על ערביי ישראל (ארוך מאד)

 

להלן  מאמר שכתבתי לפני פחות משנה ונגנז מסיבות שונות. המאמר נכתב בעקבות הופעתם של מסמכי "החזון" השונים של ערביי ישראל. הניתוח והדיון שלי בסוגיית ערביי ישראל ומסמכי "החזון" שלהם הם דיון וניתוח של מבקר ספרות יותר מאשר של מומחה לנושא  (סוציולוג, משפטן, איש מדע המדינה, פובליציסט בקי ורגיל  וכד');  כלומר, דיון וניתוח של מי שמקצועו מלמד אותו לקרוא טקסטים ולדלות  סב-טקסטים. אולם, ייתכן, וכמה קוראים ימצאו בדיון ובניתוח האלה  תועלת, או יתרמו מתבונתם בתגובות לדיון (אם יתפתח אחד כזה).

 

 

על הצדדים החיוביים במסמכי החזון של ערביי ישראל מנקודת מבט יהודית-ישראלית

אריק גלסנר

 

קשה ליהודי-ישראלי לקרוא את מסמכי החזון של ערביי ישראל ובראשם "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", של וועדת המעקב העליונה לערבים בישראל וראשי הרשויות המקומיות הערביות (להלן "החזון"). אבל הקושי הזה נחלק לשני סוגים: קושי פוליטי וקושי מוסרי. ואולי, בהתאמה: קושי קל וקושי קשה.

 

הקושי הפוליטי: המסמכים מציגים בחזיתם תפיסה של הציונות כמעשה קולוניאליסטי ואינם מכירים בזכותם של היהודים-הישראלים לבית לאומי אקסלוסיבי. "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות", נכתב בפתח "החזון".

זו עמדה עגומה מבחינה פוליטית בהקרנה שלה על עתיד יחסנו, היהודים-הישראלים, עם האוכלוסייה הערבית בישראל.

 

אבל זה אינו קושי מוסרי ולכן הוא קושי קל. כי העמדה הזו של ערביי ישראל כלפי מדינת היהודים אינה עומדת בבחינה מוסרית והיסטורית. אולי לא יהיה מיותר, לאור המבוכה שלעתים תוקפת חלקים בציבור היהודי בישראל, לחזור ולהדגיש את ההבדל בין המציאות של היהודים בישראל לבין המציאות הקולוניאליסטית של, למשל, המתיישבים הצרפתים הקולוניאליסטים באלג'יר בשנות החמישים של המאה העשרים. כשסבתא שלי עלתה לארץ מליטא ב- 1934 היא לא הגיעה לכאן כהרפתקנית קולוניאלית. היא הגיעה מתוך קשר נפשי עמוק למה שהיא ראתה כארץ אבותיה. מתוחכמים ויודעים את התורה ככל שנהיה, אי אפשר להתעלם מתחושת הזיקה הלאומית – הפשוטה, הנאיבית, הלא מתוחכמת, נניח – של היהודים לארצם ההיסטורית. יותר חשוב מכך: לו לא עלתה סבתי ב – 1934 מליטא וסבי באותה שנה מפרנקפורט, סביר שלא הייתי כותב כלל את השורות הללו. כלומר, הציונות הייתה לא רק תנועה לאומית לגיטימית אלא גם הצלת חיים. ולבסוף: לנו, בהווה, בניגוד לקולוניאליסטים הצרפתים בשנות הששים, לנו כקולקטיב, לא לשמעון או לוי שמצאו משרת הוראה באוקספורד או בברקלי, אין "ארץ אם" לחזור אליה. אלה עובדות פשוטות אולם נוטים לשכוח אותן כשמשווים את הציונות לקולוניאליזם. מסמך החזון של ערביי ישראל ודאי ש"שכח" אותן.

 

אבל הקושי השני, כשקורא יהודי-ישראלי את המסמכים של ערביי ישראל, הוא קושי פנימי, קושי מוסרי, קושי קשה. כי העדות העולה בו על אפליית הערבים בישראל היא חמורה ואמינה. האפליה נעשית מעצם ההגדרה הפורמלית של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" וגם באופנים לא פורמליים שגורמים לציבור הערבי בישראל להיות הציבור העני ביותר במדינת ישראל.

 

אבל המסמכים נוקבים יותר מהמוסכמות הללו, הידועות-משכבר. כי החזונות מצביעים גם על אפליות נוספות; "החזונות" משכילים גם לנפץ שתי אשליות שהציבור הליברלי בישראל מסתתר מאחוריהן כשהוא מצקצק בלשונו נגד אפליית ערביי ישראל. האשליה הראשונה: אפליית הערבים בישראל נעשית רק ברובד הסמלי, של ההמנון, הדגל וכו', או נוגעת רק בזכויות הקולקטיביות של ערביי ישראל, אך אינה נוגעת בזכויות האזרח האינדיבידואליות של הערבים בישראל. האשליה השנייה: האפליה נעשית באמצעות מדיניות ממשלתית כושלת, הנוגעת לתקציבים, אך מערכת החוקים, המשפט והמדיניות הרשמית של המדינה אינה נגועה בה. הד"וחות והחזונות – ובעיקר נייר העמדה המרשים והמאופק של המשפטן ד"ר יוסף ג'בארין, "חוקה שוויונית לכל?", שנכתב בנובמבר 2006 למרכז "מוסאוא" – מערערים על צמד האשליות הללו. המסמכים מצביעים על כך שבסוגיות רבות, של קבלת אזרחות, למשל, של קרקע ודיור, לדוגמה, מעוגנת אפליית האזרחים הערבים בחוק. למשל: בן זוג של יהודי ישראלי שמבקש לעלות לארץ מקבל אזרחות אוטומטית וזכויות עולה ובן זוג של אזרח ערבי לא. או למשל: במנהל מקרקעי ישראל יש ייצוג חוקי ל"קרן הקיימת לישראל" ול"סוכנות היהודית", גופים שלפי טבעם הם ליהודים בלבד. היוצא מכך: זכויות אזרח אינדיבידואליות (אזרוח, הזכות לקרקע) ניתנות באופן לא שוויוני בדרך פורמלית, לא רק כמדיניות קלוקלת של ממשלה זו או אחרת, לא רק כשלילת זכויות קולקטיביות.

 

לדעת כותב שורות אלה, הדרך להיחלץ מהקושי הקשה, הקושי המוסרי, שמציב הדו"ח, היא כפולה. הראשונה: הזכויות הקולקטיביות של ערביי ישראל אכן נפגעות והדרך לפצות על כך היא באמצעות הקמת מדינה פלשתינית, בצד המדינה היהודית, שתיתן ביטוי לסנטימנט הלאומי הפלשתיני כפי שמדינת ישראל נותנת ביטוי לסנטימנט הלאומי היהודי (הקמת מדינה כזו, עם זאת, תלויה גם בנכונות של הצד השני, נכונות שספק אם קיימת כעת). השנייה: אי-התעלמות והכרה בפגיעה בזכויותיהם של ערביי ישראל גם כאזרחים אינדיבידואלים וניסיון לצמצום הפגיעה הזו.

 

אך ההכרה וניסיון-הצמצום האלה אל להם, חשוב להבהיר, להוביל לויתור על זכותו של הרוב לעצב את המדינה בצלמו. למרות הפגיעה בזכויותיו של המיעוט הערבי, שתיוותר גם אחרי הקמת מדינה פלסטינית, מותר גם לרוב לשמור על זכויותיו. בנוסף: חתירה לצדק היא שאיפה נעלה אבל היא מטשטשת לעתים ערכים אחרים. החיים לא תמיד הוגנים, אבל לא רבים מאתנו יחלקו את כספם עם העני ברחוב רק משום שזה "צודק". "צדק" הוא ערך חשוב אבל כך גם "שימור עצמי" כולל "שימור זהות עצמי". כשל"שימור העצמי" מתווספת העובדה שהיהודים בישראל הם רוב, יש כאן גם משום "צדק". אנחנו, היהודים-הישראלים, נוטים לעתים לשכוח מה החשיבות בכברת אדמה בעולם שהיא הבית שלך. נוטים לשכוח, פשוט, כי כברת אדמה כזו קיימת בשבילנו. לא כדאי שהדרך להזכיר לנו את חשיבותו של "הבית הלאומי" תעבור באובדנו.

 

אבל בצד העניין העקרוני, שהוצג לעיל, וש"החזונות" מסייעים לחדד אותו ולכן תועלתם רבה, חשוב לומר שניתוח מדוקדק, צונן ולא מתלהם, של חזונות ערביי ישראל, מעלה צדדים חיוביים לא מעטים, שיש בהם גם לאוכלוסייה היהודית בישראל. הופעתם אינה – או אינה רק – מעוררת קשיים, מוסריים ופוליטיים, ופחדים, אלא גם מעוררת תקוות והיא אפילו במובן מסוים משמחת גם בשביל היהודי-הישראלי שמאמין בזכותם של היהודים-הישראלים לבית לאומי. בשורות הבאות אנסה לנתח את החזונות ולהסביר את אופיים, להבהיר את הסיבות הסמויות מהעין, לעניות דעתי, ליצירתם ולתוכנם; ניתוח, הסבר, הבהרה וסיבות שירככו, לדעתי, משמעותית את החששות מהם. כמו כן אמנה את הצדדים החיוביים בעליל של החזונות. אעשה כל זאת מהקל אל המשמעותי; מהשולי, המשתמע והמהוסס אל העקרוני.  

 

להמשך המאמר – http://www.notes.co.il/arik/42337.asp

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עלאם עאקל  On מרץ 23, 2008 at 8:49 PM

    הריסת החיים של האחר שהיה גר כאן.
    ב:אמרת ש-"אך ההכרה וניסיון-הצמצום האלה אל להם, חשוב להבהיר, להוביל לויתור על זכותו של הרוב לעצב את המדינה בצלמו".

    הרוב במדינה הזו כבר מזמן אינו מעצב דבר בצלמו.יש קבוצה קטנה של פוליטיקאים,בעלי הון,אנשי האוצר,שהם המעצבים את הרוב, בצלמם.

    http://www.acheret.co.il/bin/en.jsp?enPage=HomePage

    מדינה בצלמם: פקידי האוצר מעצבים מחדש את הישראלים.

    מנסחי החזון הם אנשים משכילים וחילונים ברובם.

    http://www.acheret.co.il/bin/en.jsp?enDispWho=Issue%5El87&enPage=ArticlePage&enDisplay=view&enDispWhat=object&enVersion=0&enZone=Issue&

    למרות כל חילוקי הדעות, עוד אפשר לקיים איתם דיונים.הבעייה היא ,שבמצב הדברים הנוכחי(המצב הפוליטי-חברתי-כלכלי שלהם ושל אחיהם הנמצאים בגדה ובע'זה) הם גזע הולך ונכחד מול הדתיות העולה וגואה.במיוחד אצל הצעירים.
    אנשים דתיים אינם נוטים להתפשר.

    ואם הציבור הישראלי ה"יהודי" לא יתעשת לעשות סיבוב הפוך לחלוטין מהמסלול החברתי-כלכלי-פוליטי שהוא נמצא בו כעת,(מסלול שגם משפיע על ערביי ישראל,וגם על ערביי השטחים)העסק הזה הנקרא מדינת ה"יהודים", יתפרק.

  • אריק גלסנר  On מרץ 26, 2008 at 10:34 AM

    אינני מתעלם מתגובתך. פשוט המחשב שלי אצל הרופא ואני כותב מתוך קובות עשנות של אינטרנט קפה. כשיבריא – אתייחס.ביישוב הדעת

  • אריק גלסנר  On מרץ 27, 2008 at 6:13 PM

    מסעיף בי"ת ואילך אני מסכים אתך, כמובן. גם על סעיף אל"ף, במובן מסוים, למרות שהסירוב של ערביי ישראל להצעות החלוקה הוא עובדה שאסור לטשטש אותה גם אינטלקטואל ערבי שרוצה בטובת עמו. כלומר, הייתה כאן הצעה לשתי מדינות, לפני הנכבה, והיא נדחתה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: