על "הקץ לנשק" של המינגוויי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2005

הצעיר והמלחמה

"הקץ לנשק" של המינגוויי יצא לאחרונה לאור בתרגום הגון (של יואב כ"ץ – "פֶּן הוצאה לאור/ידיעות אחרונות-ספרי חמד").

 

הרומן הזה, שיצא לאור ב – 1929, מספר את קורותיו של נהג אמבולנס אמריקאי שהתנדב להילחם לצד האיטלקים נגד הגייסות האוסטרו-הונגריים במלחמת העולם הראשונה.

 

אף פעם לא התעלפתי מהפרוזה של המינגוויי או מהגבריות שהיא מייצגת, את המודל הגברי הסדוק וה"אזרחי" של סקוט פיצ'ג'ראלד חברו אני מעריך הרבה יותר, אבל תמיד מצאתי אותה סמכותית ומאפשרת להישען עליה בבטחה כפי שספרות מצוינת מאפשרת.

 

"וזרח השמש" של המינגוויי, שיצא לאור ב – 1926, הוא רומן מורכב יותר מ"הקץ לנשק" בדיוק בגלל שהגיבור ההמינגוואיי הגברי מאד שלו לוקה באימפוטנציה (משל היה הוא גיבור פיצ'ג'ראלדי),  בעוד שהסגן הנרי ב"הקץ לנשק" הוא גבר-גבר מדי, כמעט ללא מתום.

 

עם זאת, תיאורי הקרבות הריאליסטיים ב"הקץ לנשק", המהירות והשריריות של הפרוזה החטובה והחסכונית, הפסימיזם הקודר של הגיבור, התפנית שהוא עובר ושגורמת לו למאוס במלחמה – מרשימים מאד.

 

התפנית של הגיבור מתרחשת בעיצומה של נסיגה רבתי של הגייסות האיטלקיים, המתוארת להפליא על ידי המינגוויי, כאשר שוטרים צבאיים מוציאים להורג קצינים שלא נשארו להילחם למרות חוסר הסיכוי הברור של הלחימה בקו ההגנה הקודם ומנסים גם להוציא להורג את סגן הנרי. הנרי מצליח להימלט מהם – בסצינת פעולה מרשימה – ומתחיל את מנוסתו מהמלחמה עם אהובתו ההרה כדי לגלות שמהמלחמה בפגעי הטבע אי אפשר להימלט. בכך הרומן מהווה אילוסטרציה לניתוחו של פרויד את המצב האנושי, במאמרו הגדול "תרבות ללא נחת", שראה אור סמוך מאד ל"הקץ לנשק", ושהושפע גם הוא ממאורעות מלחמת העולם הראשונה.

 

גם קטעי הפעולה הטהורים ברומן, כשהגיבור עורק עם אהובתו לשווייץ ועושה זאת בבריחת לילה דרך האגם המפריד בין איטליה למדינה הניטראלית, מענגים למרות האבק הזול-מעט והקולנועי שיש בהם (בניגוד לקטעי הפעולה המרשימים מהלחימה עצמה).

 

המינגווי היה גאוותן לא קטן וידע גם איך להיות מרושע. בקטע מפתח ברומן לועג סגן הנרי לספרות המלחמה שנכתבת בעולם הדובר אנגלית וצרפתית (המינגווי, לא רק גיבורו ב – 1918, עוד לא קרא אז את "מסע אל קצה הלילה" של סלין, שיצא ב – 1932, וכנראה גם לא את "במערב אין כל חדש", של מריה-רמרק הגרמני, שיצא באותה שנה כמו "הקץ לנשק"). כשחברו טוען בפניו שהרומן "מר ברייטלינג מתעלם", של הסופר הבריטי ה.ג'.וולס (מחבר "מלחמת העולמות"), רומן המתאר את קורותיו של ג'נטלמן בריטי שמצליח להתעלם מהמלחמה למרות שבנו משרת בה, הוא "תיאור טוב למדי של נפש מעמד הביניים-האנגלי" בזמן המלחמה, עונה הנרי בלקוניות זדונית, ומדבר כאן מגרונו של בוראו, "אני לא מבין בנפש" (עמ' 293). ואכן, המינגוויי בניגוד לפרוזה הרווחת בימיו, מותיר את חיבוטי הנפש בעורף הרומן, כחיבוטים משתמעים מפעולות הגיבורים שלו.

 

ראוי לציון היחס האוהד של הגיבור האתאיסט לכומר האיטלקי, מושא לעגם של הקצינים האיטלקים. מעניין לציין את זה כי היחס האוהד הזה קיים גם ברומן האנטי מלחמתי האמריקאי הגדול של המחצית השנייה של המאה, "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. נדמה כי בתקופה של ברבריות מזהים הגיבורים של המינגוויי והלר בדת את המשען היחיד כמעט מההתבהמות המלחמתית.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: