על קן דורנסטיין וספרו "הנער שנפל מהשמיים"

פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2007

 

אני שמח להמליץ לכם על יצירה רבת עוצמה, שלא נתקלתי באחת כדוגמתה מזה זמן. היצירה היא "הנער שנפל מן השמיים" של קן דורנסטיין ("זמורה ביתן", בתרגומו הטוב של יצהר ורדי).

 

על פניו הספר הזה נראה לי מפוקפק וניגשתי לקריאתו מתוך הנחה שעד מהרה אזנח אותו לטובת רעהו הטוב ממנו. הספר – אני מהסס אם לקרוא לו "רומן", אף על פי שבוודאי זה מה שהנו – הוא "סיפור אמיתי". אחיו של המחבר והמספר, ששמו דייויד דורנסטיין, נהרג בפיגוע הטרור במטוס פאן-אֶם מעל לוקֶרבּי, סקוטלנד, ב – 1988. דייויד היה בן 25 במותו, בדרכו חזרה לארה"ב מביקור בישראל. ספרו של קן דורנסטיין הוא לכאורה, חשבתי, שילוב של ספר זיכרון ותיאור התמודדות עם שכול. בקיצור, חשבתי, יצירה ששואבת את כוחה מאירוע פרטי חריג ולכן, לכאורה, יצירה סנסציונית וחסרת עניין למי שלא הכירו את המנוח.

אולם עד מהרה, אחרי קריאת כמה עשרות עמודים, התגלתה לי הטעות שבשיפוט המהיר הזה והיצירה המפתיעה הזו נתבררה כיצירת אמנות חודרת חדרי בטן.

 

דייויד דורנסטיין המנוח, שגדל במשפחה יהודית-אמריקאית מהמעמד הבינוני, היה אישיות מסובכת. שאיפת חייו הייתה להיעשות לסופר, שאיפה שלא נמלאה בחייו. הוא השאיר אחריו כתבי יד רבים מספור. רבים גם האמינו שהוא שוקד על רומן גדול. במרוצת השנים שלאחר מותו החל האח, קן, לעיין בכתביו ובטיוטותיו של אחיו וניסה לשחזר את דמות עולמו הפנימי המיוסר ואת כוונותיו הספרותיות. במחברותיו של דייויד מצא קן את הציטוט הבא מהסופר הגדול תומס וולף (לא להתבלבל עם טום וולף), שראוי להביאו במלואו: "נישאתי על אשליית ההצלחה המופלאה, זו שכולנו חווים כשאנו חולמים על הספרים שנכתוב, במקום להתיישב ולכתוב אותם בפועל. עכשיו הכתה בי ההכרה הזאת והבנתי שהקדשתי את חיי ואת היושרה שלי באופן בלתי הפיך (…) ולכן עלי להחליט: להסתער עכשיו – או להיחרב" (עמ' 17). תומס וולף היה, לטעמי, גרפומן וסופר גדול (יש צירוף כזה). קן שואל את עצמו מי, בעצם, היה אחיו? האם אכן גרפומן אך סופר גדול בפוטנציה, ששירת חייו באמצע נפסקה? ואולי רק גרפומן? פעולת השחזור של קן הופכת לאובססיה. קן נפגש עם חבריו של אחיו ולבסוף אף מנהל מערכת יחסים מורכבת ומסובכת עם האקסית של אחיו. כחלק מעבודת השחזור גם נוסע קן לסקוטלנד על מנת לנסות לשחזר את הרגעים האחרונים של דייויד. החקירה האובססיבית שלו מובילה אותו לחשוף גילויים מצמררים על השניות האחרונות ממש בחייו של דייויד. הוא מגלה: "משהו מסתורי ביותר (…) מאתיים ותשעה נוסעים שרדו במשך פרק זמן קצר, אולי אפסי, לאחר שהאירוע הראשוני התרחש והם נפצעו" (עמ' 55). רגע מצמרר נוסף בשחזור הביוגרפי הוא הרגע בו מגלה קן, שאחיו עבר כנראה ניצול מיני בתור ילד על ידי נער בשכונת ילדותם.

 

מה הם היסודות ההופכים את היצירה הזו ליצירת אמנות גדולה?

יסוד ראשון הוא הדיון שהספר הזה מפתח, באופן מעמיק אך בצורה עקיפה וסובטילית, במקומו של האמן בחברה האמריקאית הבורגנית העכשווית. האם היה דייויד אמן גדול מוחמץ או בחור מתוסבך שלא ידע להשתלב בסדר הקפיטליסטי? בין הניירות שהשאיר אחריו דייויד נמצאות פנטזיות פרועות על גדולה ספרותית. דייויד "מצטט" את שבחי הביקורות העתידיים לספריו; הוא מתכנן להשיג הקדמה של סופר מפורסם (נורמן מיילר) לכתביו. ישנם בכתבים גם אמירות מצמררות המנבאות את מותו (בתאונת מטוס!) כדרך להשיג תהילה ספרותית: "אני באמת מתחיל להאמין", כתב דייויד, "שהדבר היחיד שעשוי להעניק משמעות למחברות האלה הוא מותי בטרם עת" (עמ' 22). בצד זה נשתמרו וידויים חזקים של דייויד על תשוקתו לספרות. חברה ללימודיו של דייויד באוניברסיטה מפכחת את קן בקשר לאחיו, "הסופר" כביכול: "אם האח שלך היה גדול מהחיים, זה כיוון שכולנו איפשרנו לו את זה, כמו שנותנים לבחורה מהפרוורים שגרה איתך בחדר במעונות לחשוב שהיא סילביה פלאת. דייויד בלט במידה רבה מעצם העובדה שהוא סירב להשתלב" (עמ' 176). אחד מהרגעים המזהירים והמרעידים בספר הוא פגישה של קן עם אחד מחבריו של אחיו, שחי בעבר עם דייויד חיים בוהמיינים בניו יורק. כעשור אחרי מותו של דייויד, הפך המנהיג הכריזמטי של להקת הרוק האזוטרית, בילי, לעו"ד מן השורה, לחוץ ואמביציוזי, שנוזף בקן על כך שלא דאג לעצמו לפרנסה ראויה והוא שוגה בהזיות אמנותיות כאחיו. "דמיינתי את בילי כמישהו שעדיין מופיע עם הלהקה שלו ונוהג במונית ולומד בקולומביה (…) דמיינתי אותו בחולצת הטריקו הלבנה שלו ובמכנסי הג'ינס הכהים, עם מבט קצת מסוכן כמו זה של ספרינגסטיין הצעיר והחתיך (…) בירכתי את בילי על נישואיו ועל הולדת ילדיו, אבל התכוונתי למשהו נוסף, משהו כמו איך יכולת לעשות את זה? הרגשתי נבגד" (עמ' 222). רגעים מרטיטים הם הרגעים בהם מספר קן על ניסיונותיו העדינים של אביהם לכוון את בנו המסובך לאורח חיים לא-מתסכל, בלי לרמוס ברגל גסה את שאיפותיו האמנותיות. בקיצור, היצירה הזו נותנת דין וחשבון חודר וקורע לב על תשוקה לאמנות, תשוקה ליופי ולהכרה ולייחוד, בחברה חומרנית וקונפורמיסטית.

 

יסוד קורע לב נוסף ביצירה הוא ההצגה המפורטת של השכול "הזנוח" מכולם, אובדן של אח/אחות. "בהיררכיית השכול חשתי שאחים אינם מדורגים במקום גבוה" (עמ' 28), מהרהר קן. הפיתוח הנבון והמאופק של הרגש הזה ביצירה מביא לרגעים את הקורא פשוט לבכי.

 

הישג נוסף של הספר הוא היכולת לשרטט חיים לא מושלמים, לשרטט באופן אותנטי חיים של בני המעמד הבינוני האמריקאי. ההיסטוריה המשפחתית של הדורסטיינים אינה פשוטה. הוריהם התגרשו והם גדלו אצל האב. אמם, חצי-מטורפת, ראתה עצמה כ"אמנית" והאב נטל את הילדים תחת חסותו, תוך ניסיון לחנך אותם לחיים סולידיים, להתרחקות מהסכנות שבמגלומניה ובטירוף של האם. חלק אחר ביצירה מוקדש לתיאור מערכת היחסים בין קן לאקסית של אחיו, תיאור אותנטי של יחסים שמזמן לא נתקלתי בשכמותו. יחסים בין גבר לאישה על כל המהמורות, הכיעור, האפרוריות והיופי שבהם.

 

הרושם העז שהותיר בי התיאור הריאליסטי של דורנסטיין גרם לי להרהר בכך שלתיאור ריאליסטי של חיים אמריקאיים יש כמדומה ערך מוסף. דווקא באומה שחרושת-התרבות שלה מייצרת ללא הרף, וללא תקדים בהיסטוריה האנושית, תיאורים מזויפים, מיופייפים, שקריים, של הקיום, כשמופיע תיאור אותנטי של הקיום הזה, כמו בספר שלפנינו, הוא מזדהר שבעתיים ומשפיע עלינו במלוא החריפות.   

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: