על מייקל קנינגהם

פורסם ב"מקור ראשון" ב – 2006

 

"עשבי פרא"

זה לא שברומן החדש של מייקל קנינגהם, "עשבי פרא" ("כתר"; תרגמה את זה יפה כרמית גיא והוסיף אחרית דבר מלהיבה המשורר עודד פלד), אין כמה כיסים של שעמום קל או של סכריניות אמריקאית (איך אמר פעם וודי אלן? "מה כבר אפשר לצפות? עשרות שנים האנשים האלה רואים טלביזיה!"). אבל כמכלול זו יצירה סמכותית, מז'ורית ומעניינת מאד הן כמוצר ספרותי פרופר והן כמסמך תרבותי.

 

קודם הבה ננקה את השולחן מעט ונבהיר מה ביקורת ערנית לא צריכה לחפש ברומן של קנינגהם. קנינגהם משקיע מאמץ ביצירת מבנה שבשפת הביקורת השבלונית מכונה "משוכלל". למה הכוונה? יש ב"עשבי פרא" שלוש נובלות שהאירועים בהן מתרחשים בניו יורק ושמתפרשות על פני מאתיים שנה. הראשונה מתרחשת בעיצומה של המאה ה – 19, כשמנהטן היא בית-עבדים אחד גדול של סדנאות יזע, עושק ועוני. השנייה מתרחשת בהווה הנפיץ פוסט האחד עשר בספטמבר. השלישית מתרחשת בעתיד אפוקליפטי. את שלוש הנובלות מלווה דמותו ומשנתו של המשורר האמריקאי הגדול, וולט ויטמן, וקנינגהם מבקש שנראה בשלושתן ואריאציה על נושא אחד. אי לכך בכל אחת מהנובלות הדמויות הראשיות נושאות אותם שמות וחלק מהאירועים המרכזיים שבהן מתרחשים באותם אתרים ספציפיים בניו יורק.

 

במלכודת הזו המונחת לפתח הביקורת כדאי לא ליפול. עם כל הכבוד ל"כוונת המחבר" הכוח של שלוש הנובלות אינו נובע מיחסי הגומלין הכביכול-מורכבים ביניהן ואף לא מאיזה פיתוח מתוחכם לאורכן של המורשת של וולט ויטמן; כלומר הכוח של הרומן לא נובע מהמבנה שלו.

 

ממה אם כן נובע הכוח של הספר? משני יסודות: יסוד מיקרו ויסוד מאקרו. יסוד המיקרו: תבונת-חיים ורעיונות מעניינים שמנצנצים מתוך משפטים בודדים ופסקאות נבחרות מנוסחים ביופי רב פלוס היכולת המצוינת לבנות עלילה הדוקה ומעניינת ודמויות חזקות ומרגשות. יסוד המאקרו: ההתכוונות החמורה והאמינה (כלומר, שאנחנו מאמינים לה) של הרומן, התכוונות הנובעת מתחושת בהילות, לנסח אמירה מקיפה, הגובלת באמירה מטאפיסית, על אמריקה בהווה; ההתכוונות הזו אכן נעזרת בשירת ויטמן (נעזרת – אך לא מעניקה לה פרשנות חדשה שמתפתחת כביכול במעלה הקריאה בנובלות).  

 

הנובלה הראשונה מספרת את סיפורו של לוק, נער תמהוני בן 12, שאחיו, סיימון, נהרג בתאונת עבודה באחד מבתי החרושת הפרימיטיביים שבמנהטן. סיימון היה מאורש לקתרין, שלוק ספק מאוהב בה כגבר, ספק מאוהב בה כילד באמו או לחילופין כאב בבתו. הוריו של לוק, עניים מרודים, שמים את יהבם על כתפיו הצנומות ולוק יוצא למלא את מקום אחיו מאחורי המכונה הקטלנית. אלה הנתונים הבסיסיים של הנובלה. אולם העסיסיות שבה, העונג שבטקסט, מצוי בתפקידה של שירת ויטמן בתוכה. לוק, שנפלט מבית הספר, דבק בשירתו הפנתאיסטית והאקסטטית של ויטמן. הוא מצטט ממנה בעל כורחו כמו חולה בתסמונת-טורט ומשנן אותה כל ערב לפני לכתו לישון. התפיסה המסעירה של ויטמן על הקשר ההדוק בין כל הברואים כולם לופתת את דמיונו של לוק; האידיאה של ויטמן, כמו שאמר דוסטויבסקי, "אוכלת" את הנער. לוק, בעקבות ויטמן הפנתיאיסט, משוכנע שגם המכונות, שבלעו את אחיו, הן בעלות רצון עצמאי ובכוונתן להמשיך ולאכול עוד ועוד בני אדם. את קתרין, למשל. בעולם העצמאי של מחשבתו של לוק יש להקריב למכונות קורבן אדם על מנת לרצות אותן, והוא מתנדב להיות הקורבן הזה.

 

וזה מעניין. זה מעניין לא בגלל שיש כאן איזה הישג מימטי בשחזור עולמו של נער מטורף (בכלל, משוגעים, ויסלחו לי אלפי ספרים שנכתבו אודותם, נראים לי ככלל דמויות לא מעניינות לספרות, מפני, נצעד לרגע ברוח הנובלה של קנינגהם, שמכונה משוכללת מעניינת יותר ממכונה מקולקלת), אלא בגלל המתח הרעיוני שקנינגהם יוצר, בסיועו של לוק, בין התפיסה הנאיבית-כמו והמשוחררת של מורשת ויטמן לבין העולם הקשוח והמכאני של הטכנולוגיה המתפתחת, מבשרת העולם המודרני שלנו, בניו יורק של המאה ה – 19.

 

הניגוד הזה בין החזון האמריקאי המטאפיסי והפנתיאיסטי, מלא האושר, המשוחרר והמשחרר של ויטמן, למציאות האמריקאית הקודרת נהיה מפורש אך לא פחות חריף ואפקטיבי בנובלה השנייה. כאן הגיבורה היא קת, פסיכולוגית משטרתית שתפקידה לשוחח עם מטורפים המאיימים לבצע פשעים, שנתקלת ברשת מסתורית של ילדים-מתאבדים, המושפעים מחזונו של וולט ויטמן, ובעצם מחונכים למשימתם על ידי אישה מופרעת שמכנה את עצמה "וולט ויטמן", ומטרתם היא השמדת הציביליזציה האמריקאית. כאן משמשת שירת האושר, ההלל לחיים ולאמריקה של ויטמן, כנקודה ארכימדית ממנה מוטחת ביקורת: "הביטי סביבך?", אומרת המופרעת מחנכת-הרוצחים-המתאבדים לקת, "את רואה אושר? את רואה שמחה?", אמנם האמריקנים מעולם לא פרחו כל כך, אבל מתחת לפריחה העסק רקוב.

 

אבל בנובלה הזו במיוחד, המסר הקודר של קנינגהם, שמייד אשוב אליו, פחות חשוב ממה שכיניתי סגולות "המיקרו" של הטקסט. למשל, יחסיה של קת עם בן זוגה יפה התואר והצעיר ממנה, סיימון. קת מבקשת לשדרג את יחסיהם וחוששת שגילוי פגיעותה יפגום באקזוטיות שלה בעיני סיימון המצליחן: "הוא רצה שהיא תפצח את הפרשה, שתציל את המצב. הציפייה ליד הטלפון היא לא סקסית ולא מעניינת. היא פשוט – תגידי את זה – אימהית מדי" (עמ' 155). דוגמה נוספת לניסוח תובנה יפה ברמת ה"מיקרו": "היא נהנתה מהעובדה שבכל העיר ברגע זה אנשים שותים קפה, מתקלחים, מחליטים מה ללבוש. זה הדבר הקרוב ביותר לתום קולקטיבי" (עמ' 133).

ונחזור לרובד הרעיוני של הטקסט. הרובד הזה נחשף בבליטוּת בנובלה השלישית, העתידנית והסוחפת. הגיבור, סיימון, הוא יצור דמוי-אנוש, מעשה ידי אדם, הבורח ממנהטן עם קתרין, חייזרית מכוכב לכת נחשל שהפכה לשפחה בכדור הארץ. היעד של שניהם היא קנזס. העלילה כאן סוחפת ביותר, ולא נלעגת כפי שאולי אפשר להתרשם מהתקציר שלעיל. אולם מה שמרתק במיוחד הנו מה שהשניים מוצאים בקנזס. הם מוצאים שם חבורה של אנשים וחייזרים, בראשם הממציא שברא את סיימון, שמתעתדים להימלט מכדור הארץ. וכך מהרהר סיימון: "מטורפים. אבל כמובן גם נוסעי ה'מייפלאואר' היו מן הסתם כאלה " (עמ' 337).

 

התפישה שחוליי העולם הישן הפכו לחולייו של העולם החדש, כלומר התפישה שהפרוייקט האמריקאי המלהיב והמשחרר, שהולל בידי משורר "העולם החדש", וולט ויטמן, הכזיב, ושמחוליים אלה אין מפלט אלא בהמלטות מחוץ לגבולות כדור הארץ, תחושת ההתמוטטות הציביליזציונית ברומן, היא הליבה הבהולה והמטרידה של הרומן הזה, שהופכת אותו למבטא של פחדי התקופה בה אנו נמצאים.

 

הזדקקותו של קנינגהם לחזון הדתי-מטאפיסי של ויטמן היא בעצמה עדות למבוכה של התקופה, ובלוויית סגולותיו המינוריות והמקומיות יותר באופיין, הופכת את "עשבי פרא" לספר חשוב.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: