ביקורת על "ימים יגידו, אנה", של מירה מגן, הוצאת "כתר"

חייהם של בני משפחת חייט מירושלים אינם קלים. האב, מייק, הוא נהג אוטובוס, האם, חלי, עקרת בית, ובחודשי הקיץ שניהם יורדים תל-אביבה ועמלים קשה שם בהפעלת מזנון צנוע על שפת הים. בתם המתבגרת, אנה, לקתה מלידה בתפקודי קואורדינציה,  ובנם, תום, נכנס לקוֹמה בעקבות נפילה מאופניים. "ימים יגידו, אנה" הוא תיאור של קיץ קשה אחד העובר על המשפחה,  בת למעמד הבינוני נמוך.

כי-כן, הדמויות של מגן הן מ"החיים". שוב ושוב הדמויות מהרהרות ומדברות על "החיים": מדברות דוגרי, תכל'ס, בלי פלאברות ובולשיט, מדברות מה יושב על הלב, לא כמו כל הפרופסורים האלה. הן, הדמויות, הרי יודעות כמה דברים על "החיים", הן מ"החיים" עצמם, גרות שם, אז לא יידעו?! שוב ושוב מדגישות הדמויות המבוגרות את היצריות השופעת שלהם, כראוי לבני המעמדות הנמוכים.  סיגריה, כוֹסית טובה, הים, זה "החיים"! כן, אנחנו חולמים על אמריקה, כמו כולם, אבל אנחנו מ"החיים" אנחנו, ויודעים מה פנטזיות ומה החרא של המציאות. אנחנו, מייק וחלי, החלטנו מזמן לתת אחד לשנייה חופש, למה החיים גדולים על המסגרות, ולא משנה מה יגידו לך הפלצנים, אבל מה, תמיד נחזור אחד לשנייה, כי הלב, הלב נמצא במשפחה, באהבה וכל זה, לא בזיונים. האהבה, המשפחה וכל זה, זה "החיים", הזיונים זה כמו המבצעים האלה בסופר של אחד פלוס אחד, לפעמים יש לפעמים אין, הזיונים זה כמו הפרסומות האלה בטלוויזיה שחותכות לך את התוכנית, אבל התוכנית חוזרת בסוף, בן אדם!

ממש כמו שעושה זאת אופרת סבון, הגישה הכללית של הרומן רגשנית באופן מעיק ומעוררת בקורא רגשות גסים. על מנת להסוות את הגישה הסנטימנטלית והקיטשית – בה אנחנו נדרשים לעשות את המובן מאליו ולרחם על אנשים שהגורל כה המר להם – מבקשת הסופרת להעניק לרומן את אותו חספוס אותנטי שהודגם לעיל. אבל ההתעממות, מלשון עממיוּת, של הרומן מעושה ומזויפת, ובצד המלודרמטיות הבסיסית של העלילה, תורמת לתחושת המאמץ שעולה מהספר. גם השפה המסולסלת שבה מתנסחות בינן לבינן הדמויות יוצרת עומס ואינה אמינה (הסופרת, בין השורות, מנסה להצדיק את השפה הגבוהה הזו באופן מפותל ולא משכנע). ולקינוח חמוץ, מעמיסות ומעיקות היומרות התיאולוגיות של הרומן, המטפיזיקה-של-מתבגרים שבו (הדמויות מתחבטות שוב ושוב בשאלה איך, אם אלוהים קיים, כל כך קשה?).  כך נוצר מחזה גרוטסקי של פרמדיק שמתרוצץ סביב פצוע שכוב, סופק כפיו באימה, נושא עיניו לשמים, נוטף זיעה, ואז רוכן על המטופל ומנשים אותו בהתלהבות, ושוב קם ומתרוצץ, סופק כפיו, ושוב רוכן להנשים וכו'. והמטופל, כלומר הרומן, הוא מזמן, מההתחלה, גופה קרה, חסרת נשמה.

בשנם האחרונות הספרות הישראלית מחפשת קונטקסט, כמהה לדגל, ל – Raison D'etre. החיפוש הזה מסקרן וחשוב וגם המסקנה של חלק מהסופרים שהדגל הזה הוא הדגל החברתי מעוררת הערכה. מגן מצטרפת לשובל מתארך והולך של סופרים ישראליים מהמעמד הבינוני (ומעלה) – שירי ארצי, מרינה גרוסלרנר, שרה שילה, דודו בוסי ועוד – שמנסים להעלות למודעות הקולקטיבית את החיים בתחתית החברה הישראלית, אבל הניסיון הזה אצלה – כמו חלק מהניסיונות האחרים שהוזכרו – כושל. "ימים יגידו אנה" הוא רומן בלי סאב-טקסט, בלי זרמי-מעמקים, בלי תחתית-כפולה. הכל בחזית, הכל צורח, הכל לַפּנים. רומן של מלים-מלים בלי רעיונות ורגשות מקוריים מאחוריהן, כמו עור מדובלל של זקנים דלי-בשר. אינני מפקפק בכוונות הטובות שהדריכו את מגן כשניגשה לכתיבת הרומן – לתת קול לקשי יום – אבל רומן נשפט (והרומן הוא שנשפט, לא האדם הסופר) לפי מבחן התוצאה. פה ושם מנצנצים משפטים בודדים מבריקים וחזקים באמת, בעיקר מטאפורות, ולדעתי כלואה כאן משוררת לטנטית רגישה בגוף מגושם – 305 עמודים! – של פרוזה.

יש דמיון רב בין הכיוון החברתי העכשווי של מגן ודומיה לספרות בישראל של שנות החמישים, כשסופרים התגייסו להביא למיינסטרים את השוליים של ישראל הצעירה (במעברות, ביישובים ובשכונות העולים החדשים). אבל כמו בחלק מספרות שנות החמישים, האיכות הספרותית אינה משביעת רצון, אינה אינטליגנטית מספיק. וכשנידחי החברה הישראלית הופכים ללא מעניינים, הכוונות הטובות גם מבקיעות גול עצמי.   

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • טלילה  ביום מרץ 9, 2008 בשעה 12:20 AM

    וגם מחכים.

  • אוסקר  ביום מרץ 9, 2008 בשעה 9:21 AM

    כתיבה מהסוג הזה, על דמויות מהחיים, משולה בעיני להתיילדות. כמעט תמיד יהיה בה משהו מזוייף ומתקתק. פעם חשבתי שזאת חירותו של סופר, לכתוב על מה שנמצא הרחק ממנו, או במקרה כזה, נמצא "למטה" ממנו, וזלזלתי במי ששואבים מחייהם שלהם, אבל דעתי השתנתה, אם זה מעניין מישהו. קראתי רק ספר אחד מתוך אלה שהזכרת (כן, את רב המכר הבילתי מנוצח שבהם) ונרתעתי מההתנשאות – גם אם לא היתה שם שום כוונה כזאת – שבו.
    זה מעלה בי את השאלה: האם דרושה לסופר ענווה?

  • חן  ביום מרץ 9, 2008 בשעה 12:01 PM

    זה נורא מעניין- זה אחד הספרים, בזמן האחרון, שזכו לביקורות שונות מאד זו מזו ואפילו סותרות.

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 9, 2008 בשעה 8:33 PM

    תודה על הפידבק.
    לאוסקר: דווקא את "שום גמדים" אהבתי. אבל כמה מהאנשים שאני מעריך אכן הסתייגו.
    לגבי ענווה: זו שאלה מצוינת ומטרידה. אני יותר ויותר הולך ומשתכנע שעל מנת להיות סופר חשוב צריך גם עמל אתי-נפשי ולא רק ברק אסתטי. לגבי כתיבה על עצמך או על שונים ממך, זה מאד תלוי. יש למנחם ברינקר דיון בזה על הצמד עגנון-טולסטוי מול ברנר (ו? שכחתי, כרגע), שמייצגים את שני הקטבים: כתיבה על אחרים וכתיבה על עצמך. ששניהם טובים, לטעמו (ואולי ברנר עדיף על עגנון, כמו שאני סבור. אבל זה סוד!).
    לחן, אכן אני במיעוט בקרב הקולגות שלי בעניין הזה. אני חושב, אם יורשה לי, שכמה מהם עשו הנחה למגן בגלל הנושדא החברתי הראוי. או שפשוט כשם שפרצופיהם שונים כך דעתויהם שונות, כמאמר חז"ל.

  • חן  ביום מרץ 10, 2008 בשעה 1:14 PM

    אני מכירה דווקא צמדים הפוכים של ברינקר- בהקשר של כתיבה מתוך הדמיון לעומת כתיבה על החוץ ושאיבה מן החוץ- עגנון-דוסטויבסקי לעומת ברנר- טולסטוי, אבל יכול להיות שאני טועה והתכוונת למשהו אחר, מעניין.
    קשה לי להסכים על עדיפותו של ברנר על עגנון, למרות אהבתי הרבה לברנר
    🙂

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 10, 2008 בשעה 10:46 PM

    לחן, את כמובן צודקת. הדיון של ברינקר הוא שונה מעט מכפי שהצגתי אותו. אבל ההקשר שם, כמדומני, הוא לגבי האוטוביוגרפיות של יצירת ברנר, כלומר לגבי מי שכותב על חייו, ולכן נראה לי קשור במידה. והטענה המעניינת שלו היא שכשיוצר כותב על חייו הוא, בעצם, פחות הוא-עצמו ממי שמשתמש בדמיונו ולא כותב מניסיונו חייו. במובן מסוים פחות הוא-עצמו. וכמובן, אם מניחים שהפנימיות, כלומר הדמיון, יותר "אני" מהמציאות החיצונית.

  • חן  ביום מרץ 11, 2008 בשעה 9:45 AM

    אוקיי, עכשיו אני מבינה. זאת טענה מרתקת. אני לא יכולה שלא לקשר את זה לעניינים של תת מודע של הטקסט. אני מוצאת הרבה פעמים שהדברים החריפים והחשופים ביותר בספרות (וגם ב"חיים") עולים דווקא כשלא מספרים את הנרטיב הידוע של העצמי שגובש ועובד במשך זמן רב. אני אחזור לספר של ברינקר, תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: