על "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט; על "התחתנתי עם קומוניסט" של פיליפ רות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2004

כשקראתי בפעם הראשונה את "גטסבי הגדול" אני זוכר שמלמלתי לעצמי שזהו הרומן הלא-יהודי ביותר שקראתי בימי חיי. אבל בחלוף השנים, התקשיתי להבין למה בדיוק התכוונתי במילמול הספונטני ההוא. מה היה בנובלה הגדולה הזו, שבסופו של דבר היא נובלה מוראליסטית, שהיה כה זר ביחס לספרים אחרים שקראתי באותה תקופה? עכשיו, כשקראתי את "ההיסטוריה הסודית", הרומן החזק של הסופרת האמריקאית הצעירה, דונה טארט, הצלחתי להבין יותר את הרהור הבוסר שלי מלפני שנים.

 

התחושה ה"לא-יהודית" שלי בקריאת "גטסבי הגדול" קשורה, אני חושב היום, לכך שהדמויות והדילמה המוסרית שלהן בנובלה של פיצ'ג'ראלד הן דמויות ודילמה נטולות משקעי עבר. כאילו תיאר פיצ'ג'ראלד אדמים וחוות ראשונים, המתלבטים אם לנגוס בפרי האסור, בלי לדעת כלל על מיתוס גן עדן; אנשים בלי אלוהים (כמטאפורה וכפשוטו) ובלי מסורות עבר מעיקות או מרסנות; אנשים שהכבלים המוסריים היחידים שלהם הם אותם כבלים שהם בוחרים לאסור עצמם בהם. וזה מפחיד.

 

בעקבות הקריאה ברומן המבריק של טארט, אני חושב שהחירות המוסרית הרעננה, המפתה והמפחידה הזו מאפיינת שורה של יצירות מופת אמריקניות (בנוסף ליצירותיו של פיצ'ג'ראלד, ניתן למנות את "מובי דיק" של מלוויל, "סוף הדרך" ו"האופרה הצפה" של ג'ון בארת כדוגמאות מובהקות); תופעה תרבותית שניתנת להסבר היסטורי ברוח החירות, תחושת החידוש והאינדיבידואליזם הקיצוני שעומדים בבסיסו של האתוס האמריקני.

 

אם אינני טועה, ג'ורג' שטיינר, בספרו "טולסטוי או דוסטוייבסקי", כתב על הדימיון בין הרומן הרוסי לרומן האמריקאי. בשני הקצוות, המזרחי והמערבי, נכתבה פרוזה נעדרת-גבולות, פראית ורחבת יריעה, טען שטיינר, השונה מהפרוזה "הבורגנית" המהוגנת של "המרכז" האירופאי המעודן. אך אם להוסיף חטא שתי הכללות על פשע ההכללה הקודמת, נראה לי שבעקבות קריאת "ההיסטוריה הסודית", בצמידות לרומן המתורגם האחרון של פיליפ רות, "התחתנתי עם קומוניסט", ניתן לחדד את הטענה של שטיינר ולבדל בחלוקת משנה משמעותית חלק מהפרוזה האמריקאית הן מזו הרוסית והן מזו היהודית-אמריקאית (ועל כך מייד).

 

"ההיסטוריה הסודית" הוא רומן קולג' רחב יריעה ש"מגלה" את "הסוף" בהתחלה. חבורת סטודנטים חברה יחד לרצוח את חברם. הרומן, כמו גמל אסייתי, הוא דו-דבשתי; המתח בו נוצר בתחילה מהתיאור של התהליך הרעיוני שהוביל לרצח, ואז, בערך באמצע הרומן, כשהתהליך מתבהר ולכאורה שבק המנוע העלילתי, מצטיירת לפתע בחדות הדבשת השנייה: מה קורה לחבורת הסטודנטים בעקבות הרצח.

 

על גב שתי הדבשות הללו נישא הקורא בביטחה לאורך מאות דפי הספר אולם הן מקיימות ביניהן יחסי ניגוד. מה שמרתק ב"היסטוריה" – מלבד העלילה הלופתת, שאפשר רק לחרוק שן ולקנא במחברת בת 28 שבנתה אותה – היא ההצבעה האמינה שיש בה על סוג קיום דתי ושונה, גם אם מעוות, שהרומן רומז על ייתכנותו ואז ריסוק של הקיום הזה אל קרקע הפסיכולוגיה של חיי היום יום. כלומר, הרומן, שבחציו הראשון יש בו מטעמו של רומן רעיונות מופשט למחצה, הופך את חברבורותיו לרומן פסיכולוגי מיוזע וכמעט אתולוגי ( כלומר, כזה הבוחן את הדמויות בכלים של מדע התנהגות בעלי החיים, האתולוגיה).

 

במחצית הראשונה של הרומן, מספר בגוף ראשון ריצ'רד פאפן, סטודנט קליפורני נוח להיגרר, על הסתפחותו לחבורת סטודנטים אליטיסטית, הלומדת יוונית עם מורה מסתורי, באוניברסיטה ערפילית וקרה בוורמונט. בכדי להימנע מלחשוף יותר מדי אומר רק שהחבורה מבקשת להתנסות בפולחנים יווניים מיסטיים על מנת לצאת מ"האני" שלהם, כפי שמנסח זאת מנהיגה. החבורה חמורת הסבר הזו מתוארת בחדות על רקע נרקוטי מטושטש ומשעשע, של קולג' אמריקאי מטופש ושטוף בסמים לא חוקיים ובאינפנטיליות ליגאלית. טארט מצליחה לשכנע אותך שבקרקע העולם הרדוד הזה יכול לצמוח עץ מפותל ואקזוטי, המניב פירות מורעלים, כמו החבורה האליטיסטית הנ"ל. החבורה הזו מתעלה ומידרדרת לקיום א-מוסרי או ליצירתו של מוסר אוטונומי הנוגד את המוסריות המקובלת. וזה מפחיד וחריף כאחד; זה הרכיב שבצורה מגושמת מעט כיניתי "לא-יהודי" כשקראתי אי אז את "גטסבי הגדול". טארט, שמאזכרת את "גטסבי הגדול" ברומן, גם מתארת במפורש את הפרופסור ליוונית כמי שבז למסורת המוסרית היהודית-נוצרית.

 

אבל טארט לא מסתפקת בזה. אחרי ששכנעה את הקורא בקיומו של עולם פלאי, שמחוץ לסדר המקובל והבינוני, בתוככי בית החרושת של הסדר הזה, הקולג' האמריקאי, היא מנפצת לרסיסים את מה שיצרה במחציתו הראשונה של הרומן. פאפן והקורא עוברים תהליך של דיסאנצ'נטמנט (הסרת הקסם), כפי שניסח זאת מקס ובר, מהעולם הקמאי והטראגי כביכול של מחצית הרומן הראשונה. כשמוסר המסווה נותרת חבורת סטודנטים מפרפרת ומנותקת רגשית ולהם פרופסור שאינו, כלשונו של פאפן, "החכם הזקן רב-החסד, לא ההורה הטוב, המסור והמגונן", שחשב שהוא, אלא "אדם דו-ערכי, נטול מחוייבות מוסרית ברורה".

 

טארט משכילה לשבור את החבית – ולזהם את גיבוריה האליטיסטיים וה"נקיים" בבוץ פסיכולוגי – אך להשאירה שלימה, כך שהקורא מתנייד, גם בחציו השני, "הפסיכולוגי", של הרומן, בין הפסגות הרעיוניות לנקיקים הפסיכולוגיים. היא וגיבוריה, כאנשים משכילים, מודעים לתקדים הספרותי המפורסם למה שמתחולל אצלם בוורמונט; אותו רוצח קודח ש"רצח" לפני מאה וארבעים שנה זוג אחיות זקנות בפטרבורג. התקדים הזה מחזק את האנלוגיה המוזכרת, שיוצר שטיינר, בין הפראות הרוסית לזו האמריקאית (אנלוגיה, שלטענתו המעניינת, טושטשה בעקבות המלחמה הקרה).

 

אבל כאן גם ניכרת הסטייה האמריקאית של טארט מהמודל הרוסי שהיא בעיניי משמעותית ביותר. בעוד אצל דוסטוייבסקי, בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, הודאתו של רסקולניקוב נובעת מאי יכולתו לשאת את הבדידות האנושית שגוזר על עצמו רוצח; בעוד אצל דוסטוייבסקי יש להודאה משמעות דתית – אצל טארט האמריקאית אין מקום כלל לרגשות מהסוג הזה. ההבדל בין התהליך שעובר על החבורה מוורמונט, ושוב, בלי לחשוף יותר מטפח, לתהליך שעובר הצעיר מפטרבורג, משול להבדל בין הפסיכואנליזה היהודית המרכז-אירופאית לביהביוריזם האמריקאי. לא זרמי מעמקים פועלים על נערי הקולג' האמריקאיים אלא הקושי החברתי, הכמעט טכני, לקיים יחדיו חבורה שכל אחד בה יודע הרבה יותר מדי על השני. כלומר, גם ב"פתרון" של טארט לרצח בקולג' יש אמירה תרבותית מרתקת ומצמררת, שמשרטטת, לטעמי, תו אופי מסויים בתרבות האמריקאית.

 

כשקראתי את ספרו של פיליפ רות, "התחתנתי עם קומוניסט" חשבתי שגם לקורפוס הספרותי היהודי-אמריקאי המוכר לי, "ההיסטוריה הסודית" זרה למדי. מלמוד, בלו, רות ואפילו הלר, לא ייצרו טקסט פראי כל כך מבחינה מוסרית (וזה לא לגנותם ולא לגנותה של "ההיסטוריה"). רות, ברומן הזה, כמו ברומן שקדם לו "פאסטורלה אמריקאית", משרטט דווקא את קווי החיכוך בין היהודים האמריקאים והאתוס הפרוטסטנטי האינדיבידואליסטי.

 

 הרומן מספר את סיפורו של שחקן הרדיו היהודי, איירה רינגולד, גיבור ילדותו של הסופר, בן דמותו של רות, נתן צוקרמן. איירה רינגולד ( איירון רין בשם "הבמה" שלו) הוא מעין "פרא אציל", שנשבה בזמן מלחמת העולם השנייה לקומוניזם והוא נוטל תחת חסותו את צוקרמן הצעיר. הוא עולה מאשפתות למעמד של סלבריטי אמריקאי, נושא לאשה שחקנית מפורסמת, אך מבקש לנצל את השפעתו למטרות פוליטיות. רות מתאר כך את התקופה בה נסק איירה, התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה: "המהפיכה שמעמד הפועלים האמריקני לחם וניצח בה הייתה למעשה מלחמת העולם השנייה… איכשהו הדמוקרטיות המנוונות, הבולשביקים הפאשלונרים, הטמבלים והחלשלושים, היו בסופו של דבר קשוחים יותר מן הבריונים בחולצות החומות, וגם מבריקים יותר".

 

אבל הקירבה לקומוניזם, שנבעה מהלחימה המשותפת, פינתה את מקומה לחשדנות ופרנויה, פינתה את מקומה ל"מלחמה הקרה". החל עידן מקארתי ואנשים הועמדו אל עמוד הקלון אם נחשדו בקשר כלשהו עם הקומוניזם. על הסנאטור מקארתי וחקירות הראווה שניהל נגד הקומוניזם, מחווה רות את דעתו בכמה משפטים ראויים לציטוט: "המקארתיזם כפריחה הראשונה שלאחר המלחמה של חוסר המחשבה האמריקני, המצוי כעת בכל מקום… מקארתי היטיב להבין יותר מכל פוליטיקאי אמריקני לפניו כי אנשים שתפקידם לחוקק יכולים להועיל לעצמם פי כמה על ידי הצגות". גם על איירה רינגולד, הענק והמרשים, עולה הכורת והרומן פורש את סיפור עלייתו ונפילתו מבעד לעיניו של הנער נתן ומפיו של אחיו הקשיש, האצילי והמתון של איירה, המספר לנתן, הסופר המזדקן, את הסיפור בסוף שנות התשעים, מפרספקטיבה של חמישים שנה. 

 

לרות יש חוש מציאות מפותח ובקיאות מעוררת השתאות בפרטי חייהן של דמויותיו. כמו הפרש בשחמט הוא נע קדימה והצידה על ציר הסיפור; מתקדם בכדי לספר את סיפורו הטראגי של איירה ונע הצידה בכדי לתאר "על הדרך" גם את סביבתו ( בייחוד מרגשת דמותה של אשתו של איירה, איב, היהודיה השרויה "בארון"). אבל מה שמעניין את רות בתשתית הרומן, כמו גם ב"פאסטוראלה אמריקנית", הנה השכנות המוזרה של התערות מופלאה ועוינות אידיאולוגית שמאפיינת את המהגרים היהודים, צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם בארצות הברית. הסירוב לקבל את אורח החיים האמריקני כראוי ומחייב והחיפוש אחר אלטרנטיבות חרצו את גורלו של איירה. אבל גם את גורלו של צוקרמן ורות יוצרו.

 

צוקרמן מתאר איך באוניברסיטת שיקאגו פגש לראשונה במורה דרך אינטלקטואלי שביקש לגמול אותו מהעיסוק בפוליטיקה ומהחיפוש המוסרי א-לה איירה רינגולד. "הפוליטיקה היא המכלילה הגדולה והספרות היא המפרטת הגדולה", מסביר לו מורו. האמנות אוהבת את הכאוס ולא את הסדר המוסרי. רות הקשיב כנראה רוב קשב לדברים, שיכלו להיאמר גם על ידי המורה הנערץ ליוונית ב"היסטוריה הסודית", אבל לא כפף להם את ראשו עד כדי כך שלא יבחר כנושא לספרו נושא בעל השתמעויות פוליטיות וגיבור שעיקר קסמו בתרכובת צבעונית של יצריות עזה וחוש מוסרי מפותח.     

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חן  On מרץ 18, 2008 at 10:41 AM

    מרתק! ההשוואה ספרות אמריקנית-רוסית מעוררת מחשבה!
    נורא מעניינת גם הזיקה של הא-מוסריות לתרבות היוונית ולניטשה, וטארט עושה את זה במקצועיות מדהימה.
    ובעניין זה- אחרי "ההיסטוריה הסודית" חיכיתי בקוצר רוח לספרה השני (?) "הידיד הקטן" ונחלתי אכזבה קשה. מה אתה אומר עליו?

  • איילה  On מרץ 18, 2008 at 9:17 PM

    איפה פיליפ רות וחבריו לעומת דוסטוייבסקי טולסטוי גוגול וכו? הגדולה של הרוסים, וגם האירופאיים, היא שילוב של טקסט ספרותי עם תפיסת עולם דתית או אנטי דתית, ערכית או אנטי ערכית – כלשהי.
    לעומת זאת האמריקנים כותבים בנישה תסריטאית בבסיסה, ללא עומק. הם כותבים לאורך ולא לרוחב. הרוסים והאירופאיים כותבים תמיד לרוחב ולפעמים, במקרה של טולסטוי, גם לרוחב.
    הסופרים האמריקנים כמוהם כתסריטאים . מאום לא יישאר מהם בעוד כמה עשורים, שכן האמנות שלהם לא טבעה שום אמירה משמעותית על אודות דבר. אלוהים ברך את אמריקה, אלוהים הוא הכסף, עשה שיהיה לי כסף. וכו וכו.
    דווקא המדיום הקולנוע עושה חסד עם התסריטאיות היהודית אמריקנית, שם מקומה מלכתחילה. וודי אלן ודומיו. אכן במאי ותסריטאי גאוני, אך האם היית קורא לו סופר, רק בשל יכולתו לחבר מונולוגים מרשימים ושנונים להפליא?

    את מה מעיק על פורטנוי סיימתי בקושי. השעמום .
    עדיף כבר לקחת סרט בדיוידי.

    אין לי ספק שאם וכאשר תרד ארצות הברית ממקומה כמעצמה כלכלית יחידה שעומדת הרחק מהיתר, לא יישאר זכר רב מדי לשלל סופריה הבינוניים.

  • אריק גלסנר  On מרץ 19, 2008 at 12:01 AM

    אני חולק עלייך. עד שהייתי בן 30 הסכמתי אתך בכל לב. הייתי מכור לספרות הרוסית והצרפתית (עד דורו של קאמי). אבל אז התוודעתי לספרות האמריקאית במיטבה, פיצ'ג'ראלד, תומאס וולף, בלו, הלר, פראנזן, אליס מונרו (הקנדית אמנם)ורות (לא, לא של "מה מעיק וגו'" אלא רות הבשל, של השנים האחרונות).
    נכון, כמו דוסטוייבסקי, טולסטוי ופרוסט – אמריקה, עד כמה שאני מכיר, טרם ייצרה.
    ולכתוב ספרות לופתת – בתנאי שאין הדבר בא על
    חשבון העומק – זו מעלה ולא חסרון.
    ועוד נקודה: הספרות הזו היא היחידה שנטלה על עצמה להתמודד עם העולם המסובך והמפחיד בו אנחנו חיים. לא סתם חשובי הסופרים האירופיים, איימיס, וולבק וכדומה, כלומר הסופרים החיים, תרתי משמע, מעריצים את אמריקה. בעוד הפרוזה האירופאית הפקירה את המציאות ופנתה לעסוק בעצמה, הסופרים האמריקאיים ניסו – ולעתים הצליחו – להעמיד קורלטיב (?) למציאות המסנוורת. המשימה ההירואית הזו היא מקור גדולתם.
    תודה על תגובתך, אם לא כתבתי זאת בהתחלה

  • איילה  On מרץ 19, 2008 at 12:33 AM

    הפנורמה של הטקסטים של טולסטוי הם רק נדבך. שלא כמו דונה טארט למשל ויתר האמריקניים, שמאחר ואין להם הרבה לומר מתמקדים בטכניקה ולא בשימוש בה, שלא כמותם טולסטוי יכול להגיע לפסגות בכל טכניקה שירצה, מפני שהיא אך כלי שרת בידיו. טולסטוי היה קודם אדם שמביט בעולם ויש לו מה לומר על אודותיו. אמת שגם ידע איך לרשום היטב את שרואות עיניו בגאונות חד פעמית. דוסטוייבסקי אפילו חזק יותר באידיאולוגיה ופחות "טכנוקרטי" מהראשון.

    האם נקרא לוודי אלן סופר, רק בשל יכולתו לחבר מונולוגים שנונים להפליא? מה נשאר מהיצירה שלו, כיום? גם ג'רי סיינפלד ולארי דייוויד יוצרי הסדרה, גאוניים. האם נקרא להם סופרים כי הם כתבו טקסטים הזויים משעשעים וקולחים בצורה מבריקה?
    אני לא רואה שום הבדל בין המונולוגים בסיינפלד וודי אלן לפיליפ רות'.

    האם לא נכון להפריד כתיבה עיתונאית, כתיבה ספרותית ותסריטאות אחד מהשני? השאלה היא מה הרווחנו בכך שנאחד אותם לבלילה לא ברורה. שום דבר.

    לא נתקלתי עדיין בכותב אמריקני אחד שיש בו גדולה אמיתית. הכללה, חתיכת הכללה, אך אני עומדת מאחוריה.
    לגבי מה שאמרת על הפקרת המציאות אינני מסכימה. שוב, מפנה אותך אל הרוסים. מי כמוהם יודע לתאר את חייו של האדם הקטן. או הסופרים הבריטיים. הגדולה בהם היא החיות והעומק שהם נסכו בתיאורם זה את המציאות, ובני האדם באשר הם, עניים עשירים חזקים או חלשים.

    אמריקנים כמוהם כזה שמעתיק תמונה של צייר ידוע לשמצה. הוא עשוי לצור העתק מעניין ואמין, אבל האם זה הופך אותו לאמן? האם יש לו אמירה?

    ארצות הברית בסופו של דבר מביאה בשורה חמרנית בידורית. הקולנוע והשיווק הם תרומתה הגדולה ביותר, וטיבו של קולנוע ארעיותו, וחוסר הדיון המעמיק על חשבון חוויה תובענית פחות. גם זה, ערך בעל חשיבות.

  • אריק גלסנר  On מרץ 19, 2008 at 9:09 PM

    הדברים שכתבת מאתגרים. בכלל זה דיון מרתק, כי הוא נוגע לשאלה מה תפקידה של הספרות כיום, והאם נותר לה תפקיד.
    אולי בהזדמנות ארחיב את זה.
    כמה הערות לדברייך:
    סיינפלד לא מגיע לרמה הרגשית של פיליפ רות באף מובן ואופן. וודי אלן – אכן.
    את מדברת על הסופרים הרוסיים. הם גם בעיניי גדולי הסופרים מיום המצאת הכתב עד ימינו. אבל הם כתבו במאה ה – 19 וראשית ה – 20! הסופרים הרוסיים העכשוויים, שיצא לי לקרוא, הם כל כך מינוריים שלעתים אי אפשר לראות אותם. הספרות הצרפתית, מאז דורו של קאמי, היא במשבר ממושך. הדבר מוסכם על רבים. ספרות אינפנטילית או משתבללת. הספרות הגרמנית, אחרי דור "קבוצת 47" – ושוב, עד כמה שאני מכיר – העמידה שניים: ברנארד וזבאלד. אכן, הספרות הבריטית היא מעניינת מאד – לסינג, מורדוק, איוולין וו, איימיס האב. אבל זו נקודה חשובה: הספרות הבריטית והאמריקאית במחצית השנייה של המאה התקרבו מאד זו לזו. ואכן – הציביליזציה האנגלו-סקסית במחצית השנייה של המאה ה – 20 – ושוב, בהסתייגות הנובעת ממגבלות הידע שלי – היא הציביליזציה הספרותית המעניינת ביותר. וכן, אני ממליץ, אם לא קראת, לא להכליל ולקרוא את אפדייק, את תומאס וולף, את רות המאוחר, את פראנזן, את מיילר.
    אכן, ארה"ב היא אומה חולה. היא הביאה לעולם זבל בהיקפים חסרי תקדים. אבל דווקא משום כך הספרות שלה שמתמודדת עם הזבל הזה היא המעניינת.
    ושוב, תודה על הויכוח, הוא חשוב ומרתק.

  • טליה  On יוני 22, 2009 at 10:16 AM

    אריק

    תודה על הניתוח היפה והמעמיק. כרקע לסוגיית התלישות המוסרית של בני החבורה, אפשר להוסיף את הופעתם החיצונית המתבדלת במתכוון: התאומים הלבושים בבגדי לבן אלגוריים
    והנרי בחליפה האנגלית, עם המטריה. זו מטאפורה מעניינת לחוסר השייכות שלהם, ולהיתלות בסממנים חיצוניים, ואף בתיאולוגיות רחוקות, כדרך לתת לחיים משמעות.

    לגבי דיון שהתנהל כאו – קשה לקחת ברצינות אמירות מכלילות כגון "לסופרים אמריקאים יש רק טכניקה ולא אמירה". לכולם? את בטוחה, איילה? כל הכבוד שהצלחת לסרוק תת-יבשת שלמה ולא למצוא ולו סופר אחד שנוגע

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: