על סינקלר לואיס (ובהזדמנות גם על קינגסלי איימיס ורוברטו בולניו)

פורסם ב"מקור ראשון" ב – 2007

 

אוטוביוגרפיה של קורא

באחד השבועות האחרונים לקחתי לעצמי שבוע חופש. כמו בתחומי תרבות אחרים, גם שוק הספרים הקיצי מנומנם ולאה. אחרי פסח ושבוע הספר ולפני חגי ראשית השנה לא יוצאים ספרים מעניינים רבים לאור. הבטתי ביגיעה בערמת הספרים שבדירתי (שמסתירה את דירתי, ליתר דיוק) והחלטתי שזהו, יוצאים לחופשה.

 

 וחוץ מזה, חשבתי לעצמי, צריך מדי פעם לעצור מעבודת הביקורת השוטפת, מזה המקצוע המוזר, הלא ברור עד תום, שיכול להיתפס ברגעי דכדוך של המבקר, שנפוצים בימי קיץ לוהטים, כיחסי ציבור ללא תשלום (כפי שאכן מכנה את ביקורת הספרות העכשווית מבקר הספרות האנגלי, טרי איגלטון, בספרו המעניין "The Function of Criticism"). אמנם יחסי-ציבור קפריזיים,  אבל – . טוב, אני לא באמת חושב כך, רוב הזמן, אבל ההחלטה לצאת לחופשה גמול גמלה לה.

 

ומה עושים מבקרי ספרות בחופשה? כמובן, קוראים. אבל השחיתות האמיתית, שילוח-הרסן הדמיוני, ההפקרות המוחלטת של מבקרי ספרות, הם להיכנס סתם כך לחנות ספרים, ורצוי חנות ספרים מיד שנייה (פעילות מוזרה למבקרים בפני עצמה; מסתבר שיש מקומות בהם מצויים ספרים ואותם רוכשים אנשים במיטב כספם; איך אמר השר, שמצא עצמו בחנות נעליים, בפיליטון של קישון: "האם כל אחד לוקח פה נעליים באופן חופשי, או יש מלצרים מגישים?") ושם, שם פשוט לבחור אלה ספרים שמתחשק להם לקרוא. פשוט כך.

 

והרי זוהי הדרך לקרוא ספרים. לשוטט, לרחרח, להסתקרן, לחשוב מה מתאים לך לקרוא הרגע, הרגע בדיוק. ולא פחות חשוב: להפסיק לקרוא בו-ברגע שהגעת למסקנה שבספר שלפניך לא תמצא את מבוקשך. לא לקרוא כי "צריך", כאיזו חובה מעיקה, אלא בחדווה, חדוות קריאה, חדוות גילוי, חדווה אסתטית, חדוות הזדהות, חדוות יציאה מבדידות. כך בדיוק ממליצה דוריס לסינג לקרוא, בהקדמה מעניינת לאחת המהדורות של "מחברות הזהב", שלא אצטט ממנה כי עשיתי זאת כבר בעבר.

 

בקיצור, ביומה הראשון של חופשתי צעדתי לחנות הספרים הטובה הקרובה למקום מגורי, ובחרתי לי ספרים ככל אשר תאבה רוחי. ברשותכם, אחלוק עמכם את רשמיי מהספרים שבחרתי, מעין "יומן קריאה" או, אם להשתמש בביטוי של המבקר שלמה גרודז'ינסקי, "אוטוביוגרפיה של קורא". את הספרים הללו, אני מניח, ניתן למצוא אם לא בחנויות "יד שנייה" כי אז בספריות הציבוריות.

הרומן הראשון שמצאתי בחנות הספרים המשומשים הוא "סטנלי והנשים", של הסופר האנגלי קינגסלי איימיס (ראה אור במקור ב – 1984; בעברית, ראה אור בהוצאת "זמורה ביתן" ב – 1995). העולם הספרותי האנגלי רגש למדי לפני כמה חודשים, עם צאתה לאור של ביוגרפיה חדשה על איימיס האב (1922-1995). הסופר הפורה הזה היה ידוע גם באורח חייו הפרוע, בדון-ז'ואניות אובססיבית, בשתיינות מופלגת ובהתנהגות גסה באופן כללי. אך איימיס היה גם סופר מחונן, משכיל מאד ולא שגרתי (הוא כתב, למשל, מסה ספרותית על סדרת ספרי ג'יימס בונד, שאותם העריץ). האם בישראל יכול לצמוח מין איימיס כזה? סופר רציני ומעמיק שעם זאת הוא גם טיפוס ססגוני? כלומר, סופר שיש מה לכתוב עליו בביוגרפיה? מין שילוב, שנדמה בלתי אפשרי בתרבות שלנו, של דן בן אמוץ וא.ב.יהושע? אחרי שקראתי בעבר שני רומנים מצוינים שלו בעברית ("ג'ים בר המזל" ו"האשמאים הזקנים", שגם זכה בבּוּקר), שמחתי שצץ לעומתי בחנות הרומן הזה. הרומן, שמבטא היטב את המיזוגניה של מחברו, הוא, עם זאת, רומן מבריק. איימיס, ששנא את ההתחכמות המודרניסטית בספרות, שנא במיוחד את ג'ויס, ברא כאן רומן מעמיק ופרובוקטיבי, על יחסי גברים-נשים, שכמעט כל תובנותיו נובעות מהעלילה ההדוקה והדינמית. בלי התפלספות ובלי לשעמם לרגע. האינטליגנציה הספרותית הישראלית, הרואה בספרות הקונטיננטלית, ובעיקר הצרפתית, של המחצית השנייה של המאה ה – 20, את המודל הספרותי הנשאף, החמיצה רבות מההתעלמות מהספרות האנגלו-סקסית. הספרות הצרפתית, זו אובדת הדרך, לא משתווה להישגים של, למשל, "הצעירים הזועמים" בתרבות האנגלית, שאיימיס נמנה עמהם. ובכלל, הספרות האנגלו-סקסית, הן זו האנגלית והן זו האמריקאית, עם כל ההבדלים ביניהן (שמנה, למשל, המבקר היהודי-אמריקאי ארווין האו, שהזכיר את איימיס כבר ב – 1959, כדוגמה להבדל בין האנגלים לאמריקאיים, במאמר חלוצי על ה"פוסטמודרניות") היא לטעמי הספרות המעניינת ביותר שנכתבה במחצית השנייה של המאה ה –20.

 

ובמובנים מסוימים גם במחצית הראשונה של המאה. כי הרומן השני שבחרתי לי לקרוא בחופשתי הוא "באביט" של סינקלר לואיס (ראה אור במקור ב – 1922; בעברית, ראה אור ב"זמורה ביתן" ב – 1987). לואיס (1885-1951), חתן הנובל האמריקאי הראשון, ברא ברומן הזה דמות רלוונטית ביותר לתקופתנו. גיבורו, ג'ורג' באביט, הוא בורגני שמרן, שעובד ללא הרף, בז לעניים ולסוציאליסטיים, מעריץ טכנולוגיה, עשירים וכסף. באביט, "האדם הבינוני" הקלאסי, הקרוע בין חומרניותו ומחויבויותיו המעמדיות לפנטזיות הימלטות, מוצג בגרוטסקיות אך גם באמפטיה גדולה, ודרכו מבליט לואיס את הסתירה הפנימית שמובנית בבורגנות האמריקאית עד היום, הסתירה בין אנאליות (מוסר עבודה, חסכנות) ל"אוראליות" והדוניזם.

 

רומן החופשה השלישי הוא "נוקטורנו בצ'ילה" של רוברטו בולֶניו (ראה אור במקור ב – 2000; בעברית יצא ב"עם עובד" בשנה שעברה). בולניו (1953-2003) הצ'יליאני, נחשב כיום לאחד מבכירי הכותבים בספרדית בדורנו (לאחרונה ממש פרסם ה"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" מסה עליו, המצויה ברשת). תוכנית, עוסק הרומן ביחס בין ספרות לפוליטיקה. גיבורו, מבקר ספרות צ'יליאני, מתאר במונולוג וידויי את הקשרים בין עולם הספרות בצ'ילה לדיקטטורה של פינושה. אולם האמירה כאן היא בנלית, לטעמי. ברור, בהכללה, שהספרות אינה עושה אותנו אנשים טובים יותר. ספרות אינה ערך, היא צורך, צורך שלא כולם חולקים בו, צורך במורכבות, צורך בעיסוי חלקי נפש זנוחים ועדינים. וכמו שאכילה אינה משפרת אותנו מוסרית, כך גם צריכת ספרות. אבל התוכן כאן משני לעומת הצורה. הרומן של בולניו כתוב באותו נוסח שהפך כבר תו היכר של הספרות העילית הקונטיננטלית בזמננו: מונולוג וידויי, שטף מהפנט ועז, בלתי ניתן לעצירה, מונולוג הנע בחופשיות בין זמנים, ספוג במלנכוליה. כך כותבים תומאס ברנהארד, זבאלד, חוויאר מריאס וכדומה. שתי נקודות תרבותיות ברומן מעניינת במיוחד. האחת: העירוב בין התשוקה לספרות, דתיות קתולית והומוסקסואליות. השנייה: התיאור של החיוניות שמוזרקת למערכת תרבותית פריפריאלית-בהרגשתה ברגע שאחד מבניה זוכה בנובל (בולניו מתייחס, כמובן, למשורר הצ'יליאני פבלו נרודה).

טוב, זהו סיכום חופשתי הספרותית. בשבוע הבא אחזור לחשבון העו"ש של הספרות. אבל מדי פעם, ברשותכם, אקפוץ לתוכניות-החיסכון הספרותיות שמצויות שם, למרבה המזל, לעת צרה.   

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: