כיצד נהייתי אחד מהרוב – על חזרה בשאלה ופוליטיקה

א

בבחירות 92' הצבעתי למפד"ל. הייתי אז בן 19 (אני מהילדים של קיץ 73', אלה שלא נכתב עליהם שיר), למדתי בישיבה הגבוהה ב"בית אל", ולמרות שהמפד"ל, בעיניו של בן למקימי "התחייה", נחשדה באי יציבות אידיאולוגית, הרי ש"מי חוץ מהם ידאג לחינוך הדתי". כשחזרתי לישיבה מההצבעה בכפר גידולי, כפר הרא"ה, היה עדיין בית המדרש ריק למדי. רבים עוד לא חזרו מההצבעה בבתיהם. אבל הריקנות הזו הייתה מאיימת במקצת, כאילו ניבאה את תוצאות הבחירות.

לאט לאט הסתננו השמועות לבית המדרש הריק. שמועות מדאיגות. אחד מרבני הישיבה, המפוכחים, אמר בענייניות שכעת לא יהיה מנוס מאוטונומיה לפלשתינאים. תוכן דבריו, אך יותר מכך: הטון הענייני שלו, זעזעו אותי, הרי זו נסיגה ממה שלימדו אותנו! מתהליך הגאולה! אבל הזעזוע לא האריך ימים. לא היה לי פנאי באותם ימים להזדעזעות פוליטית.

 

ב

בסתיו 92', בחודשים שבין "בין הזמנים" של החגים לחנוכה, עברה עלי תקופה רגשית ואינטלקטואלית דחוסה ביותר, שבסיומה מצאתי את עצמי מביט בנרות החג הרועדים ואני כבר אדם לא דתי. בנרקיסיזם משתאה, שמאפיין אולי את כל מי שעובר תמורות נפשיות קיצוניות, ניתחתי ותיעדתי את מה שעבר עלי בחודשיים הרי הגורל הללו. איך בתחילה גיליתי אזורים רגשיים שלא "מכוסים" על ידי אורח החיים וההשקפה הדתיים שגדלתי עליהם. איך התחלתי בעקבות הגילויים הללו לנסות "למפות" את האזורים הרגשיים החדשים הללו באמצעות קריאת שירים ולבסוף באמצעות כתיבתם. איך התגנבה לה המחשבה שאם אזורי נפש רבים כל כך אינם קשורים ל"דת" (תסולח לי ההפשטה ההיפרבולית והשטחית, שאפיינה את אורח המחשבה האפרוחי שלי אז), אולי ה"דת" אינה כל כך חשובה וחיונית. ואם כך – בחלוף עוד מספר ימי הגות טירונית דחוסה וגעש רגשי – אולי גם אלוהים, הקיים עדיין, אינו כל כך משמעותי. הרי החיים פה על פני האדמה כל כך מורכבים, סעורים, מייסרים ומענגים גם בלעדיו, כך שייתכן שאלוהים הוא המחזאי של העולם הזה אך ההצגה שלו יכולה לרוץ כעת בלעדיו (במטאפורה הזו האחרונה הייתי גא מאד באותם ימים).

בכל אופן, ודאי שאלוהים לא יכעס עלי כשאני חושף עוד רבדים של רגש ומחשבה בעולם שהוא עצמו ברא. ולבסוף, כשהחורף בהרי בנימין דופק בפראות בחלוני, חשבתי: אולי אלוהים כלל לא קיים? זה לא משנה בעצם, אמרתי לעצמי, ייתכן שכן וייתכן שלא, אבל ייתכן שלא. ושוב מצאתי דימוי שהייתי גא בו מאד ושביטא את הפקפוק באמונתי ותוצאותיו: זה כמו בן אדם רועד שמזנק קדימה באפילה וחושש שהוא מזנק אל התהום ולבסוף מוצא את עצמו צונח על מדרגה הנמוכה בכמה סנטימטרים בלבד ממקום הזינוק שלו. כן, אפשר לחיות גם בלי אלוהים. 

המעבר היה חד, אם כן. תוך חודשיים מצאתי את עצמי הופך ממאמין ללא מאמין, ממקפיד על מצוות ללא מקיים, מבחור ישיבה ל… למה בעצם?

 

ג

ברבות השנים, כשקראתי בעיתונים על אינספור "חוזרים בשאלה" שהתראיינו בהם (ועיתונים קראתי הרבה באותן שנים שלאחר "המהפך" הפרטי שלי; זו הייתה הדרך לרכוש השכלה אודות העולם החילוני) זלזלתי בגאוותנות בקטע הבלתי נמנע שבו מתאר החוזר בשאלה התורן את הפעם הראשונה שהדליק ברעד אור בשבת. הבחנתי את עצמי באנינות מהאספסוף המתראיין בכך שהתהליך שלי היה פילוסופי ומסקני ולכן, כשהגעתי בסיומו לחלל שבת או לעבור על מצווה אחרת, לא היו לי (כמעט, יש להודות) נקיפות לב. אלוהים לא יכול לכעוס עלי בדרך שאני צועד בה כי לא הייתה לי ברירה אלא לצעוד בה, מה גם שיקשה עליו לכעוס אם הוא אינו קיים. אולם למרות שיצאתי מהתהליך הלא ארוך שעברתי מְנוער ממצוות הרי שמצווה אחת קטנה, לא מצווה אפילו אלא מנהג, נשארה מקוימת. המשכתי ללכת עם כיפה.  

הייתי בחור ישיבה בן 19 וזו, התחלתי במעומעם להבין, לא רק הגדרה אידיאולוגית אלא סוציולוגית. לא הכרתי את העולם החילוני כמעט, פחדתי מהשירות בצבא, מה היו האופציות העומדות בפני? הכיפה השאירה אותי מבחינה סוציולוגית ובמחיר מועט בחברה שלי. החלטתי גם להתגייס עם תלמידי ישיבת הסדר כדי למתן את הצניחה לעולם החיצוני. אחרי פרק השירות המקוצר ביחד אתם (תלמידי ישיבת הסדר משרתים 16 חודשים), חשבתי, אוכל אולי להמשיך כבר לבדי בצבא.

הנרקיסיזם המוזכר לעיל ייסלח אולי אם יובן כי הוא נובע אצל החוזר בשאלה (כמו גם אצל החוזר בתשובה) מהתחושה שהוא נמצא בעיצומה של דרמה קוסמית. הרי בו, בעקיבא צלמאייר או ביהודה גבאי, יוכרע בקרוב גורל היקום! האם יש אדון לבירה או אין? האם מפץ גדול או הקדוש ברוך הוא? האם תפילין או קאנט? מוֹלים או גפילטע? הנחיתה הכאובה מתרחשת במשך השנים שלאחר ההכרעה הקוסמית. או אז מסתבר לעקיבא צלמאייר וליהודה גבאי שמידתם היא מידת אנוש ושהמעבר שהם עשו בחייהם אינו פשוט כלל ועיקר, הוא מעבר סוציולוגי יותר מאשר אידיאולוגי, והמחיר עליו יקר, יקר מאד.

 

ד

בבחירות 96' הצבעתי כבר ל"דרך השלישית" (זוכרים? היה דבר כזה וזה הייתי אני שהצביע לו!). לא הייתי "ימני" כבר אבל גם לא "שמאלני" וחיפשתי…ובכן, חיפשתי דרך שלישית. כמו שבבחירות 99' חיפשתי איזושהי מפלגת מרכז והצבעתי לכן, הפלא ופלא, ל"מפלגת המרכז".

אבל למה בעצם לא נהייתי "שמאלני"? התחלתי לחקור את עצמי. לא יכולתי להכחיש שחל סחף מסוים "שמאלה" בעמדותיי לאורך השנים אבל הוא היה איטי, איטי מאד, והיה לו באופק קו אדום ברור. למה, שאלתי את עצמי, המעבר האידיאולוגי והרוחני שלי ארך אולי 60 יום, חודשיים שהעבירו אותי מקצה לקצה, מפלוס למינוס או ההפך, ואילו המעבר ה"פוליטי", שמשמעותו לכאורה פחותה בהרבה והוא פחות נוגע לחיי האישיים, נעשה בזחלנות כזו? למה הספקנות התהומית שגיליתי כלפי הדת, ובעצם, מאז, כלפי כל אידיאולוגיה, כל טענה ל"רוחניות" מכל סוג שהיא, כולל "רוחניות" חילונית, כולל יומרות ל"רוחניות" בענייני ספרות ואמנות שמצאתי את עצמי נמשך אליהן, למה הספקנות הזו לא מופנית כלפי עמדותיי הפוליטיות? למה, בעצם, אני לא מוצא את עצמי מצביע ל"מרץ" או, מוטב, ל"חד"ש", שהן המפלגות המהוות את המקבילה הפוליטית לעמדות הקיצון הרוחניות שהגעתי אליהן?

 

ה

ואולי אין זה נכון שהמעבר "הרוחני" שעשיתי קיצוני כל כך? אולי הוא בעצם תואם לשינוי הפוליטי המתון יותר?

כשסיימתי סוף סוף את השירות הצבאי הארוך מדי שלי (השתחררתי, בגין לימודיי בישיבה, בגיל 23) חיפשתי עבודה ומצאתי את עצמי עובד במעין "בית מדרש" חילוני, עובד עם בני נוער חילוניים על נושא "הזהות היהודית" (החילונית!) שלהם.

אולם גם בזמן העבודה בבית המדרש החילוני חשתי לא בנוח עם עצמי. הספקנות ניקרה וניקרה. הייתי עסוק בזה. מה פירושה של "זהות יהודית חילונית"? האם הספקנות צריכה להיעצר דווקא כאן? האם החתרנות והפירוק ששימשו אותי כה יפה וכה נורא במיטוט עולמי הרוחני לא יעילות גם כאן? מה מותר הזהות הלאומית מהזהות הדתית? האם, וזו הייתה המחשבה הנוראה מכל לַצעיר מדי ולאידיאליסט מדי שהייתי, רק הביוגרפיה שלי גורמת לי לחנך מתבגרים בדבר חשיבותה של "הזהות היהודית" שלהם? רק יתרוני כבקי מהם בנבכיה של "היהדות" גורם לי לנצל את ידיעותיי על מנת לשכנע אותם ש"הזהות היהודית" היא דבר חשוב ולכן אני, מי שבקי מהם בה, גם כן חשוב קצת? האם הגעתי לעבודה הזו פשוט משום שכישוריי הולמים אותה ולא ממשוכנעות פנימית בערכה?

ניסיתי, באותן שנים, לנסח את העמדה שלי בקשר לזהות הלאומית כעמדה הנובעת מהצרכים האישיים של הפרט, לא כמוכתבת על ידי כוח גדול ממנו, שאותו לא קיבלתי ובו לא האמנתי. השקעתי בזה מאמץ רגשי ואינטלקטואלי רב. הייתי צריך להצדיק את עצמי. כעבור שנים מספר פרסמתי ברומן שלי, "ובזמן הזה", קטע, שבו ניסיתי להסביר את מהות הזהות היהודית שלי באותן שנים.

"בראש הדף רשם בכתב גדול "למה אני יהודי?". כאן שהה, לפתע פחד שכאן באמת גם ייעצר, אבל מייד ידע שכבר באזירת העוז להציב את השאלה ידע, בעצם, שתימצא לו התשובה. אבל העובדה הזו, שביטלה כביכול את הנועזות הספקנית שלו, לא באמת הציקה לו. הוא נשך את העט בשיניו ואחר כך כתב באותיות קטנות "תנ"ך" והעביר קו תחת המילה. הוא נתן למחשבותיו לשוטט בחופשיות, להיעגן רק במה שממגנט אותן מאליו, ללא ניווט הרצון. עכשיו רשם את הספרה אחת והקיף אותה בעיגול. לצדה רשם "אברהם מתמקח עם אלוהים על סדום" ובצד השורה, בסוגריים רבועים, רשם "מוסר". מתחת, בצד הספרה שתיים, רשם "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", למרות שהמשפט המצוטט חרג מהכותרת הקטנה, מהקטגוריה.

עכשיו שטפו המחשבות ביתר קלות. בצד הספרה שלוש רשם "סיפור יוסף ואחיו" ולצד השורה, בסוגריים רבועים, הוסיף "הערך הסיפורי". הוא נדד הלאה וביקש לרשום את שירת "האזינו" אבל נמנע מכך. פתאום לא ידע, לא זכר, האם התחושה הנעימה שעולה בו קשורה לכך שזו פרשיה קצרה, שבישרה תפילת שחרית קצרה יותר בבית הכנסת, או ליופייה. במקום זה, בצד הספרה ארבע, רשם "דוד מסרב לפגוע בשאול, במערה". בחמש רשם שני פסוקים ממלכים שעלו במוחו: "שלנו רבים משלהם", כפי שביקש הנביא שייוודע לנערו, ו"ידענו כי מלכי ישראל מלכי חסד הם". אבל אז היסס לרגע, הושיט את ידו ודפדף בתנ"ך. הוא נזף בעצמו (הציטוטים הנכונים הם "רבים אשר אתנו מאשר אותם" ו"שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם") אבל בכל זאת הותיר את הכתוב כפי שעלה בזיכרונו. בשש רשם "דוד ובת שבע" ובסוגריים רבועים רשם "גם עצם החטא וגם משל כבשת הרש". בשבע רשם, כבר בלי לבדוק אם זכרונו מדייק, את דברי שמואל לאגג, "כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך". בשמונה החליט פתאום לסטות מהקטיגוריה, הוא מחק את הכותרת הקטנה "תנ"ך" וכתב בצד הספרה "פירוש הרמב"ן על התורה". בצד רשם, בסוגריים רבועים, "נבל ברשות התורה, ההקדמה לספר בראשית וכו'" (…) בתשע רשם "העברית של הרמב"ם". בעשר "איוב פרק ג'", אבל לא התאפק והוסיף, מחייך לעצמו בהשתאות, בת המפגש הראשוני, "יאבד יום איוולד בו והלילה אמר הורה גבר". באחת עשרה רשם "מדרשי חז"ל", אבל פתאום לא הצליח לזכור אף מדרש ספציפי וחשב, בחרדה קצת, שאולי יש רק כמה עשרות מדרשים ראויים, שכבר נטחנו בסיטואציות שונות, כשבאו לפאר את ערך "היהדות", ולכן, שחוקים ונכלמים על ייצוגיותם הכוזבת, הם חומקים ממנו. (…) הוא נהיה קצת קצר רוח והחליט לדלג מאות שנים קדימה. בשלוש עשרה רשם "חסידות" ובסוגריים רבועים רשם "קוצק, סיפורי חסידים של הרב זווין" וגם "שמחה", אבל מייד מחק את המילה בתיעוב (…) בשש עשרה רשם, לבסוף, "ספרות עברית מודרנית". וכששאל את עצמו האם אפשר להעמיס על כתפיהם של שבעה או שמונה אנשים את האחריות לגאוותו ותחושת השייכות שלו, השיב לעצמו מייד, וכמעט ללא היסוס, שכן (…)ואז חשב, שבעצם כל תמצית העניין הזה, כל עיקר החשיבות של הדברים האלה שכתובים בשפתך, כל "המורשת התרבותית" העשירה שתמיד נמצאת שם, תמיד ניתן לחזור אליה, כל זה אולי אינו יותר, אך גם לא פחות, גם לא פחות, מנסיכה של תמיסה צמיגית, חמה ונעימה, המתערסלת לה בחלל הבטן".

 

ו

אני עומד מאחורי הקטע הזה גם היום. למרות המצועצעות והיהירות המסוימת, אני מודה, שיש בו (האם לא טולסטוי, לא פחות, הוא זה שאמר: "אני שונא את רוסיה אבל אוהב את הספרות הרוסית"?). אבל האם הזהות הלאומית שלי היא אכן זהות טקסטואלית-תרבותית-גופנית בלבד? איזה מין זהות לאומית חיוורת זו? אני לא אוהב במיוחד את העממיות וה"פולקלור" הישראליים, יש לי סלידה מצדדים רבים של ה"אליטות" הישראליות, אני לא מקבל שום גרסה, מחולנת ומתוחכמת ככל שתהיה, של "אור לגויים" ורואה בה יוהרה מגוחכת ואסונית. ומה עם המורשת האקזיסטנציאליסטית שאני כל כך מעריך? ההדגשה וההתהדרות בתובנה על היותו של האדם בודד ביקום? וחוץ מזה, חוזרת השאלה למקומה, למה זהות אנינה כזו לא יכולה להלום השקפות עולם פוסט-ציוניות או שמאל ציוני רדיקלי יותר? 

במרוצת השנים חשבתי על כמה פתרונות לפער הזה בין המהפך האידיאולוגי הדתי שעברתי לשינוי האטי הפוליטי. קופץ בראש, כמובן, הפתרון הפחות מחמיא מכולם, הפתרון התועלתני. קיום מצוות הוא אורח חיים תובעני לעומת "קיום מצוות" פוליטי. ולכן, בהישארות בגבולות המחנה הפוליטי אני יכול, במחיר זניח, להישאר בחיק החברה בה גדלתי. פעם בכמה שנים אני מצביע למפלגה קונצנזוסואלית, "לאומית", מפליט כמה אמרי שפר הולמים במפגשים חברתיים ומשפחתיים, וזכיתי להיות חלק מהמחנה.

הפתרון הזה לחידה יכול היה להיות בעל תוקף בשנים הראשונות למעבר שעשיתי. בשנים הללו הייתי ממילא אדיש למדי ל"פוליטיקה" ומרוכז בחיי המתהפכים מול עיניי ולכן במס זעום יכולתי לייצר לי "שקט תעשייתי" לפחות בגזרה הזו. בשנים של ההתנתקות הקשה מהעולם שגדלתי בו זה נראה הסבר מתאים.

אבל ברבות השנים, כשנכנסתי כבר לעולם חדש, לאוניברסיטת תל אביב, לעיר תל אביב, הפתרון הזה נראה קלוש מכדי למצות את הבעיה. בשנים הללו הייתה, לעתים, ל"מרכזיות" הפוליטית מחיר מהצד השני של המפה הפוליטית-חברתית. כרטיס כניסה למועדון שסירבתי לשלם את מחירו בכסף קשה של הקצנה פוליטית.

 

ז

לפני שנתיים ישבתי עם חברים בדירה תל אביבית. היה מוצאי שבת והחברים התארגנו לצאת להפגנת ענק של השמאל, שהתקיימה בכיכר רבין, והציעו לי להתלוות אליהם. מטרות ההפגנה המוצהרות לא היו רחוקות כל כך מעמדותיי הפוליטיות אבל היססתי בכל זאת. מעולם לא הייתי בהפגנה של "השמאל" קודם לכן. כשהצטרפתי לבסוף אליהם חמקתי מייד כשיכולתי. זו הייתה הפגנה המונית באמת. עשרות אלפים. והרגשתי לא שייך. אחר. הרגשתי האויב. זו הייתה הרגשה לא-רציונלית בעליל. ראשית, אידיאולוגית, כאמור, אני לא רחוק ממטרות ההפגנה המוצהרות. שנית, אני תל אביבי די ותיק כבר, שמקיים אורח חיים תל אביבי. אז למה הזרות?

הזרות נבעה כמובן מהתחושה השבטית הסמיכה שהייתה בהפגנה הזו. החברה הישראלית, כידוע, הפכה לחברה שבטית והתהליך הזה, מה שפחות ידוע, לא פסח גם על השמאל "הרציונלי", "האוניברסליסטי", כביכול. השבט שפגשתי בכיכר נלחם בשבט שבו גדלתי ואני לא יכולתי לשאת את הנוכחות שלי שם. השעה המוקדמת, יחסית ליציאת השבת, חרצה גם שלא אפגוש דתיים, בני "השבט" שלי השמאלניים, בהפגנה.

אירוע נוסף: לפני שבע שנים, הנסיעה הארוכה הראשונה לחו"ל. ערב יום כיפור ואנחנו בפריז. אני לא צם, בעיקרון (אני לא יכול לסלוח על המועקה והאשמה שהונחו בנעוריי על כתפי הצנומות לקראת ובמשך "יום הדין"), אבל לבקשת אמי הלכנו לבית הכנסת ל"כל נדרי" ואחר כך הזמנו מקום במסעדה. התפילה מתחילה ואני מתחיל לבכות. למה? מה קורה לי? אבל אני לא יכול לעצור בעצמי, בוכה ובוכה. אני נזכר באבי ז"ל, אני נזכר בי ובו בבית הכנסת, אני נזכר, לבסוף, בי בלבד בבית הכנסת. זה חזק ממני. הבכי נפסק, התפילה נפסקת. כן, הלכנו לאכול. אבל כמו שהראה יפה קוסאשווילי ב"חתונה מאוחרת", יש בנו כנראה כוחות נסתרים עצומים, משפחתיים ושבטיים, שגדולים מאתנו, מהאינדיבידואל האוטרקי שאנחנו מתדמים ביהירותנו להיות.

האם זהו הפתרון לחידה? האם העמדות הפוליטיות הממורכזות-יחסית שלי נובעות מכך שאני לא יכול לעבור שבט בקלות כזו? כלומר, הן אינן נובעות מניתוח "רציונלי" של המציאות הישראלית אלא מתחושת שייכות שבטית שאינני יכול לעקור מתוכי ושגם השבט הקולט לא יכול להקל עלי את המעבר אליו?

זה ודאי פתרון חלקי. תהליך "החזרה בשאלה" הוא תהליך הגירה שאורך שנים רבות ואולי אפילו חיים שלמים. אולם, עדיין, עומדת בעינה העובדה שויתרתי כבר בממדים רבים על השבט שלי, ואם כך הוא מה מונע בעדי מלקרוס אל זרועותיו המושטות של שבט חדש? לתלות את הסירוב שלי במניעים אציליים של מי שאינו רוצה לבגוד בכור מחצבתו יהיה הסבר מחמיא מדי לעצמי ולא מדויק.

 

ח

אחת הביקורות שיש לי על הציבור הציוני-דתי קשורה לאידיאליזם המופרז שלו. הרצון הזה "להיות בסדר", להיות "טוב", להיות "מצוין". הגישה הסופר-אגו-אית הזו מטילה לחץ בלתי נסבל על חלק מבניו של הציבור הזה, ודווקא על הרגישים והמעולים שבהם, ומלבד התעוקה הזו היא גם לא מציאותית, אינה הולמת את טבע האדם. אולם ברבות השנים הבנתי שמקורה של התפיסה הזו אינו דווקא "אידיאולוגי", הוא אינו נובע דווקא מהמעיינות הרוחניים הספציפיים שמזינים את הציבור הדתי. הבנתי, בעצם, שכדאי לנתח את היחסים בין הציונות-הדתית לרוב החילוני בכלים "סטרוקטורליים", כלים "מבניים", שאינם קשורים לתוכן הספציפי של האידיאולוגיה הציונית-דתית. הבנתי, בקיצור, שהצורך הזה "להיות בסדר" נובע בעיקרו מיחסי רוב-מיעוט קלאסיים. המיעוט, כדי להצדיק את אורח חייו בעיני עצמו וכן כדי לשאת חן בעיני הרוב בעל הכוח, צריך להיות תמיד "ייצוגי", תמיד "אידיאליסט", תמיד בעל כוונות "טהורות", תמיד "מוצלח" ו"יותר טוב מכולם".

חלק מהאידיאליזם הזה, שחונכתי על ברכיו, גרם לי בעבר לזלזל ב"חוזרים בשאלה" שסתם רצו להיות "כמו כולם". לא כאלה שחזרו בשאלה ממניעים רגשיים ופילוסופיים מורכבים-כביכול, כמוני, אלא אנשים "פשוטים" שהתקשו לשאת את שונותם בצבא או בעבודה ולכן התחלנו.

אולם ההתבוננות בתופעה הזו בלוויית הבנת יחסי הרוב-מיעוט בין הדתיים לחילוניים בישראל הביאה אותי לפתרון החידה האישית שהטרידה אותי באשר לעמדותיי הפוליטיות והלאומיות.

 

ט

המחשבה על כך שהיחס לדתיים בישראל מקביל, לעתים, ליחס לו זכו היהודים בתפוצות מרפרפת בתודעה של כל אדם דתי כמעט ובשנים האחרונות נאמרת גם בקול רם ובבמות ציבוריות. הטענה הזו לעתים צדקנית ומתחסדת אבל לעתים קרובות יותר מחטיאה את הסיבה להרגשה הזו. היחס בין שנאת הדתיים האנטישמיות דומה לעתים (כמובן, אני מדבר על הגילויים המתונים-מאד של האנטישמיות ולא על גילומיה הקשים ובטח שלא הרצחניים, שכאן אין מקום להשוואה כזו) לא בגלל השנאה ליהדות או לתכנים הדתיים הספציפיים אלא בגלל שזה טיבם של יחסי רוב-מיעוט, זה טיבו של "טבע האדם". השונות יוצרת סקרנות, משיכה אך גם ניכור, זרות ולעתים עוינות והרוב, מטבע הדברים, נתפס כמאיים בגינה.

ברצוני לטעון, לפיכך, ועל עצמי אני מעיד, שאדם דתי או מי שהיה דתי בשל יותר להבין, ובאופן אינסטינקטיבי, את אבות הציונות החילוניים (בעיקר: הרצל, פינסקר וברנר) שדיברו על הפתולוגיה הקיימת מעצם מהותם ביחסי היהודים-נוצרים ושאינה קשורה לתוכן הספציפי של הדת היהודית אלא היא "סטרוקטורלית" ונובעת משונותם של היהודים, מהיותם מיעוט במקומות מושבותיהם. הוא בשל להבין אותם כמו שהוא בשל להבין גם את פרנץ פאנון, שניתח באופן דומה מאד, כחמישים שנה אחרי הניתוח של הרצל, את היחסים הפתולוגיים בין שחורים ללבנים בספרו "עור שחור, מסכות לבנות".

אגב אורחא: "החוזר בשאלה" בשל גם יותר לא להתלהב מההצעה הקיומית הפוסט-מודרנית. "החוזר בשאלה" הוא כבר "סובייקט" "מפורק" ושסוע והוא מודע למחיר שהוא משלם על כך ולכן הוא ספקני מאד ביחס למערבולת הזהויות הצבעונית והמתרוננת כביכול שמבשרים עליה כמה הוגים פוסט מודרניים.

 

י

בבחירות 2006 אני מתעתד להצביע לפרץ. בבחירות הקודמות גם הצבעתי ל"עם אחד" בראשותו, כך שהסחף "שמאלה" הגיע כנראה לסיומו. לולי היה פרץ עומד בראש "העבודה" ייתכן ולא הייתי מצביע בבחירות הקרובות. למרות שמבחינה מדינית אני "שמאל", ל"שבט" של "העבודה" ובטח של "יחד" אני לא מרגיש שייך, ולעמדות הכלכליות שאני תומך בהן לא היה פֶּה בלעדיו. אבל ההסתייגות שלי מהשמאל הפוסט-ציוני אינה רק שבטית. כבן למיעוט אני כשיר להבין טוב יותר מה פירושו של דבר להיות מיעוט, איזה פתולוגיות הסיטואציה הזו יוצרת. פתרונות של "מדינת כל אזרחיה", פתרונות "רב-תרבותיים" למיניהם, נראים לי נאיביים, חגיגת המיעוּטיות הפוסט-מודרנית נראית לי ילדותית. אני רוצה לחיות ברוב ולכן אני "ציוני".

 

יא

"יש עולמות", כתב ברנר בסרקזם מר ב – 1908, "שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין-סופי, האי-תיקון שעד לאין קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי-מצויה, שדא ודא, בעיקר, אחת היא (…) באותו עולם אין מדברים ואין מתווכחים לא על מוסר היהדות הלאומית (…) ואפילו לא על זה שניתנה לנו ארץ ישראל!".

ואכן, בסיומו של דיון אישי על "פוליטיקה" ו"לאומיות" אני מזכיר לעצמי שיש שעות לא מעטות שהזהות הלאומית והפוליטית משנית מאד לחוויית הקיום שלי. כן. אולם, מאידך גיסא, יש רגעים שבהם הזהות הלאומית שלי, הן זו שנובעת מהרובד הרגשי, מתחושת השייכות; הן זו הנובעת מהרובד התרבותי-גופני, מהתרבות העברית; והן זו שמבקשת לצאת ממלכוד המיעוּטיות היא חיונית מאד. בדברים שלעיל ניסיתי לתאר מסע של אדם אחד בחברה הישראלית. נדמה לי, עם זאת, שבשנים האחרונות, הולכים ורבים הצועדים בדרך ששורטטה לעיל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: