ישיבת "מרכז הרב", 1989; קטע ממואר בגוף שלישי

– – – השישיסטים מתחילים לצאת ל"שבוע ישיבה" בישיבות גבוהות וישיבות הסדר. המטרה היא למצוא ישיבה מתאימה אחרי סיום הלימודים בישיבה התיכונית. הוא מחליט לנסוע עם חבר ל"מרכז הרב". גם העובדה שהאב שנפטר למד שם וגם מרכזיות הישיבה הן הסיבות שהוא נותן לעצמו לנסיעה דווקא אליה. מרכז הרב היא כמו הדגם הבוגר של הישיבה שלו, בכפר הרא"ה, ישיבה-אם שהרתה והולידה ישיבות בנות רבות.

 

האוויר החריף של ירושלים מקצר את נשימתו וחותך בשפתיו כשהוא חותר במעלה הרחוב בקריית משה, שבהמשכו הישיבה. כשהוא נעצר לבסוף מול המבנה הגדול נשימתו נעתקת בגלל ההליכה הממושכת אבל גם בגלל ההגעה וההתייצבות לנוכח המקום המפורסם. מבנה בית המדרש גדול אך לא מרשים ובצמוד לו מתנשאת הפנימייה שבחלונותיה תלויים לייבוש בגדי התלמידים; אבל דווקא השילוב הזה בין ענקיות לאפרוריות מושך אותו. פנים בית המדרש כבר מרשים באמת, חלל ענק והומה מקולות לימוד, ספסלי עץ שחוקים ומוחלקים מרוב ישיבה, מדפי ספרים מהוהים מרוב קריאה.

 

ציציות התלמידים מתנפנפות ואף מרחפות כשהם מתנועעים בנמרצות בבית המדרש וחיוך עניו מרחף על שפתיהם. הוא שואל אותם איפה הוא יכול לשים את התיק שלו. אחד מהם מלווה אותו באותו חיוך מרחף לאחד החדרים בפנימייה. החדר מבולגן ומלא ספרים ומעיד על חיי לימוד ערניים. הוא ממהר לזנק לבית המדרש וללמוד בהתלהבות. נראה לו שהוא מצא את מקומו. אפילו ארוחת הצהרים הצנועה בחדר האוכל הקר, הנמצא מתחת לבית המדרש, נבלעת בזמזום של פעלתנות, כיחידות אנרגיה המאפשרות את המשך הלימוד. בחזרה בבית המדרש, ספרי הגמרא והמפרשים בצבעיהם הכהים, המונחים בצמוד לכתבי הרב קוק וספרי "האמונה" בצבעיהם המבריקים, יוצרים את אותו שילוב של אפרוריות וחומרה וברק וגדולה שדימה לראות במבנה הישיבה. הלימוד כאן הוא מעשה כביר שארוג בכל מציאות החולין הענקית שמסביב: התחנה המרכזית הכאוטית והאפרורית, מאפיית אנג'ל, בנין הכנסת שהוא רואה בדרך למכולת, המכולת הקטנה עצמה.

 

אבל ככל שחולפים הימים הוא חש במחנק. הישיבה גדולה מאד, גדולה מדי, והוא אובד בתוכה. מה הסיכוי שישימו לב אליו במקום כזה? הבחורים שמסביבו מתייחסים אליו במאור פנים אבל אף אחד לא נשאר לידו יותר מכמה דקות והם מתחלפים לעיניו במהירות כשרק אותו מאור פנים חרישי ומרחף נותר קבוע לנגדו. הוא פותח את ספר "אורות הקודש" ומזהה את אותו מאור פנים מהטקסט שהוא קורא. הטקסט מסתורי, מעורר ומלטף, זוהר ועמוק, אבל איכשהו לא אישי. אבל אחד התלמידים נוזף בו שהוא קופץ ישר לטקסט המורכב של הרב קוק. קודם תלמד כוזרי, המהר"ל, הוא ממליץ לו. אבל המהר"ל נראה לו יבש ומתמטי לעומת המשפטים המפותלים, המפתים, של הרב קוק.

 

כשמסתיים שבוע הישיבה הוא אינו יודע אם ברצונו ללמוד במרכז הרב בעתיד. הישיבה היא הלב של הלב, הוא יודע, והוא רוצה הרי להיות קרוב ללב, אבל הוא מרגיש שהוא מתמסמס ומידלל דווקא כאן, סמוך כל כך ללב   – – –

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תומר  On יולי 5, 2008 at 10:48 AM

    "ואני בתוך הגולה […] באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפתמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, ו ה א נ י ה ו ל ך ו מ ש ת כ ח, וכיון שאין אני, אין ה ו א, וקל וחומר שאין א ת ה."
    אה"ק, ג', צ"ז, עמ' ק"מ.

  • אריק גלסנר  On יולי 5, 2008 at 12:56 PM

    תומר. ציטוט מאלף ורלוונטי לממוארי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: