על המילואים; מילואים בחבל קטיף

גבריות במיל – רשימות של מילואימניק

 

'אני את המילואים האלה לא עושה'

בתחנה המרכזית בבאר שבע, בעוד אני ממתין עם עשרות חיילים לאוטובוס שייקח אותי לצאלים, מאתר אותי בחור קירח, בעל סנטר נסוג, שפתיים משורבבות בהתרסה ילדותית וקו משקפיים נמוך המשווה לעיניו – בצורה מלאכותית אמנם – מבט אירוני. הוא אומר לי: 'אני את המילואים האלה לא עושה'. אני נועץ בו מבט תמה, מעולם לא ראיתי אותו לפני כן, אך הוא מסביר מייד את קשר הדמים בינינו: 'אתה גם שייך ליוּסרי, לא? אתה ממשגב, נכון?'. אני לא בטוח שאני שייך ליוסרי ובמשגב מעולם לא הייתי אבל הבחור מזרז אותי בקוצר רוח לעיין בצו המילואים שלי ואכן הוא צודק. אני 'שייך' לקצין השלישות יוסרי. יש בזה, צריך להודות, משהו מרגיע להיות 'שייך ליוסרי'.

האוטובוס גולש למפרץ התחנה ובטור החיילים הסדירים והגברים ההלומים על אזרחי (המילואימניקים) עובר זרם חשאי והוא ננער, הטור, מתקשח ומזדקף כמו נחש שזיהה עכבר. 'לא מעניין אותי כלום, אומר החבר החדש שלי, תן לי לסגור 30 יום בכלא ולחזור לאכול צהרים עם המשפחה שלי. אני לגוש קטיף לא הולך'. אנחנו מתקדמים לעבר האוטובוס ואני מכניס את התרמיל שלי לתא המטען שלו. אני שונא את הקטע הזה של להיפרד מהתרמיל, זה מכניס אותי לחוסר שקט, מה יקרה אם מישהו יחמוד אותו באחת התחנות? החבר החדש שלי מביט בי וצוחק: 'אני אפילו בגדים לא הבאתי'. האוטובוס עמוס ושנינו עומדים דחוקים כשהוא עוזב את באר שבע. כשאנחנו חולפים על פני אופקים מנהלים בקול רם שני חיילים סדירים, היושבים במרחק של כמה שורות מושבים זה מזה, את השיחה הלא דיסקרטית הבאה – א': איך יש'ך מדים של חיל האוויר כבר?  ב': יעשו אותי אפסנאי, בגלל זה.  א': כן, תמיד היית אפס.  ב': לא, יש לי פרופיל 45 ות"ש על אבא שלי. א': 45 נפשי בטח.  ב': לא, גב, הכל…  א': איך ת"ש, כי אבא'שך כבר לא גר אתכם?  ב': לא, לא, הוא נפטר בחופש הגדול.  א': אה… ותגיד איך היציאות?

במקביל, ברדיו, באחת הפרסומות, מאלצת אישה את בעלה להכריז "ברגש" כי היא גאון פיננסי. האוטובוס ממשיך להתרחק מהציוויליזציה לתוך המדבר.

בין צביעות לצדקנות

שלוש השנים שלי בצבא היו השנים הנוראות בחיי. שנאתי כל דקה. הפרטים אינם חשובים. בכל אופן, מאז שהשתחררתי, ב – 97', עשיתי אולי ארבעה ימי מילואים והודיתי על מזלי הטוב. לפני שלוש שנים קיבלתי פתאום צו לשלושה שבועות של אבטחת יישובים ושקלתי לנסות לדלג עליהם. הפרטים אינם חשובים. פקידת הקישור שהתקשרה עשרה ימים לפני מועד תחילת המילואים ובישרה לי שהמילואים בוטלו מחוסר תקציב חסכה לי את הדילמה. לפני כמה חודשים, כשקיבלתי את הצו ל -24 ימי מילואים באבטחת יישובים בגוש קטיף, החלטתי מנימוקים שונים, שלא כולם היו ברורים לי עד הסוף, שאת המילואים האלה אני עושה.

היחס למילואים בחברה הישראלית נע על הציר שבין צביעות לצדקנות. יש בי הערכה כלפי סרבני מצפון; מחלוקת קשה – אבל הערכה לאלה שמסרבים בגלוי ומשלמים על כך מחיר. גם על אנשים שמשתמטים ממילואים כי לא מתאים להם לחוות חוויה כה מופרכת – אם נעשה לה "הזרה" קלה, ונתבונן בה לרגע בעיניים לא ישראליות – אין לי ביקורת. כמעט הייתי אחד כזה ואולי עוד אהיה. אבל יש בי בוז כלפי אנשים ששייכים בעצם לקבוצה השנייה ומנסים לנמק את הסיבות להשתמטות שלהם בסיבות מוסריות. מצד שני, גם הצדקנות של אנשים שעושים מילואים ומתמלאים מרמור מוסרני כלפי המשתמטים אינה מראה מלבב במיוחד.

קליטה

הקלישאה הרווחת גורסת שהצבא הופך אותך באופן מיידי לרעב, עייף וחרמן. אבל השינוי המיידי שמתחולל בקרב חיילי המילואים הוא הפיכתם לילדים. ברחבת הקליטה מוקם שולחן מאולתר שמאחוריו מתיישבות פקידות השלישות ולפניו מסתדרים חיילי מילואים האוחזים את הצווים בידיהם, כמו פתק מאימא למורה. העניינים יגעים בקליטה ועל כל קצין שבא להעיף מבט קופצים מייד כמה מתגייסים ובפיהם בקשות ומענות משל היה הוא אביהם. גם מחיריהן הזולים להדהים של פחיות השתייה במכונות מותאמים ל"כסף כיס" של ילדים וזמני ארוחות הצהרים (12.00) והערב (18.00) הולמים את זמני החזרה מבית הספר והשעה בה יש ללכת לישון, בהתאמה. פקידת השלישות שמתלוצצת כי בערב תופיע בבסיס חשפנית נענית במבטים נדהמים: 'על מה הילדה הזו מדברת? את מי זה מעניין בכלל? איפה אנחנו ישנים את יודעת?'. 

הבטלה הצבאית המוכרת נוחתת עלינו כמו סופת חול ואנו מגששים בתוכה אחר נווי מדבר, דרכים להעביר את הזמן. אני מתיישב ליד גבר תימני מצומק שמתחיל את השיחה אתי מהאמצע: 'הם אומרים 'יהודי לא מפנה יהודי' אבל אני אומר ש'יהודי לא מסכן יהודי'. בשביל אידיאולוגיה צריך לשלם". החבר שלי מהאוטובוס צץ מולי שוב: 'אמרתי לו למג"ד הזה את הבעיה שלי והוא לא רוצה לשחרר אותי עד שאני יראה רופא. אין לי בעיה, אני אשחק את המשחק שלהם, אל תדאג'. אולי נראיתי מודאג בגלל גוש קטיף שמצפה לי עוד יומיים? בכל אופן, בשיחות הקצרות שאנחנו מנהלים בינינו ב"תקופת ההמתנה" הארוכה הזו לקליטתם של כולם אנחנו לא טורחים לשאול איש לשמו של רעהו; אולי לא נישאר בכלל ביחד ושאילת השם נחווית אינסטנקטיבית כמיותרת.

לידינו נטויים אוהלים של חיילי גולני סדירים שעומדים לתפוס קו בעזה יחד אתנו. לידם, עשרים מטר מהמדרגה שהתיישבתי עליה, סמל אדיש שמעשן סיגריה מתזז חייל חגור באפוד מלא ממנו לעיגול בטון של ביוב שנמצא כמה עשרות מטרים הלאה. החייל חוזר אל הסמל שוב ושוב, ושוב ושוב מתוזז בחזרה לעיגול בו עליו לגעת פעם עם היד ופעם עם הרגל – לשם הגיוון כנראה – ואז לחזור אל הסמל. איני שומע מה אומר הסמל לחייל ומה החייל משיב לו. לעתים נוצרת אינטימיות  של מענה ומעונה ביניהם כאשר החייל המתנשף רוכן ומקרב את אוזנו לשמוע את הפקודות שמסנן לעברו הסמל. השניים ניצבים מולי כמו אחרי מחיצת זכוכית ואני חושב כמה קרובה הנאת הצפייה הסדיסטית במחזה הזה לפעולת הקריאה. גם כשאנחנו קוראים אנחנו נהנים באופן סדיסטי מהתנועעותם האילמת של הדמויות שבספר לעינינו.

המג"ד יפה-הפנים מבצע גיחות ממקום עלום לעבר דבוקות החיילים ומחייך כלפיהם באירוניה טובת לב. 'שאלות אחר כך' הוא הודף באלגנטיות את אלה שמזנקים לעברו ומנפנפים בטפסים מטפסים שונים. הוא חובש כובע לראשו וחובק בימינו מחשב נישא. מדי פעם הוא מדבר בטלפון עם מישהי שהיא כנראה המזכירה שלו ונותן לה הוראות מהוראות שונות. 'אם נחתים היום שמונים איש תראה אותי מחייך בסוף היום', אני שומע אותו אומר לקצין אחר. כשמגיע תורי להיקלט אני מקבל מפקידת השלישות גם מפה של גוש קטיף. בצדה האחורי של המפה הדפיס מי שהדפיס את "תפילת הדרך". וזה לא מרגיע אותי בכלל. ולא רק מסיבה אחת.

ארוחת צהרים, שמן רובים ורופא

אנחנו והסדירים מגולני מצטופפים בפתח חדר האוכל שאותו בולם בגופו אחראי מטבח ענקי וחייכן. הוא שואל בנועם פארודי כמה אנחנו? והאם אנחנו מעשנים או לא מעשנים? ואז מכניס חמישה חמישה לחדר האוכל. בצייתנות אנחנו לוקחים מגשים ומעמיסים אוכל לצלחות. 'שמרו לך מקום, אחי', מניח יד על כתפי רס"ר המטבח בחביבות מפתיעה עד שאני מבין שהוא דואג למלא את השולחנות. האוכל סביר למדי, לא יותר ולא פחות. אבל ממבט חטוף על החיילים ועל האוכל ברור דבר אחד: הוא גם לא דיאטטי במיוחד.

כשאנחנו יוצאים ממשיכות פקידות השלישות בקליטה אבל משהו סוף סוף זז. אנחנו נשלחים למשאית שהגיעה מהבסיס "שלנו" במשגב על מנת לחתום על ציוד ונשק. כשאנחנו מצטופפים מול משאית האפסנאות אנחנו עדים לקלאסיקה צה"לית. חייל האפסנאות מתווכח עם קצין התחזוקה בכל הגינונים הידועים. 'אני לא נוגע בנשקים, הוא מצהיר-קובע, רק קיטבגים'. לאחר דין ודברים שנע על הספקטרום שבין איום ותחינה הם מגיעים לפשרה כלשהי וקצין התחזוקה ניגש למלא את הפרטים של הראשון בתור ולהעניק לו קיטבג ונשק. ' 'סאמק, העט הזה לא עובד', הוא מקלל ומבקש מאתנו, האזרחים, עט חלופית. הסנדלר הולך יחף.

כשהנשק מוענק לי לבסוף אני מרגיש בפעם הראשונה שחציתי קו בלתי נראה שמפריד בין האזרחות למילואים. ולא בגלל כלי המשחית שהופקד בידיי אלא בגלל השמן שעוטף אותו. הריח המאוס של השמן, החלקלקות המבחילה שלו, כל ההוויה המתכתית, הטכנית, הקשוחה, הלא-ביתית שטמונה בו מטאפורית. ויש לקיומו של השמן גם תוצאה פרוזאית יותר: כדי לא להכתים את הג'ינס אתה ממהר להחליף את בגדיך למדים הדהויים של הצבא. המכנסיים גדולים עלי ואני מחזיק את קדמתם שלא ייפלו כמו מישהו שלחוץ להשתין כשאני מבקש מהאפסנאי להחליף לי… למה בעצם? ל"בית"? "אלף"? "מם"? כל המונחים הצבאיים המאוסים צפים פתאום מאוב.

המולה מקדמת את פנינו, כשאנחנו חוזרים ממשאית האספקה: הרופא הגיע! עשרות מילואימניקים שמבקשים לדלג על המילואים הללו, ולא הספיקו או הצליחו לעשות זאת מבעוד מועד, צובאים על האוהל בו משוכן הרופא. אבל ההתלהבות מהגעתו של הרופא דועכת מהר. אחד אחד יוצאים האנשים מהאוהל חפויי ראש. אחד מהם ניגש בלהט אל המג"ד: "תגיד, הם עושים צחוק? אני צריך פיזיותרפיסט שלוש פעמים בשבוע ומה הרופא הזה אומר לי: 'תלך לגוש קטיף לפיזיותרפיה'". גם החבר שלי יוצא מהאוהל נפעם: "הבאתי לו טפסים על גב, ומה הוא עושה לי? 'תשמור בלי אפוד'. אבל אל תדאג, אני את המילואים האלה לא עושה. אל תשכח שגם לא הבאתי בגדים…", הוא מוסיף ומביט עלי מעל משקפיו כדי להדגיש את השלוש נקודות שבסוף המשפט.

מטווח ומטבח

אנחנו נגררים על פני שביל שירות לעבר אחד ממבני המטווחים הרבים שפזורים בצאלים למטווח ראשון. מדריכת הירי, בלונדינית רוסייה נאה ופקחית, רגילה כך נראה להתנהלות העצלה של המילואימניקים ונעמדת מולנו כשהיא מהדקת ומרחיקה בסבלנות את כריות אצבעותיה השמאליות והימניות ומחכה לשקט. אח! איך שנאתי לפני עשר שנים, בקורס מקצועות טנקים בסדיר, את מדריכות השריון העולצות שהעבירו לנו את השיעורים המרתקים על פירוק המא"ג וההבדל בין פגז מעיך לחלול. את האופן המיוחד, הנע בין קביעה לשאלה, בה הן היו מסיימות את משפטיהן הקופצניים, המתפקעים ממיניות לא מודעת: "אנחנו יוצאים לשטח (קביעה-שאלה), הטנק נתקע (קביעה-שאלה), מה אנחנו עושים, חבר'ה (שאלה)?". לא אותן אישית שנאתי אלא את מה שתפסתי אז כעורמת המדינה המשתמשת בעורמת הטבע על מנת להחדיר בקודקודינו, בסיוע המשיכה המינית, את המידע הרצוי לה. את עורמת הטבע של המיניות אני שונא לפעמים כשלעצמה וכשהיא כך עולה בחזקת שניים… . אבל עכשיו לא מעוררת בי מדריכת הירי כל אנטגוניזם. נראה שהיא מודעת לכך שמדובר באנשים מבוגרים, שהמין אינו בשבילם שמועה רחוקה, מפוקפקת ומלהיבה, והיא מתייחסת להדרכה בענייניות ובהומור. אחרי שיעור ההדרכה הקצר היא פונה לקלאסיקה צבאית נוספת: "בוחן הוראות בטיחות". היא קוראת את השאלות הזכורות מהסדיר ואת שלוש התשובות האמריקאיות ואנחנו, ישובים בתנוחות מאלפות על קיר הפריקאסט, נוהמים את התשובות הנכונות. השאלות קלות עד כדי גיחוך ובשלב מסוים מפטירה המדריכה כי התשובות ארוכות מדי והיא ישר תקרא את התשובה הנכונה. בטון חגיגי במיוחד – ומתוך מודעות לנאורות הדמוקרטית החבויה בה – היא קוראת את התשובה המכריזה כי כל אחד, לא רק מפקד המטווח!, יכול "לחדול" מטווח אם הוא חושש שנשקפת סכנה כלשהי. אנחנו ניגשים למטווח הראשון ויורים. לאחר מכן אנחנו ניגשים למטרות ואני מגלה לאכזבתי ש"המקבץ" שלי לא מזהיר. אני יותר מופתע מכך שאני מאוכזב מאשר מאוכזב.

כשאנחנו מתכוננים למטווח הבא פורצת שמועה מלהיבה בקרב האנשים. מי שרוצה יכול הלילה לישון בבתי הארחה בקיבוצים שבסביבה תמורת 50 ₪ ללילה. מקור השמועה הוא בחור ממושקף, ערמומי, שמקפיד על סדור המדים לגופו ועל שמירה של מבט קריר ולא שייך לשאר החבורה. נראה שהוא מבקש לשדר שהוא אמנם לובש מדים כמו כולם אבל בל נשכח את ההבדלים הפעורים בינינו שם בחוץ. המטווח הבא קוטע את פרץ הספקולציות בנוגע ללינה (וספקולציות ללא סוף הן עוד קלאסיקה צבאית) ובעבורי קוטע את המטווח הבקשה האדיבה שמפנה אלי, אל הערמומי ואל עוד בחור צעיר ונלהב, אחד הקצינים להתנדב לתורנות מטבח. 'יש צ'ופר, הוא מעודד, מי שעושה מטבח לא ישמור בלילה'.  אני חשבתי שמילואימניקים לא עושים מטבח, אבל אני מחליט לא להתרגש וכשהקצין כבר עוזב את המקום אני והצעיר הנלהב עומדים לצאת. אני תולה מבט שואל בערמומי הממושקף והוא מסמן לי בניד אצבע זעיר שהוא לא בא. כשאנחנו מגיעים למטבח מתייחס אלינו האחראי בכבוד ובנימוס מופלגים. 'אם אתם יכולים לרוקן שם את הפח', 'אולי תשטפו שם את הקערה'. אני עובד בשתיקה ומגיע ליד הכיור למצב מדיטטיבי כשלצידי הצעיר הנלהב עובד במרץ ומסביר לי ש'מילואים זה לא כמו הסדיר, לא מכריחים אותך ולכן אתה רוצה לתרום'. הטבח נוגס באחד המלפפונים שבקעריות הענק ומחזיר את השארית לקערה, הוא גם מדלג עם פח זבל מעל קערת החמוצים, אבל כך זה גם לפי מקורות יודעי דבר במסעדות היוקרה בתל אביב.

כאן, במטבח, אתה מנסה לדבר בלאקוניות ולהיות בוטח וחד כמו כולם. גם הצעיר הנלהב שלצדי מנסה לדבר בטון זרוק וסמכותי והוא אומר שמה שיש לנו כאן בסך הכל זה רק "ניקוי-פינוי. גומרים-הולכים". אסור להסס מול האחראי מטבח, הסוס אחד וכבר נקבעים יחסי מרות ביניכם. אבל כשנמאס לי כבר ואני רוצה לקבל את הנשק שלי (שננעל!) קולי בוגד בי: "אז, אפשר ללכת?" אני שואל בהיסוס ואחראי המטבח אומר לי, אמנם בנימוס: "עוד קצת, אח שלי". ההכנות לארוחת הערב עומדות להסתיים וצמרת המטבח יושבת לאכול בנחת סביב אחד השולחנות. "היום כולם חיילי שוקלדה, מקונן אחד מהקודקודים, אם לא מגיע קורנפלקס למוצב זה מגיע למח"ט". בצד חדר האוכל עומד גבר כבן ארבעים וחמש, מילואימניק עם פנים נוגות שנודב למטבח מיחידה אחרת, ומספר בקפיצות לעמיתו הצעיר את לקחי חייו. "תראה, אבא שלה רמז לי שיש על מה לדבר, כלומר לחזור אליה, אל גרושתי. ואני חושב על זה. תראה, אני מכיר את זה, אני יודע על מה אתה מדבר, הייתי גר בתל אביב על האופנוע, כל ערב בבאר, חמש בבוקר ישן שעה על האופנוע והולך לעבודה. פעם הייתי נכנס לדיכאון אם הייתי עובר את צומת אשדוד, רק מזה שאני לא בתל אביב. אבל הגלגל התהפך. תראה, היו בחורות שבאו לדירה שלי עם האוטו של החבר שלהן ואתה שומע בחדר של השותף שלי את המיטה מתנדנדת. אתה רוצה בחורה כזו?". אחרי הארוחה אני עוזר קצת בפינוי, מנצל רגע בו הנשקים מותרים וחומק בחשאי למצוא את שאר הפלוגה. המג"ד נותן שיחה לכולם ומסביר שעוד לא ידוע באיזה ישובים נהיה. למי שיש בעיות אישיות, הוא אומר בקול רך, שיבוא אלי בסוף הערב. אנחנו מתארגנים באוהלים אבל מוקדם מדי ולא מתחשק לישון. בחוץ קר מכדי לשבת ולקרוא ואני מסתובב במעגלים. ליד דלת המג"ד משתרך שעות ארוכות התור של החבר'ה עם "הבעיות האישיות".

גוש אימונים

למחרת נמשכים המטווחים ואף "אימוני פרט" "רטובים" ו"אימון חוליה" "יבש". כבוגר טירונות שריון אני מוכרח לומר שיום האימונים הזה מספק למדי ולמדתי בו מה שלמדתי על לוחמת חי"ר במשך חודשיים שלמים בטירונות. הצעיר הנלהב, שותפי לתורנות המטבח מאתמול, שם גומיות בנעליים וטורח למלא את המחסנית בכדורים: "אחרת זה סתם מטאטא, הנשק". הוא לוקח את האימון ברצינות תהומית ומתנדב לכל המשימות הקטנות שהקצינים מבקשים להם מתנדב. הוא מתווכח בלהט, ובניסיון לעצב לעצמו טון גברי וזרוק, עם מישהו אודות השאלה האם מכשיר הקשר הוא "צלם". הוא מתנדב לירות במא"ג וכשהוא חוזר מהירי זורק באדישות מאולצת: "שני פולסים רק נתנו במא"ג, זה הכל". אני מתחיל לחבב אותו ואת ניסיונותיו הנואשים להיות קוּל. מרוב התלהבות הוא מועד בריצה באימון הפרט והאנשים הלאים והאדישים שהם אנחנו מקניטים אותו אינסטנקטיבית: "מה אתה רץ?". במיוחד מגחך חייל רוסי אחד, לבוש בחרמונית רחבה כמו שייך בדואי, שמאזין כל הזמן באוזניות, או קורא בספר, או מעשן באדישות, או ישן למרגלות המטווח (!), או ארבעתם. "אתה תשמע כדור אתה כבר תרוץ כמו טיל" מסנן לעברו בנקמנות הצעיר הנלהב שאף מתנדב לשמור בארוחת הצהרים.

אחרי הארוחה אני פוגש את החבר הממושקף שלי מאתמול. הוא מספר לי בשפת רמזים של שותפים לקשר שהוא הגיע רק עכשיו מהבית. "אתה מבין, אמרתי להם שאין לי בגדים… עכשיו הקצין כבר לא רוצה להכשיר אותי וזה בדיוק מה שתכננתי…בינתיים הם משאירים אותי פה, אתה מבין, אבל אין בעיה, נראה מי ימצמץ ראשון". הותק של החברות שלנו מביא לכך שאני שואל לראשונה לשמו. "ומה אתה עושה באזרחות, אילן?". אילן הוא "קמעונאי", כהגדרתו, מנהל מחלקת בשר בסופרמרקט בבאר שבע.

אחר הצהרים מגיע הסמג"ד שנראה כמו טל פרידמן שמחקה סמג"ד ומעיר בהומור שעצם זה שנשארו בלונים לא מפוצצים בתום המטווח זו פשלה. בהסתערות באימון הפרט פוצצתי את אחד הבלונים והקצין אמר לי שדבר כזה הוא עוד לא ראה. נמלאתי (להפתעתי?) גאווה למרות שזו הייתה כנראה פגיעה מקרית.

עם ערוב היום – ואגב, השקיעה בצאלים משתקת ביופייה – מתגברת חרושת השמועות. עדיין איננו יודעים איפה נשמור אבל כבר עוברת השמועה שיש "יס" במגורים! אנחנו מתכנסים לשיחה עם הסמח"ט שלנו מחטיבת המילואים ולאחריה עם מח"ט החטיבה הדרומית (או להיפך, הדרגות הללו מבלבלות). לפני השיחה, כשאנחנו עומדים וממתינים ליד אולם ההרצאות, מקהיל אחד המילואימניקים קהילות ברבים בנושא שיחה שמסקרן כנראה מספיק אנשים שיתקבצו סביבו. אני מתקרב כדי לשמוע אותו. "לפני כמה שנים הייתה חלוקת תפקידים והיום – שוויון, הוא מכריז בקול מבודח, אשתי בשבע בבוקר בעבודה ואני לוקח את הילדים, חותך להם סלט. אנחנו לא בצ'צ'ניה פה". אחד מהמאזינים קורא לעברו: "אין מה לעשות, היום זה עולם של נשים" ומסמר הערב ממשיך להסביר שככל שהילדים גדלים יש אתם יותר בעיות. "הילדה קמה בבוקר ופשוט רוצה ג'ינס! תראה, הוא פונה לחברו שממנו נולדה השיחה המקורית כנראה, אני גם אמרתי 'עד גיל 30 לא מתחתן', אני מכיר את התיאוריות האלה, אבל אתה יודע – תיאוריות שלח אותם בפקס".

המח"ט או הסמח"ט או הקמב"ץ או הקמ"ן הוא אדם גדול ומשופם בעל קול בריטון סמכותי. הוא מסביר לעשרות המילואימניקים ש"כמו שאני מצפה שיגנו עלי בקיבוץ לוחמי הגטאות כך תגנו עליהם. הם אחלה של אנשים, חקלאים, כמו ההורים שלי בקיבוץ. הם לא פנטיים כמו ביו"ש". אחריו נואם המח"ט או הסמח"ט הדרוזי של החטיבה הדרומית הסדירה שמעודד אותנו כי למרות ההודנה (כאן הוא מסמן מרכאות בידיו) אנחנו צריכים להיות ערניים בתעסוקה כי אף פעם אין ממש שקט בגזרה הזו.

לקינוח מועברים לנו שיעורי עזרה ראשונה וקשר. החובשת לוקחת קשה את האדישות שלנו וכמעט פורצת בבכי. היא מספרת שני סיפורים מגוחכים על תאונות שכביכול קרו אותו יום שנועדו להדגיש את חשיבות לימוד העזרה הראשונה ומבקשת ממי שיש לו בוקסר להוריד את מכנסיו כדי שתוכל להדגים חבישה בירך. אין מתנדבים ולמרות חינניותה הברורה של החובשת הסיטואציה אינה מעוררת שום גיחוכי זימה, רק "עזבי אותנו באמ'שך" כללי. "אולי נשבר לכם הזין סליחה על הביטוי" אומרת החובשת בקול בוכים (באותו צירוף צה"לי ייחודי, שהפך את הביטוי בן שלוש המילים לבעל שש) "אבל זה חשוב". הקשרית, לעומת זאת, ויתרה מראש ולא אכפת לה להסביר על מכשיר הקשר לפני כתה ישנה בעליל. מתוך נמנום אני מגלה כי עשר שנים חלפו ועדיין ניצבת כטרייה האגדה הצה"לית הטיפשית שמסבירה למה לא אומרים בקשר "חזור שנית". לא אומרים את זה לא חלילה כי זוהי כפילות מיותרת ועברית קלוקלת אלא – כפי שטוענת הקשרית – בגלל שפעם אחת מישהו אמר את זה בקשר והכוח חזר על עקבותיו…

אנחנו חוזרים בשקט על עקבותינו, לאוהלים. מחר אנחנו בגוש קטיף.

כיסופים לרפיח

בבוקר, לפני העלייה לאוטובוס שיוביל אותנו למחסום כיסופים, מרמז לי החבר הממושקף שלי לסור אתו הצידה. 'אתה מבין, הם מאיימים עלי במשפט ואומרים לי שעוד כמה חודשים אני יעשה מילואים. אבל עוד כמה חודשים כבר לא יהיה גוש קטיף… אתה מבין? אל תדאג. העיקר שהיום אני בבית עם הקטנים שלי'. אני אומר לו שאני צריך לחזור לאוטובוס והוא מבין פתאום את התהום שנפערה בינינו: 'שמור על עצמך, ובפעם הבאה אני כבר ידאג לך לחרמונית, למה שאתה רוצה, יש לי הכל בבית'.

ריכוזם של עשרות אנשים סביב האוטובוס מאפשר לראשונה כמה תובנות סוציולוגיות חטופות. ראשית, שיעורם העצום של העולים מחבר העמים בקרב משרתי המילואים (ועל כך בהמשך). שנית, שיעורם העצום של חובשי הכיפות בקרב הקצינים שלנו (אולי 60 אחוז!). מה שמבלבל מעט ביחס לנתון הזה הוא מנהגם של הקצינים הדתיים לחבוש כובע או אף להסיר את הכיפה באימונים; כאילו הם רוצים להצניע את שיעורם העצום בקרב הקצונה. שלישית, הימצאותה של קצינה בסגל שלנו.

אנחנו מחולקים לישובים ובחלקי נפל לשמור ברפיח-ים, אחד משני הישובים החילוניים היחידים בגוש קטיף. מצד אחד יהיו פחות עוגות לחיילים, אני בטוח, מצד שני לא אפגוש מכרים ואוכל לחשוב בשקט על הדברים שאני רוצה לחשוב עליהם. הקצינה, רננה, מיועדת לפקד עלינו ברפיח-ים. אנחנו נוסעים למחסום כיסופים, שמתגלה כמקום כאוטי, כמקטע מאתר הסרטה על סטלינגרד ב – 1943 (בטונדות, טנקים, קיוסק נייד, חנייה מאולתרת), ושם מועלים על אוטובוס ממוגן בדרך לפיזור בישובים. מסתבר כי רננה לא מורשית לבוא אתנו כי צריך מינימום של שתי נשים בבסיס צה"לי ואנחנו נפרדים ממנה אחרי שרק נפגשנו כפקודים שלה. המיגון מכהה את חלונות האוטובוס ולא מאפשר לי להתבונן בגוש, בו לא הייתי כבר עשר שנים ובשפת הים שלו ביליתי כמה מהשעות המהנות והמייסרות ביותר של נעוריי.

אנחנו, החמישה עשר המיועדים לרפיח-ים, נותרים אחרונים באוטובוס; רפיח-ים הוא היישוב הדרומי ביותר בגוש קטיף. לבסוף אנחנו יורדים ליד מבנה שמולו מגדל בטון והחצר הקטנה שביניהם מוקפת כולה בבטונדות. אם סוטים מעט מהבטונדות ניתן לראות במרחק 800 מטרים את פרבריה הדהויים של רפיח. אבל תוך כמה דקות, עוד לפני שהספקנו להתעדכן אצל המילואימניקים שאנחנו מחליפים אותם על התנאים במקום, מגיע ברכב שטח הרבש"ץ, המפקד שלנו במקום, ומֵעיז אותנו לעבר הבטונדות. 'יש פה צלף שיודע לעבוד אז כדאי שתמצאו מסתור'. הרבש"ץ מורה לנו להשאיר את הציוד בחצר המבנה, 'אף אחד לא ייגע בו', ולהתלוות אליו לתדריך. הוא שזוף מאוד, פניו חרושים קמטי דאגה וחיים, הוא מכתף אם-16 מקוצר ובחגורתו אקדח. הוא בוחר לו כקורבן להקנטה בחור צעיר, שחום, קטן וחייכן: 'אתה נראה לי משיינקין אתה'. הוא פונה לכולנו, עדיין בבדחנות עצית: 'החדשות הטובות: הנשים שלנו יכינו לכם ארוחה בשבת. החדשות הרעות: אתם עושים פה שבת'. כעת הוא מרצין :'טוב, צאו מהנחה שכולם כאן רוצים להרוג אתכם. למה? ככה'. כשאחד מהחבר'ה מעיר לו כי הוא עומד חשוף לצלף הוא מחייך ביגיעה: 'לי יש כבר קבר עם תאריך לידה ורק תאריך פטירה חסר בו'. ושוב הוא מרצין: 'קודם כל, אף אחד לא סוגר פה חשבונות עם ערבים, גם מי שיש לו מכר שמת בפיגוע. אחמד מאום אל פאחם בא לש.ג., יש לו תעודת זהות כחולה, אתם מכניסים אותו. זה לא מיליציה פה. עכשיו בואו אחרי'. אנחנו מתבקשים ללכת בחולות כיון שהכביש חשוף לצלפים. הרבש"ץ מנצל את המסע להקנטה נוספת כלפי הבחור החייכן: 'אפילו בשיינקין הולכים יותר מהר, יאללה. אני לא יודע, כתבו בעיתון שבת"א פחות אנשים משרתים, אני אומר לך רק מה שכתבו בעיתון'. הוא מקיף אתנו את היישוב המוקף דיונות ונמצא במרחק קילומטר מהים הכחול ומאות מטרים מגבול מצרים. כל המקומות הסתומים מהחדשות נמצאים במרחק יריקה: מוצב 'גירית', ציר טנצר, ציר פילדלפי וזה לא מרגיע בכלל. לבחור רוסי שקט הוא אומר בדרך:' מה קרה? טבעו לך האוניות? מה אתה בדיכאון?'. אחרי התדריך הארוך, ואחרי שהשארנו ארבעה מאתנו כבר בעמדות אנחנו חוזרים למבנה המגורים. המבנה מתגלה כמבנה מטונף וקטן ובו שני חדרי שינה עם ארבע מיטות על קומות. השירותים במרחק נגיעה מהמטבח ועל דלתם חסרת המפתח אלתר מישהו באמצעות קרטון שניתן להסיטו את הסימונים 'פנוי' 'לא פנוי'. בזמן שתודרכנו, טוען אחד מאתנו, המילואימניקים המוחלפים גנבו לו את השכפ"ץ. הוא נסער כולו ומטיח את האשמותיו וניצנים של תגרה פורצים. יש משהו נשי, לטעמי, במריבות כאלה ואני מתרחק מההמולה. אבל אין לנו קצין והעניינים עומדים לצאת משליטה. אחד מהחבר'ה עולה בקשר מול הרבש"ץ אבל אז העניינים נפטרים איכשהו. אנחנו זורקים את הקיטבג והציוד על המיטות ותחתיהן ופונים לסקירה של המתחם בו נבלה בשלושת השבועות הבאים ושל האנשים אתם נחלוק את המתחם הזה. על הפרק עומדת גם הכנתה הזריזה של רשימת השמירה.

הנה הצעה לסטארט-אפ: ייצור תוכנה להרכבת רשימת שמירה. רשימת השמירה היא עניין מסובך מאין כמותו כיון שהיא כוללת אינספור גורמים: יצירת גיוון בעמדות, התחשבות ברצון של אנשים לשמור ביחד, אתחולה בכל פעם שמישהו יוצא הביתה, שקלול היתרון והחסרון במטלות השונות כך שהנטל יחולק בשווה ועוד. המטלה מצריכה מישהו בעל מוח מתמטי ומתנדב אליה רמי, סטודנט לתואר שני בפיזיקה שרוכן על הדפים המתמלאים במהירות וממלמל לעצמו בקול שיקולים ושקלולים שונים.

אני אמור לעלות בעשר לשמירה ולכן אני מחליט לנסות לישון. לא הולך לי אף פעם במיטות על קומות, תמיד יוצא לי איכשהו ליפול על המיטה העליונה. עם זאת, אני שואב סיפוק מוזר מהיכולת שלי לקפוץ בגמישות ובדילוג אחד(!) אל הקומה השנייה. הקרבה של השירותים ל"חדר האוכל"-"הסלון" מטרידה אותי יותר. אין סיכוי לאינטימיות במקום כזה. לא בחירבונים ולא בדברים אחרים. גם בזה המילואים מחזירים אותך לנערוּת. המיניות נהדפת בחזרה למחוזות החיישניים והתיכוניסטים של החלומות הרטובים. אני נרדם ובחלומי אני אדם נשוי אך משום מה רודף אחרי נערה שאינה אשתי לאורך מסדרון ארוך. לפתע נשמעת אזעקה ואני רץ לחפש את השכפ"ץ שלי. חלום מוזר. מה יכול להיות פירושו? 

שגרת שמירה ושבירת שמירה

בן זוגי לשמירה הראשונה הוא הרוסי השתקן, מקסים. אנחנו עולים בצוותא למגדל ומחליפים בארבע שעות אולי חמישה משפטים. יש משהו יפה בעיניי באי-החודרנות הזו. אני יכול לחשוב בשקט ולהקשיב לרדיו. אחת ההנאות הבודדות במילואים הוא תחושת הפער ב"משמעת" בינם לבין הסדיר. בצאלים שאבתי הנאה חושנית כמעט מתליית הנשק ברשלנות הפגנתית על הכתף. אבל כאן, עם כל הצלפים, החדירות, ההפחדות והאתראות אני אוחז בחוזקה בקת בדרכי למגדל כמו לוחם אמריקני בג'ונגל של וייטנאם. אבל במגדל, אחרי שעה אחת בלבד, אני שוב מתענג על ההבדל בין שמירה בסדיר לשמירה במילואים. אני מכוון את הרדיו לאחת התחנות, מתיישב בהרחבה על הכסא ומעשן. רוח קרירה באה לעברי ולעבר מקסים מהים והחיים אינם נוראים כל כך. כשנשמעות לפתע יריות אנחנו מזנקים ממקומנו. אבל אז הקשר מדווח כי הירי "תקין", כפי שידווח כל חצי שעה כמעט בשבועות הקרובים, ואנחנו חוזרים להגיגנו. עכשיו, בשקט ובחושך של אחת בלילה, מגיעה שעתם הגדולה של השירים. הלב נפתח והם עושים בו שמות. עד שמגיעה פרסומת על פרוסטטה וקוטעת אותם.

החיים נכנסים ללופ – כמו ערוץ 23 בשבתות – המורכב מארבע שעות שמירה ושש מנוחה. מייד מתבהרים הנתונים: השמירה במגדל עדיפה ביום, כי אפשר לקרוא בו בלי הפרעה, ובלילה עדיפה השמירה בש.ג., כי יש בו חשמל ואפשר להכין קפה. בנוסף, בש.ג. מארחים לנו לחברה עכברי חולות (לבנבנים, שאינם מגעילים כמו העכברים האפורים בישראל הריבונית) היוצאים בלילה מחוריהם ומסתובבים לידינו בעמדה ללא מורא וללא משוא פנים. בן הזוג הקבוע שלי הוא בינתיים מקסים השתקן. באחד הלילות אני מזנק ממקומי לקול מלמול חשוד ומגלה את מקסים, בתוך בודקת הש.ג, מזמר לעצמו שיר עם רוסי. קר מאד וצריך להתחמם איכשהו.

הכתובת על הקיר

קראו לי רולאן בארת אבל אפשר לדעתי ללמוד רבות מהגראפיטי שמפוזר בנדיבות על קירות המגדל וחדר הש.ג. . לפני עשר שנים, בבונקר ב'סיירים' שבדרום, הטריפו את דעתי שרטוטי הקאמה-סוטרא ששרטט חייל מחונן על קירות העמדה. אבל גם מלבד זאת, הגסויות וייאוש החיילים שלטו ביד רמה בתכנים של הגראפיטי. אבל כיום התכנים שונים לחלוטין. גסויות כמעט ואין. לעומת זאת יש מין הומור חנוּנִי, "תלמודי", עם העדפה ברורה למשחקי מילים בעלי "מוסר השכל" בכתובות. לדוגמה: "כשהגלים מתחזקים – החזקים מתגלים", "סבלנות אין קץ מביאה תוצאות מיידיות", "תחייה את החיים כל עוד אתה בחיים, כי בחיים לא תצא מזה בחיים". יש גם פזמון שגרתי כמו: "לא רוצה טונה/ לא רוצה חלבה/ עד מתי/ אוגוסט ארבע". ולעומת זאת כתובת אופטימית ומקבלת את הדין: "שמרתי פה 4.5 שעות ואני עדיין מחייך". גם כתובת קלאסית יש, בעברית "מרוססת", שמעידה על מוצאו של הכותב: "אנחנו פה ועולם שותק" (ללא ה"א הידיעה, כפי שמשמיטים לעתים דוברי הרוסית). הכתובת הבוטה היחידה היא בעלת תוכן הומוסקסואלי: "חתיך הורס, בלונדיני, עיניים כחולות וגוף חסון מלפנים וישבן מגולח ויפה (כאן מופיע מספר טלפון, השמור עימדי לכל המעונין – א.ג.)". הארוס הסטרייטי היחידי הוא בעל גוון רומנטי: "את לא יוצאת לי מהראש 31.12.04". אולי הסיבה לכך היא ריבוי הדתיים המשרתים בצבא ואולי התמתנות כללית של הגבריות.

באחד הלילות, ברשת בי"ת כמדומני, מנחֵה ומנחָה מבקשים ממאזינים לספר על סטיות היתוליות שלהם. גבר עולה לשידור ואומר: "כל אלה שהיו לפני סתם פארשים. הסטייה שלי היא שכשאני מחרבן – ". המנחים קוטעים אותו והמנחה אומר: "בלי גברים בבקשה. גברים זה תמיד מגעיל". וברשת גימ"ל מושמע הלהיט: "תעיף את הישבן תזיז ת'תחת/ אם לא תוריד ת'יד אני ישר צורחת".

גבריות במיל

היחסים בינינו, הארבעה עשר (אחד החיילים ביקש מייד קב"ן כשהגיע. הצלף הפחיד אותו), רכים עד להפתיע. האנשים משתדלים להקדים ולהגיע לעמדות על מנת ליצור הרגשה טובה. אין צעקות או שאגות או טרוניות והכל נלקח במין עייפות אירונית שלא חוצה את סף הייאוש. אנחנו מגישים בעדינות איש לרעהו את המאכלים בזמן הארוחות. אחת ההחלטות הטובות שקיבלנו היא למנות אחד מאתנו לטבח ולפתור אותו משמירות. הנוכחות האימהית של מישהו שדואג לארוחות שלך מרככת גם היא.

 כך הגדיר זאת באוזניי אנדריי, מלגזן בן 30 מחולון: "בעבודה אני לחוץ, מקלל, ופה במילואים יש לי שקט. זה חדש בשבילי". אנדריי עלה מקייב, "עשר דקות מבאבי יאר. כמה אנשים נרצחו שם – חבל לך על הזמן". בשמירות ובזמן שבין השמירות אפשר לדבר. אנדריי "מרוצה משרון, למה הוא לא ויתר להם. למרות שבאקונומיקה הוא גרוע". הוא מגלה את אוזני שבגלל ה"אקונומיקה" יש "עלייה גדולה לפולין עכשיו", מהארץ. הוא "מתגעגע לפעמים למה שהיה לפני גורבאצ'וב. תדע לך, היה לך כסף, היה לך הכל. אני מרוויח היום בסדר, אבל אין שום פינוקים. אני רוצה לנסוע לטיול לדרום אמריקה ואין כסף. פעם אהבתי אנשים – היום, אם במקרה אני לא עובד, אני סוגר את החלונות, לא טלביזיה ולא כלום, רק יושב עם רגליים למעלה, לבד, ושומע קצת מוזיקה במערכת". הוא לא מאמין שלמדינה אין כסף: "אין כסף כי מביאים לפה עובדים זרים שמוציאים את הכסף החוצה". אנדריי הוא גברתן נאה, חובב מכוניות מרוץ  ובעל הומור-עצמי משובח. הוא שירת שנתיים בצבא הרוסי בלי לצאת הביתה ולו פעם אחת. "ברוסיה, הוא מספר, אין כזה דבר הוראות פתיחה באש. ירייה באוויר ואז בום". לשאלתי ההיתולית – אני חשבתי שזו אגדה ותו לא – הוא מספר איך בצבא הרוסי הכינו אלכוהול ממשחת נעליים. מורחים את המשחה על פרוסת לחם ונותנים לה לספוג את אדי האלכוהול. אחר כך מגרדים את המשחה ולועסים את הלחם המשכר. יין הקידוש לשבת נגמר מהר מאד הן בסיוע החבר'ה הרוסים והן בסיועי. הוא מספר איך לפני כמה שנים שכר פרארי בגרמניה ונסע אתו לדיסקוטק "רק בשביל הפוזה". עכשיו רשיונו נשלל על נהיגה במהירות 142 קמ"ש במקום שמותר 60 קמ"ש בלבד…באחת השמירות בלילה אני שומע צעקות מרחוק בערבית ופונה לאנדריי. גם הוא שמע את הצעקות אבל הן אמרו "יאללה" ו"יאללה" זה בעברית, לא?

הרוסים באים

אם צה"ל הוא "צבא העם" כפי שהוא מתיימר להיות אז לפי המפתח של הקבוצה שלנו ברפיח-ים, בישראל יש שלושה מיליון רוסים, מיליון וחצי מזרחים, חצי מיליון דתיים ומיליון אשכנזים. האליטה הישראלית, לפי המפתח השקרי הזה, נשלטת בידי הדתיים. מקרב הארבעה עשר שאצלנו, שבעה הם עולים מחבר העמים. הם מחולקים לשתי קבוצות שאין ביניהן יחסי עוינות אך גם לא קירבה: הפלבאים (אנדריי האוקראיני וחברו, אנדריי גם הוא, הצ'צ'ני) והאינטיליגנציה. מיכאל השתקן, חבר באינטיליגנציה, הביא למילואים תיק מלא בעשרות ספרים שאותם הוא קורא לאור הנר במגדל בלילה ומשאיל לחבריו. אלכס, מהנדס מחשבים באמדוקס, משמש כדובר של מיכאל השתקן. הוא מסביר לי שמיכאל מקבל את הספרים ישירות מרוסיה, דרך האינטרנט. מיכאל, אותו הוא מכיר ממילואים קודמים, פיתח טכניקת קריאה "באלכסון". בסיוע הטכניקה הזו הוא גומע ספרים במהירות שיא. מיכאל פולט גיחוך לידינו אבל לא בגלל השיחה, שאני חושד שהוא לא מבין אותה, אלא בגלל הספר שלפניו. אלכס ממשיך להסביר לי כי מיכאל אוהב מאד לעשות מילואים ואפילו ביקש מהצבא מילואים נוספים אבל הצבא טען שאין לו תקציב. מיכאל מתמתח כעת ומעשן בעמידה אחת מהסיגריות המתגלגלות שלו. הוא מלטף בשמאלו את כרסו ואחר כך את חזהו ובידו הימנית מקרב את הסיגריה לפיו. הוא סוקר אותנו ואת החצר הקטנה שלנו במבט אירוני ומצועף ונראה לי כמו השמן הפקח מ"ארבע חתונות ולוויה" או לחילופין כמו נפוליאון המשחיל את שמאלו למפתח הז'אקט שלו. אלכס, המהנדס, הוא נשוי ואב לשניים. לבתו שנולדה ברוסיה הלבנה הוא קרא דריה אבל לבנו שנולד בארץ הוא כבר קרא יונתן. הוא לא היה אף פעם בת"א(!) ומתעניין אצלי על מקומות שכדאי ללכת אליהם.

כשאחד מהחבר'ה הרוסיים חוזר מהבית הוא מביא וודקה ודגים מיובשים והחבר'ה יושבים לשתות. אני מקבל נקודות אצלם בגלל החיבה שלי למשקה הלאומי שלהם.

כעבור שבוע, הרוסים כבר מכירים בכוחם ובפוטש לא אלים מקבל אלכס, המהנדס, את האחריות על השמירות. כעת נדמה שהרוסים שומרים פחות… אבל אולי זו הזיה חסרת שחר. אלכס טוען באוזני "שאנשים רוצים לשמור על זוגיות בשמירה ואני מנסה לעשות את זה". הוא עובד קשה על "הזוגיות" שלנו.

הסיבה למיעוט המשרתים מ"ישראל הראשונה" אינה נעוצה רק בהפרשי מוטיבציה בין הסקטורים בחברה הישראלית אלא בהיכרות אינטימית של "ישראל הראשונה" עם המערכת והדרכים להתחמק ממחויבויותיה. בכל אופן, "גבעת חלפון" עוד רלוונטית למילואים, ואנחנו, הישראלים הוותיקים, מצטטים ממנה בלי סוף. אבל הרוסים אינם מבינים מה אנחנו רוצים מחייהם.

רננה

המצב האנומלי כביכול של יחידה בלי קצין נפתר אחרי כמה ימים בכך שרננה, הקצינה, משוכנת בדירה של מורות חיילות ברפיח-ים וכך מורשית לפקד עלינו. השינוי הבולט ביותר שהביאה נוכחותה הוא התמתנות המשמושים הפומביים ומוסחי הדעת של חלק מאתנו בחבילה שבקדמת מכנסיהם. שאר השינויים, אם ישנם, מוצנעים. למיטב ידיעתי אין הערות סקסיטיות.

רננה היא בת 26, צחקנית, באפה נזם קטנטן והיא עובדת באזרחות כאחראית אבטחה. היא חסרת גינונים ומתנדבת מייד לעזור לנו בשמירה למרות שאינה חייבת לעשות זאת. החבורה הכבר מגובשת שלנו מקבלת אותה באהדה. כשהטבח עומד לצאת לחופשה מתנדבת רננה להחליף אותו אך מתרה בנו: "אוכל – כן, כלים – לא". כשהרבש"ץ מחליט לערוך לנו באחד הערבים תרגיל הדמיה של חדירה ליישוב מובילה אותנו רננה ברחובות השותקים של רפיח-ים ומורה לאחדים מאתנו לשכב במארב בין השיחים. אבל כשאנחנו חוזרים היא יורדת על הרבש"ץ ביחד איתנו.

לצבא יש גאדג'טים משלו: אם-16 מקוצר, שקיות חימום כימיות ועוד. בצאלים ניתן לנו הגאדג'ט החם תרתי משמע: עליונית פליז. הטבח בצאלים הציע לשחרר אותי מהתורנות תמורתה… בכל אופן רננה אינה מרוצה מההופעה הצבאית שלי. כותפות הפליז שלי נקרעו והן שמוטות ואני נראה כמו כלב עצוב, לטענתה, חייל צ'יקמוק. אני אומר לה בזעם שאם היא לא מרוצה היא יכולה לתפור לי אותן. היא מחייכת, המפקדת שלי, אבל נענית לאתגר ותופרת אותן.

רועי

באחד הימים מתלווה אלי לשמירה בן זוג חדש. רועי. הוא לא גבוה אך נאה ומפזר סביבו מין חרישיות בעלת נוכחות, צמיגית. הוא מדבר בקול לוחש, כאילו הוא ממתן את העוצמה והזעם שאגורים בו. הוא בן 28, מאריאל ולומד עכשיו רפלקסולוגיה במכללת "אוהלו". שנים הוא היה בסמים, הוא מספר לי, וניסה הכל: ממריחואנה וקוקאין בארץ ועד הירואין לוריד באוסטרליה. עד שהבין שזו הייתה מסיכה, פוזה, להיות "האיש של הסמים". 'הסתתרתי מאחורי זה'. בעבר היה אוהד שרוף של להקות בלאק ודת' מטאל, על כתפו מקןעקע סמל השטן, וכשאנחנו שומעים שיר של גאנז אנד רוזס הוא לא עוצר בהתפעלותו. אבל הוא מנסה להיגמל גם מזה. הוא מניח תפילין כל בוקר אבל לא מעיר לנו על עירוב הכלים בין בשרי לחלבי. יוגים בהודו, הוא מספר לי, שולחים ישראלים הביתה ואומרים להם שבתרבות כמו שלכם אין לכם צורך לבוא אלינו. כשהוא חוזר מהבית הוא מביא לנו מטהר אוויר לשירותים ובקבוק ויסקי, למרות שהוא לא שותה; כאילו כדי לסמל את מהותו: משרה נועם ואדם אידיאולוגי שאינו מטיף. בסוף השמירה שלנו, בחמש בבוקר, דועך בגל"צ ג'ו קוקר בדיסולב ל"שמע ישראל". אנחנו חוזרים למגורים ואני מבקש ממנו לעשות לי רפלקסולוגיה. "סוף סוף אחד שמעיז" הוא מחייך ואני נשכב על המיטה כשהוא מעסה לי את כף הרגל. החבר'ה קצת לא רגועים בהתחלה מהעיסוי הזה עד שהם מבינים שהוא מקצועי. בכל אופן, לי זה נעים ואני נרדם באמצע הטיפול.

התנתקות והתחברות

בממשלה עוברת ההחלטה על ההתנתקות והתושבים שאנחנו פוגשים בש.ג. נראים מוטרדים ומדוכאים. הרבש"ץ עוצר לידינו ושואל לשלומנו ואז מפטיר בעצב: "לוקחים לנו את הבית. אתם לא מבינים את זה, הא?". בערב הוא מגיע למגורים ושואל אם הכל בסדר. לבחור הנמוך, יהודה, שהחליט שהוא גר בשיינקין (הוא מבת ים, למעשה) הוא אומר: "אם לא היה שיינקין היה צריך להמציא אותו, תאמין לי. צריך שמישהו יהיה שמח בארץ הזאת, לא? מישהו שלא שמע על קצבאות ילדים". הטלפון שלו מצלצל והוא עונה למטלפן: "יש לך 3 בעיות ידידי: אתה מתנחל, אתה מרוקאי ואתה איש קבע. 3 בעיות ששמות אותך בתחתית של עם ישראל". הוא נוגע ללבי פתאום ואני חושב, שהכל יסתיים, שיכולה בהחלט להיות לנו שפה משותפת. בדרך לעמדות השמירה, מזנבים בנו ילדי רפיח-ים בשאלות: "יש לך סטיקלייט?" ו"אחת, שתיים, שלוש – מתי יהיה פינוי?". מהשאלות הם עוברים לקביעה "ערבים משוגעים" ולהצהרה: "אני יציץ לך בתחת". בש.ג. עוצר לידינו אחד התושבים ואומר לנו: "תראה, רוצים פינוי? בסדר, אבל תביא לי מה מגיע לי. תחזיר אותי לגיל 25 ואני מתפנה מפה". הוא חוזה ש"תהיה מלחמה פה. אני מוציא לפני זה את האישה והילדים – לא רוצה שיראו מראות כאלה".

אני יוצא לנווה דקלים, כדי להציץ במיילים במחשב שבספרייה, וגם שם שקט ועצב. אני הולך לקיר שהוקם לזכר פינוי ימית בישיבת ההסדר שבמקום, הבנויה בצורת מגן דוד, ואחר כך לגן החיות העשיר והמגוון במפתיע ("התשלום לקטיפארי מגיל 3 עד גיל 130"). אחד הטווסים פורש לנגד עיני את כנפיו ומזנק מהכלוב לעבר הדיונות שבחוץ. אולי הוא עוד ישוב.

דווקא בגוש קטיף נשמרו יחסי הדו-קיום, הבעייתיים אמנם, בין מעסיקים יהודים לפועלים פלסטינים שכמעט נעלמו מהנוף של ישראל הריבונית. כל יום נכנסים מאות פועלים מרפיח ואחד התפקידים שלנו הוא לאבטח את היישוב בזמן הכניסה והיציאה שלהם. אחד התושבים ברפיח-ים נרצח על ידי אחד הפועלים שלו לפני כמה שנים. הרבש"ץ מספר לי שהציע להביא תאילנדים אבל הפלסטינים זולים יותר והממשלה מעודדת את בואם לגוש כדי ליצור שסתום לפריקת הלחץ הכלכלי ברפיח. כשמגיע תורי לאבטח עם כניסת הפועלים אני נפגש בפעם הראשונה עם אלה שבגללם אני פה בכלל. הפועלים לבושים בבגדים אקלקטיים ומהוהים וחלקם נועל סנדלים, למרות הקור. כשהם חולפים על פנינו בקבוצות הם לא מביטים לעברנו בגלוי אבל כשהם חולפים אחד אחד מדי פעם מרים אחד מהם את ידו לשלום ונענה בדרך כלל בברכה חוזרת. בידיהם הם נושאים שקיות שקופות ובהם פיתות מהבילות ומגרות.

יום האישה ויום האם

סוף סוף מגיע היום שחיכינו לו: יום האישה הבינלאומי. ברדיו, כשאני במגדל השמירה, מכריז אברי גלעד כי נשים זה "הדבר". גברים הם סתם, וחבל שהוא לא הבין את זה קודם. יהודה, הצעיר בן ה – 24 מבת ים, מספר לי את סיפור חייו. הוא התייתם מאמו לפני כמה שנים. אביו עזב את הבית כשהיה תינוק והוא תובע אותו היום על דמי מזונות בסך 350,000 ₪. כשהיה יהודה בן 15 פגש לראשונה את אביו: "פתאום הוא נזכר שיש לו ילד". "'היינו צעירים, עשינו טעויות',

הוא אומר לי. פתאום באמצע החיים בא לך אבא. לא תודה, אמרתי לו". הצבא מימן לו את הלימודים במכללה "אז אמרתי, לא נתרום במילואים קצת?". הוא עובד כיחצ"ן ו"איש לילה", עושה לפעמים 3,500 ₪ בסוף שבוע, אך רוצה ללמוד עיצוב. הכי חשוב בחיים, לדעתו, "זה קשרים. קשרים במוסך, במכולת, איפה שאתה לא רוצה". הוא רק בן 24 אבל "מרגיש כאילו זקן". אני מרגיש שאני משמש לו כדמות אב וזה עושה לי משום מה הרגשה נעימה. ברדיו משלחת בבוטות שרית חדד את מוטי הביתה.

לקראת סוף המילואים אמא שלי מודיעה במפתיע שמחר היא בנווה דקלים. היא עומדת לצעוד עם כמה מפונות ותיקות מסיני בצעדה מקיבוץ סעד לנווה דקלים כאות הזדהות עם תושבי הגוש. למחרת היא באה לבקר אותי בש.ג. ואני שמח לבואה אבל נבוך מאד מחברי השומרים בעמדה ורואים את אמא שלי באה לבקר אותי כאילו אני איזה תינוק בסדיר. היא מספרת לי על תלאות היום. הצבא עצר אותם בכיסופים והמשטרה סובבה את האוטובוס בחזרה. "הבחורות מקרית ארבע הן משונות בפני עצמן, היא אומרת לי בבוטות לא אופיינית, תינוק מכאן והן צועדות כאילו כלום, בכל אופן הן התחילו להרביץ לשוטרים, כמובן שלא אהבתי את זה, אבל איך שהשוטרים החזירו להן, איך שהשוטרים החזירו להן. ומה אנחנו בסך הכל? אוטובוס של סבתות! זה מה שמפריע להם? בסוף הם באמת הבינו שזה טיפשי והכניסו אותנו והגענו לנווה דקלים".

סיבוב אחרון ופרידה

בלילה האחרון, במגדל, נשמע פיצוץ עז. כנראה נפילה של קסאם, אומרים בקשר. על זה לא מדווחים בחדשות. לעומת זאת דיווחו כמה ימים לפני כן על הריגת שני מסתננים בציר פילדלפי, חצי קילומטר מאיתנו ואנחנו, לולי החדשות, לא היינו יודעים מזה. ברדיו מתריסה הזמרת: "אתה לא שלמה ואני לא אחת מאלף" ואני חושב על הגברים הישראלים, אחד המיעוטים המושמצים ביותר בעולם. מה לא טופלים על הגברים הישראלים? הם גסים, הם וולגריים, הם חסרי רגישות והם "כובשים". אני חושב על "צבא הכיבוש" הישראלי המורכב ממקסים השתקן המפזם, מאלכס החרט הקורא, מאנדריי החייכן וחובב מכוניות המירוץ, ממיכאל מהנדס המחשבים, מרועי הרפלקסולוג החרישי, מיהודה היתום וכן הלאה. הבעיה בכיבוש אינה טמונה באכזריות של הכובשים הישראלים, כפי שמנסים לשכנע אותנו. הטרגדיה בכיבוש, כל כיבוש, היא אימננטית ולמרות שצה"ל הוא אכן, ולמרות הכל, צבא מוסרי, אין בעובדה הלא טריוויאלית הזו, למרבה הצער, כדי להקהות את עוקץ הכיבוש.

למחרת מגיעים המחליפים שלנו מוקדם יחסית. חיילי מילואים שעומדים לעבור במשך שלושה שבועות בדיוק מה שעברנו. או כך אני מקווה. אני נוסע עם אחד הקצינים למחסום כיסופים וניגש לקיוסק הנייד שבמתחם. אני מזמין קפה ושואל ללא תקווה האם יש לו במקרה סוכרזית. 'בטח', עונה המוכר. אני שופך את הסוכרזית בהתפעלות לקפה שלי. חזרתי לציוויליזציה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  On אפריל 14, 2008 at 10:05 PM

    אני בינתיים באמצע. החוויות שלי דומות אבל גם שונות, כי היחידה שלי קטנה ועוד פחות קרבית.

    קראת את "תמיד פולני" של יאיר גרבוז? ספר מוצלח מאד, ובפרט תיאורי מילואים מצויינים, שמעניין גם להשוותם למציאות ימינו. (מדובר על שנות השמונים).

    נזכרתי בו בין היתר בגלל הסמג"ד שלך שנראה כמו טל פרידמן המחקה סמג"ד. אצל גרבוז הרס"ר (כל רס"ר) נראה לו כאילו הוא עושה חיקוי של רס"ר, ולכן הוא מגיב תמיד בצחוק לדברי הרס"רים השונים ומעליב אותם.

  • אריק גלסנר  On אפריל 16, 2008 at 5:01 PM

    תודה על התגובה.
    את ספרו של גרבוז טרם קראתי. אולי בעתיד, ברצות האל

  • ציונה  On יולי 16, 2011 at 4:22 PM

    אהבתי. מאוד !!!
    קראתי בהנאה רבה.
    חבל שנגמר.

  • צביקה  On ינואר 26, 2015 at 8:16 PM

    במקום להיות מבקר ספרות , היה סופר . כתיבתך מעוררת עניין

  • איילת  On פברואר 15, 2015 at 11:02 AM

    קריא ומעניין ומעניין.חבל שניגמר

  • לוסי  On פברואר 22, 2015 at 6:37 PM

    יפהפה. אמיתי ופיוטי גם יחד.
    תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: