על ג'יי מקינרני ובנג'מין קנקל

פורסם ב"מקור ראשון" ב – 2007

 

שני רומנים אמריקאיים, אמריקאיים במובהק, ראו אור לאחרונה, שני רומנים מלאי תנופה ורוח נעורים ופני-שטח מבריקים.

 

הרומן הראשון, "אורות בוהקים עיר גדולה" של ג'יי מקינרני (McInerney), זכה כבר למעמד חצי-קנוני בספרות האמריקאית, מאז ראה אור ב- 1984, ומוצע כעת לקורא הישראלי בתרגום חדש (של קטיה בנוביץ'; "זמורה ביתן").

 

הרומן כתוב בצורה ייחודית: בגוף שני (בו פונה הגיבור אל עצמו). זה רומן על משבר והתבגרות במציאות אורבנית, רומן עדכני מאד, קולח, גברי-מעודן, בעל הומור דק, אנינות ותבונה אך לא בעל עומק רב ובכך הוא מיטונימי לספרות האמריקאית של המאה העשרים.

 

הגיבור הצעיר של "אורות בוהקים עיר גדולה" שרוי במשבר. חיי המסיבות והסמים הניו יורקים שהוא מנהל מתישים אותו. עבודתו כבודק-עובדות במגזין ניו יורקי יוקרתי (יש לשער שמקינרני התכוון ל"ניו יורקר" בו עבד בעצמו) אינה מספקת והוא עומד בפני פיטורין. את תשוקתו להפוך לסופר הוא לא מצליח להגשים. הרומן עוקב אחר תהליך ההתמוטטות של גיבורו וההיחלצות מאורח החיים משולח-הרסן שלו לחיים שפויים יותר.

 

הרומן מצחיק למדי לפרקים. במיוחד כשהוא מתאר את מקום העבודה הביזארי של הגיבור בו מסתובב אדם ששוקד על מאמר יחיד במשך שבע שנים ובו העורך הראשי משמיט מהמאמרים אזכורים לקוצר-ראייה, מגבלה ממנה הוא עצמו סובל.

 

אבל מה שהופך את הרומן למסקרן הוא העימות שמוצג בו בין החיים האורבניים המסעירים והכאוטיים לאלטרנטיבות שיש להם. התבוננות אקראית ביהודי חסידי ברכבת התחתית מובילה את הגיבור להרהר בהבדלים בין אורח החיים המערבי שלו לזה של החסיד: "לאיש הזה יש אלוהים והיסטוריה, קהילה. יש לו כלכלה מושלמת של אמונה שבה כאב ואובדן מוסברים במושגים של מאזן טרנסצנדנטי, שבו הכל מסתדר בסופו של דבר והמוות הוא לא באמת מוות. ללבוש צמר שחור כל הקיץ נראה מחיר פעוט לשלם תמורת זה" (עמ' 60). אבל גם לחיים "החופשיים" בכרך המערבי יש, מסתבר, סופר-אגו לא פחות חמור מלחיים באורח חיים שמרני יותר. בעיצומו של ריקוד באחד מהמועדונים האופנתיים בעיר מהרהר הגיבור על בת זוגו לריקוד: "אתה לא נמשך במיוחד לאיליין, שנראית לך זוויתית מדי. אתה אפילו לא חושב שהיא נחמדה במיוחד. ובכל זאת אתה משתוקק להוכיח שאתה יכול ליהנות כמו כל אחד אחר, שאתה יכול להיות אחד מההמון. אתה יודע שמבחינה אובייקטיבית איליין היא בחורה נחשקת, ואתה מרגיש מחויב לחשוק בה" (עמ' 56).

 

בקטע היחיד ברומן שהוא מזהיר באמת, מלמדת עמיתה-לעבודה את הגיבור כיצד מכינים ארוחה ביתית פשוטה. כשהגיבור מנסה להתחיל אתה, אומרת העמיתה-לעבודה: "'לא, זה לא מה שאתה רוצה'" (עמ' 138). האפשרות למערכת יחסים מתונה, ידידותית, ללא מיניות, היא תחנה חשובה במסלול שעובר הגיבור למציאת שלווה פנימית.

 

מקינרני (יליד 1955) הוא סופר-סלבריטאי, מין נוסחה, שקיימת, כמדומה, רק בעולם האנגלו-סקסי, של סופר, סופר אמיתי (גם אם בהחלט לא מהשורה הראשונה; אבל בהחלט כן מהשורה השנייה ולא השביעית) וסלבריטאי, סלבריטאי אמיתי. אצלנו, או באירופה, הגדרה אחת מוציאה דרך-כלל את ההגדרה השנייה.

 

הרומן השני, "הססנות", של הסופר הצעיר בנג'מין קאנקל (Kunkel), ראה אור רק לפני שנתיים בארה"ב וקצר שם שבחים רבים. כעת הוא תורגם לעברית (יעל אכמון; הוצאת "זמורה ביתן"). שני הרומנים דומים מאד באופן בסיסי. אבל הרומן של קאנקל מעניין יותר מזה של מקינרני ואפילו חשוב במידת-מה.

 

גיבור הרומן, דווייט, בן העשרים ושמונה, חי גם הוא בניו יורק ומנהל חיים אמורפיים הכוללים דיאטת סמים, יחסים זוגיים לא מוגדרים ועבודה לא מספקת כתומך-טכני של מערכות מיחשוב. הוא יוצא למסע קצר לאקוודור על מנת להיפגש עם חברה ותיקה מתקופת התיכון שלו. את המסע והמפגש העתידי הוא מתכוון לנצל לבדיקת השפעתה של תרופה חדשה שהוא נוטל (תרופה בדיונית, אני מניח, אבל, בעצם, לך תדע) שמיועדת לסייע להתגברות על ההססנות הכרונית שהוא לוקה בה. הטון הקומי של הרומן הוא אותו טון קומי ששימש את סול בלו ביצירת המופת שלו "מתנת המבולדט" ואת מרטין איימיס ביצירת המופת שלו "Money" (ואולי שניהם שאבו את הטון מוודהאוז). זהו טון של אדם-ילד תם אך פיקח ועילויי, הנושא מונולוג בביטחון עצמי רב, למרות שברור לנו, הקוראים, שהוא אינו אדם חכם כל כך כפי שהוא משער, וממש מייד אחרינו, הקוראים, מודע לכך נושא המונולוג בעצמו בחינניות כובשת.

 

גם כאן אחד המוקדים של הרומן הוא בחינת אלטרנטיבות שונות שבוחן הגיבור לאורח החיים שלו. אבל כאן העימות הוא לא בין הדוניזם פרוע וחסר-אחריות לחיים בורגניים שלווים, אלא בין החיים הבורגניים האמריקאיים לחיים של מודעות-חברתית.

 

בפתיחת הרומן חי הגיבור בדירת-שותפים בטלנית: "מבין כל האנשים שהכרנו אנחנו נשארנו הילדותיים ביותר, התלבשנו הכי גרוע מבין כולם וזכינו בהכי פחות הצלחה מקצועית (…) בחוץ היו התנועה המהירה, העיסוק המתמיד בכסף (…) וכאן, בדירה שברחוב צ'יימברס, הייתה קבוצה חמימה של תת-משיגים" (עמ' 26). אבל התמורה שעובר הגיבור אינה מוליכה אותו להשתלבות בסדר הבורגני, אלא דווקא למודעות למחיר של הקפיטליזם האמריקאי. בצד אחותו של הגיבור, אליס, אנתרופולוגית רדיקלית, מוביל אותו למודעות הזאת הביקור בעולם השלישי האקוודורי.

 

ההכרה החברתית הזו קשורה הדוקות לתהליך ההתבגרות שעובר הגיבור, וליציאה מהמצב ההססני הכרוני שהוא לוקה בו (נדמה שקאנקל קרא יצירת מופת נוספת, "סוף הדרך" של ג'ון בארת, שעוסקת בניהיליזם שנובע מהססנות כרונית). וכאן מעניין מאד להשוות בין קאנקל לבן דורו בספרות האמריקאית ספרן-פויר. שניהם, וזה אופייני לתרבות בה הם גדלו, בוראים דמויות ילדותיות. אבל בעוד ספרן-פויר לא מצליח לחלץ את גיבורו מהילדותיות שלו, ובעצם גם לא מנסה, קאנקל, שיצירתו נכתבה גם היא בצל אסון התאומים, מצליח לעשות זאת (ולכן הוא גם סופר חשוב יותר). קאנקל, בעצם, מציב את ביקורת-הילדותיות בלב הרומן הזה. הוא גם מעניק ניתוח מקורי למקור לילדותיות האמריקאית (הגדילה בצל המלחמה הקרה, בצל הסיכוי שהבגרות לא תגיע לעולם – עמ' 169). 

אבל שלא ייווצר חלילה הרושם שהרומן הזה דידקטי ו"אידיאולוגי". זה רומן גדוש בהברקות ובתובנות ומלא הומור דק ופרוע (בקטע מצחיק נורא מחליט דווייט ללכת לטיפול פסיכולוגי אצל אחותו אליס: "לפחות את כבר מכירה את הילדות שלי"); רומן שיודע ללעוג למחויבות הפוליטית שלו-עצמו ("חזרתי לאליס ושאלתי אם היא רוצה ללכת לסרט. 'יש אולי איזה סרט תעודה? על ניצול?'").

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: