יוכי ברנדס

למי מאתנו לא יצא להיתקל בזקנה בת 101 שנולדה ממש ביום הפרעות בקישינב ב – 1903, שרדה את הפוגרום ואומצה על ידי ביאליק, עלתה לארץ ב – 1919 באוניית העולים המפורסמת "רוסלאן" עם אהובהּ, זנחה אותו רגע לפני העלייה לחוף יפו וגרמה, על ידי הפללתו כקומוניסט, לשילוחו חזרה באוניה לרוסיה בגלל שהציצה בציור דיוקן שלה שצויר על ידו ושנראה לה עוין, התאהבה סמוך לרדתה לחוף בסגן מנהל גימנסיה "הרצליה" הצעיר והמצודד, יקיר תל אביב הקטנה, אך דחתה את אהבתו בגלל שהוריו לא נרצחו בפוגרום כמו הוריה, ולאחר פרעות תרפ"א (1921), בהן נרצח סוף כל סוף אביו, נעתרה לו אך השיבה שוב את פניו ריקם כיוון שגילתה שתמונת הדיוקן שצייר אהובהּ הראשון בעצם מחמיאה לה וחושפת את נפשה המיוסרת, ולכן, אכולת אשמה, נשארה בודדה עד לימינו אלה וכעת היא פורשת בפנינו את סיפור חייה בשפה עיתונאית-טֶפלונית עכשווית?

 

ולמי מאתנו, בינינו, לא יצא להיוולד כנכדה לסבתא ילידת "מאה שערים", שיצאה לתרבות רעה והרתה לקצין בריטי שזנח אותה לאנחות, נישאה ליהודי פשוט ואחר כך התגרשה ממנו וגידלה את הילד החצי-בריטי בעצמה עד שאותו יהודי פשוט חטף את ילדהּ ממנה ומסר אותו לבית יתומים באנגליה ולימים הילד הפך להיות מנצח התזמורת הפילהרמונית בלונדון, ואילו היא הפכה להיות בעלת בית-אופנה משגשג, ונכדתה, העובדת כיום במוזיאון, נתקלת בציורהּ של הזקנה מהסיפור הראשון?

 

לא יצא לכם להיתקל בזקנה כזו? לא יצא לכם להיוולד לסבתא כזו? הסירו דאגה מלבכם כי ליוכי ברנדס יצא. תמר, גיבורת סיפור המסגרת ברומן "וידוי", היא עוזרת-אוצרת במוזיאון שעומדת בפני הסיכוי לאצור לראשונה בעצמה תערוכה שנושאה הוא "ציירים ישראליים גאוניים שהקדימו את זמנם". בחיפושיה אחר ציורים היא נפגשת בציונה, בת המאה ואחת, שבביתה מצוי ציור דיוקן, שתמר מכתירה, באנדרסטייטמנט אופייני, כ"גאוני". הזקנה אינה מוכנה להיפרד מהציור, ויחסית לגילה המתקדם-משהו מתגלה כאישה חיונית ורהוטה, שמסוגלת ללא ליאות ועל פני מאות עמודים לספר את סיפורו של הציור, סיפור שמשתרע מצדו על פני עשרות שנים. "הוידוי", העומד במרכז סיפורה, שנוגע לאהובהּ הראשון של הזקנה עליו גזרה בצעירותה שילוח חזרה לגיא ההריגה הרוסי של מלחמת האזרחים, סודק את עולמה של תמר. עולם זה, הסנסציוני בפני עצמו, כאמור, והאופנתי עד דכא (הסבתא ה"מצליחה" שונאת גברים, ומייעצת לנכדתה הרווקה איך לנהוג עמם), מסתבר כמכיל גם הוא אירועים שיש להתוודות עליהם.

 

קשה להחליט מה מרגיז יותר בספרה של ברנדס, קשה להחליט מאיפה להתחיל. האם להתחיל בסנסציוניות, באי-הסבירות הטלנובלית, במסננת הגסה אִתה עובדת ברנדס ואשר מותירה אחרי הסינון רק את האירועים "הגדולים מהחיים" ברומן, בעוד החיים עצמם מרוקנים מתוכו?

או אולי נתחיל במרקם הלשוני של הרומן? במופרכות על פיה זקנה בת 101, המספרת על אירועים מראשית המאה הקודמת, מתנסחת כך: "החשיפה התקשורתית האגרסיבית שליוותה את תוכנית האימוץ של ביאליק סגרה את חלון ההזדמנויות שנפתח בפני" (עמ' 80)? או בדימוי האווילי הבא: "המועקה והאימה נשרו ממני בגלים רכים, כמו פיסות שלג הצונחות מגגות הבתים בתחילת האביב" (פיסות שלג נמסות בתחילת האביב, כמובן, ולא "צונחות" – עמ' 96)? או בשימוש התדיר, המאוס, הקישוטי, המתהדר, ובעיקר: המיותר לגמרי, בביטויים מ"המקורות": "ואולי אותה קללה רדפה אחרי עד לאונייה והמיטה עלי את אסוני. ארור אפי כי עז ועברתי כי קשתה" (עמ' 100)?

ואולי נתחיל משוד הקברים הנלוז שעורכת ברנדס בהיסטוריה הציונית – במקבילה ספרותית לקאבֶרים מ"כוכב נולד" – בשימוש בחומרי היסטוריה "קלאסיים" ובאישים בעלי מוניטין לצורך שדרוגו של הרומן למשרתות-טיפשות שלה? ביאליק, רטוש, קלויזנר וברנר, כולם כולם נגררים מקברם כדי לשמש "דמויות משנה" ולהעניק ל"וידוי" שמץ מיוקרתם, ולולי היו כבר מוּצאים מקברם ודאי היו מתהפכים בו לו קראו את הרומן.

 

ואולי נתחיל במגושמות שבה מתנהל הרומן ? באופן השקוף בו מרימים גיבוריה זה לזה להנחתה על מנת שיוכלו לנאום את נאומיהם ההיסטוריים, הדידקטיים והמשעממים ("'שמעת על גלות החרש והמסגר?', 'תנ"ך הוא התחום שלי', אני מדגישה בהנאה את המילה 'שלי', 'לפני שהבבלים החריבו את בית המקדש" וכו' וכו' – עמ' 295)? או בזלזול בקורא שניכר במיוחד באי-הנמקת ההתרחשויות המכריעות ביותר ברומן, כמו זניחת האהוב הראשון לתמיד בגלל שציור שלו לא נראה לציונה (אולי שיחה קצרה קודם לכן הייתה עוזרת?), או זניחת האהוב השני בגלל ייסורי המצפון על האהוב הראשון (אולי מגיע לו הסבר?), או התאהבותה של תמר, סתם כך לקראת סוף הרומן, במורה הדרך האוקראיני שלה, או האופן השרירותי הלא מנומק לפיו בוחרת הזקנה בתמר לשמוע את וידויה?

ואולי נתחיל במשפטים "העמוקים" ששזורים כמוטיב חוזר לכל אורך הרומן? משפטים כבדי הגות כמו "מאחורי ההתרחשויות הרות הגורל החורצות את חיינו עומדות בחירות קטנות ומקריות" (עמ' 395)? או אולי נתחיל בעירוב השעטנזי, הוולגרי, של ז'אנר "סקס והעיר" ברומן ההיסטורי ("זכרים נתפשים בעיניה כאובייקט ראוי יותר לשנאה מאשר אנטישמיים" – עמ' 101)? או בדחיפתה בכוח של אג'נדה פמיניסטית מרודדת, קלישאית וצעקנית ("אני לא קראתי לך בשמה של תמר הנאנסת, אלא בשמה של תמר האחרת, זו שנטלה את גורלה בידיה והכתה את החברה הפטריארכלית בנשקה שלה" – עמ' 113)?

 

בקיצור, קשה לבחור מהיכן להתחיל.

אלמנט חיובי אחד יש ברומן הזה וזה המנוע הנרטיבי, כוח סיפורי בעל עוצמה מסוימת. אולם המנוע הזה אינו מחובר לציר, לגלגלים, לשילדה, שלא לדבר על הגימורים. לא כל אחד יכול וצריך להיות פרוסט, אבל גם בז'אנר הפופולרי שבו כותבת ברנדס יש מינימום של דרישות ומקסימום של פגמים שאפשר לשאת.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: