קצרים ורעילים

1. אבל מי זאת יונית לוי? מי זאת? מי זאת האישה הזאת?! מה היא עושה אצלנו בסלון?! מי זאת, מי זאת הריבה הזאת שהוצנחה כך ללב חיינו חתומת מבט וחטובת תווים?!

 

יונית לוי (הפרסונה!), זו סמל הריקנות והחלילוּת הישראלית, שבמסווה של רצינות וכובד-ראש ה"אקטואליה", מוכרת לנו את השואו הבידורי שנקרא "חדשות" ערוץ שתיים; זו, שבמחושבות של מנחה בקרקס, יורדת מישלב מאהרון ברנע, בפתיח, ל"אהרל'ה" בשיחה, על מנת לשדר "פאמיליאריות"; יונית לוי (הפרסונה!!), זו אנדרטת הטפלון הנוצצת הישראלית, שביום בו אזרחי ישראל הערבים מוחים ומפגינים ב"יום האדמה" – כאב של חמישית מהאוכלוסייה שחייב להעסיק אותנו היהודים-הישראלים, גם הציונים הגאים שביננו – פותחת את המהדורה שלה בסנסציות המיניות התורניות של השבוע; זו סמל הבורות הישראלית (כן, כן, היא יודעת אנגלית), שלא יודעת לתקן את הכתב שלה משה נוסבאום (טיפוס ופרסונה טלוויזיוניים, שראוי לעיון נפרד) שמספר ללא סייג ופקפוק על "האגדה התנ"כית" לפיה הכתה בת-שבע את דוד בשוט, אגדה שלחושכה נהגה אותה אישה מופרעת מבית שמש שגנבה חצי-מהדורה-כמעט; יונית לוי (הפרסונה!!!), זו תלמידת התיכון הרהוטה, שברור לך שהרצינות שכופה עליה תפקידה מעוותת לגילה, ושהשרטוט המבריק ביותר של מה שעושה עיוות כזה לטיפוס כזה, אישה שבגרות נכפתה עליה מוקדם מדי, על ידי כוחות גדולים ממנה, מצוי ברומן של יזהר הר-לב, "מיקסי גריל", בו מתגלה דוגמנית-קרח, הנערצת על ידי גברים מבוגרים בעשורים רבים ממנה – וכך נכפית עליה בגרות מוקדמת – כילדה פותה, התקועה (כמרד נואש בבגרות המוקדמת) בשלב האנאלי (ואני מדבר על הפרסונה יונית לוי, כמובן).

 

ועדיין, אניגמה! מי זאת? מי זאת יונית לוי?

מי את? מי את?

 

למה? למה היא חלק מחיינו?  

 

2. כיוון שהטלביזיה היא המדיום האופורטוניסטי ביותר, חסר חוט השדרה ביותר, וכיוון ש"ארץ נהדרת" היא סמל אמירת מה שכולם ממילא חושבים, אני מוצא עידוד רב בקו החברתי המובהק שהתוכנית אוחזת בזמן האחרון. בחוש הריח הכלבי של הטלביזיה, ייתכן והם מריחים משהו שאחרים עוד תתרנים אליו.

(ואולי זה נובע רק מההצטרפות של דרור רפאל לצוות הכותבים?)

 

3. ה"אינטרטקסטואליות" של הטלביזיה, בה תוכנית כמו "ארץ נהדרת" "מרפררת", בלשון העם, ליקום הטלביזיוני (הישרדות, גיא זוהר, התוכנית ההיא עם עזרא ההוא), היא אחד ממנגנוני הלכידה הדוחים שהמדיום הזה מפעיל עלינו על מנת שלא נמצא את דרכנו מחוצה לו.

 

4. יש אנשים שיש להם את המומחיות להתייתם, את חוסר היכולת למצוא להם אבות (ממשיים וסימבוליים), את הכישרון לאבד אבות אם נמצאו. לעתים, האנשים הללו חזקים, והיתמות מסייעת להם לשמור על האינדיבידואליות שלהם. לעתים קרובות, אולי תמיד, גם החזקים, סובלים מיתמותם.

 

5. אני עושה כאן דבר שאינני נוהג לעשות. אבל זה מקרה חירום. אני משתדל לא להעלות כאן ביקורות קטלניות מהעבר הרחוק. לאדם לא מגיע, בדרך כלל, להיקטל פעמיים. אבל לעתים אתה נתקל בתופעות שאתה חייב להגיב עליהן.

ב"דה-מארקר קפה" הוכרז על תחרות ביקורות לספרה החדש של יוכי ברנדס. "מלכים ג'", שמו הצנוע. הזוכה בתחרות הביקורות יזכה לפרסום ביקורתו במוסף "הארץ – ספרים". אסתי העירה גם על ההזניה הזאת כאן (זו הזנייה מורכבת, ברמה של בית-זונות פריזאי במחזה ובדימיון של גיבור חנוך לויני, והיא כורכת שיווקיות אגרסיבית בד בבד עם הענקת גושפנקה "מכובדת": "ספרים", אחרית דבר של פרופסור).

את הספר טרם קראתי, אולם רב-המכר הקודם של הסופרת היה אחד הספרים הגרועים ביותר שיצא לי לבקר ואולי אחד הגרועים שיצא לי לקרוא מעולם (ויצא לי). לפיכך, אני מצרף כאן את הביקורת שכתבתי על ספרה הקודם של היוצרת הנמרצת, "וידוי"

הנה

 

6. צעירים בני המעמד הבינוני ומטה אינם יכולים להרשות לעצמם להיות פובליציסטים כי בפובליציסטיקה הישראלית משלמים פרוטות (300 ש"ח לכותב מתחיל, גילה לי פעם בעצב עורך מדור דעות מכובד, באחד העיתונים היומיים הגדולים) – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית חסרה קולות מעניינים וחשובים – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית בכללותה אינה מגוונת ומעניינת מספיק – אי לכך אנשים מתחילים לפקפק אם יש בכלל ערך לדיעות ולרעיונות, כי אולי ההבדלים היחידים שיש בעולם הם סכומי כסף ולא דיעות ורעיונות? – אי לכך מוגלים ומקוצצים עמודי הדעות – אי לכך מה שבאמת הופך להיות האמצעי המבדיל היחידי בין בני האדם הוא כספם (או היעדרו) – אי לכך יקוצצו או יבוטלו כליל עמודי הפובליציסטיקה בעיתונים?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ימימה  On אפריל 1, 2008 at 10:27 PM

    בספר האחד והיחיד שלה שקראתי הדבר שהכי צרם לי היה שילוב המשלבים הנוראי. יפה שזה היה אחת הנקודות הראשונות שציינת. אני ממש הרגשתי אז (וזה היה לפני הרבה שנים, וכנראה קראתי את אחד הטובים שלה יחסית, הראשון, "גמר טוב") שעולמה הרוחני הספרותי עוצב על ידי סיפורים מ"זרקור".

  • עוברת אורח  On אפריל 1, 2008 at 10:57 PM

    זו המכה החדשה. הבעיה אצלה הוא המגוון המצוצמצם והשגור כל כך של הבעות ותגובות, כולן בסקלה המהוגנת המתבקשת ממגישת חדשות בערוץ אחד. וניסיונותיה הנואשים לבטא ייחודיות והומור, ממש גורמים כאב לב.
    אוי, איפה אתה חיים יבין?!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אפריל 1, 2008 at 10:59 PM

    אכן רעילים

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אפריל 1, 2008 at 11:03 PM

    רעילים ומוצדקים מאין כמותם.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אפריל 1, 2008 at 11:46 PM

    אללי, ימימה, אם מישהו אחר היה אומר בגל"צ ש"יפה שזה היה אחת הנקודות", היית כותבת על זה פוסט.
    http://www.notes.co.il/yemima/42574.asp

    אבל שנינו מרוצים מאריק.

  • אוסקר  On אפריל 2, 2008 at 1:22 AM

    אני זוכר שצפיתי בחדשות ערוץ 2 ואולי הייתי מסטול ואולי לא, זה לא משנה בכלל, ולא הבנתי למה הבחורה מהפרסומת למסטיקים מקלקלת לי עכשיו עם משגרים מאולתרים ומשברים הומניטריים. נראה היה אז יותר מתמיד שהמגישה המתמידה הזאת היא מסטיק אורביט פרופשיונל להלבנת החדשות ולהורדת רמת החומציות המפעפעת מתוכן. אקטין ואומר שקטעי ההגשה האלה הם מין הרחבה של סימבול ה-:) או ידידו ה:( שמרככים ומנחמדים את חומרת הטקסט שבא לפניהם.
    וזו תשובתי הלילית (אחרי ארוחה ששרפתי בה 900 ש"ח, ואני עוד אחד ששילמו לו הכי הרבה 250 ש"ח) לשאלתך, בהערכה רבה.

    אה כן, דימוי השלג בביקורת על ברנדס העלה בי שאלה קטנונית לגבי הריבה שהוצנחה ללב חיינו – ריבה ב- ב' רפויה או ב' דגושה?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אפריל 2, 2008 at 1:33 AM

    ברפויה

  • ימימה  On אפריל 2, 2008 at 8:10 AM

    אתה צודק, אולי, אבל יש הבדל בין תגובה לא מוקפדת שנכתבת אחרי אחר צהריים שלם של התרוצצות אחרי ילדה בת שנתיים וחצי שלילה קודם החליטה לא לתת לי לישון בין 12:30 ל-3 לבין קריינות רשמית, לא?

  • ערן  On אפריל 2, 2008 at 10:45 AM

    טיעון מעניין העלית: השפה בה השתמשת באופן טבעי או ספונטני – השפה האמיתית – מכילה "שגיאות", בעוד שהשפה שנוצרת בצורה מלאכותית, הקריינות שאינה דיבור נטו אלא קצהו של תהליך עריכה – אמורה להיות "נקייה" משגיאות.

    דווקא משום כך, הייתי מצפה שתחזרי בך מן המשפט שלוב-המשלבים שהופיע בתגובתך הקודמת:
    "הדבר שהכי צרם לי היה שילוב המשלבים הנוראי."

    שהרי ספר אמור לייצג מציאות; כזו שבה מותר לשגות ולערב משלבים שונים. לא?

  • נעם  On אפריל 2, 2008 at 11:26 AM

    תגובה לא מוקפדת, טבעי שיסתננו אליה טעויות ואילו קריינות רשמית, מוטב שיסקלו אותן ממנה.
    שילוב המשלבים בספר צריך לשקף את אופן שילובם
    במציאות. במו אוזניי שמעתי ג'ורה אחת הן מפיקה מרגליות מקראיות והן מפרטת את הרגלי המין של אמי ואחותי ומעבר כזה בין גבוה לנמוך ייתכן בהחלט, אבל צירוף כמו "בא ממקום של…",
    חרף כיעורו ונמיכותו כי רבה, לא סביר שיצא מזאת הג'ורה. נראה לי שהחתומים לעיל קבלו
    על הצרימות בשילוב המשלבים ולא על עצם שילובם.

  • ימימה  On אפריל 2, 2008 at 12:26 PM

    הדוגמה שאריק הביא בביקורתו לעיל היתה טובה ושיקפה היטב את הבעייתיות של השפה שלה.

    נדמה לי שנפטרתי מהספר האחד שלה שהיה לי אז אין לי דוגמה משלי. בכל מקרה, בהחלט יש מקום למשלבים שונים בספר, אבל חייבים לייחד לכל משלב את המקום שלו (דוברים שונים, הקול המספר ועוד ועוד), ושם לא לערב.

  • ערן  On אפריל 2, 2008 at 2:17 PM

    יחד עם זאת, לא חסרים אנשים שכשם שהם מערבים תרבויות, כך הם גם ממזגים משלבים שונים. הדוגמא* שהכי "קופצת" לי לראש היא מאמן הכדורגל גילי לנדאו. בכל כתבה עליו הוא מפיק מרגליות לשוניות לצד קריאות אופייניות יותר למגרשי הכדורגל. לנדאו הוא בחור אינטליגנט ואינטלקטואל והוא אינו בוש בכך, אך מאידך גיסא הוא מכיר את העולם בו הוא חי.

    נכון שלנדאו הוא יוצא דופן, ונכון שאין זה ארוע תכוף לשמוע את אבשלום קור הוגה מילה לועזית מבחירה, אך עדיין קיימים מקרים כאלה במציאות, ולפיכך אין מניעה, לדעתי, למצוא אותם גם בספר.

    * טרנדי לומר שדוגמא זה בארמית ודוגמה זה בעברית, אז הנה – ארמית דיברתי.

  • עמיחי  On אפריל 2, 2008 at 4:38 PM

    בסעיף 4. חכם.
    אגב, צירפת קישור לביקורת על ספר גרוע של יוכי ברנדס, רק לא מצויין בו, כמדומני, את שם הספר.

  • שפי  On אפריל 2, 2008 at 4:38 PM

    גם סאטירה פוליטית היא ריפרור, בדיוק באותה מידה, דמויות הלקוחות מתוכניות טלויזיה מהז'אנר המכונה חדשות, שהקשר שלהן לחייהם של הצופים הוא משהו בין קלוש לאפסי. הפוליטיקאים נמצאים במאמץ מתמיד ללכוד אתכם בסצינה שלהם, לשוא, אתה שומע אזרח-מהשורה מדבר בלהט על פוליטיקה ומרגיש שזה רק בגלל שהוא-עצמו רוצה להיות, אם לא כפוליטיקאי אז לפחות כבן-דמותו הפובליציסט. למשל, דוגמא קטנה, בשביל רוב-רובנו רצח רבין היה לא יותר מאשר תכניות טלויזיה עם שירים יפים וסלבס.
    האם יש דבר כזה סאטירה אמיתית, כזאת שבאמת נוגעת בחייהם של הצופים? כמובן, אבל לא קוראים לזה סאטירה אלא ספרות…

  • אריק גלסנר  On אפריל 2, 2008 at 5:09 PM

    על התגובות.
    לימימה, תודה על האינפורמציה לגבי ספרה הראשון (בכלל, אם יורשה לי לתפוס טרמפ על הערתך, אני חושב שעל מנת שהספרות הישראלית תהיה סבירה – זה המינימום – צריך לפחות חמישה מבקרי מקור חסרי פניות ודעתנים פעילים, לא חנפנים באופן שלא ייאמן, כמו שנהוג בעיתונות האינטליגנציה שלנו, ולא שונאי ספרות או נעדרי טעם ספרותי, כפי שנהוג שם ובמקומות אחרים) בקיצור, אני מקווה שתמשיכי לכתוב ביקורות.
    לעוברת אורח – אכן יבין חסר. אבל יעקב אלון, שאינו דמות מופת, כמובן, גם אינו ריקני כמו שאר המגישים והמגישות (חוץ מגאולה אבן, שאי היבחרה להגשת מבט היא בכייה לדורות).
    אוסקר, איפה זללת ב – 250 ש"ח, ומי המממן? (:
    (אוי, שכחתי שזה ריכוך 😦
    לערן, האמן לי שאין שום בדל בדלו של עניין בצירופים הלשוניים, רק קוצר יד.
    עמיחי – תודה. תיקנתי.
    לשפי – מעניין ואני חושב שאני מסכים אתך חלקית.

  • אוסקר  On אפריל 2, 2008 at 7:41 PM

    מדובר כאן על דקדוקים לשוניים שעד כמה שאני למד בימים אלה, תחת ידו של עורך שולטטטט, מדובר בבור ללא תחתית: רק כאן בתגובות הדי מלומדות האלה, אפשר למצוא חופן של שגיאות. מצד שני, גם אני טהרן, ולכן השאיפה הקצת פוצית הזאת על הקפדה לשונית סך הכל מבורכת בעיני.
    ואם כבר דקדקנות, אכלתי ב900 ש"ח, ולא זללתי, כי במקומות כאלה אוכלים יפה ולאט, וכשהולכים אומרים תודה רבה למלצרים החמצמצים.

    בקשר לסימבול החיוך שהפך לחלק אינטגרלי מהטקסט האלקטרוני, נזכרתי במגזין הסטייל, כפי שכינו אותו בזמנו, איי-די. זה מגזין בריטי שנוסד בשנות השמונים והצטיין בעדכנותו ובעיצובו. הלוגו שלו הוא הברקה טיפוגרפית שנונה למדי כי הוא יוצר סמל של קריצה. כל נערי ונערות השער לדורותיהם הצטלמו כשהעין הימנית שלהם מוסתרת, בד"כ בקריצה.
    אני מצרף לינק של ביורק להמחשה:

    ומאחר שזה מאוד לא קולי מצדי להגיב בנלהבות כזאת .(גם את המגזין הזה גיליתי רק בשנות התשעים), אני מצרף חריצת לשון:
    :-q

  • שפי  On אפריל 2, 2008 at 8:18 PM

    לפני כ-60 שנה מפיק בשם בן-גוריון גנב מהבי-בי-סי פורמט ועשה לו אדפטציה.

  • דודי  On אפריל 2, 2008 at 8:55 PM

    האינטרטקסטואליות דנן, מניסיון, משמשת גם בתפקיד ההפוך, וגורמת לכך שמי שכבר התנתק מהמדיום יישאר בחוץ.

    (יש גם סיבות נוספות, בעיקר הפרסומות. גם צופים קבועים לא אוהבים אותן, אבל אם חוזרים לצפות אחרי כמה חודשים בלי טלוויזיה הן נהפכות לבלתי-נסבלות ממש).

  • אריק גלסנר  On אפריל 4, 2008 at 12:55 AM

    צודק. התחושה שאתה "לא בעניינים", היא גם כן מכשיר שליטה.

  • דודי  On אפריל 6, 2008 at 12:59 AM

    מכשיר שליטה במי?

  • אריק גלסנר  On אפריל 6, 2008 at 2:06 AM

    התחושה של מי שלא צפה זמן מה טלביזיה שהוא אינו מבין את הבדיחות (כי הן פנימיות, בלי להיות מוצגות ככאלה, כי "הפנים" הטלוויזיוני הוא כביכול "הכל", גורמת לצופה להרגיש "מחוץ לעניינים" ולחתור להתעדכן במהרה. כך הוא נשלט, למעשה)

  • דודי  On אפריל 6, 2008 at 12:02 PM

    אז גם להיפך, לפעמים: אני (ואני מכיר עוד) מרגיש כל-כך מחוץ לעניינים כשיוצא לפעמים לצפות, עד שכבר אין לי שום רצון לחזור. ודווקא אין לי עניין אידאולוגי מיוחד נגד הטלוויזיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: