על "קוסמופוליס" של דון דלילו ו"סיפור בלשי" של אימרה קרטס

פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2007

 

שני ספרים רחוקים משלמות של שני סופרים חשובים יצאו לאחרונה: "קוסמופוליס" של הסופר האמריקאי דון דלילו ("זמורה ביתן") ו"סיפור בלשי" של חתן פרס נובל היהודי-הונגרי אימרה קרטס ("מחברות לספרות").

 

בספרו החיוני, הבהיר, השנון וההיסטרי-קלות של מבקר התרבות ניל פוסטמן, "בידור עד מוות", שדן בהשלכות של המעבר הציביליזציוני מתרבות-הכתב לתרבות-הטלביזיה, מציע פוסטמן להחליף את החזון ונביא-החזון של תקופתנו מאורוול להאקסלי. המשבר של תקופתנו אינו זה שחזה ג'ורג' אורוול, כלומר חזון המשטרים הטוטליטריים הנכפים על האנושות, אלא זה שחזה אלדוס האקסלי, כלומר החזון שבו הטכנולוגיה תרדד את חיי האנושות מבחירתה החופשית.

 

שני הרומנים הללו, של דלילו וקרטס, מנסים להגדיר את שתי הסכנות הללו של המאה ה- 20. "סיפור בלשי", שפורסם במחתרת ב – 77' תחת המשטר הקומוניסטי בהונגריה, מנסה להגדיר את הביעוּת הטוטליטרי-האורווליאני (כמובן, אחרי שתיאר מחברו ביצירת המופת "ללא גורל", שלדעתי עולה על יצירתו של פרימו לוי ואחרים, את התנסותו כנער יהודי בשואה). דלילו, לעומת זאת, מנסה להבין במישרין את התרבות הליברלית-טכנולוגית-קפיטליסטית שאנחנו חיים בה כיום.

 

גיבורו בן ה – 28 של דלילו, אריק פקר, הוא אשף פיננסי ומיליארדר. "הוא סחר במטבעות מכל סוג של ישות טריטוריאלית, אומות דמוקרטיות מודרניות וסולטנויות מאובקות" (עמ' 69). אנחנו מלווים אותו במשך יום שלם בו הוא נוסע בלימוזינה שלו ברחובות ניו יורק הפקוקים לקצה העיר בדרכו להסתפר במספרת פועלים בה נהג לבקר כילד. השנה היא שנת 2000, אבל ניו יורק של דלילו כמו יודעת את שעתיד לקרות בעוד שנה (הספר נכתב ב- 2003), והיא כרך מעורער. העיר היא עיר קוסמופוליטית של עושר אגדי, טכנולוגיות מתוחכמות, פערים אדירים. זו עיר בדיונית במידת מה, אבל משקפת את המציאות "הלא-ריאליסטית" של הכרך המודרני. בדרך לספּר ייפגש המיליארדר בהפגנות ענק נגד העשירים, בלוויית ענק של זמר ראפ ועוד.

 

דלילו שואף, וזו שאיפה ראויה להערכה, להבין את התקופה שאנחנו חיים בה באמצעות פענוח אחד מנציגיה המובהקים: איש ההון המזעזע שווקים עולמיים. "'אתה גר במגדל שראשו בשמים בלי שום עונש מאלוהים וקנית מטוס. סובייטי או סובייטי לשעבר. מפציץ אסטרטגי. מסוגל למחוק עיר קטנה'" (עמ' 91), מציגה את הגיבור אחת מעובדותיו.    

 

דלילו הוא סופר אינטלקטואלי מאד ופיוטי מאד, שילוב מעניין (אך גם מסוכן), החביב על קוראים אינטלקטואליים. את מחשבותיו על הכסף הוא שם מפורשות בפיה של אחת הדמויות: "הכסף עבר שינוי. העושר כולו נהפך לעושר לשמו (…) הכסף איבד את איכותו הנארטיבית, כפי שקרה לציור לפניו. הכסף מדבר לעצמו (…) והרכוש בעקבותיו, כמובן. מושג הרכוש משתנה מיום ליום, משעה לשעה. הסכומים העצומים שאנשים מוציאים על אדמה ובתים וסירות ומטוסים. לכל זה אין שום קשר לחיזוקים עצמיים מסורתיים. רכוש לא נוגע עוד לעוצמה, לאישיות ולשליטה. גם לא לגילויים של גסות רוח או טעם טוב. מה שחשוב הוא רק המחיר שאתה משלם. תחשוב על עצמך, אריק. מה קנית תמורת מאה וארבעה מיליון הדולרים שלך? (…) שילמת את הכסף תמורת המספר עצמו. מאה וארבעה מיליון. זה מה שקנית. וקיבלת תמורה לכספך. המספר מצדיק את עצמו" (עמ' 71).

התיאוריה הזו על הכסף כפֶטיש מעניינת כשם שהיא לא מקורית במיוחד, היא מעוררת מחשבה כשם שהיא אינטלקטואלית מדי. ישנן שתי גישות מסורתיות יותר לכסף: הגישה "הניטשיאנית", כסף כרצון בכוח, והגישה ה"פרוידיאנית", כסף כרצון בתענוגות. הגיבור של "כסף", הרומן המופתי של מרטין איימיס (המענג לקריאה והחכם מהרומן של דלילו), מחפש בכסף את תענוגות החיים. ואילו הגיבור של דלילו, למרות התיאוריות המפולפלות של הדמות שצוטטה לעיל (המשמשת כפילוסופית הפרטית של המיליארדר), הוא גיבור ניטשיאני. הפילוסופית השכירה שלו מציינת זאת בעצמה: "הגאונות שלך תמיד היתה קשורה, כל-כולה, לאיבה. המחשבה שלך פורחת על רצון רע כלפי הזולת" (עמ' 71).

 

מלבד בחירת הנושא הרלוונטי לתקופתנו ומשפטים ספורדיים המנוסחים בפיוט ובעומק רבים, הכוח ברומן של דלילו טמון באטמוספירה הטראגית שלו, המתמחשת באמצעות תנועתו הנחרצת של גיבורו החוצה את ניו-יורק לקראת גורלו ואובדנו. הגיבור של דלילו הוא גיבור אפוסים מודרני שחוזה בשקיעתו ואף שמח בכיליונו. השקיעה והכיליון הם פיננסיים וקיומיים; הימור פיננסי שעשה אינו נוטה לטובתו ומתנקש מזנב בעקבותיו.

 

אולם באותה נקודה גם נעוצה החולשה ברומן. הטראגיות הזו מאומצת, חשופה, אינה משתלשלת בטבעיות ובהסתר. בנוסף, יש משהו מוקצן בדחיסת אירועים רבים, נפשיים וריאליים, במשך יום אחד. הסופר כך מטיל את צלו על האירועים במעורבות-יתר. ולסיום, קשה לומר זאת על סופר-על כמו דלילו: אבל יש משהו לא מקורי ברומן. מלבד ההרהורים הסבירים אך הלא-אוריגינליים על מהות הכסף, הוא מזכיר מדי את הרומן של איימיס. הרהוריו על המפגינים כנגד השוק, שהם חלק מ"השיטה" ("האנשים האלה הם פנטזיה שהשוק יצר"), הם סופיזם אופייני ושחוק בהגות הפוסט-מודרנית. ויש עוד דוגמאות.  

 

הנובלה "סיפור בלשי" של קרטס, שעלילתה מועתקת לדרום אמריקה, מתארת טרגדיה של טעויות האופיינית למשטרים דיקטטוריים. בעורמה ממחיש קרטיס את המלכוד המעגלי והאבסורדי המאפיין משטרים אלה, שבהם מחסלים חפים מפשע רק בגלל שהופעלה נגדם אלימות בעודם חשודים, ואי אפשר, אחרי שהופעלה האלימות, לשחררם כי שחרורם יהווה עדות לאלימות השלטון. אולם כבר הנושא "האורווליאני" של הנובלה, כדברי פוסטמן, הופך אותה עבורנו, בתחילת המאה ה – 21, לפחות אקטואלית. אופייה המינורי כשלעצמו (סיפור קטן, נבון אך לא מרעיש) אף הוא מונע ממנה להפוך לאירוע ספרותי חשוב. עוד נובלה יש בקובץ, "השליח", נובלה מופשטת בסגנון קפקאי ואקזיסטנציאליסטי, שמתארת ביקור מאוחר באתר אסון. ניתן לחלץ מהנובלה שעניינה הוא למעשה ביקור של ניצול שואה במחנות השמדה אולם הנובלה מופשטת מדי ולא מספיק מעניינת.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: