על ג'ונתן ספרן-פויר

ביקורת על "הכל מואר" פורסם ב"מעריב" ב – 2003; ביקורת  על"קרוב להפליא ורועש להחריד" פורסם ב"מקור ראשון" ב – 2007 

 

שני מספרים יש ל"הכל מואר", ספרו של היהודי-האמריקאי הצעיר (27) ג'ונתן ספרן-פויר. הראשון הוא "הגיבור": צעיר, הנושא את שם המחבר, והמתאר בגוף ראשון את קורות משפחתו היהודית-אוקראינית החל משלהי המאה ה-18. השני הנו טרזן צעיר, אודיסאי ולא-יהודי, המשמש לגיבור (המספר הראשון) כמתורגמן במסע השורשים שלו לעיירה תרחימברוד באוקראינה.

 

המספרים מתחלפים ביניהם לסירוגין, ובעוד המונולוג של אלכס, הטרזן האוקראיני, כתוב בעילגות "אנגלית" וירטואוזית, אמינה ומשעשעת (לדוגמה: "אודסה יפה מאד(…) בחורות שוכבות על הגב ומציגות את השדיים הראשונים במעלה שלהן"), הרי שתיאורי העיירה של ג'ונתן ספרן-פויר המספר מגוחכים, מופרכים ואנכרוניסטיים. אם להאמין לתיאורו הרי שבעיירה אוקראינית, בשנת 1791(!), היה "סוחר גפילטע פיש", בת הרב הרימה את "שיפולי מכנסיה", בני העיירה לומדים "לימודים חילוניים", תינוקות בעיירה נעטפים בעיתון קהילתי יהודי בעל מדור רכילות פנימי, אשה עוזבת את בעלה "לטובת גבר אחר", לבעלה זה יש גם "עורך דין" והוא נופש – באירועים מיוחדים, אמנם – בוינה ובפריז. כל זה, להזכיר שוב, בערבות אוקראינה שנת 1791. 

 

צריך להפריד, לפיכך, בין תיאור "מסע השורשים" עצמו, "מסע השורשים" אליו יוצא המחבר, המתורגמן העילג אלכס וסבו (גם שמו אלכס. המשמש כ"נהג עיוור" לחבורה), "מסע שורשים" שיעדו מציאת האשה האוקראינית שהצילה את סבו של הגיבור, ושמסופר על ידי אלכס, המתורגמן, באופן משעשע, מרתק ומרגש (וכשמגיעה החבורה המוזרה לגילוי גורלה של העיירה: מצמרר ממש), לבין קורות המשפחה ו"העיירה" שהנם, כאמור, מופרכים, אנכרוניסטיים, סנטימנטליים וילדותיים.

 

ספרן-פויר מודע, כך נדמה, לחוסר הידע הממשי שיש לו על חיי היהודים באוקראינה בשלהי המאה ה-18, והוא מנסה לחפות על חוסר הידע הזה בהגחכה פארודית וגרוטסקית מוקצנת של "העיירה", כפי שהוא מדמיין אותה ממקורות משניים. כך מזכיר תיאורה של העיירה, ולא בהכרח במתכוון, את "סיפורי החסידים" הפארודיים של וודי אלן. "העיירה", שהינה כולה קונסטרוקט תרבותי מאוחר ומדומיין, משלהי המאה ה-19, כפי שציין פעם דן מירון, מוצגת כך באותה צורה "מיוזקלית"-מבודחת, פולקלוריסטית, מגוחכת והזויה, כשאנשיה מלאי טינה-זה-לזה-כביכול, שמאחוריה מסתתרת חיבה-הדדית-כביכול….

 

פרצי הומור אבסורדיים, "וודי אלניים", אמנם מצילים במקצת את החלקים "ההיסטוריים" הללו של הספר. לדוגמה: יענקל, הכופר המלווה בריבית, אחד מאבות אבות אבותיו של המחבר, מציין שהרבי נזקק לשירותיו כיון ש"האדיקות היתה יקרה כל כך". אולם האנכרוניזמים הרבים, ששוב: לא ניתן לתרץ אותם בעובדה שזוהי פארודיה, כיון שפארודיה מפסיקה להיות כזו כשהיא מאבדת "קשר עין" עם מושאה, הופכים את הקריאה בחלק הזה של הספר למאוסה. העדר קונקרטיות, גם בייצוג פארודי, מוביל, כמעט בהכרח, להתנתקות לעבר פארודיה "כללית" ו"פרועה", נטולת הקשר, המובילה, שוב: בהכרח, לשבילים כבושים זה-כבר ולתחושה המאוסה של : "כבר קראנו את זה". בנוסף, חשוף כל כך חוסר הביטחון האינפורמטיבי של המחבר, שהוביל לייצוג המוגזם והמופרך הזה של "העיירה".  

 

אבל האנכרוניזם המדהים והמקומם ביותר של ספרן, הנוגע לתיאור "העיירה", הנו האנכרוניזם הפסיכולוגי: דמויות מעיירה יהודית קטנה, של שלהי המאה ה-18, מגלות רגישויות ונוירוזות של אנשים מודרניים. כך סבת-סבת-סבת-סבת-סבתו של הגיבור, שהינה דמות מרכזית, מגלה עצבנות נוירוטית של "נסיכה יהודית" מפונקת, ניו-יורקית, העסוקה בחיפוש אחר "אהבה" ו"אמנות". דיוק פסיכולוגי וירטואוזי בשרטוט דמות נשית "דומה", אליה הגיעה הספרות היידית רק בראשית  המאה ה-20 (הרומן היידי הגדול של דוד ברגלסון: "ככלות הכל"), מבקש, לשווא, להשתרטט ביד סופר ילדותית וסנטימנטלית, בתחילת המאה ה-21, על דמות שחיה בשלהי המאה ה-18.

 

באופן זה, יותר משיש בספר הזה התייחסות ליהדות מזרח אירופה יש בו הדגמה באיזה אופן משובש וילדותי נתפסת המורשת הזו בקרב יהודי ארצות הברית היום.

 

בכמחצית הספר, המסופרת, כאמור, על ידי המתורגמן הצעיר אלכס, ניכרת היכולת הקומית הלא-מבוטלת של ספרן. יכולת זו מצויה, בעיקר, בפרישת אי ההבנות הקומיות בינו לבין הגיבור-המחבר. לדוגמה: כשספרן מסביר למלוויו שהוא צמחוני הם מתקשים מאד להבין את הקונספט ומנסים לשדל אותו לאכילת בשר חיה אחר ("אולי כבד?" "אולי עוף"). בחלק זה של הספר נפרש גם גורלה הנורא של העיירה בפני בני החבורה, גורל שנקשר במפתיע, ובאופן מסמר שיער ממש, למשפחת המתורגמן האוקראיני. מחצית זו של הספר עולה לאין שיעור על המחצית האחרת כך ש"הכל מואר" הופך להיות "מואר חלקית".

 

ואם הניוזדיי , כמצוטט על גב העטיפה, כתב שהרומן של ספרן הנו: "רומן ראשון מדהים ממש…הכל באמת מואר בספר הנפלא הזה של אמן מוכשר ופורץ גבולות", נשיב בניב מזרח-אירופי אותנטי: האט ער געזאגט (= אז אמר). 

 

 

 

*

מה אני אעשה עם הג'ונתן ספרן-פויר הזה. מזמן – כלומר מהרומן הקודם שלו, "הכל מואר" – לא התלכדו בדמות אחת כשרון ספרותי שקשה לערער עליו בסנטימנטליות ילדותית מביכה שקשה לשאתה. 

 

ספרן-פויר, התקווה הלבנה הגדולה של הספרות האמריקאית והיהודית-אמריקאית, שקיבל, כמדומני, מקדמה של מיליון דולר על "קרוב להפליא ורועש להחריד" ("זמורה-ביתן"; תרגום: אסף גברון), קרוב לוודאי לא ישעה לביקורת הפרובינציאלית שלהלן. אבל, לטעמי, אם הוא רוצה אי פעם ולו רק להתקרב להיות בן לשושלת הספרות האמריקאית המפוארת הוא חייב להתבגר.

כשאני כותב "ילדותית" ו"להתבגר" אני מודע לכך שביחס לרומן הזה נושאות עמן המילים הללו אירוניה. כי דווקא החלקים ברומן המסופרים מנקודת מבטו של ילד הם בעלי חן כובש.

כמו "הכל מואר" גם הרומן הזה מחולק לשני חלקים הנמסרים לסירוגין, חלקים שונים באופיים ובזמני ההתרחשות המתוארת בהם. כמו ב"הכל מואר" החלק שמספר על העבר (שם זה היה סיפורה של העיירה היהודית) נופל לאין ערוך מהחלק שדן בהווה (שם: המסע שעורך הצעיר היהודי האמריקאי אל שרידי העיירה). וכמו ב"הכל מואר" ההבדל נעוץ בפער בין היכולות הקומיות של הסופר למוגבלות הפסיכולוגית של כשרונו.

 

ב"קרוב להפליא ורועש להחריד", בזמן ההווה, מספר לנו הילד הניו יורקי, אוסקר שֶל, שאביו נהרג באסון התאומים, את סיפורו המתרחש כשנתיים אחרי מות אביו. החלק ששייך לעבר הוא קטעי מכתבים שכותב סבו הגרמני של אוסקר לבנו, אביו של אוסקר, שאותו לא הכיר.

 

החלק שעוסק בהווה מצוין ממש. אוסקר, עילוי רגיש בן תשע, מאפשר לספרן-פויר לגלות את יכולותיו הקומיות המענגות. אוסקר, המציג למכריו את כרטיס הביקור הבא: "אוסקר של, ממציא, מעצב תכשיטים, זייפן תכשיטים, אנטומולוג חובב, פרנקופיל, טבעוני, אוריגמיסט, פציפיסט", מוסיף בשולי הכרטיס, כנהוג, "מכונת פקס", אלא שאוסקר, בחן ילדי, טורח לציין: "עדיין אין לי מכונת פקס" (עמ' 101). אוסקר הוא כותב מכתבים כפייתי לאנשי שם, ובמיוחד לסטיבן הוקינג, המשוחח בווקי-טוקי עם סבתו שחיה בדירה ממול, ומבקר אצל הפסיכולוג עמו הוא משוחח בשפה "בוגרת" משעשעת. אוסקר שקוע בהמצאת המצאות שונות ומשונות (למשל: "אם לימוזינות היו ארוכות בצורה קיצונית, לא היה צורך בנהגים, היית יכול פשוט להיכנס בדלת האחורית, ללכת לאורך הלימוזינה, ואז לצאת בדלת הקדמית, שהייתה במקום שהיית רוצה להגיע אליו" – עמ' 16), ומגיע להרהורים מטאפיסיים מכמירי לב ("עכשיו, כשאני חושב על זה, אפשר לייצר לימוזינה ארוכה שזה לא ייאמן, שהדלת האחורית שלה היא בווגינה של אמא שלך והדלת הקדמית בקבר, והיא תהיה באורך של החיים שלך" – שם). מה שספרן-פויר עושה בצמד ביטויי ההפרזה הילדותיים "בצורה קיצונית" ו"שזה לא ייאמן" לאורך הרומן – באמצעי הספרותי הפשוט לכאורה הזה – הוא בעל איכות קומית כבירה. לברק הקומי של הכתיבה מוסיפות רעננות ותחושה עדכנית התמונות והאמצאות הטיפוגרפיות שספרן-פויר מנמר בהם את הטקסט שלו. בחלק שאוסקר גיבורו אנחנו עוקבים אחריו במסע שהוא עורך ברחבי ניו יורק בעקבות פתק מסתורי שנושא את השם "בלק" שהוא מצא בעיזבונו של אביו. אוסקר, בשיטתיות אופיינית, מתכוון לאתר את כל בעלי השם "בלק" בניו יורק ופוגש טיפוסים מבדחים ונוגעים ללב. אבל בביטוי "נוגעים ללב" נעוץ כבר הכישלון העקרוני של הרומן, המהותי למגבלות של ספרן-פויר.

 

הכישלון הזה בא לידי ביטוי באופן מובהק בחלק העוסק בסבו של אוסקר. הסב, פסל וצייר, איבד את חברתו ההרה בהפצצה על דרזדן. הוא היגר לארה"ב ופגש שם את אחותה של חברתו (סבתו של אוסקר). אחרי שהכניס אותה להריון הוא לא יכול לשאת את נטל הזיכרונות (נניח, כן?) וחוזר לגרמניה. מלבד זה שספורו של הסבא שרירותי בצורה קיצונית, הצורך לצדק את מעשיו מוביל את ספרן-פויר לכתיבה רגשנית שזה לא ייאמן. אנחנו צריכים להאמין שאהבת נעוריו הייתה כה עזה שהיא חרצה את גורלו לשארית חייו, ולקבל על דעתנו שאותם רגשות רומנטיים "גדולים מהחיים" מסבירים, ביקום פסיכולוגי כלשהו, את הניכור האכזרי שהסב הפגין כלפי בנו.

 

והרגשנות הבלתי נסבלת הזו פולשת בעצם גם לחלק שעוסק באוסקר. למשל, כשבשיטוטיו בניו יורק הוא נתקל באישה שאינה יורדת לעולם מהאמפייר סטייט בילדינג בגלל אהבתה האינסופית לבעלה המת (סלחו לי שאני מקצר ב"הסבר" המופרך לתוצאה המופרכת לא פחות).

 

למעשה, כשחושבים על זה, יש משהו סימפטומטי לא רק ליצירתו של ספרן-פויר אלא – מותר להפריז ולומר – לתרבות האמריקאית כולה, בכך שרומן מאז'ורי שנוצר בתרבות הזו על מנת להתמודד חזיתית עם אירועי האחד עשר בספטמבר, מסופר מנקודת מבט של ילד. הרגשנות, התום וההיתממות (שבוטאו באופן קולע באישה האמריקאית האלמונית שנצפתה בטלביזיה אחרי אסון התאומים משתוממת: "למה הם שונאים אותנו?"), הם אלה שתורמים לפשטנות בה מנותחים האירועים שקדמו והובילו לאירוע ההיסטורי המכונן.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חן  On מרץ 18, 2008 at 10:51 AM

    אני חייבת להודות ששכנעת אותי! אבל, לצד האנכרוניזם, הסנטימנטליזם והילדותיות שבתיאור העיירה, אני חושבת שמתקיים גם הקסם של הפנטסיה, וזה מה שמציל את התיאור הזה ועושה אותו, בכל זאת, נוגע ללב ו"אמיתי" באיזשהו אופן מוזר. והפנטסיה מתבטאת גם בעיצוב של אלכס (שהוא אחת מהדמויות היותר מעוררות חיבה שפגשתי בזמן האחרון)
    🙂
    עם כל זה, הרבה צדק יש בדבריך

  • תמר  On מרץ 18, 2008 at 11:39 PM

    לגבי הכל מואר.

    מצאת את המילה שאותה חיפשתי – "מקומם". זו מבחינתי ההגדרה המדויקת של כל המחצית המספרת על חיי העיירה. מקומם עד כדי כך שהחל משלב מסויים (מוקדם למדי) פשוט דילגתי על הקטעים הללו.

    להבדיל אלף אלפי הבדלות, החלק המסופר בפי אלכס הוא פשוט פנינה, לא פחות.
    ויש לציין לשבח את המתרגם (אאל"ט גם כאן זהו אסף גברון) שנכנס לראש הנכון ויצר תרגום קולע, קולח וחינני ביותר.

    מסכימה גם לאבחנתך – שורש הבעיה הוא חוסר בגרות.

    חבל, כי יש לספרן פויר כשרון מטורף. נקווה שמתישהו זה יתבטא בספר שכולו מואר ולא רק מחציתו 🙂
    סחתיין על ההגדרה הקולעת.

  • אריק גלסנר  On מרץ 18, 2008 at 11:53 PM

    על התגובות!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: