קצרים+ביקורות ספרים חדשים קצרצרות

1. אני לא מורגל לצפות בהופעות מחול. אבל ראיתי השבוע את "complexions", בהיכל האופרה הישראלית וחוויתי קתרזיס מתיר איברים. נכון, הרבה בזכות המוזיקה. אבל גם בזכות הזיכוך והעידון של המיניות. זו, מבחינתי (ואני מתאר לעצמי שאני לא הראשון שחשב על זה), התמצית של האמנות הזאת.

2.  ראיתי כמה סרטים טובים עד טובים מאד לאחרונה: "2 ימים בפאריז" של ג'ולי דלפי, קומדיה רומנטית אינטליגנטית, מצחיקה  וכנה(!). "בקצה גן העדן" של הבימאי הגרמני פאטי אקין, סרט של במאי-אמת שיודע לספר סיפור ולהאזין למקצב הדיסהרמוני של הקיום, אם יורשה לי פאתוס קל. פחות טוב מ"עם הראש בקיר" שלו, אבל טוב מאד. בפסטיבל הגרמני בסינמטק ת"א צפיתי גם בסרט ששמו פרח מזכרוני ("יֶלה"?), סרט חזק, שנוגע בטראגי, על בחורה ממזרח גרמניה שמנסה לשחק אותה בגדול בשוק ההון-סיכון המערב גרמני. בכלל, הסרטים מגרמניה של השנים האחרונות, בגלל היחסים בין מזרח למערב ועניים וקפיטליסטים, עוסקים באופן האינטנסיבי ביותר שמוכר לי בקפיטליזם העכשווי. לכן הם מעניינים (כך, למשל, "להתראות, לנין", החביב, ו"המהפכנים"? זה השם? על אלה שמשחיתים דירות של יאפים. בכל אופן הסרט המוזכר מוצלח משתי הדוגמאות הנ"ל, החצי-רציניות).

3. אפרופו גרמניה. בחיפוש אחרי סימני חיים בכוכב השבת הטלביזיוני, נחתתי בערוץ 99 על שיחה של העיתונאי תום שגב עם פרופסור יובל דרור, פרופסור לחינוך, שכתב ספר על החינוך הארצישראלי. שגב, במבטא יקי מודגש מעט יתר על המידה, לא נתן לדרור לדבר (וכך לא יכולתי לזהות את מבטאו שלו). מבין השיטין הידע של דרור נראה מרתק ומורכב, אבל שגב כל הזמן דחף לתזות המעייפות שלו-הוא: "אז החינוך היה לאומי? ציוני? זה היה במכוון? אז לאומי? ציוני? זה היה לאומי, מה אתה אומר, הא?". דרור לדרור!

4. אני לא קונה באי.אם פי.אם

5. נכנסתי לבאר – כל הגברים נראים אותו דבר 

6. השימוש השיטתי והנכלולי, בפרסומות ברדיו ובטלביזיה, בדמויות מ"ארץ נהדרת", שעוברות הסטה קלה (כך שהן נשמעות לך מוכרות אבל לוקח שניה לזהות: "סבתא מוסקונה", "העורך דין" שמה-שמו מגלם ועוד), מחדד , אם יש צורך לחדד, את סוגיית היעדר הסאטירה המפורסמת; אי אפשר, פשוט אי אפשר, להיות חלק מהשיטה ולבקר אותה. כך גם בעניין מודי בראון ידידנו. כששכחת לסגור את החנות, וכולם מציצים לך לתאוות הבצע הקטנה שלך, אי אפשר לנאום בכיכרות או לבקר אחרים בסאטירה.

 

ביקורות ספרים – שראו אור לאחרונה – קצרצרות:

"ריקוד האדמה" של הרוקי מורקמי (תרגום: מיכל דליות-בול) – תמיד חשדתי שמורקמי זה קטע של בּוֹבּוֹאים, אני מתכוון גם ברמתו הספרותית. אבל קובץ הסיפורים הזה, שאינו מופתי חלילה, מפגין הולכת עלילה מוחלקת ואלגנטית ביותר (שמזכירה את פיצ'ג'ראלד, בסיפוריו הקצרים, פ. שמ. מעריץ, אגב) וכן קשר-עין ממרחק מחושב, יציב ומרשים בדיוקו, מהמיניות שמופיעה בסיפורים.

"דוח המלך דוד" של שטפן היים (תרגום: ברוריה בן-ברוך): הספר הזה על היחסים בין הכוח (שלמה המלך) לאינטלקטואלים (ההיסטוריון איתן האזרחי שנשכר לכתוב את הביוגרפיה של דוד המלך) הוא ספר נאה, אולם מושתת על תרמית אינטלקטואלית קטנה: כי הרי עיקר גדול בפרויקט התנ"כי הוא המאבק של התרבות העברית בכוח הגס (למשל, אברהם המתווכח עם אלוהים על סדום), והיים מציג את איתן כחריג ממזרי, שהערים על שלמה, או ניסה להערים על שלמה, בספרו את הסיפור האמיתי של דוד. על זה אמרו חז"ל: תבן אתה מביא לעפריים (ויש אומרים: אפרים).

"יומו האחרון של הנידון למוות" של ויקטור הוגו (תרגום: ניר רצ'קובסקי): את הסיפור הזה דוסטוייבסקי העריץ. סיפור קשוח אבל ההקדמה של הוגו לסיפור, נגד עונש המוות, מוכיחה יכולת רטורית כבירה, שמאפילה על הסיפור שבהמשך. כי אולי בזה עיקר כוחו של הוגו? ברטוריקה? צריך לשאול מבינים ממני.

"משהו רענן" של פ.ג'.וודהאוז (תרגום: דן דאור): תענוג, אבל מצחיק ומענג הרבה פחות מ"טוב ויפה, ג'יבס" (שעליו כתבתי פעם ביקורת וניסיתי בה לנתח את ההומור שלו. לא מצחיק? (: הנה זה: http://www.notes.co.il/arik/42487.asp).

"מוות רך מאוד" של סימון דה בובואר (תרגום: מיכה פרנקל). חזק. תיאור גסיסתה של אם המחברת. כמה עמודים, העוסקים בחיי המין המוחמצים של האם, תיאור הנמסר באמפטיה עילאית של הבת, הם מהעמודים המזעזעים והמזהירים של הספרות במאה ה – 20, לעניות דעתי.   

 

לביקורות קצרצרות נוספות:

http://www.notes.co.il/arik/41280.asp

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  On מרץ 27, 2008 at 7:00 PM

    אפשר להשמיט את ההתחלה, "נכנסתי לבר".

  • אביגיל  On מרץ 27, 2008 at 7:15 PM

    מי מחליט על איזה ספר תכתוב ביקורת לעיתון. אתה, המערכת, פעם ככה פעם ככה?

  • ענת פרי  On מרץ 27, 2008 at 8:26 PM

    מה זה בובואים?

  • אריק גלסנר  On מרץ 27, 2008 at 10:41 PM

    לדודי – אכן.
    אביגיל – כשנכיר(:
    ענת – בורגנים בוהימייניים.

  • ענת פרי  On מרץ 27, 2008 at 10:50 PM

    בדור שלי זה עוד נחשב למושגים שסותרים זה את זה, מה שקרוי בלעז אוקסימורון

  • עופר  On מרץ 27, 2008 at 11:11 PM

    את המונח טבע העיתונאי האמריקני דיוויד ברוקס בספרו BoBos in Paradise (2000)
    http://www.amazon.com/Bobos-Paradise-Upper-Class-There/dp/0684853787

  • ענת פרי  On מרץ 27, 2008 at 11:58 PM

    אני מחבבת את דיוויד ברוקס

  • מעריצה  On מרץ 28, 2008 at 12:18 AM

    אריק, נראתה נפלא במסיבת פורים!
    קינקי כמו דמות מסרט ישן של פאסבינדר
    ואיך רקדת !!
    היית ענק
    hit me baby one more time!

  • חן  On מרץ 28, 2008 at 7:50 PM

    הביקורת על וודהאוס נמצאת בבלוג? יש לו מעריצים במשפחתי

  • אריק גלסנר  On מרץ 29, 2008 at 11:41 AM

    הוספתי הפנייה לביקורת בטקסט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: