על "יורחי הדבש" של צ'ק קינדר ועל "דיוקן האמן כאיש קשיש" של ג'וזף הלר

פורסם ב"מקור ראשון" ב – 2006

סופרים על סופרים

אני רוצה לדבר קצת על רומנים, שהדמויות המרכזיות בהם הן אנשי ספרות.

בעשורים האחרונים בעולם, ובשנים האחרונות גם בארץ, מתרבות היצירות מהסוג הזה. הסיבות לכך מגוונות אך שתיים בולטות. הראשונה: העולם הפך להיות מקום מורכב מדי מכדי שתודעה ספרותית בודדה תוכל להשתלט עליו. גודלה המפחיד של המשימה יוצר נסיגה אל המוכר והודאי לסופר, אל עולם הספרות. השנייה: הערעור על מקומה ותפקידה של הספרות במצב הפוסט-מודרני מחייב חשבון נפש והתבוננות פנימית.

 

יש סופרים וקוראים שמוצאים טעם לפגם בז'אנר: היעדר של דמיון ונוכחות של נרקיסיזם שמביאים סופר לעסוק במה שמוכר ומיידי לו. גם אם יש להצטער, ויש להצטער, על מיעוט היצירות "הנקיות" מאנשי ספרות, הרי שכמה מהיצירות הזרות והישראליות המעניינות של השנים האחרונות העמידו במרכזן דמויות של סופרים. 

 

כי, לפעמים, דווקא העיסוק הנרקיסיסטי בעולם שמוכר לכותב מניב יצירות בעלות עומק ואותנטיות שאינם מצויים כשהוא בורא לו עולם "נקי" מנוכחותו. ודוגמה מצוינת לזה היא הרומן המצוין, המצחיק והנורא (במובן החיובי) של צ'ק קינדר: "יורחי הדבש" (תרגום לא מוצלח ל – Honeymooners), שיצא לא מזמן ב"עם עובד".

 

ולמה זו דוגמה מצוינת? כי הספר של קינדר, שמעמיד במרכזו שני סופרים אמריקאיים מתחילים בשנות השבעים, מבסס את דמותו של אחד מהם, כפי שניתן להסיק, על דמותו של ריימונד קארבר המנוח, שקינדר היה חברו.

 

אני מעריך אך לא אוהב את קארבר (שאמנם לא קראתי את כל יצירתו) והספר הזה ממחיש לי מצוין למה. קארבר התמקד בדמויות קטנות החיות בשולי החברה, דמויות עגמומיות, "צ'כוביות". בגלל שרצה לכתוב ריאליזם "נקי" מספרותיות לא העניק לדמויותיו את מה שהעסיק אותו עצמו: הרצון להיות סופר גדול. אבל ההשמטה הזו, ההשמטה גם של תכונות אנלוגיות לשאיפה הספרותית שלו-עצמו, גזלה מדמויותיו אופק רוחני, אפילו מטאפיסי. איך אומרת לראלף – בן דמותו ברומן של קארבר – אשתו אליס אן: "אתה לא נותן לדמיון שלך לשאוף אל המסתורין העמוקים של העולם המצועף הזה. בגלל זה הסיפורים שלך מספרים על אנשים חסרי צבע שמתעסקים בחיים הארציים וחסרי הצבע שלהם. אין ממד רוחני בסיפורים שלך, ראלף" (עמ' 156).

 

צודקת. וזאת חשוב לדעת: ההפך מריאליזם "קצוץ כנפיים", "פוטוגרפי" (בלשונו האירונית של ברנר), אינו "ריאליזם פנטסטי", אינה מיסטיקה תלושה, או בריאת עולם מרהיב, מתקתק ושקרי. לא. המשימה הנעלה של הריאליזם בימינו היא החזרת הקסם, העומק והריבוד לעולם השטוח שלנו, ללא הוקוס פוקוס ומעשי להטים, אלא על פי החוקיות של העולם כפי שאנו מכירים אותו.

דווקא בגלל שקינדר בחר לכתוב רומן על סופרים הוא הצליח לשלב בחייהם הממשיים את תשוקותיהם המטאפיסיות של צמד גיבוריו לחיים "בני אלמוות", הוא הצליח להעניק להם את חסד השאפתנות: "שניהם היו דמויות עתירות תעוזה, גדולות מהחיים (…) החלום המזהיר שחלקו ראלף וג'ים היה חלום התהילה" (עמ' 24). 

 

קינדר, בתת-הכותרת של ספרו, מכנה אותו: "סיפור עם מוסר השכל". זו אינה תת-כותרת אירונית (לא רק אירונית, אם נדייק). הרומן הזה, מצחיק מאד כאמור, הוא גם מצמרר ונורא. הוא מגולל את סיפורם של שני חברים ובנות זוגם שפשוט לא מצליחים למצוא את מקומם בעולם הזה. הם שותים יותר מדי, מסתממים עד לגועל עצמי, מנסים להיגמל ונכשלים, שרויים תדיר במצוקה כספית, לא מצליחים לשמור על יציבות באף תחום.

 

המחיר על התשוקות הספרותיות שמשלמות ארבע הדמויות הראשיות הוא עצום. כך מסכמת לינדזי, אחת הדמויות, את חייה: "אני תמיד אהיה מין טיפוסית ששייכת לשוליים, שלא משתלבת. אף פעם לא השתלבתי בשום מקום בחיים שלי" (עמ' 294).

 

חסד של אמת

יש כל מיני שיפוטים שמתקבעים להם בעולם הספרות שנוצרו משילוב של טיפשות, עצלות ורשעות. למשל, הקביעה שטולסטוי, אחרי "חזרתו בתשובה", הפך להיות סופר בינוני. שקר! ("מותו של איוואן איליץ'", "התחייה" וכו'). או שג'וזף הלר אחרי "מלכוד 22", ספרו הראשון, לא כתב יצירה שמתעלה לרמה של רומן המלחמה ההוא. שקר! "משהו קרה" ו"גולד שווה זהב" אינם פחות טובים.

"דיוקן האמן כאיש קשיש" (הוצאת "מודן"), שהלר כתב סמוך למותו (ב – 1999), הוא אמנם ספר לא שלם, אבל הקורא יוכל להתענג מאד על ההומור הממזרי, "התלמודי", של הלר, על תובנותיו החכמות והנוקבות על הזקנה, הספרות והסופר המזדקן. היצירה הפוסט-מודרנית הזו (במובן החיובי) מלאה וגדושה בהתחלות של סיפורים, בהרהורים על מלאכת היצירה ועל סופרי עבר וסופרים בני זמננו.

בהרצאה שנותן הגיבור הקשיש בספר, בן דמותו של הלר, הוא מונה רשימה ארוכה-ארוכה של סופרים שחיו חיי אומללות. מדוע זה כך? הדבר נובע: "קודם כל, ממשהו במהותו של משלח היד עצמו. שנית, מאיזו אומללות בחווייתו המוקדמת של האדם, שקדמה למשלח היד הזה. שלישית, מנטייה בילדות המוקדמת לחלום על שאיפות מוגזמות לחיים עשירים יותר מאלה שהוא חווה. רביעית, משאיפה להיות בולט". "ודאי", מסיים הלר את שיפוטו המחמיר על אחיו הסופרים, "שאנחנו מכירים המון אנשים צעירים הנתונים למצבי רוח, בחורים רחפניים, חולמניים, מהורהרים (…) דרוש אפוא דבר מה מהותי נוסף: כישרון, מתת-אל, אולי גם כורח" (עמ' 130).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: