  • קוראת ביקורתי  ביום ספטמבר 8, 2009 בשעה 6:21 PM

    כמה מהמגיבים אכן נזקקו לתיאוריית האוריינטליזם של אדוארד סעיד , כביכול חילו מסכים עמה – אני חשתי כי הוא עצמו נגוע באוריינטליזם כמו גם בסקסיזם והומובוביה ולמבקרים הטוענים שהוא בא להציג את הנרטיב החיובי לפלשתינאים אני סבורה שבא לברך ונמצא מקלל – דהיינו הוא מציגם באור הכי נלעג , כרפי כוח , שכל ואפילו פסיכים אובדניים אם לא הומואים ערמומיים וכנ"ל לגבי היהודים -אם רצה לקלל אני סבורה שנמצא מברך – הם יוצאים אצלו יפים חסונים , נראים ונדמים לערבים כמלאכים , גם אם הוא מוסיף להם איזו נכלוליות שמטרתה לשרת את מטרותיהם הגדולות בכיבוש הקרקע

  • קיבוצניק  ביום נובמבר 29, 2009 בשעה 6:26 PM

    עצמם ועמם

  • פפפפ  ביום דצמבר 29, 2009 בשעה 12:57 PM

    ראו רשימתה של ההיסטוריונית אביגיל יעקבסון
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1137419

  • עירוני  ביום פברואר 9, 2010 בשעה 8:57 PM

    עיתון צרפתי קטן בשם "לה מונד" מכתיר את הספר במילים רומן מבריק ומרעיף עליו שבחים, אבל אנחנו נישאר עם ביקורתו המלומדת של גלסנר

    http://www.lemonde.fr/livres/article/2010/01/28/la-maison-rajani-d-alon-hilu_1297844_3260.html

  • קרוסלה  ביום יוני 29, 2011 בשעה 6:09 PM

    לדעתי הספר פשוט גרוע. אני אתן את הסיבה הטובה ביותר: הוא מנסה לתאר דברים שקרו בתקופה אחרת מנקודת מבט של אנשים אחרים מאוד מהאני היהודי-צברי-ישראלי-תחילת האלפיים, אבל בדיוק בנקודה הזאת הוא נכשל לחלוטין. לו היו נותנים לי את הרומן בעילום שם מוחלט ובלי לומר לי מתי יצא לאור, הייתי יודעת מייד שכתב אותו גבר ישראלי יהודי, בשנים האחרונות.

    הכל מזוייף באופן כל כך בולט וגרוע, עד שאני לחלוטין מופתעת מההתרפקות של כל המבקרים על השפה ה"אותנטית". חזרנו למן נוסטלגיה לעברית של פעם, אחרי כמה שנות עברית רזה, ועכשיו כל זב ומצורע שחושב שהוא יודע משהו על "שפה יפה" כותב ספר שכולו אוננות לשונית (ראו מקרה אלמוג בהר!)

    אולי אני בוטה מידי, אבל זה כבר מעצבן אותי. אני קראתי בחיי מספיק עברית יפה אותנטית. תקחו ספר אחד שכתב מישהו מהעלייה הראשונה, וההבדל בינו לבין השפה של חילו יזעק אליכם כבר מהמשפטים הראשונים. כל מי שמתפעל מהשפה של חילו הוא פשוט בור ועם הארץ בכל מה שקשור לסגננות השפה העברית לדורותיה. הזיוף של השפה אפילו לא עשוי באומנות, מה גם שהזיקוקים האלה לא עושים עלי שום רושם. כשמפשיטים אותו מהשפה המצועצעת שלו, כל מה שנשאר מהספר הוא יומרה להבין את חייהם ונפשם של מי ששונים במהותם מן הסופר – נסיון פתטי שנכשל כישלון צורב.

  • קובי פרל  ביום דצמבר 25, 2011 בשעה 10:11 PM

    הספר מרשים מאד מהבחינה ספרותית ויוצר דיון. אלון חילו מלהטט בשפה העברית המליצית כדי לתת את תחושת התקופה ומצליח להפיח חיים אמיתיים בזוג ה"יומנים" המדומים שברא.
    הבעיה העיקרית שקיימת בספר, לטעמי, היא לא הפוליטיזציה והמסרים הגלויים שהוא מנסה להעביר לקורא. אדם ציוני שמכיר את ההיסטוריה של מדינתו יודע כי הנרטיב הפלשתיני מושתת על חצאי אמיתות ושקרים שלמים, ובאשר לזרים הקוראים את הסיפור – הרי שעליהם, כמו בכל סיפור, לעמת את הכתוב עם העובדות האמיתיות, שכן איש לא התחייב בפניהם על נכונות הפרטים.
    הבעיה שקיימת בספר היא הרבה יותר עמוקה. הספר מבקש לבצע שטיפת מוח לקוראיו. הן בצד הרגשי – קישור של סיפור אישי לסיפור הציוני. אך גם בצד הלוגי. צאלח נראה לנו בתחילה כילד משוגע, הוזה, פסיכוטי. אי-אפשר להאמין לדבר שהוא אומר, ובמיוחד לנאומים שהוא נושא בכיכרות השוק, אך השילוב של אותם חזיונות אמיתיים (מגדלי עזריאלי, מלחמת השחרור) עם אותן בדיות על הגירוש המוני, הן שמגבשות בקורא דעה מוטעית על הסכסוך הישראלי-פלשתיני.
    אני בעד כתיבה מרובדת שמנסה להעביר מסר לקוראים. אני נגד שטיפת מח שנעשית בדרכים שפלות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: