ביקורת על "סימני חיים", של אבירמה גולן, הוצאת "הספריה החדשה/הקיבוץ המאוחד"

הנקודה המעניינת, המרעננת – אפילו החשובה תרבותית – ברומן החדש של אבירמה גולן נעוצה במינהּ של הכותבת. כי גבר לא היה מעז. לא היום. לא בישראל של היום. לא בספרות הישראלית כפי שהיא נכתבת כיום. ואם היה מעז, היה חוטף באבי אביו, או בזִכרותו, או זוכה להתעלמות גורפת.

הגיבור של גולן, פרופסור אלי ענבר, פרופסור לספרות כבן חמישים, שוכב בבית חולים בתרדמת לאחר תאונת דרכים, בימים האחרונים של המילניום הקודם. סיפורי הנשים בחייו מתחילים להתגולל לעינינו ספק מתוך הזיותיו על מיטת חוליו ספק בהתערבות חיצונית של הסופרת. ויש הרבה סיפורי נשים.  ענבר הצ'ארמר, דון-ז'ואן מהסוג הלא-וולגרי, הרחוק ממאצ'ואיזם, הכמה לנשים – נכון, נכון, לנשים רבות – שנישא ובגד, התגרש ושכב, מצא חברה חדשה ולא מצא בחיקה טוב ושלווה.

כך מפתיע השליש הראשון (בערך) של הרומן את הקורא/ת בנדיבות וסימפטיה ואף באמפתיה נשיות לא מצויות. מה שגברים מצנזרים מפחד הנשים, מעזה סופרת אישה לכתוב ללא מורא. כן, סקס ואהבה לא תמיד חופפים. כן, נשק האשְמה שמופעל כלפי גברים מקומם. כן, גברים תופסים בגידה באופן אחר מנשים (מה שלא אומר שמותר לבגוד, חלילה, אבל שרצוי לא לעשות זאת בגלל המשמעות שיש לבגידה עבור נשים, הסבל שנגרם להן, לא בגלל הטפות חינוכיות ויצירה בכוח של קול מופנם נשי בנפש הגבר). והקריאה מרעננת לא רק בגלל האומץ. הטקסט של גולן אינטליגנטי ושוטף. קצת נגיעות קומיות של רומן אקדמיה (שזכה לכמה ייצוגים מעניינים לאחרונה אצל מאיה ערד ואברהם בלבן); קצת-הרבה סאב-טקסט מאתגר לפענוח, הקושר בין המחקר האקדמי של ענבר על המודעות החלקית של הגיבור ברומן למודעותו לחייו שלו; הרבה רגישות אנושית ואתוס הומניסטי גא של מעמד בינוני (שבא לידי ביטוי, למשל, בהארת דמותן האנושית של האחיות המטפלות בענבר- כביכול דמויות צדדיות אבל הרומן טורח להעניק להן פנים); הרבה-הרבה חדווה מדבקת העולה מטקסט יצרי ושמח, שמח בעצמו, שמח להעניק. עד כאן – העם עם גולן.

ואז בא השליש השני (בערך) של הרומן. לא, שום דבר נורא במיוחד לא קורה כאן, רק נפילת מתח בסדר גודל בינוני. תודעתו של ענבר, או תודעת המספר, נשלחת-מגששת לחייו המוקדמים בירושלים הקטנה שטרם אוחדה לה, ליחסיו עם אמו הכריזמטית, שעלתה מיוון בשנות השלושים ואיבדה את קרובי משפחתה בשואה. ארומה עדינה של חוסר מקוריות עולה מתיאור היחסים האדיפליים בין האם המניפולטיבית, הצ'ארמרית אף היא, לבנה העילוי, האהוב והרך. ועוד משהו, חשוב יותר, מטריד יותר: פתאום ההזדהות הנמשכת ומחריפה של הסופרת עם הגבר הכריזמטי מתחילה לעורר אי-נוחות. הנדיבות הנשית שהיתה כה רעננה בפתיחה נדמית כעת מופרזת, גודשת את הסאה. קווי מתאר של מיזוגניה מתחילים לבצבץ כאן. שנאה לטנטית לנשים התלותיות שרוצות לקנֵן – בית ומשפחה – וכובלות את ציפור הדרור, הגבר. תיעוב לא-לטנטי לערמומיות הנְכלים הנשית שלוכדת את הגבר במעופו בפח היקוש של החתונה. הערצה חשופה לזכר האלפא (אלפא רומיאו, במקרה הזה, אבל אלפא), שכמו בכל סרט הוליוודי שני היא טאוטולוגית ולפיכך מיותרת (על פני שעתיים מודגם לך שבראד פיט הוא גבר מושך, וזה, כמובן, מיותר). ביטוי מעט מביך לקלישאת הגבר שטוען שהוא סוגד לנשים ולכן זקוק להן בכמויות מסחריות.

ואז בא השליש השלישי (בערך) ומחזיר את הסוס למרוץ. סיום חזק, שחושף את שורשי היחסים בין ענבר לאמו, סיום מסמרר לפרקים, חונק לרגעים, בעיקר בגלל שהוא חושף טרגדיה אנושית חוצת-מגדרים. סיום עם הדהוד שבתאִי. נכון, כמו כמעט כל רומן שלישי היום. כמו כל רומן שלישי מוצלח, הכוונה.

עיתונאים שכותבים על עיתונאים אחרים. מתחום קרוב. איזה בלגן. תקטול – יאמרו חשבונות אישיים. תשבח – יאמרו חנפנות. לא תקטול ולא תשבח – יאמרו, בגלל שחשב שיאמרו, לא קטל ולא שיבח. הנה הצעה לסטארט-אפ: ביקורות ספרות המגיעות לבית הקורא עם בדיקת פוליגרף של המבקר. עד אז נאלץ להסתפק בזה: "סימני חיים" אינו ספרות גדולה, אבל הוא רומן מוצלח ולרגעים אף חשוב.   

  

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שפי  On מרץ 15, 2008 at 11:49 PM

    חסר הסבר למה בעיניך הספר הזה "אינו ספרות גדולה". במהלך הרשימה אין אפילו רמז לאמירה המסכמת הזאת, שעושה רושם שהיא לא בגלל חלק אחד שהוא בעיניך פחות טוב (גם לדוסטויבסקי יש פה-ושם פרקים פחות טובים).

    בבלוג יש לך יותר מקום מבעיתון, אז חבל שלא הוספת ציטוטים, כאלה שייתנו תחושה לגבי השפה והסגנון והאוירה.

    אם הזכרת את שבתאי אז בשונה מ"זכרון דברים", לטעמי "סוף דבר" מהנה מאוד אבל "אינו ספרות גדולה" (חוץ מהפרק האחרון, שאכן צריך לקרוא את כל הספר בשביל להתחבר אליו), ובכתיבת תגובה מותר לי להתעצל להסביר למה.

  • חן  On מרץ 16, 2008 at 10:22 AM

    צריך לברר פעם מדוע סופרים כה רבים נמשכים להעמיד במרכז ספרם "פרופסור לספרות", מלבד העניין הארספואטי. נראה לי שלפעמים זה לגמרי חסר הצדקה ואולי קצת פופוליסטי או רומנטי
    (לא יודעת לגבי הספר הזה, לא קראתי)

  • דודי  On מרץ 16, 2008 at 10:59 AM

    בעניין.

    תהיתי למה "צ'ארמר". מה בדיוק הכוונה ולמה לא "שופע קסם".

  • אריק גלסנר  On מרץ 16, 2008 at 11:31 AM

    תודה על התגובות.
    לשפי, אין ספק שבעולם מושלם הייתי כותב 2000 מילה על כל ספר לביקורת ומפרט את הנימוקים. או אז אני ואתה היינו מרוצים (קשה לי לערוב לאחרים). אבל אנחנו, ידידי, בעמק הבכא, בו משאבי הזמן והמקום מוגבלים. ניסיתי, עם זאת בגוף הביקורת לנמק מדוע הספר אינו "ספרות גדולה". בעיקר בחלקו האמצעי. אבל "ספרות גדולה" הוא גם מושג חמקמק, שלם הגדול מסך החלקים ומתקשה להתנסח לעיתים אנליטית, מעין נשיבה, הבל חם, העולה מהספר ואופף את הקורא. לגבי "סוף דבר", אני חולק עליך ומעדיף אותו על "זכרון דברים". הרבה פעמים אני מבכר יצירה פגומה של סופר גדול, למשל פיצ'ג'ראלד, על פני יצירה מלוטשת מדי. ושוב, תודה על התגובה.
    לחן, את צודקת בענייו הפרופסור לספרות. רווח מדי. למרות שכאן היה ניסיון לא בלתי מעניין לקשור את עבודתו לחייו. ועוד עניין: בספרות האנגלו-סקסית פרופסור לספרות המסתבך באהבים הוא קלישאה. בספרות העברית הסכיזופרנית: בה חיי מין סוערים יש רק לאנשים שאינם להוטים אחרי ההשכלה יש כאן משום בשורה מסוימת.
    לדודי, תודה. לגבי הצ'ארמר, לעיתים יש לי נטייה לכתיבה ב"עיתונאית" מדוברת ואני דן את עצמי במפתיע לכף זכות בעניין.

  • חן  On מרץ 16, 2008 at 5:21 PM

    לאיזה פיצג'ראלד אתה מתכוון?

  • אריק גלסנר  On מרץ 17, 2008 at 1:01 AM

    לסקוט פיצ'ג'ראלד (לא למשורר האנגלי. נכון? יש משורר כזה?). שאת "גטסבי הגדול" שלו, המהוקצע בספריו, אני מעדיף פחות, לעתים לפחות, מיצירותיו האחרות, הפגומות מעט.

  • אריק גלסנר  On מרץ 17, 2008 at 10:26 PM

    כן

  • ערן  On מאי 17, 2008 at 11:31 PM

    זה ספר נחמד אבל משום מה הוא הזכיר לי כל-כך הרבה ספרים אחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: