ביקורת על "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", של ירמי פינקוס, הוצאת "עם עובד"

השנה: 1937. העיר: צ'רנוביץ' שברומניה. המוות: מותו של פרופסור מרקוס פַבּריקַנט, מייסד ומנהל "הקברט ההיסטורי" היידי. על מיטתו מתקבצות השחקניות הוותיקות של הקברט, אותן קיבץ 60 שנה קודם לכן, מבתי יתומים יהודיים במזרח אירופה. חרדות לעתיד התיאטרון הנודד הקטן שלהן ולעתידן האישי, הן מקבלות על עצמן בחשש את ניהולו של הרמן, אחיינו המופנם של מרקוס, לו הוריש הפרופסור הסמכותי את התיאטרון. התיאטרון יוצא לדרך, לערי השדה ולערי הבירה, להביא את בשורת התרבות ונחמות הצחוק והדמעה – ואנחנו איתו.

נושא מפתיע בחר ירמי פינקוס לרומן ביכוריו. ולמרות שצריך להיזהר כמו מאש מנושא "אחר", "מיוחד", כי פעמים רבות מסתפקים כותבים בבחירת נושא לא-שגרתי ונשענים אחורה על כורסאותיהם בחיכוך ידיים – "נו, נראה מה הם יאמרו על זה", אצל פינקוס, למרבה המזל, מעשה הכתיבה המתפרט והולך מוכיח שיש כאן הרבה יותר מקפריזה, כאן אתה יכול להישען אחורה בכורסתך ולהרגיש שמטפלים בך היטב.

מה יש ב"קברט"? יש מתיקות וחמיצות ודקות אבחנה בתיאור היחסים בין שחקניות היידיש המזדקנות; יש הומור, משובח לפרקים, וחמימות אנושית, לא כל כך תמימה כפי שהיא נדמית, ששאב המחבר מהספרות היידית (וקורט מעגנון); יש מאחורי הרומן המוגמר תחקיר היסטורי הגון, המעניק לו מלאות ואמינות, מעלה ציוויליזציה שלמה, על סף הכחדה, על החילונים והדתיים שבה, על הקבצנים והגבירים; יש טון ומִשלב לשוני יציבים.

אבל יש יותר. יש, ראשית, תוספת נכבדה לרומן הקווירי הישראלי. הרומן הזה, בִרמזי רמיזות ובלי לגלוש לוולגריות, מציג מיניות לא נורמטיבית או עמומה. השחקניות המזדקנות עצמן, רווקות כולן, ביניהן אסתר היפה, "הדוכסית", המתקרבת לשבעים ובכל זאת תובעת את שלה ממעריציה, ולאו דווקא מהמזדקנים שבהם. יש כאן נשים גבריות (אשת הרקוויזיטים), רגשות לסביים לטנטיים-למחצה, גבר זועף (מנחה המופע) שמחפש בכל עיר מקומות מפגש הומוסקסואליים. הרקע ההיסטורי השמרני מעניק, כמובן, חריפות ליסוד הקווירי המעודן כשלעצמו. כך מצטרף הרומן לרומנים קווירים מעניינים כמו "מות הנזיר" לאלון חילו ו"ציפר ובני מינו" לבני ציפר (ציפר הוא "בלוגר" אדולסצנטי, אבל סופר מעניין) ומעשיר את התרבות הישראלית. 

אבל יש עוד הרבה יותר. כי יש ב"קברט" גם אמירה מקורית על המצב היהודי. הפְּנייה לעבר "הרומן ההיסטורי", שאופיינית בספרות הישראלית לאחרונה, מקבלת כאן היסט חריג: לא פנייה אל הרומן ההיסטורי הציוני, אבל גם אי-שימוש ביהודי הגלותי לניגוח הציונות. האמירה המקורית טמונה בסאב-טקסט של הרומן: באנלוגיה בין השחקנים ליהודים. שחקנים ויהודים עוררו במשך מאות בשנים סלידה וסקרנות. שתי הקבוצות ניצבו בשולי החברה אבל תפסו את תשומת הלב, שתי הקבוצות הציגו בפני החברה טרגדיות (היהודים "הציגו" טרגדיה בהמשכים, כמו טלנובלה אינסופית), שתי הקבוצות עוררו לחשושים ותהיות באשר למיניותן (השחקנים/שחקניות ששיחקו לחלופין תפקידי גברים/נשים והיהודים שנחשדו כבעלי תאווה מינית עזה).

אבל פסגת הישגי הרומן בעיני היא היסוד החתרני האוריגינלי שיש בו ביחס לתרבות המערבית בגילומה הישראלי בהווה. לימוד ההיסטוריה, כפי שלימדנו ניטשה במסתו עוצרת הנשימה "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", נועד לאפשר לנו לבקר את ההווה על סמך העבר. הציוויליזציה היהודית שגואל פינקוס מתהום הנשייה מלמדת אותנו שאפשר גם אחרת. במה דברים אמורים? ביחסים בין השחקניות לקהל המעריצים. אין דבר שונה יותר מהמציאות המתוארת ברומן מאשר שיטת הסלבריטאים העכשווית. השחקניות והקהל בתרבות המתוארת ברומן עבדו יחדיו, כרתו חוזה: אתם, הקהל, תרעיפו עלינו אהבה והערצה ואילו אנחנו, השחקנים, ניגע בנשמתכם ונדאג להעלות חיוך על פניכם. שום דבר בתרבות הזו אינו דומה למוסד הסלבריטאות: החור השחור של תשומת לב, הקולט ואינו פולט. ההבדל הזה גם מתבטא בסוגי המדיה: התיאטרון והטלוויזיה; ההבדל בין המגע החי בתיאטרון, באפשרות להתבונן חזרה בצופה, לבין המקלֵט, בו ההתבוננות חד-סטרית.

ואפרופו סוגי מדיה: הרומן הוא הופעת בכורה מרשימה, אבל דווקא בדרגות גימור גבוהות כמו שלו, חשוב להעיר שהרומנים המצוינים הם אלה המשלבים בין הכוח המוחץ והמכניע שיש לרוֹק לרזולוציה המיקרוסקופית שמאפשרת הספרות ושהרוק יכול לחלום עליה. אצל פינקוס יש רזולוציה אבל צריך טיפה להתאמץ כדי להיכנס, כלומר חסר לו רוקנרול. גם האינדיבידואליות של הדמויות אינה מובחנת מספיק. ולבסוף הייתי מוותר בכריכה האחורית על שם התואר "יפהפיים" הנלווה למילה "ציורים" (של המחבר בספר). לא שהם לא – אלא מפני שהקורא אוהב להחליט בעצמו. נכון, הילולים לא אנינים בכריכות הם מכת מדינה, אבל מעם עובד מצפים לחוש מידה. האצילות מחייבת.      

     

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חני  On מרץ 22, 2008 at 6:58 PM

    הביקורת שלך העלתה בי מחשבות. ראשית חשבתי שהנושא שהספר מטפל בו, לפי דבריך, מזכיר מאוד את הנושאים שאהרן אפלפלד כותב עליהם, ומעניין לבדוק מה דומה ומה שונה בנקודת המבט של שניהם. ודרך אגב: אפלפלד גם נולד בצ'רנוביץ'. ושנית חשבתי על זה שממש כמו היהודים גם בעלי מיניות לא נורמטיבית נרצחו על ידי הנאצים, ושמהבחינה הזאת מדובר כאן גם בסוג של השבה לחיים של אנשים העומדים בפני השמדה בשל "אחרותם". ותודה שהפנית את תשומת לבי לספר הזה.

  • אוסקר  On מרץ 22, 2008 at 8:11 PM

    דיברתי לא מזמן עם איש ספרות מיתולוגי, מין מונומנט , על מצב הספרות. הוא טען שחסרה כיום ביקורת שוטפת שתמפה את הספרות העברית העכשווית ותקיף אותה כהלכה. הזכרתי לו את מפעל ביקורותיך, גלסנר. לא היה לו כובע להוריד, אבל הוא הוריד ויסקי, או מרטיני, או סתם דיאט קולה, לא זוכר (גם אני הייתי שיכור במידה זו או אחרת) והסכים בהכנעה שיש מצב.

    ובקשר לספר, אני תוהה אם יש בו שרידים ממדיום הקומיקס שממנו צמח. נדמה היה שישנם קווים כאלה, לפחות מתיאור העלילה.
    אם יש, זה גם חידוש כלשהו בספרות המקומית אם אני לא טועה.

  • אביגיל  On מרץ 22, 2008 at 9:33 PM

    וציפיתי להתענג.
    לצערי מצאתי שהוא משעמם, אפיזודי, לא שלם ולכן כשהגיע ספר אחר שעשה לי עיניים בחנות לא התקשתי לזנוח את הגיבורות שלו ולהמשיך הלאה.

    יכול להיות שעשיתי לו עוול כשקראתי אותו סמוך לחיים היידישאים העסיסיים בסיטקה של שיבון ולקוסם מלובין של בשביס-זינגר שהתפרסם לאחרונה.
    היידיש של פינקוס פחות חיה, פחות אמיתית, פחות עלובה ופחות נהדרת.

  • אריק גלסנר  On מרץ 23, 2008 at 12:52 AM

    תודה על התגובות.
    לאוסקר – אם יש קווי קומיקס הם מתונים. בכל אופן זה, למיטב זכרוני, אינו חידוש כי ברומן של רועי רוזן, ציונה אם, יש קווי קומיקס (למרות שהרומן אינו מוצלח, לטעמי) וגם ב"ויסקי זה בסדר" של סובול היו קווים כאלה ובטח יש עוד.
    לאביגיל – נכון, ביחס לשייבון יש לפינקוס לאן להתקדם (כמו לכולנו(: ).

  • אמיתי סנדי  On אפריל 12, 2008 at 6:24 PM

    בין קומיקס כז'אנר ספרותי (כמו ז'אנר הקומדיה נמוכה, או ז'אנר גיבורי העל), ובין קומיקס כמדיום אמנותי (כמו מדיום הספרות או מדיום הקולנוע)

    אולי בספר של פינקוס יש קומיקס במובן של הגחכה נמוכה של הדמויות ועיסוק אינטנסיבי בהומור של פעולות מעיים, אבל אין בו קומיקס במובן של פריימים ובלונים.

    גם אני אהבתי את הספר של פינקוס.
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97762&blogcode=8947497

  • אריק גלסנר  On אפריל 13, 2008 at 12:11 AM

    דיוקך מקובל, כמובן.

  • דורית  On ינואר 23, 2009 at 4:09 PM

    ספר מופלא, כתוב בסגנון הספרות היהודית של המאה שעברה, בעברית של פעם מטובלת באידיש, ומעלה זכרונות מבית סבתא…ומחברותיה הפולניות…..

  • נתי  On פברואר 11, 2010 at 11:57 AM

    אחד המקוריים , היפים ומהצחיקים ומדמיעים, שקראתי.

  • לבנה  On מרץ 28, 2011 at 1:54 PM

    כן אני מסכימה שקומיקסאיות מתבטאת בדמויות. יש בהן משהו מאוד סטריאוטיפי, אבל זה בסדר גמור, כי זה חלק מהעניין בספר. לא לרדת לנבכי נפשו של האינדבדואל (בהמשלה : לא ציור ריאליסטי) אלא לצייר בקווים גסים דמויות וטיפוסים. זה יפה. לא חשבתי על זה כשקראתי, אבל עכשיו זה מתבהר לי. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: